✦ ❖ ✦
דעת · רמה 1 — התחלה

סימן קל״ט · סדר קריאת התורה וברכותיה

סדר קריאת התורה וברכותיה — מי קורא (העולה עצמו או החזן) וסידור הפרשה תחלה; מי שאינו יודע לקרות והסומא; פותח הספר ורואה הפסוק קודם שיברך; שתי הברכות אשר בחר בנו ואשר נתן לנו; ואחיזת ספר תורה בשעת ברכה — ומזה נהגו לומר «חזק»
סימן קל״ט · י״א סעיפים
סדר קריאת התורה וברכותיה
🌱 רמת התחלה · מתחילים
✦ ❖ ✦

סימן זה מלמד את סדר קריאת התורה וברכותיה: מי עולה לתורה (העולה הקורא בעצמו או החזן) והסידור תחלה; מי שאינו יודע לקרות והסומא; פותח הספר ורואה הפסוק קודם שיברך; שתי הברכות (אשר בחר בנו ואשר נתן לנו); ואחיזת הספר בשעת ברכה (ומזה נהגו לומר חזק). טקסט עברי, ביאור והסבר של י״א הסעיפים, וכן מדור של מקרים מעשיים.

נושא: קריאת התורה וברכותיה — מי קורא, פותח ורואה, אשר בחר בנו, אחיזת הספר
מקור: שולחן ערוך אורח חיים סימן קל״ט · י״א סעיפים

עריכה: רב יוסף חיים סממה
DAAT · daattorah.com

לימדונו רבותינו: כל העולה לתורה מברך לפניה ולאחריה, ואוחז בספר תורה בשעת ברכה, על פי מה שנאמר ביהושע לא ימוש ספר התורה הזה מפיך חזק ואמץ. הסימן קובע את הסדר של קריאה זו בצבור ושל ברכותיה. אנו לומדים כאן ברמת העיקרון; ולהנהגה האישית — יפנה אל המנהג ואל הוראת הרב.

📑 תוכן הלימוד

א. י״א הסעיפים — מי קורא וסידור (סעיף א׳), שאינו יודע לקרות (סעיף ב׳), נטילת רשות וסומא (סעיף ג׳), פותח ורואה (סעיף ד׳), בין גברא לגברא (סעיף ה׳), בקול רם (סעיף ו׳), חזרת המברך (סעיף ז׳), אשר בחר בנו (סעיפים ח׳-ט׳), אשר נתן לנו (סעיף י׳), אחיזת הספר וחזק (סעיף י״א)
1. מקרה מעשי — קראוהו ולא סידר את הפרשה
2. מקרה מעשי — פותח, רואה, ומברך בקול רם
3. מקרה מעשי — שתי הברכות ואחיזת הספר (חזק)
+ שאלות להבנה ולהעמקה

א. קריאת התורה וברכותיה — י״א הסעיפים

סֵדֶר קְרִיאַת הַתּוֹרָה וּבִרְכוֹתֶיהָ — שני צירים: הקריאה עצמה (מי עולה, כיצד מסדר, מי שאינו יודע לקרות, הסומא, נטילת רשות); והברכות (פותח ורואה קודם שיברך, אומר ברכו בקול רם, שתי הברכות אשר בחר בנו ואשר נתן לנו, ואחיזת הספר). והכל מיוסד על כבוד התורה הנקראת בצבור.

סעיף א׳ — מי קורא: העולה או החזן, וסידור הפרשה

בְּמָקוֹם שֶׁנָּהֲגוּ שֶׁהָעוֹלֶה עַצְמוֹ קוֹרֵא בְּקוֹל רָם, אִם לֹא סִידֵּר תְּחִלָּה הַפָּרָשָׁה פְּעָמִים שָׁלֹשׁ בֵּינוֹ לְבֵין עַצְמוֹ — לֹא יַעֲלֶה; וּבְמָקוֹם שֶׁהַחַזָּן קוֹרֵא, הוּא צָרִיךְ לְסַדֵּר תְּחִלָּה.
סעיף א׳: במקום שנהגו שהעולה עצמו קורא בקול רם, אם לא סידר תחלה את הפרשה פעמים שלוש בינו לבין עצמו — לא יעלה; ובמקום שהחזן קורא, הוא (החזן) צריך לסדר תחלה.
כפי מנהג המקום: או שהעולה קורא בעצמו — וצריך שיהא סידר את הפרשה שתיים-שלוש קודם שיעלה — או שהחזן קורא עבורו, ואז החזן מסדר. והטעם: שלא יכשל בצבור ויקרא כתקנה, מפני כבוד התורה.

סעיף ב׳ — מי שאינו יודע לקרות

מִי שֶׁאֵינוֹ יוֹדֵעַ לִקְרוֹת צָרִיךְ לִמְחוֹת בְּיָדוֹ שֶׁלֹּא יַעֲלֶה לַסֵּפֶר תּוֹרָה; וְאִם צְרִיכִים לָזֶה שֶׁאֵינוֹ יוֹדֵעַ לִקְרוֹת, לְפִי שֶׁהוּא כֹּהֵן אוֹ לֵוִי וְאֵין שָׁם אַחֵר זוּלָתוֹ — אִם כְּשֶׁיִּקְרָא לוֹ שְׁלִיחַ צִבּוּר מִלָּה בְּמִלָּה יוֹדֵעַ לְאָמְרָהּ וְלִקְרוֹתָהּ מִן הַכְּתָב — יָכוֹל לַעֲלוֹת, וְאִם לָאו — לֹא יַעֲלֶה.
סעיף ב׳: מי שאינו יודע לקרות — צריך למחות בידו שלא יעלה לספר תורה; ואם צריכים לזה שאינו יודע לקרות, מפני שהוא כהן או לוי ואין שם אחר זולתו — אם כשיקרא לו שליח הצבור מלה במלה יודע לאמרה ולקרותה מן הכתב, יכול לעלות; ואם לאו, לא יעלה.
מי שאינו יודע לקרות לא יעלה. יוצא מן הכלל: כהן או לוי כשאין שם אחר — ובלבד שיוכל לחזור מלה במלה אחר שליח הצבור מתוך הכתב; ואם אינו יכול, לא יעלה. שאין «קורין» על פה בלבד.

סעיף ג׳ — נטילת רשות, והסומא

אֲפִילּוּ רֹאשׁ הַכְּנֶסֶת אוֹ חַזָּן — לֹא יִקְרָא עַד שֶׁיֹּאמְרוּ לוֹ קְרָא… סוּמָא אֵינוֹ קוֹרֵא, לְפִי שֶׁאָסוּר לִקְרוֹת אֲפִילּוּ אוֹת אַחַת שֶׁלֹּא מִן הַכְּתָב.
סעיף ג׳: אפילו ראש הכנסת או חזן — לא יקרא עד שיאמרו לו «קרא»… ; וסומא אינו קורא, לפי שאסור לקרות אפילו אות אחת שלא מן הכתב.
אין נוטלין את התורה מעצמם: ממתינים שיאמרו לו (ונהגו ששליח הצבור, משעה שמינוהו, כבר יש לו רשות). הרמ״א מוסיף דינים כיצד קוראים לעולה בשמו. ולבסוף, הסומא אינו קורא, שאסור לקרות אפילו אות אחת שלא מן הכתב — אין קורין על פה (ומהרי״ל כתב שעכשיו הסומא קורא, שמקרין לפניו, כמו שאנו מקרין לעם הארץ). ולמעשה — כהוראת הרב.

סעיף ד׳ — מברך לפניה ולאחריה, פותח ורואה

כָּל הַקּוֹרִים מְבָרְכִין לְפָנֶיהָ וּלְאַחֲרֶיהָ; וּפוֹתֵחַ הַסֵּפֶר קוֹדֶם שֶׁיְּבָרֵךְ וְרוֹאֶה הַפָּסוּק שֶׁצָּרִיךְ לְהַתְחִיל בּוֹ, וְאַחַר כָּךְ יְבָרֵךְ; וּלְאַחַר שֶׁקָּרָא — גּוֹלֵל וּמְבָרֵךְ.
סעיף ד׳: כל הקורים מברכין לפניה ולאחריה; ופותח הספר קודם שיברך ורואה הפסוק שצריך להתחיל בו, ואחר כך יברך; ולאחר שקרא — גולל ומברך.
פותח את הספר ורואה את המקום קודם שיברך: שלא תהא הברכה לבטלה, ושלא יפסיק בין הברכה לקריאה. ולאחר הקריאה גולל את הספר, ומברך את הברכה אחרונה. (הרמ״א: בשעת ברכה ראשונה יהפוך פניו לצד, שלא יהא נראה כמברך מן התורה.)

סעיף ה׳ — בין גברא לגברא

נָהֲגוּ לְכַסּוֹת הַכְּתָב בְּסוּדָר בֵּין גַּבְרָא לְגַבְרָא (וּבִמְדִינוֹת אֵלּוּ נָהֲגוּ שֶׁהִיא מְגוֹלֶלֶת בֵּין גַּבְרָא לְגַבְרָא, וְכֵן עִיקָּר).
סעיף ה׳: נהגו לכסות את הכתב בסודר בין גברא לגברא (ובמדינות אלו נהגו שהיא מגוללת בין גברא לגברא, וכן עיקר).
בין עולה לעולה (בין גברא לגברא) אין מניחין את הכתב גלוי: יש מנהג לכסותו בסודר, ובמנהג הרווח כאן גוללין אותו — «וכן עיקר». והכל מפני כבוד התורה.

סעיף ו׳ — ברכו והברכות בקול רם

אוֹמֵר בָּרְכוּ וְהַבְּרָכוֹת בְּקוֹל רָם, וְהָאוֹמְרָם בְּלַחַשׁ טוֹעֶה; וְיֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁצָּרִיךְ לַחֲזוֹר וּלְבָרֵךְ בְּקוֹל רָם.
סעיף ו׳: אומר ברכו והברכות בקול רם, והאומרם בלחש טועה; ויש אומרים שצריך לחזור ולברך בקול רם.
אומר ברכו והברכות בקול רםכדי שישמעו העם ויענו «ברוך ה׳ המבורך לעולם ועד» (רמ״א). והאומרם בלחש «טועה»; ולפי היש אומרים אף צריך לחזור ולברך בקול רם. ואם לא שמעו הצבור את המברך, עונין אמן על דברי החזן.

סעיף ז׳ — חזרת המברך

אַחַר שֶׁעָנוּ הָעָם בָּרְכוּ אֶת ה׳ הַמְבֹרָךְ — חוֹזֵר הַמְבָרֵךְ וְאוֹמֵר בָּרוּךְ ה׳ הַמְבֹרָךְ לְעוֹלָם וָעֶד, כְּדֵי לִכְלוֹל הַמְבָרֵךְ עַצְמוֹ בִּכְלַל הַמְבָרְכִים.
סעיף ז׳: אחר שענו העם «ברכו את ה׳ המבורך» — חוזר המברך ואומר «ברוך ה׳ המבורך לעולם ועד», כדי לכלול את המברך עצמו בכלל המברכים.
אחר ה«ברכו» עונה העם; ואז העולה עצמו חוזר ואומר «ברוך ה׳ המבורך לעולם ועד» — שלא ישאר בחוץ, אלא יכלול עצמו בכלל המברכים את השם.

סעיף ח׳ — חוזר ומברך אשר בחר בנו אף שברך לעצמו

אֲפִילּוּ בֵּרַךְ בִּרְכַּת הַתּוֹרָה לְעַצְמוֹ, וְתֵכֶף קְרָאוּהוּ לִקְרוֹת בַּתּוֹרָה — צָרִיךְ לַחֲזוֹר וּלְבָרֵךְ אֲשֶׁר בָּחַר בָּנוּ כְּשֶׁקּוֹרֵא בַּתּוֹרָה, דְּמִשּׁוּם כְּבוֹד הַתּוֹרָה נִתְקְנָה כְּשֶׁקּוֹרֵא בְּצִבּוּר.
סעיף ח׳: אפילו בירך ברכת התורה לעצמו, ותכף קראוהו לקרות בתורה — צריך לחזור ולברך «אשר בחר בנו» כשקורא בתורה, דמשום כבוד התורה נתקנה כשקורא בצבור.
ברכת אשר בחר בנו שבקריאה בצבור אינה אותה ברכה של ברכת התורה של שחרית: היא נתקנה משום כבוד התורה הנקראת בצבור. לפיכך אף מי שכבר בירך בבוקר — חוזר ומברך בעלייתו.

סעיף ט׳ — קראוהו קודם שברך ברכת התורה

אִם קְרָאוּהוּ לִקְרוֹת בַּתּוֹרָה קוֹדֶם שֶׁיְּבָרֵךְ בִּרְכַּת הַתּוֹרָה לְעַצְמוֹ — כְּבָר נִפְטַר מִלְּבָרֵךְ בִּרְכַּת אֲשֶׁר בָּחַר בָּנוּ, דְּלֹא גָּרַע מִמִּי שֶׁנִּפְטַר בְּאַהֲבָה רַבָּה.
סעיף ט׳: אם קראוהו לקרות בתורה קודם שיברך ברכת התורה לעצמו — כבר נפטר מלברך ברכת «אשר בחר בנו» (של שחרית), דלא גרע ממי שנפטר באהבה רבה.
המקרה ההפוך: מי שעדיין לא בירך ברכת התורה של שחרית וקראוהו לתורה — ה«אשר בחר בנו» שאומר עתה פוטרו גם מברכת התורה שלו, כשם שאהבה רבה (קודם ק״ש) פוטרת.

סעיף י׳ — ברכה אחרונה: אשר נתן לנו

בְּרָכָה אַחֲרוֹנָה: אֲשֶׁר נָתַן לָנוּ תּוֹרַת אֱמֶת — זוֹ תּוֹרָה שֶׁבִּכְתָב; וְחַיֵּי עוֹלָם נָטַע בְּתוֹכֵנוּ — הוּא תּוֹרָה שֶׁבְּעַל פֶּה.
סעיף י׳: ברכה אחרונה: «אשר נתן לנו תורת אמת» — זו תורה שבכתב; «וחיי עולם נטע בתוכנו» — הוא תורה שבעל פה.
הברכה שלאחריה משבחת את שתי התורות: תורת אמת — כנגד תורה שבכתב, וחיי עולם נטע בתוכנו — כנגד תורה שבעל פה, הנטועה בקרבנו ומתפתחת לדורות.

סעיף י״א — אחיזת הספר בשעת ברכה, והחזק

הַקּוֹרֵא בַּתּוֹרָה צָרִיךְ לֶאֱחוֹז בְּסֵפֶר תּוֹרָה בִּשְׁעַת בְּרָכָה; וְסָמְכוּ מִנְהָג זֶה עַל מַה שֶּׁנֶּאֱמַר בִּיהוֹשֻׁעַ «לֹא יָמוּשׁ סֵפֶר הַתּוֹרָה הַזֶּה מִפִּיךָ חֲזַק וֶאֱמָץ», וּמִזֶּה נָהֲגוּ לוֹמַר לַמְּסַיֵּים לִקְרוֹת בַּתּוֹרָה בְּכָל פַּעַם «חֲזַק».
סעיף י״א: הקורא בתורה צריך לאחוז בספר תורה בשעת ברכה; וסמכו מנהג זה על מה שנאמר ביהושע «לא ימוש ספר התורה הזה מפיך חזק ואמץ», ומזה נהגו לומר למסיים לקרות בתורה בכל פעם «חזק».
אוחז בספר תורה בשעת ברכה (בעמודים, בעץ החיים). הפסוק ביהושע «לא ימוש… חזק ואמץ» סומך מנהג זה — ומכאן נולד ה«חזק» שאומרים למסיים.
הסימן במשפט אחד: סדר הקריאה — הקורא (עולה או חזן) מסדר תחלה; מי שאינו יודע לקרות לא יעלה (זולת כהן/לוי החוזר מלה במלה); סומא אינו קורא (אין דבר שלא מן הכתב) — וסדר הברכות: פותח ורואה קודם שיברך, אומר ברכו בקול רם, אשר בחר בנו לפניה ואשר נתן לנו לאחריה (תורה שבכתב ושבעל פה), באחיזת הספר — ומזה «חזק».

מקרים מעשיים

מקרה 1 — קראוהו ולא סידר את הפרשה

מצב: בקהילה שהעולה קורא בעצמו, קוראים לו אך לא סידר את הפרשה. מה יעשה ?
הנהגה: במקום שהעולה קורא בעצמו, צריך שיהא סידר את הפרשה שתיים-שלוש קודם שיעלה; ואם לאו — לא יעלה. ובמקום שהחזן קורא, החזן מסדר, והעולה יכול לעלות ולעקוב. ולמעשה — כהוראת הרב.

מקרה 2 — פותח, רואה, ומברך בקול רם

מצב: העולה עולה: מתי פותח, מתי רואה, וכיצד מברך ?
הנהגה: פותח את הספר ורואה את הפסוק שצריך להתחיל בו קודם שיברך, ואז אומר ברכו והברכה בקול רם — כדי שישמעו העם ויענו. ולאחר הקריאה גולל ואומר ברכה אחרונה. ולפרטים — כהוראת הרב.

מקרה 3 — שתי הברכות ואחיזת הספר (חזק)

מצב: מהן שתי הברכות, ולמה אומרים «חזק» בסוף ?
הנהגה: לפני הקריאה אשר בחר בנו; לאחריה אשר נתן לנו תורת אמת (תורה שבכתב) וחיי עולם נטע בתוכנו (תורה שבעל פה). אוחז בספר בשעת ברכה (על פי «לא ימוש ספר התורה הזה מפיך»), ומזה נהגו לומר «חזק» למסיים. ולמקרי הגבול — כהוראת הרב.

שאלות להבנה

בדוק את הבנתך:
  1. כפי מנהג המקום, מי צריך לסדר את הפרשה — העולה או החזן (סעיף א׳) ?
  2. באיזה תנאי כהן או לוי שאינו יודע היטב לקרות יכול בכל זאת לעלות (סעיף ב׳) ?
  3. למה הסומא אינו קורא, ומה הטעם (סעיף ג׳) ?
  4. למה פותחים ורואים בספר קודם הברכה, ולמה בקול רם (סעיפים ד׳ ו-ו׳) ?
  5. מהן שתי התורות שבברכה האחרונה, ולמה אומרים «חזק» (סעיפים י׳-י״א) ?

להעמיק עוד

אם ברצונך להעמיק בסימן זה:
להמשיך לסימן הבא← סימן ק״מ
~ ~ ~ ~ ~
DAAT · רב יוסף חיים סממה

סימן קל״ט · י״א סעיפים · רמה 1 — התחלה
♥ לתמוך בדעת
📖להצטרף לחברותא