✦ ❖ ✦

דעת · רמה 2 — למדן

שולחן ערוך · אורח חיים

שלא להפסיק בשלוש ראשונות ובשלוש אחרונות — עיונים מעמיקים

סימן קי״ב · ב׳ סעיפים

מבנה התפילה: שבח, בקשה, הודאה · צרכי יחיד וצרכי צבור · פיוטים וקרובץ

עיון, פלפול, שיטות הראשונים והאחרונים

⚡ ללומדים ותלמידי חכמים ⚡

✦ ❖ ✦

פלפול מעמיק

סוגיות, מקורות, חקירת היסוד, מחלוקות ראשונים ואחרונים,
נפקא מינות הלכתא ועיון בשיטות

הנושא:
שולחן ערוך אורח חיים סימן קי״ב — ב׳ סעיפים
עם נושאי כלים: בית יוסף, טור, רמב״ם (הלכות תפילה), רא״ש, תוספות, ר״י, ר״ן, הגהות מיימוניות, מגן אברהם, ט״ז, פרי מגדים, משנה ברורה, ביאור הלכה, ערוך השלחן, כף החיים, שולחן ערוך הרב

הבסיס התלמודי:
ברכות ל״ד. · «שלש ראשונות דומה לעבד שמסדר שבח לפני רבו» · סידור שבח, בקשה, הודאה · צרכי רבים בעבודה ובשים שלום

עריכה ועיון:
רב יוסף חיים סממה · דעת

📑 Table des matières

Introduction à la sugya — מבנה התפילה: שבח, בקשה, הודאה, ומשל העבד לפני רבו (ברכות ל״ד.), צירי הסימן (ב׳ סעיפים)
אל ישאל צרכיו — שלש ראשונות ושלש אחרונות, שהן סידור שבח והודאה (סעיף א׳)
צרכי יחיד וצרכי צבור — «ודוקא צרכי יחיד אבל צרכי צבור שרי», עבודה ושים שלום (סעיף א׳)
פיוטים וקרובץ — מחלוקת מרן והרמ״א, הפסק ושבח, מנהג המקומות (סעיף ב׳)
סדר התפילה וקבלה — זיקה לסי׳ ס״ח וסי׳ קי״ט · נפקא מינה למעשה · טבלאות סיכום ומקורות

📜 Le texte du Choulhan Aroukh — les seifim

דִּין שֶׁלֹּא לְהַפְסִיק בְּג׳ רִאשׁוֹנוֹת וּבְג׳ אַחֲרוֹנוֹת. וּבוֹ ב׳ סְעִיפִים:

סָעִיף א׳: «אל ישאל אדם צרכיו בג׳ ראשונות ולא בג׳ אחרונות, ודוקא צרכי יחיד, אבל צרכי צבור שרי.» ב׳: «אין לומר פיוטים ולא קרובץ בתפלה.» הגה: «ויש שמתירין הואיל וצרכי רבים הם, וכן נוהגין בכל מקום לאמרם.»

Résumé concis :

ב׳ seifim : le siman règle ce qu on ne doit pas demander dans les שלש ראשונות et les שלש אחרונות de la Amida : ce sont le סידור שבח (louange) et l הודאה (action de grâce), à l image du עבד שמסדר שבח לפני רבו (ברכות ל״ד.). On n y demande pas ses צרכי יחיד (besoins privés) — mais «צרכי צבור שרי» (les besoins communautaires sont permis, comme עבודה et שים שלום). De là la מחלוקת sur les פיוטים וקרובץ : מרן l interdit (הפסק), et הרמ״א le permet, «הואיל וצרכי רבים הם», et tel est le מנהג.

1. הקדמת הסוגיא — מבנה התפילה: שבח, בקשה, הודאה, ומשל העבד (ברכות ל״ד.)

פתח דבר — פתיחת ההלכה

פותח מרן בדין שלא להפסיק בבקשת צרכיו בשלש ברכות ראשונות ובשלש אחרונות של תפילת שמונה עשרה, ובו ב׳ סעיפים. ויסוד הסימן ניצב על מבנה התפילה ששנו חכמים: (א) שלש ראשונות — סידור שבחו של מקום; (ב) שלש עשרה אמצעיות — בקשת צרכים; (ג) שלש אחרונות — הודאה. ומקורו בברכות ל״ד. «שלש ראשונות דומה לעבד שמסדר שבח לפני רבו, אמצעיות דומה לעבד שמבקש פרס מרבו, שלש אחרונות דומה לעבד שקבל פרס מרבו ונפטר והולך לו». ומכאן: אין שואל צרכיו בראשונות ובאחרונות שהן שבח והודאה, אלא באמצעיות שהן בקשה. ומצירים אלו נובעות שאלות הסימן: מהו גדר צרכי יחיד וצרכי צבור, ודין פיוטים וקרובץ.

הערה יסודית: ציר הסימן — מקום הבקשה בתפילה. הבקשה שייכת לאמצעיות, שהן «בקשת פרס»; אבל הראשונות והאחרונות הן «סידור שבח» ו«הודאה», ואין מקום בהן לבקשת צרכי יחיד. ולזה נפקא מינה בשואל צרכיו במטבע הברכות הראשונות והאחרונות, ובאומר פיוטים וקרובץ שיש בהם בקשות.

חקירת היסוד של הסימן

החקירה היסודית: האיסור לשאול צרכיו בראשונות ובאחרונות — האם מדין הפסק בשבח (שהבקשה מפסקת בסידור השבח וההודאה, ואין דרך ארץ לעבד לבקש פרס בתוך סידור שבח רבו), או מדין מטבע שטבעו חכמים בברכות (שהראשונות והאחרונות טבען שבח והודאה, והמשנה ממטבען פוגם בהן)?

(א) אם מדין הפסק בשבח — הכל תלוי בדרך הכבוד: בקשת יחיד מפסקת, אבל בקשת צבור אינה הפסק, שהיא עצמה שבח לרב שרבים צריכים לו.
(ב) אם מדין מטבע הברכה — האיסור בעצם שינוי המטבע, ונפקא מינה במה שאינו משנה המטבע אלא מוסיף בקשה קצרה.

ונפקא מינה בצרכי צבור, בלשון רבים, ובפיוטים וקרובץ. (וכל מעשה למעשה — לרב מוסמך.)

2. אל ישאל צרכיו — שלש ראשונות ושלש אחרונות שהן סידור שבח (סעיף א׳)

לשון השלחן ערוך

סעיף א׳: «אל ישאל אדם צרכיו בג׳ ראשונות ולא בג׳ אחרונות, ודוקא צרכי יחיד, אבל צרכי צבור שרי.»

שורש הדין — ברכות ל״ד.: «שלש ראשונות דומה לעבד שמסדר שבח לפני רבו, אמצעיות דומה לעבד שמבקש פרס מרבו, שלש אחרונות דומה לעבד שקבל פרס מרבו ונפטר והולך לו». מכאן שהראשונות סידור שבח, האמצעיות בקשה, והאחרונות הודאה. וכן העלה הטור והבית יוסף מן הגמרא ומדברי הראשונים (רמב״ם הלכות תפילה), שאין שואל צרכיו אלא בברכות האמצעיות, ולא בראשונות ובאחרונות. ומרן העתיק הדין להלכה בקצרה.

קושיא — למה לא ישאל צרכיו אף בראשונות ובאחרונות? והלא כל התפילה בקשת רחמים היא, ומה בכך אם יוסיף בקשת צרכיו אף בברכות השבח וההודאה? ומאי שנא אמצעיות מראשונות ואחרונות?

תירוץ: חילקו חכמים את התפילה למתכונת קבועה כמשל העבד — תחילה מסדר שבח רבו, ואחר כך מבקש פרס, ולבסוף נפטר בהודאה. והשואל צרכיו בתוך סידור השבח או ההודאה מבלבל את הסדר הזה, שאין דרך ארץ לעבד לפסוק באמצע שבח רבו כדי לבקש צרכי עצמו; מקום הבקשה הוא בברכות האמצעיות, שהן «בקשת פרס». לפיכך בראשונות ובאחרונות אין שואל צרכי יחיד. (וכל מעשה למעשה — לרב מוסמך.)

פלפול — «אל ישאל» ולא «לא יצא»: דקדק מרן בלשונו «אל ישאל» — לשון אזהרה לכתחילה, ולא כתב שאם שאל «לא יצא» או שחוזר. ומכאן שאין השואל צרכיו בראשונות ובאחרונות מעכב בדיעבד את התפילה כולה, אלא איסור לכתחילה הוא, שלא לשנות מן הסדר שתיקנו חכמים. והיחיד הרוצה לשאול צרכיו — יש לו מקום בברכות האמצעיות, כמו שיתבאר בסי׳ קי״ט. (וכל מעשה למעשה — לרב מוסמך.)

נפקא מינה — אל ישאל צרכיו: (א) שלש ראשונות — סידור שבח, אין שואל בהן צרכי יחיד. (ב) שלש אחרונות — הודאה, אין שואל בהן צרכי יחיד. (ג) שלש עשרה אמצעיות — בקשת פרס, שם מקום בקשת צרכיו (עי׳ סי׳ קי״ט). (ד) צרכי צבור — מותר אף בראשונות ובאחרונות (ולהלן). (וכל מעשה למעשה — לרב מוסמך.)

היסוד:
אל ישאל אדם צרכיו בג׳ ראשונות ולא בג׳ אחרונות — שהראשונות סידור שבח והאחרונות הודאה, כמשל העבד שמסדר שבח לפני רבו ואחר כך מבקש פרס (ברכות ל״ד.); ומקום בקשת היחיד בברכות האמצעיות.

3. צרכי יחיד וצרכי צבור — «אבל צרכי צבור שרי», עבודה ושים שלום (סעיף א׳)

לשון השלחן ערוך

סעיף א׳ (סיפא): «ודוקא צרכי יחיד, אבל צרכי צבור שרי.»

שורש הדין: חילק מרן בין צרכי יחיד לצרכי צבור. וראיה לדבר — שהרי בברכות האחרונות עצמן, «עבודה» ו«שים שלום», יש בהן בקשת צרכי רבים (השבת העבודה לבית המקדש, שלום על ישראל), ואף על פי כן אינן פוגמות בסדר ההודאה. אלמא בקשת צרכי צבור אינה בכלל האיסור, שהיא עצמה מכלל השבח וההודאה — שבח לרב שרבים צריכים לו ומתפללים לפניו.

קושיא — אם בקשה מפסקת בשבח, מה לי צרכי יחיד ומה לי צרכי צבור? סוף סוף בקשה היא, ואם הבקשה פוגמת בסידור השבח וההודאה — אף בקשת צבור תפגום; ואם אינה פוגמת — אף בקשת יחיד תותר. ומאי שנא?

תירוץ: אין בקשת הצבור בקשה הפוגמת בשבח, אלא היא גופה שבח וכבוד לרב — שרבים צריכים לו ובאים לחסות בצלו. ולכן בקשת צרכי רבים מצטרפת לסידור שבח העבד את רבו, ואינה הפסק. אבל בקשת צרכי יחיד — צרכי עצמו הם, ואין בהם שבח לרב, ולכן מפסיקים בסידור השבח. ולזה טבעו חכמים «עבודה» ו«שים שלום» בלשון רבים בתוך ברכות ההודאה. (וכל מעשה למעשה — לרב מוסמך.)

חקירה — «צרכי צבור» מהו?

צד א׳: «צרכי צבור» היינו דוקא בקשה בלשון רבים על כלל ישראל — וכל שאמרה בלשון יחיד על עצמו, אף שהוא ענין הצבור, אסור.
צד ב׳: «צרכי צבור» היינו כל בקשה שענינה צורך הרבים — אף שהזכיר עצמו בכללם, כל שאין הבקשה על צרכי עצמו הפרטיים.

ונפקא מינה במתפלל על חולי הרבים או על גזירה, ובמזכיר עצמו בכלל הצבור. (וכל מעשה למעשה — לרב מוסמך.)

נפקא מינה — צרכי צבור: (א) צרכי יחיד בראשונות ובאחרונות — אסור. (ב) צרכי צבור בראשונות ובאחרונות — מותר. (ג) ראיה: «עבודה» ו«שים שלום» בקשת צרכי רבים הן. (ד) טעם ההיתר — שבקשת הרבים גופה שבח וכבוד לרב שרבים צריכים לו. (וכל מעשה למעשה — לרב מוסמך.)

היסוד:
ודוקא צרכי יחיד אבל צרכי צבור שרי — שבקשת הרבים אינה הפסק בשבח אלא היא עצמה שבח וכבוד לרב שרבים צריכים לו; ולכן «עבודה» ו«שים שלום» שהן צרכי רבים נטבעו בברכות ההודאה.

4. פיוטים וקרובץ — מחלוקת מרן והרמ״א, הפסק ושבח, מנהג המקומות (סעיף ב׳)

לשון השלחן ערוך

סעיף ב׳: «אין לומר פיוטים ולא קרובץ בתפלה.» הגה: «ויש שמתירין הואיל וצרכי רבים הם, וכן נוהגין בכל מקום לאמרם.»

שורש הדין: «קרובץ» — פירשו קרובות ליוצר; ויש אומרים שהוא ראשי תיבות «קול רנה וישועה באהלי צדיקים» (תהלים קי״ח). דעת מרן — אין לומר פיוטים וקרובץ בתפילה, שהם הפסק בברכות. אבל הרמ״א הביא תמצית: יש שמתירין הואיל וצרכי רבים הם — הרא״ש, התוספות, ר״י, ר״ן (ריש פרק בתרא דראש השנה), הגהות מיימוניות והטור; וכן נוהגין בכל מקום לאמרם.

קושיא — הפיוטים יש בהם כמה בקשות, ואיך מתירין להפסיק בהן בתוך הברכות? אם אין שואל צרכיו בראשונות ובאחרונות מפני ההפסק בשבח — הפיוטים והקרובץ שיש בהם בקשות ושבחות ארוכים, כל שכן שיהיו הפסק גמור בברכות!

תירוץ — לדעת המתירין: אין בפיוטים משום בקשת צרכי יחיד, אלא צרכי רבים הם — ובקשת הרבים אינה הפסק, כדין הסיפא «אבל צרכי צבור שרי». ועוד, שכל ענינם שבח וקילוס לפני המקום ובקשת רחמים על הצבור, ולזה דומין ל«עבודה» ו«שים שלום» שנטבעו בברכות. וגם אין בהם משום הפסק בתפילה אף לדעת האוסרים להפסיק בפיוטים בברכות קריאת שמע (כדלהלן). (וכל מעשה למעשה — לרב מוסמך.)

מחלוקת — מרן והרמ״א בפיוטים: מרן — «אין לומר פיוטים ולא קרובץ בתפלה», שהם הפסק בברכות ואין להוסיף על מטבע שטבעו חכמים. הרמ״א — «ויש שמתירין הואיל וצרכי רבים הם» (הרא״ש, תוספות, ר״י, ר״ן, הגהות מיימוניות, טור), «וכן נוהגין בכל מקום לאמרם». והאחרונים (מגן אברהם, ט״ז, פרי מגדים, משנה ברורה, כף החיים) דנו בגדרי המנהג ובזמנים שאומרים בהם, וכן בזיקה לדין ההפסק בברכות קריאת שמע (עי׳ סי׳ ס״ח). (וכל מעשה למעשה — לרב מוסמך.)

נפקא מינה — פיוטים וקרובץ: (א) לדעת מרן — אין לומר פיוטים וקרובץ בתפילה. (ב) לדעת הרמ״א — מותר, «הואיל וצרכי רבים הם», וכן המנהג. (ג) טעם ההיתר — צרכי רבים אינם הפסק (כסיפא דסעיף א׳). (ד) זיקה — הפסק בפיוטים בברכות קריאת שמע, עי׳ סי׳ ס״ח. (וכל מעשה למעשה — לרב מוסמך.)

היסוד:
אין לומר פיוטים ולא קרובץ בתפלה (מרן) — שהם הפסק; ויש שמתירין הואיל וצרכי רבים הם, וכן נוהגין בכל מקום לאמרם (רמ״א), שבקשת הרבים אינה הפסק בשבח אלא שבח בכללה.

5. סדר התפילה וקבלה — זיקה לסי׳ ס״ח וסי׳ קי״ט · נפקא מינה למעשה

לשון השלחן ערוך

עיקרי הסימן: «אל ישאל אדם צרכיו בג׳ ראשונות ולא בג׳ אחרונות (א׳), ודוקא צרכי יחיד אבל צרכי צבור שרי (א׳); אין לומר פיוטים ולא קרובץ בתפלה (ב׳), ויש שמתירין הואיל וצרכי רבים הם וכן נוהגין בכל מקום לאמרם (רמ״א, ב׳).»

שורש הדין — מבנה התפילה וסדרה: טעם החלוקה — «לעולם יסדר אדם שבחו של הקדוש ברוך הוא ואחר כך יתפלל» (ברכות ל״ד.), כמשל העבד שמסדר שבח לפני רבו תחילה, ואחר כך מבקש פרס, ולבסוף נפטר בהודאה. ומכאן שלש ראשונות שבח, שלש עשרה אמצעיות בקשה, שלש אחרונות הודאה. והיחיד הרוצה לשאול צרכיו — מקומו בברכות האמצעיות (עי׳ סי׳ קי״ט), ולא בשבח ובהודאה, אלא בצרכי צבור. והשוה סי׳ ס״ח (הפסק בפיוטים בברכות קריאת שמע).

קושיא — אם צרכי צבור מותר, למה מרן אוסר פיוטים וקרובץ? הרי הפיוטים צרכי רבים הם, וכדין הסיפא «אבל צרכי צבור שרי» יש להתירם; ואיך אוסרם מרן בסעיף ב׳?

תירוץ: סבר מרן שהפיוטים אינם בכלל היתר צרכי צבור, שאין ענינם בקשת צורך מסוים כ«עבודה» ו«שים שלום» שנטבעו במטבע, אלא הוספה ארוכה על מטבע הברכה, והוי הפסק. אבל הרמ״א והמתירין סברו שכיון שכל ענינם צרכי רבים ושבח לפני המקום — דומין הם לצרכי צבור המותרים, ואינם הפסק; וכן פשט המנהג. ולזה תלה הרמ״א ההיתר ב«הואיל וצרכי רבים הם». (וכל מעשה למעשה — לרב מוסמך.)

סיכום ההנהגות למעשה

ענין	הלכה למעשה
ג׳ ראשונות	סידור שבח — אין שואל בהן צרכי יחיד (כעבד שמסדר שבח לפני רבו, ברכות ל״ד.).
ג׳ אחרונות	הודאה — אין שואל בהן צרכי יחיד.
ברכות אמצעיות	בקשת פרס — שם מקום בקשת צרכי היחיד (עי׳ סי׳ קי״ט).
צרכי צבור	מותר אף בראשונות ובאחרונות («עבודה» ו«שים שלום» צרכי רבים הן).
פיוטים וקרובץ	מרן אוסר (הפסק); הרמ״א מתיר «הואיל וצרכי רבים הם», וכן נוהגין בכל מקום לאמרם.

טבלה — מקורות הסוגיא

טבלה — סוגיות ומקורות

הענין	הדין	המקור
מבנה התפילה — שבח בקשה הודאה	משל העבד לפני רבו — סידור שבח, בקשת פרס, הודאה	קי״ב (ברכות ל״ד.; רמב״ם הלכות תפילה; טור; בית יוסף)
אל ישאל צרכיו בראשונות ובאחרונות	אין שואל צרכי יחיד בשבח ובהודאה	קי״ב סעיף א׳ (ברכות ל״ד.; טור; בית יוסף)
צרכי צבור	מותר — «עבודה» ו«שים שלום» צרכי רבים הן	קי״ב סעיף א׳ (ברכות ל״ד.; בית יוסף)
פיוטים וקרובץ	מרן אוסר; רמ״א מתיר «הואיל וצרכי רבים הם»	קי״ב סעיף ב׳ (רא״ש; תוספות; ר״י; ר״ן ריש פרק בתרא דר״ה; הגהות מיימוניות; טור)
בקשת צרכי יחיד באמצעיות	שם מקום בקשת היחיד	קי״ב (עי׳ סי׳ קי״ט; וסי׳ ס״ח להפסק בפיוטים)

גמרא: ברכות ל״ד. («שלש ראשונות דומה לעבד שמסדר שבח לפני רבו, אמצעיות דומה לעבד שמבקש פרס מרבו, שלש אחרונות דומה לעבד שקבל פרס מרבו ונפטר והולך לו»; «לעולם יסדר אדם שבחו של הקדוש ברוך הוא ואחר כך יתפלל»)

ראשונים ומרן: רמב״ם (הלכות תפילה) · רא״ש · תוספות · ר״י · ר״ן (ריש פרק בתרא דראש השנה) · הגהות מיימוניות · טור · בית יוסף · שלחן ערוך · רמ״א

פוסקים ונושאי כלים: מגן אברהם · ט״ז · פרי מגדים · משנה ברורה · ביאור הלכה · ערוך השלחן · כף החיים · שלחן ערוך הרב (לעיון בדעת הרב)

← רמה 3 — סיכום רמה 1 — יסוד →

~ ~ ~ ~ ~
דעת · רב יוסף חיים סממה

פלפול ועיון באורח חיים · סימן קי״ב · שלא להפסיק בג׳ ראשונות ובג׳ אחרונות · ⚡ רמה 2 — למדן

⚠️ תוכן זה נועד ללימוד בלבד. לכל שאלה למעשה (לְמַעֲשֶׂה), יש לפנות לרב מוסמך.

📖Rejoindre une 'havrouta