✦ ❖ ✦
דעת · רמה 2 — למדן

שולחן ערוך · אורח חיים

דין ברכו — אמירת «ברכו» אחר התפילה — עיונים מעמיקים
סימן קל״ג · סעיף אחד
«ברכו» אחר קדיש בתרא · תקנת המאחרים · מנהג · דבר שבקדושה
עיון, פלפול, שיטות הראשונים והאחרונים
⚡ ללומדים ותלמידי חכמים ⚡
✦ ❖ ✦

פלפול מעמיק

סוגיות, מקורות, חקירת היסוד, מחלוקות ראשונים ואחרונים,
נפקא מינות הלכתא ועיון בשיטות

הנושא:
שולחן ערוך אורח חיים סימן קל״ג — סעיף אחד
עם נושאי כלים: בית יוסף, טור, ריב״ש, רמב״ם (הלכות תפילה פרק ח׳), מגן אברהם, אליה רבה, ט״ז, פרי מגדים, משנה ברורה, ערוך השלחן, כף החיים

הבסיס התלמודי:
מגילה כ״ג: · «ברכו» דבר שבקדושה בעשרה · תקנת מי שלא שמע «ברכו» · מנהג המקום

עריכה ועיון:
רב יוסף חיים סממה · דעת

📑 Table of Contents

  1. Introduction to the sugya — דין «ברכו» אחר התפילה, טיבו וגדרו (הוצאת מאחר / דבר שבקדושה)
  2. לשון המחבר — «אין אומרים ברכו אחר קדיש בתרא» בשבת ויו״ט (ב״י בשם ריב״ש)
  3. הגהת הרמ״א והמנהג — «אפילו במקום שנהגו... אין לאומרו», «דהכל באין... קודם ברכו»
  4. סדר וזיקה — «ברכו» דבר שבקדושה · נפקא מינה למעשה · טבלאות סיכום ומקורות

📜 The text of the Shulhan Aroukh — the seif

דִּין בָּרְכוּ בְּשַׁבָּת. וּבוֹ סָעִיף אֶחָד:

סָעִיף א׳: «בשבת ויום טוב אין אומרים ברכו אחר קדיש בתרא». והגה הרמ״א: «אפילו במקום שנהגו לאומרו בימות החול... מכל מקום בשבת וי״ט אין לאומרו... דהכל באין לבית הכנסת קודם ברכו» [ב״י בשם ריב״ש].

Concise summary:

One seif: the siman settles the saying of «ברכו» after the prayer: בשבת ויום טוב אין אומרים «ברכו» אחר קדיש בתרא — for this closing «ברכו» was instituted only for latecomers (הוצאת מי שלא שמע), and on Shabbat/Yom Tov «הכל באין לבית הכנסת קודם ברכו». The Rama limits the מנהג to weekdays; where the custom is to say it always (as a דבר שבקדושה), one follows the מנהג.

1. הקדמת הסוגיא — דין «ברכו» אחר התפילה, שער הסימן

פתח דבר — פתיחת ההלכה

פותח מרן בדין אמירת «ברכו» לאחר סיום התפילה. בהרבה מקומות נהגו שהחזן חוזר ואומר «ברכו» אחר קדיש בתרא (הקדיש שלאחר «עלינו» או שלאחר «ובא לציון»), כדי להוציא את מי שאיחר לבוא ולא שמע «ברכו» שקודם ברכות קריאת שמע. ובא מרן וקבע: «בשבת ויום טוב אין אומרים ברכו אחר קדיש בתרא», ובו סעיף אחד. וטעם הדבר (כלשון הרמ״א בשם הריב״ש): «דהכל באין לבית הכנסת קודם ברכו» — שבשבת וביום טוב, שאין בהם מלאכה, הכל מקדימים ומשכימים לבוא, ואין חשש למאחרים שלא שמעו.
הערה יסודית: ציר הסימן — טיבו של «ברכו» הנאמר אחר התפילה. אין זה «ברכו» שלפני ברכות קריאת שמע (שהוא מסדר הקריאה, עי׳ סי׳ נ״ז), אלא «ברכו» נוסף שבסוף התפילה, שכל עיקרו לתקנת המאחרים. ומכאן שכל דינו תלוי בשאלת גדרו: האם הוא הַשְׁלָמָה למי שלא שמע, או דבר שבקדושה העומד בפני עצמו.

חקירת היסוד של הסימן

החקירה היסודית: «ברכו» שאחר קדיש בתרא — האם מדין הוצאת מי שלא שמע (תקנה לצורך המאחרים, להוציאם ידי «ברכו»), או מדין דבר שבקדושה (שבחבורה של עשרה ראוי לאומרו כשלעצמו, כשאר דברים שבקדושה — עי׳ מגילה כ״ג:)? ונפקא מינה למקום שנהגו לאומרו תמיד, ולמאחר יחיד שבא בשבת. (וכל מעשה למעשה — לרב מוסמך.)

2. לשון המחבר — «אין אומרים ברכו אחר קדיש בתרא» (ב״י בשם ריב״ש)

לשון השלחן ערוך

סעיף א׳: «בשבת ויום טוב אין אומרים ברכו אחר קדיש בתרא».
שורש הדין — בית יוסף בשם הריב״ש: הביא מרן בבית יוסף את דברי הריב״ש (בשו״ת), שבמקומות שנהגו לומר «ברכו» בסוף התפילה אחר הקדיש האחרון, כל תכליתו להוציא את מי שבא לבית הכנסת לאחר שכבר אמרו «ברכו» שבתחילת התפילה. ולפי זה בשבת וביום טוב אין לאומרו, שהכל באים לבית הכנסת קודם «ברכו». ומרן קיצר והעתיק את עיקר הדין.
קושיא — ואם כן, במקום שכולם שמעו מה טעם לאומרו כלל? אם כל עיקר «ברכו» שאחר התפילה אינו אלא להוציא המאחרים — הרי אף בימות החול, כשידוע שכל הקהל שמעו «ברכו» שבתחילה, יהיה מיותר; ומדוע נהגו לאומרו בקביעות בחול?
תירוץ: תקנת המנהג בחול נסמכה על החשש המצוי — «שמא לא היו יחידים בב״ה» בשעת «ברכו» הראשון, כלשון הרמ״א. מאחר שבימי החול דרך המאחרים לבוא בכל עת, קבעו לומר «ברכו» בסוף בקביעות, שלא לחלק בין יום שיש בו מאחרים ליום שאין בו. אבל בשבת וי״ט, שבטל עיקר החשש שהכל מקדימים לבוא, לא נהגו, ולזה «אין לאומרו». (וכל מעשה למעשה — לרב מוסמך.)
פלפול — «ברכו» דתחילה ו«ברכו» דסוף: תרי «ברכו» נינהו — «ברכו» שקודם ברכות ק״ש (עיקר פריסת שמע, עי׳ סי׳ ס״ט), ו«ברכו» שאחר קדיש בתרא (תשלום למאחרים). הראשון מסדר הקריאה ואומרו החזן לכל, והשני תלוי במנהג ובצורך. ובזה מתיישב שאין סתירה: בשבת בטל השני, והראשון במקומו עומד. ועי׳ סי׳ נ״ז לענין «ברכו» שבתחילה.
נפקא מינה — למעשה: (א) בשבת ויו״ט — אין אומרים «ברכו» אחר קדיש בתרא (עיקר דין המחבר). (ב) בימות החול במקום שנהגו — אומרו, מפני חשש המאחרים. (ג) «ברכו» שבתחילת ברכות ק״ש — אומרו בכל יום, ואין ענינו לכאן. (ד) הבא יחידי ולא שמע «ברכו» — עי׳ דין פורס על שמע (סי׳ ס״ט). (וכל מעשה למעשה — לרב מוסמך.)
היסוד:
בשבת ויום טוב אין אומרים «ברכו» אחר קדיש בתרא — לפי שכל עיקרו לתקנת המאחרים, ובשבת וי״ט «הכל באין לבית הכנסת קודם ברכו» (ב״י בשם ריב״ש).

3. הגהת הרמ״א והמנהג — «אפילו במקום שנהגו... אין לאומרו»

לשון הרמ״א

הגה: «אפילו במקום שנהגו לאומרו בימות החול שמא לא היו יחידים בב״ה כשאמרו ברכו מכל מקום בשבת וי״ט אין לאומרו דהכל באין לבית הכנסת קודם ברכו» [ב״י בשם ריב״ש].
ביאור הרמ״א: בא הרמ״א לחדד — שאף במקום שהמנהג הקבוע בחול לומר «ברכו» בסוף (מטעם החשש «שמא לא היו יחידים בב״ה» בשעת «ברכו» הראשון), מכל מקום בשבת וי״ט אין להעתיק מנהג זה, שהטעם אינו שייך: «דהכל באין לבית הכנסת קודם ברכו». נמצא שהרמ״א מעמיד את הדין על טעמו, ומגבילו לימי החול בלבד.
מנהג ומחלוקת — האומרים «ברכו» תמיד: תמצית: יש מקומות שנהגו לומר «ברכו» בסוף כל תפילה, אף בשבת וביום טוב, וסמכו על היותו דבר שבקדושה הראוי בעשרה, ולתקנת מאחר שאירע. ודנו בזה האחרונים (עי׳ מגן אברהם, אליה רבה ומשנה ברורה כאן): לדעת המחבר והרמ״א עיקר הדין שלא לאומרו בשבת, ובמקום שאין מנהג ברור אין לחדשו; ובמקום שכבר נהגו לאומרו תמיד — יש להם על מה שיסמוכו. וכל קהל כמנהגו. (ולמעשה — כמנהג המקום ובהוראת מרא דאתרא.)
נפקא מינה — במנהגים: (א) מקום שנהגו רק בחול — בשבת אין אומרים (מחבר ורמ״א). (ב) מקום שנהגו תמיד — ממשיכים כמנהגם. (ג) מקום שאין מנהג — אין לחדש אמירתו בשבת. (ד) טעם הכל — תלוי בגדר «ברכו» שאחר התפילה (הוצאת מאחר או דבר שבקדושה). (וכל מעשה למעשה — לרב מוסמך.)
היסוד:
אף במקום שנהגו לומר «ברכו» בחול — בשבת וי״ט אין לאומרו, שהטעם (חשש מאחרים) אינו שייך, «דהכל באין לבית הכנסת קודם ברכו»; ומקום שנהגו לאומרו תמיד — כמנהגו.

4. סדר וזיקה — «ברכו» כדבר שבקדושה · נפקא מינה למעשה

עיקרי הסימן

עיקרי הסימן: «בשבת ויום טוב אין אומרים ברכו אחר קדיש בתרא (מחבר); אפילו במקום שנהגו בחול — בשבת וי״ט אין לאומרו, דהכל באין קודם ברכו (רמ״א); ומקום שנהגו לאומרו תמיד — כמנהגם.»
שורש — «ברכו» דבר שבקדושה: «ברכו» נמנה עם הדברים שבקדושה שאין אומרים אותם בפחות מעשרה (עי׳ מגילה כ״ג:, ורמב״ם הלכות תפילה פרק ח׳; ונפסק בסי׳ נ״ה). ומזה יסוד לצד הרואה ב«ברכו» שאחר התפילה ענין בפני עצמו; אך המחבר והרמ״א העמידוהו כתקנת המאחרים, ולזה בשבת אין לו מקום.
קושיא — «ברכו» דבר שבקדושה, ולמה לא יאמרוהו אף בשבת? הרי «ברכו» מן הדברים שבקדושה, ובעשרה ראוי לאומרו; ואם כן אף בשבת שיש מנין יהא ראוי, ולמה קבע המחבר «אין אומרים»?
תירוץ: «ברכו» שבתוך סדר התפילה (קודם ברכות ק״ש) הוא דבר שבקדושה קבוע, ואותו אומרים בכל יום. אבל «ברכו» שלאחר קדיש בתרא לא נתקן כדבר שבקדושה חדש, אלא כתשלום למי שלא שמע; ובמקום שאין מאחרים אין לחדש אמירתו, ולזה בשבת «אין אומרים». ומכל מקום מקום שנהגו — מנהגם משוי ליה כדבר קבוע. (וכל מעשה למעשה — לרב מוסמך.)

סיכום ההנהגות למעשה

ענין הלכה למעשה
בשבת ויום טוב אין אומרים «ברכו» אחר קדיש בתרא (עיקר דין המחבר, ב״י בשם ריב״ש).
ימות החול, מקום שנהגו אומרים «ברכו» בסוף — לתקנת מי שלא שמע («שמא לא היו יחידים בב״ה»).
מקום שנהגו לאומרו תמיד ממשיכים כמנהגם אף בשבת ויו״ט — יש להם על מה שיסמוכו.
«ברכו» שבתחילת ברכות ק״ש נאמר בכל יום מסדר הקריאה — אין ענינו לכאן (עי׳ סי׳ נ״ז, ס״ט).

טבלה — מקורות הסוגיא

טבלה — סוגיות ומקורות

הענין הדין המקור
«ברכו» אחר קדיש בתרא בשבת אין אומרים בשבת ויו״ט קל״ג סעיף א׳ (ב״י בשם ריב״ש; שלחן ערוך)
טעם המנהג בחול תקנת המאחרים — «שמא לא היו יחידים» קל״ג (הגהת הרמ״א)
«ברכו» דבר שבקדושה אין אומרים בפחות מעשרה מגילה כ״ג:; רמב״ם תפילה פרק ח׳; סי׳ נ״ה
מנהג האומרים תמיד כמנהג המקום, אף בשבת קל״ג (מגן אברהם; אליה רבה; משנה ברורה)
גמרא: מגילה כ״ג: (דברים שבקדושה בעשרה — «ברכו» בכללם)
ראשונים ומרן: ריב״ש (שו״ת) · רמב״ם (הלכות תפילה פרק ח׳) · טור · בית יוסף · שלחן ערוך · רמ״א
פוסקים ונושאי כלים: מגן אברהם · אליה רבה · ט״ז · פרי מגדים · משנה ברורה · ערוך השלחן · כף החיים
← Level 3 — Synthèse Level 1 — Base →
~ ~ ~ ~ ~
דעת · רב יוסף חיים סממה

פלפול ועיון באורח חיים · סימן קל״ג · דין ברכו · ⚡ רמה 2 — למדן
⚠️ תוכן זה נועד ללימוד בלבד. לכל שאלה למעשה (לְמַעֲשֶׂה), יש לפנות לרב מוסמך.

DAAT דעת — © 5786 / 2026 · Home · סימן קל״ג · ♥ Support

📖Join a 'havrouta