✦ ❖ ✦
דעת · רמה 2 — למדן

שולחן ערוך · אורח חיים

שלא לדבר בשעת קריאת התורה — עיונים מעמיקים
סימן קמ״ו · ד׳ סעיפים
איסור הדיבור בקריאה · בין גברא לגברא · מי שתורתו אומנתו · לעמוד מפני ס״ת
עיון, פלפול, שיטות הראשונים והאחרונים
⚡ ללומדים ותלמידי חכמים ⚡
✦ ❖ ✦

פלפול מעמיק

סוגיות, מקורות, חקירת היסוד, מחלוקות ראשונים ואחרונים,
נפקא מינות הלכתא ועיון בשיטות

הנושא:
שולחן ערוך אורח חיים סימן קמ״ו — ד׳ סעיפים
עם נושאי כלים: בית יוסף, טור, רמב״ם (הלכות תפילה פרק י״ב), רמ״א, מגן אברהם, ט״ז, פרי מגדים, משנה ברורה, ביאור הלכה, ערוך השלחן, כף החיים

הבסיס התלמודי:
סוטה ל״ט. · ברכות ח. · «ובפתחו עמדו כל העם» · «ואין עמידה אלא שתיקה» · שנים מקרא ואחד תרגום

עריכה ועיון:
רב יוסף חיים סממה · דעת

📑 תוכן העניינים

  1. הקדמה לסוגיא — גדר איסור הדיבור בשעת הקריאה ומקורותיו (סוטה ל״ט., «ובפתחו עמדו כל העם»), צירי הסימן (ד׳ סעיפים)
  2. אסור לצאת ולהניח ס״ת פתוח — בין גברא לגברא שפיר דמי (סעיף א׳)
  3. אסור לספר בשעת הקריאה — אפילו בדבר תורה (סוטה ל״ט.), חקירת חובת שמיעה או כבוד התורה, ההיתרים (סעיף ב׳)
  4. קריאה בנביא ולעמוד מפני ס״ת — כמו בספר תורה, אין צריך לעמוד ויש מחמירין (סעיפים ג׳-ד׳)
  5. חובת שמיעה וכבוד התורה — זיקה לסי׳ קל״ה וסי׳ קמ״א · נפקא מינה למעשה · טבלאות סיכום ומקורות

📜 לשון השולחן ערוך — הסעיפים

שֶׁלֹּא לְדַבֵּר בִּשְׁעַת הַקְּרִיאָה. וּבוֹ ד׳ סְעִיפִים:

סָעִיף א׳: אסור לצאת ולהניח ספר תורה כשהוא פתוח; אבל בין גברא לגברא שפיר דמי. ב׳: משהתחיל הקורא, אסור לספר אפילו בדבר תורה; ויש מתירין לגרוס בלחש, ובעשרה דצייתי, ולמי שתורתו אומנתו. ג׳: אסור לספר כשהמפטיר קורא בנביא, עד שישלים, כמו בספר תורה. ד׳: אין צריך לעמוד בעת שקורין בתורה; ויש מחמירין ועומדין (וכן עשה מהר״ם).

הביאור בקצרה:

ד׳ סעיפים: הסימן קובע את דין השתיקה בשעת קריאת התורה: אסור לצאת ולהניח ס״ת פתוח (אבל בין גברא לגברא שפיר דמי); אסור לספר אפילו בדבר תורה משהתחיל הקורא (וכל שכן בדברי חול), עם ההיתרים (לגרוס בלחש, עשרה דצייתי, מי שתורתו אומנתו); קריאה בנביא (המפטיר) כמו בספר תורה; ולעמוד מפני ס״ת — אין צריך, ויש מחמירין (מהר״ם).

1. הקדמת הסוגיא — איסור הדיבור בשעת הקריאה, שער הסימן

פתח דבר — פתיחת ההלכה

פותח מרן בדין שלא לדבר בשעת קריאת התורה — מי שמפסיק בדיבור, או יוצא, או אינו נותן דעתו לקריאה. ראש הסימן: «אסור לצאת ולהניח ספר תורה כשהוא פתוח» (סעיף א׳), ובו ד׳ סעיפים בדיני ההפסק והשתיקה. ויסוד הסימן ניצב על שני צירים: (א) איסור הדיבור וההפסק — «כיון שנפתח ספר תורה אסור לספר אפילו בדבר הלכה» (סוטה ל״ט.), שנלמד מ«ובפתחו עמדו כל העם» ו«אין עמידה אלא שתיקה»; (ב) גדר האיסור — אם משום חובת שמיעה שעל כל יחיד, או משום כבוד התורה והציבור. ומצירים אלו נובעות שאלות הסימן: היתר בין גברא לגברא, לגרוס בלחש, עשרה דצייתי, מי שתורתו אומנתו, ולעמוד מפני ס״ת.
הערה יסודית: ציר הסימן — עד היכן ההפסק אסור. הדיבור בשעת גוף הקריאה אסור אף בדבר תורה (סעיף ב׳), אבל בין גברא לגברא (בין עולה לעולה) שפיר דמי (סעיף א׳), לפי שאין הקורא קורא עתה. ולזה נפקא מינה במי שהשלים הפרשה לעצמו, ובקריאת הנביא (מפטיר) שדינה כספר תורה.

חקירת היסוד של הסימן

החקירה היסודית: איסור הדיבור בשעת הקריאה — האם מדין חובת שמיעה (שכל יחיד חייב לשמוע את הקריאה מפי הקורא, והמדבר מבטל שמיעתו), או מדין כבוד התורה וכבוד הציבור (ש«ובפתחו עמדו כל העם» — עמידה היא שתיקה, דרך כבוד לספר תורה הפתוח)? ונפקא מינה בהיתרים שבסעיף ב׳ — לגרוס בלחש, עשרה דצייתי, ומי שתורתו אומנתו. (וכל מעשה למעשה — לרב מוסמך.)

2. אסור לצאת ולהניח ס״ת פתוח — «בין גברא לגברא שפיר דמי» (סעיף א׳)

לשון השלחן ערוך

סעיף א׳: «אסור לצאת ולהניח ספר תורה כשהוא פתוח; אבל בין גברא לגברא שפיר דמי.»
שורש הדין — סוטה ל״ט.: «כיון שנפתח ספר תורה אסור לספר אפילו בדבר הלכה», שנאמר «ובפתחו עמדו כל העם» (נחמיה ח׳). ומינה למדו הראשונים דרך כבוד לספר תורה הפתוח — שאין להיפרד ולצאת ממנו כל זמן שהוא פתוח, אלא בשעת ההפסק שבין גברא לגברא, כשאין הקורא עוסק בקריאה. וכן העתיק מרן מן הטור והבית יוסף (בשם הראשונים).
קושיא — מאי שנא יציאה בשעת הקריאה מיציאה בין גברא לגברא? אם משום כבוד הספר הפתוח — אף בין גברא לגברא הספר פתוח לפנינו, ולמה הותר לצאת? ואם אין קפידא אלא בשעת קריאה ממש — למה נאסר לצאת אף שלא בשעת דיבורו של הקורא?
תירוץ: עיקר הקפידא היא על ההפסק וההיפרדות מן הקריאה בשעה שהיא נעשית. בשעה שהקורא קורא — היציאה היא הפסק והפניית עורף לקריאה עצמה, ובזה יש זלזול. אבל בין גברא לגברא אין קריאה נעשית עתה, ואף שהספר פתוח, אין בהליכתו הפסק בגוף הקריאה — ולכן «שפיר דמי». והמדקדקים ממתינים אף לגלילת הספר. (וכל מעשה למעשה — לרב מוסמך.)
פלפול — «בין גברא לגברא» כשער להיתרים: חילוק זה שבין שעת הקריאה לבין ההפסק שבין העולים הוא היסוד לכל היתרי הסימן — שכל שאין הקורא עוסק עתה בקריאה, אין בו איסור הדיבור והיציאה. ומכאן שדנים בסעיף ב׳ אם אף בשעת הקריאה ממש הותר למקצת בני אדם (תורתו אומנתו, גורס בלחש), ובזה תלוי גדר האיסור — כבוד התורה או חובת שמיעה. (וכל מעשה למעשה — לרב מוסמך.)
נפקא מינה — לצאת ולהניח ס״ת פתוח: (א) לצאת בשעת הקריאה ממש — אסור. (ב) בין גברא לגברא — שפיר דמי. (ג) המדקדקים ממתינים לגלילת הספר. (ד) ולענין הפסק בדיבור — עי׳ סעיף ב׳. (וכל מעשה למעשה — לרב מוסמך.)
היסוד:
אסור לצאת ולהניח ספר תורה כשהוא פתוח — «ובפתחו עמדו כל העם» (סוטה ל״ט.); אבל בין גברא לגברא, שאין הקורא עוסק בקריאה, שפיר דמי.

3. אסור לספר בשעת הקריאה — «אפילו בדבר הלכה» (סוטה ל״ט.), חובת שמיעה או כבוד התורה

לשון השלחן ערוך

סעיף ב׳: «כיון שהתחיל הקורא לקרות בספר תורה, אסור לספר אפילו בדבר תורה, אפילו בין גברא לגברא, ואפילו אם השלים הוא הפרשה. ויש מתירים לגרוס בלחש; ויש אומרים שאם יש עשרה דצייתי לספר תורה מותר לספר בדברי תורה; ויש מתירין למי שתורתו אומנתו; ויש מתירין למי שקודם שנפתח ספר תורה מחזיר פניו ומראה עצמו שאינו רוצה לשמוע ספר תורה אלא לקרות, ומתחיל לקרות. ולקרות שנים מקרא ואחד תרגום בשעת קריאת התורה — שרי. וכל זה אינו ענין לפרשת זכור ופרשת פרה שהם בעשרה מדאורייתא, שצריך לכוין ולשמעם מפי הקורא; והנכון שבכל הפרשיות ראוי למדקדק בדבריו לכוין דעתו ולשמעם מפי הקורא.»
שורש הדין — סוטה ל״ט.: «כיון שנפתח ספר תורה אסור לספר אפילו בדבר הלכה», שנאמר «ובפתחו עמדו כל העם» (נחמיה ח׳), «ואין עמידה אלא שתיקה». ומכאן שאף דבר תורה — שהוא לכתחילה שבח — אסור בשעת הקריאה. וההיתרים שהביא מרן (לגרוס בלחש, עשרה דצייתי, מי שתורתו אומנתו, המראה עצמו שאינו רוצה לשמוע) לקוחים מן הבית יוסף בשם הראשונים (מהרי״א ואחרים), וכל שכן שאסור בדברי חול.
קושיא — היאך התירו ללמוד, והרי «אפילו בדבר הלכה אסור»? מרן פסק ברישא ד«אסור לספר אפילו בדבר תורה», ובסיפא הביא «יש מתירים לגרוס בלחש» ו«מי שתורתו אומנתו»; ותרתי דסתרי — אם דבר תורה אסור, מה הועילו לחש ואומנות? ואם מותר, למה נאסר בסתם?
תירוץ: תלוי בשני גדרי האיסור. אם עיקר האיסור משום כבוד התורה והציבור — כל שהוא בגלוי ובקול, הרי הוא כמזלזל ומפסיק בכבוד הקריאה, ולכן אסור אף בדבר הלכה; אבל הגורס בלחש, או מי שתורתו אומנתו שאין לימודו הפסק אלא עצם עסקו, או במקום שיש עשרה המצייתים לקריאה ולא נתבזתה — אין בו זלזול, והתירו. ואם עיקר האיסור משום חובת שמיעה — קשה יותר להתיר, שהרי הלומד אינו שומע; ולזה סיים מרן «והנכון... לכוין דעתו ולשמעם מפי הקורא». (וכל מעשה למעשה — לרב מוסמך.)
חקירה — «עשרה דצייתי» ו«מי שתורתו אומנתו»: ונפקא מינה בפחות מעשרה מצייתים, ובמי שתורתו אומנתו כשאין מנין המקשיבים. (וכל מעשה למעשה — לרב מוסמך.)
מחלוקת — «מי שתורתו אומנתו» ו«המחזיר פניו קודם שנפתח»: נחלקו האחרונים (מגן אברהם, ט״ז, אליה רבה, פרי מגדים, משנה ברורה, כף החיים) בגדרי ההיתרים: יש שצמצמו את היתר «תורתו אומנתו» לגדולי הדור ממש, ויש שהרחיבו; ולענין «המחזיר פניו ומראה עצמו שאינו רוצה לשמוע» — יש שחששו שאין דרך זו מכובדת, ולכן פסק מרן ד«הנכון» לכוין ולשמוע מפי הקורא בכל הפרשיות. ולענין פרשת זכור ופרה שהם בעשרה מדאורייתא — לכולי עלמא צריך לכוין ולשמוע מפי הקורא. (וכל מעשה למעשה — לרב מוסמך.)
נפקא מינה — אסור לספר בשעת הקריאה: (א) דיבור בדברי חול — אסור לכל. (ב) דבר תורה בקול — אסור, ובלחש יש מתירין. (ג) עשרה דצייתי — יש מתירין לספר בדברי תורה. (ד) מי שתורתו אומנתו — יש מתירין. (ה) שנים מקרא ואחד תרגום בשעת הקריאה — שרי. (ו) זכור ופרה — לכל הדעות צריך לשמוע מפי הקורא, שהם בעשרה מדאורייתא. (וכל מעשה למעשה — לרב מוסמך.)
היסוד:
משהתחיל הקורא — אסור לספר אפילו בדבר תורה (סוטה ל״ט.: «אסור לספר אפילו בדבר הלכה»); ויש מתירין לגרוס בלחש, בעשרה דצייתי, ולמי שתורתו אומנתו — והנכון בכל הפרשיות לכוין ולשמוע מפי הקורא.

4. קריאה בנביא ולעמוד מפני ס״ת — «כמו בספר תורה» (ג׳), «אין צריך לעמוד» (ד׳)

לשון השלחן ערוך

סעיפים ג׳-ד׳: «אסור לספר כשהמפטיר קורא בנביא, עד שישלים, כמו בספר תורה. אין צריך לעמוד מעומד בעת שקורין בתורה; ויש מחמירין ועומדין, וכן עשה מהר״ם.»
שורש הדין — הפטרה ועמידה: קריאת ההפטרה בנביא — אף היא קריאה בציבור, ולכן דין השתיקה שבה כדין ספר תורה, עד שישלים המפטיר. ולענין העמידה: אין חובה לעמוד מעומד בעת הקריאה, שהרי אף בהר סיני «ואתה פה עמוד עמדי» נאמר במשה, ואין ראיה לחייב הציבור; ומרן פסק «אין צריך לעמוד». והרמ״א הביא ד«יש מחמירין ועומדין וכן עשה מהר״ם» (מרדכי פרק רבי אליעזר דמילה), מפני כבוד התורה.
קושיא — אם צריך כבוד לספר תורה, למה אין צריך לעמוד? הרי לענין הדיבור החמירו משום כבוד התורה («ובפתחו עמדו כל העם»), ועמידה היא עצם לשון הכתוב — ואם כן היה ראוי לחייב לעמוד בשעת הקריאה כדרך כבוד; ולמה פסק מרן «אין צריך לעמוד»?
תירוץ: «עמידה» שבכתוב «ובפתחו עמדו כל העם» נדרשה לשתיקה, לא לעמידה על הרגליים דווקא (סוטה ל״ט.); ולכן עיקר הכבוד הוא בהאזנה ובשתיקה, ולא בעמידת הגוף. ומכל מקום המחמירין לעמוד (מהר״ם) עושים כן ממידת חסידות ודרך כבוד יתרה, ולא מעיקר הדין. ולענין קריאת הנביא — כיון שהיא קריאה בציבור, נכללת באיסור הדיבור כספר תורה. (וכל מעשה למעשה — לרב מוסמך.)
נפקא מינה — נביא ועמידה: (א) בשעת קריאת המפטיר בנביא — אסור לספר עד שישלים. (ב) אין חובה לעמוד בעת הקריאה. (ג) המחמירין עומדין (מהר״ם) ממידת כבוד. (ד) עיקר הכבוד — בשתיקה והאזנה מפי הקורא. (וכל מעשה למעשה — לרב מוסמך.)
היסוד:
קריאת הנביא (מפטיר) — אסור לספר עד שישלים, כמו בספר תורה; ואין צריך לעמוד מעומד בעת הקריאה, ויש מחמירין ועומדין (מהר״ם) מפני כבוד התורה.

5. חובת שמיעה וכבוד התורה — זיקה לסי׳ קל״ה וסי׳ קמ״א · נפקא מינה למעשה

לשון השלחן ערוך

עיקרי הסימן: «אסור לצאת ולהניח ס״ת פתוח, ובין גברא לגברא שפיר דמי (א׳); משהתחיל הקורא אסור לספר אפילו בדבר תורה, ויש מתירין לגרוס בלחש, בעשרה דצייתי, ולמי שתורתו אומנתו (ב׳); אסור לספר בקריאת הנביא עד שישלים כמו בספר תורה (ג׳); אין צריך לעמוד, ויש מחמירין ועומדין (ד׳).»
שורש הדין — כבוד התורה והאזנה: שני יסודות בסימן — כבוד התורה («ובפתחו עמדו כל העם», עמידה שהיא שתיקה, סוטה ל״ט.) והאזנה לקריאה (שהקהל שומע מפי הקורא). ומכאן שבפרשיות דאורייתא (זכור, פרה) צריך לכוין ולשמוע מפי הקורא ממש, ובשאר הפרשיות «הנכון» לכוין ולשמוע. והשוה סי׳ קל״ה (סדר הקריאה ומנין הקרואים) וסי׳ קמ״א (הקורא והמקרא, וכל אחד קורא לעצמו בלחש עם השליח ציבור).
קושיא — אם הכל משום כבוד, למה החמיר מרן «והנכון... לשמעם מפי הקורא»? אם עיקר האיסור משום כבוד התורה בלבד, די בשתיקה ובאי-הפסק; ולמה הוסיף מרן שהנכון לכוין ולשמוע מפי הקורא ממש בכל הפרשיות — לשון של חובת שמיעה?
תירוץ: תרוויהו איתנהו — עיקר הדין (איסור הדיבור) משום כבוד התורה והציבור, ולכן הותרו הגורס בלחש ותורתו אומנתו; אבל «הנכון» והמידה הישרה היא אף לקיים חובת שמיעה, לכוין ולשמוע מפי הקורא בכל הפרשיות, שמא יש בשמיעה משום קיום עיקר תקנת הקריאה. ובפרשיות דאורייתא — זו חובה גמורה, שהן בעשרה מדאורייתא. (וכל מעשה למעשה — לרב מוסמך.)

סיכום ההנהגות למעשה

ענין הלכה למעשה
לצאת ולהניח ס״ת פתוח אסור בשעת הקריאה; בין גברא לגברא שפיר דמי (סוטה ל״ט.).
דיבור בשעת הקריאה אסור אפילו בדבר תורה, וכל שכן בדברי חול («ובפתחו עמדו כל העם»).
לגרוס בלחש / עשרה דצייתי יש מתירין; ותלוי אם גדר האיסור כבוד התורה או חובת שמיעה.
מי שתורתו אומנתו יש מתירין; והנכון לכוין ולשמוע מפי הקורא.
קריאה בנביא (מפטיר) אסור לספר עד שישלים, כמו בספר תורה.
לעמוד מפני ס״ת אין צריך; ויש מחמירין ועומדין (מהר״ם) מפני כבוד התורה.

טבלה — מקורות הסוגיא

טבלה — סוגיות ומקורות

הענין הדין המקור
איסור הדיבור בקריאה «אסור לספר אפילו בדבר הלכה» קמ״ו סעיף ב׳ (סוטה ל״ט.; «ובפתחו עמדו כל העם», נחמיה ח׳)
לצאת ובין גברא לגברא אסור בשעת הקריאה; בין גברא לגברא שפיר דמי קמ״ו סעיף א׳ (טור; בית יוסף)
ההיתרים ללמוד לגרוס בלחש, עשרה דצייתי, תורתו אומנתו קמ״ו סעיף ב׳ (בית יוסף בשם מהרי״א; מגן אברהם; משנה ברורה)
שנים מקרא ואחד תרגום בשעת הקריאה — שרי קמ״ו סעיף ב׳ (ברכות ח.)
נביא ולעמוד מפני ס״ת נביא כספר תורה; אין צריך לעמוד, ויש מחמירין קמ״ו סעיפים ג׳-ד׳ (מרדכי; מהר״ם; רמ״א)
גמרא: סוטה ל״ט. · ברכות ח. (איסור הדיבור «אסור לספר אפילו בדבר הלכה» «ובפתחו עמדו כל העם»; שנים מקרא ואחד תרגום)
ראשונים ומרן: רמב״ם (הלכות תפילה פרק י״ב) · טור · בית יוסף · מרדכי · שלחן ערוך · רמ״א
פוסקים ונושאי כלים: מגן אברהם · ט״ז · אליה רבה · פרי מגדים · משנה ברורה · ביאור הלכה · ערוך השלחן · כף החיים
← רמה 3 — סיכום רמה 1 — יסוד →
~ ~ ~ ~ ~
דעת · רב יוסף חיים סממה

פלפול ועיון באורח חיים · סימן קמ״ו · שלא לדבר בשעת הקריאה · ⚡ רמה 2 — למדן
⚠️ תוכן זה נועד ללימוד בלבד. לכל שאלה למעשה (לְמַעֲשֶׂה), יש לפנות לרב מוסמך.

DAAT דעת — © 5786 / 2026 · לעמוד הבית · סימן קמ״ו · ♥ לתמיכה

📖הצטרפות לחברותא