✦ ❖ ✦
דעת · רמה 1 — התחלה

סימן קנ״ג · דיני בניין בית הכנסת

דיני בניין בית הכנסת — בניין וקדושת בית הכנסת; מעלין בקדש ואין מורידין; מכירת בית הכנסת ומה שעושים בדמיה; כפר או כרך; שבעה טובי העיר במעמד אנשי העיר; כלי הקודש והרגיל במצוה
סימן קנ״ג · כ״ב סעיפים
דיני בניין בית הכנסת
🌱 רמת התחלה · מתחילים
✦ ❖ ✦

סימן זה מלמד את דיני בית הכנסת: כיצד בונים אותו ומקדשים אותו; הכלל הגדול מעלין בקדש ואין מורידין החל על מכירת בית הכנסת וכליו ועל מה שעושים בדמים; ההבדל בין כפר לכרך; כוחם של שבעה טובי העיר במעמד אנשי העיר; דין כלי הקודש; והרגיל במצוה. טקסט עברי, ביאור והסבר של כ״ב הסעיפים, וכן מדור של מקרים מעשיים.

נושא: בניין ומכירת בית הכנסת — בניין, קדושה, מעלין בקדש, כפר וכרך, שבעה טובי העיר, כלי הקודש
מקור: שולחן ערוך אורח חיים סימן קנ״ג · כ״ב סעיפים

עריכה: רב יוסף חיים סממה
DAAT · daattorah.com

לימדונו חז״ל (מגילה כ״ו.): מעלין בקדש ואין מורידין — בענייני קדושה מעלין ואין מורידין. כלל זה הוא חוט השני של הסימן: בית הכנסת וכליו יש בהם קדושה, וכשמוכרים אותם או משתמשים בדמיהם — אין עוברים אלא מקדושה קלה לחמורה. אנו לומדים כאן ברמת העיקרון; ולהנהגה האישית — יפנה אל המנהג ואל הוראת הרב.

📑 תוכן הלימוד

א. כ״ב הסעיפים — בניין וקדושה, סדר הקדושות, מכירת בית הכנסת, כפר וכרך, היחיד והמתנה, פדיון שבויים, איסור החלק, כלי הקודש, הרגיל במצוה
1. מקרה מעשי — מכירת בית הכנסת של כפר או של כרך
2. מקרה מעשי — דמי המכירה: מעלין ואין מורידין
3. מקרה מעשי — שבעה טובי העיר במעמד אנשי העיר: מי מכריע?
+ שאלות להבנה ולהעמקה

א. בית הכנסת — כ״ב הסעיפים

בֵּית הַכְּנֶסֶת — מקום של קדושה. ומכאן כל הסימן: על גביו עומד בית המדרש הקדוש ממנו; כליו הם סדר קדושות (בית הכנסת → תיבה/היכל → מטפחת → ספרים → ספר תורה); ואין מורידין דבר שבקדושה לקדושה קלה ממנו — מעלין בקדש ואין מורידין.

סעיפים א׳ ו-ח׳ — בניין וקדושה

מותר לעשות מבית הכנסת בית המדרש, אבל לא מבית המדרש בית הכנסת. בנו בית סתם והקדישוהו אחר כך לבית הכנסת — דינו כבית הכנסת, ואינו קדוש עד שיתפללו בו.
סעיף א׳: מותר לעשות מבית הכנסת בית המדרש, אבל לא מבית המדרש בית הכנסת. סעיף ח׳: בנו בית סתם והקדישוהו אחר כך לבית הכנסת — דינו כבית הכנסת, אך אינו קדוש עד שיתפללו בו.
בית המדרש קדוש מבית הכנסת: לכן מעלין בית הכנסת למדרגת בית המדרש, ואין מורידין בית המדרש למדרגת בית הכנסת (מעלין בקדש ואין מורידין). וקדושת המקום חלה במעשה: התפילה מקדשת — ואפילו של אורחים לפי שעה — כיון שהמקום מיוחד לכך.

סעיפים ב׳–ו׳ — סדר הקדושות ודמי המכירה

בני העיר שמכרו בית הכנסת — יכולים ליקח בדמיו תיבה; מכרו תיבה — מטפחת; מכרו מטפחת — ספרים; מכרו ספרים — ספר תורה. אבל איפכא, להורידן מקדושתן — אסור. ומוכרים בית הכנסת ואפילו ספר תורה להספקת תלמידים או להשיא יתומים בדמיו.
סעיפים ב׳–ו׳: בני העיר שמכרו בית הכנסת — לוקחים בדמיו תיבה (ההיכל שמניחין בו ספר תורה); מכרו תיבה — מטפחת; מכרו מטפחת — ספרים (חומשים, נביאים וכתובים); מכרו ספרים — ספר תורה. אבל להיפך, להורידן מקדושתן — אסור. ומוכרים בית הכנסת ואפילו ספר תורה להספקת תלמידים או להשיא יתומים בדמיו.
יש סדר קדושות: בית הכנסת < תיבה/היכל < מטפחת < ספרים < ספר תורה. בדמים מעלין (לקדוש יותר) ולעולם אין מורידין. וכן מותר הדמים נוהג בזה (סעיף ה׳), וספר תורה שנמצא בו טעות דינו כחומש (סעיף ג׳). ולשתי מטרות מוכרים אפילו ספר תורה: תלמוד תורה ולהשיא יתומים (סעיף ו׳).

סעיפים ז׳ ו-ט׳ — כפר או כרך · שבעה טובי העיר

בית הכנסת של כפרים — נמכר, ושל כרכים — אינו נמכר. ומכרו אנשי הכפר — הלוקח עושה בו מה שירצה, חוץ ממרחץ ובורסקי ובית הטבילה ובית הכסא; ואם מכרוהו שבעה טובי העיר במעמד אנשי העיר — עושה הלוקח אף אלו הארבעה.
סעיפים ז׳ ו-ט׳: בית הכנסת של כפרים — נמכר, ושל כרכים — אינו נמכר (לפי שבאים לשם ממקומות אחרים, ולא נעשה לבני הכפר לבדם). וכשמכרוהו אנשי הכפר — הלוקח עושה בו כרצונו, חוץ מארבעה דברים של ביזיון: מרחץ, בורסקי, בית טבילה ובית כסא; ואם מכרוהו שבעה טובי העיר במעמד אנשי העיר — עושה הלוקח אף אלו הארבעה.
בית הכנסת של כפר הוא של בני הכפר לבדם: נמכר, אלא שהדמים נשארים בקדושתם — אלא אם כן מכרוהו שבעה טובי העיר במעמד אנשי העיר, שאז מוציאים הדמים לכל מה שירצו. בית הכנסת של כרך אינו נמכר (של הרבים הוא). ומעמד הטובים והציבור הוא הכוח החזק ביותר.

סעיפים י׳–י״ב — היחיד, המתנה, החליפין וההשאלה

יחיד בשלו — אפילו ספר תורה — יש מתירים למכרו ולעשות בדמיו כל מה שירצה, כל שלא הקדישו לקרות בו ברבים. ולבנים ועצים מבית הכנסת ישן שסתרו — נותנים במתנה ומחליפים, אבל אין ממשכנים ואין משכירים ואין משאילים אותם.
סעיף י׳: יחיד בשלו — אפילו ספר תורה — יש מתירים למכרו ולעשות בדמיו כל מה שירצה, כל שלא הקדישו לקרות בו ברבים (ויש מי שאוסר). סעיף י״א: לבנים ועצים מבית הכנסת ישן שסתרו — נותנים במתנה ומחליפים, אבל אין ממשכנים, אין משכירים ואין משאילים אותם (שנשארים בקדושתם ואין דבר שתחול עליו). סעיף י״ב: מי שיש לו תנאי עם הקהל שלא יבנה בית הכנסת אלא הוא וזרעו — אינו יכול למכור זכותו לאחר.
לבעלים יחיד שלא הקדיש לרבים יש היתר שאין לרכוש הציבור. מתנה וחליפין מותרים (שיש בהם הנאה כמכר), אבל משכון, שכירות והשאלה אסורים — חוץ מהשאלת ספר תורה לקרות בו, שאינה מורידתו (רמ״א). וזכות אישית בבית הכנסת אינה נמכרת.

סעיפים י״ג ו-י״ד — פדיון שבויים ומתנת קרקע

גבו מעות לבניין בית הכנסת ובא להם דבר מצוה — מוציאין בו המעות. קנו אבנים וקורות — אין מוכרים אלא לפדיון שבויים; ואם בנו וגמרו — אין מוכרים את בית הכנסת, אלא גובים לפדיון מן הציבור.
סעיף י״ג: גבו מעות לבניין בית הכנסת ובא להם דבר מצוה — מוציאין בו המעות; קנו אבנים וקורות — אין מוכרים אלא לפדיון שבויים; ואם בנו וגמרו — אין מוכרים את בית הכנסת, אלא גובים לפדיון מן הציבור. סעיף י״ד: ראובן שנתן קרקע לבנות עליה בית הכנסת ולא הניחום — פרטי דין החזרה לפי אם דר בעיר או לא.
כל עוד הם מעות שנגבו — מפנים אותם למצוה אחרת; אבל משנעשו אבנים וקורות לבניין — רק מצות פדיון שבויים החמורה גוברת; ומשנבנה ונגמר — אין מוכרים אף לזה, אלא גובים בנפרד. ומתנת קרקע (סעיף י״ד) תלויה בדעת הנותן מתחילה.

סעיפים ט״ו–י״ז — אין אדם אוסר חלקו

אין אדם יכול לאסור חלקו מבית הכנסת ולא מן הספרים, ואם אסר — אינו כלום. והמשאיל ביתו לבית הכנסת — אינו יכול לאוסרו על יחיד מחמת מריבה, אלא אם כן יאסרנו על כל הקהל כאחד.
סעיף ט״ו: אין אדם יכול לאסור חלקו מבית הכנסת ולא מן הספרים, ואם אסר — אינו כלום. סעיף ט״ז: המשאיל ביתו לבית הכנסת ויש לו מריבה עם אחד מן הקהל — אינו יכול לאוסרו עליו לבדו, אלא אם כן יאסרנו על כל הקהל כאחד (אלא אם התנה מתחילה שיוכל למחות). סעיף י״ז: מי שהיה בביתו בית הכנסת ימים רבים — אין הציבור רשאים לשנותו לבית אחר.
בית הכנסת של רבים: לכן אין יחיד יכול לאסור חלקו (שאין נדר חל על מה שאינו שלו לבדו). ואף המשאיל ביתו אינו יכול להעניש יחיד מחמת מריבה; ומנהג קבוע מימים רבים אינו משתנה כרצון הציבור.

סעיפים י״ח–כ״א — כלי הקודש

כלי הקודש של כסף שרגילים להביא לבית הכנסת בחגים — אין מוציאים אותם לחולין ולמכרם. ואין לוקחים מעילים שנשתמש בהם הדיוט לתשמיש קדושה.
סעיף י״ח: כלי הקודש של כסף שנהגו להביאם לבית הכנסת בחגים — אין מוציאים אותם לחולין למכרם, והקהל תופסם שיישארו בקדושה. סעיף י״ט: כתב שנמצא אחר המיתה שהקדיש כלים, ואין עליו עדים ולא מסרם לקהל — אף על פי כן הוי הקדש. סעיף כ׳: ספר תורה שהוחזק שהיה של אבותיו של ראובן — אין הציבור יכולים להחזיק בו. סעיף כ״א: אין לוקחים מעילים שנשתמש בהם הדיוט לתשמיש קדושה; ואסור לעשות מאתנן זונה או מחיר כלב דבר של מצוה.
שימוש קבוע (בחגים) קובע קדושת כלי הכסף, שוב אין מוציאים אותם לחולין. ההקדש חל אף בכתב שנמצא; מה שנשאר של המשפחה אינו נעשה של הציבור; ומרחיקים מתשמיש קדושה כל שיש בו ריח ביזיון או עבירה (מעילים, אתנן).

סעיף כ״ב — הרגיל במצוה

אדם הרגיל במצוה — כגון גלילה — ואירעו אונס או עוני, ונתנו הקהל המצוה לאחר: אם היה בידו לתת ולא חפץ — איבד זכותו; אבל אם לא היה בידו לתת, ועתה שיש בידו רוצה לחזור — חוזר למצוותו.
סעיף כ״ב: אדם הרגיל במצוה — כגון גלילה — ואירעו אונס או עוני, ונתנו הקהל את המצוה לאחר, ואחר כך העשיר ורוצה שיחזירוה לו: אם בשעה שנתנוה לשני היה סיפק בידו לתת מה שהיה נותן בכל שנה ולא חפץ, ונתרצה עם הקהל לתת לאחר — איבד זכותו; אבל אם אז לא היה סיפק בידו, ועתה שיש בידו רוצה לזכות ולחזור ולתת כמתחילה — חוזר למצוותו.
זכות קנויה במצוה (כגלילה) נשמרת כל עוד לא ויתר עליה מרצון. ויתר עליה בשעה שיכול היה לקיימה — איבדה; אבל הניחה מחמת אונס (עוני) בלבד — חוזר אליה משיוכל שוב.
הסימן במשפט אחד: בית הכנסת וכליו יש בהם קדושה; עושים ממנו בית המדרש ולא להיפך, ומתקדש בתפילה; בדמי המכירה רק מעלין בקדש (מעלין בקדש ואין מורידין); בית הכנסת של כפר נמכר (ובמלואו על ידי שבעה טובי העיר במעמד אנשי העיר), ושל כרך לא; אין אוסרים חלק ואין מורידים כלי הקודש מקדושתם; וזכות במצוה אובדת בוויתור ולא באונס.

מקרים מעשיים

מקרה 1 — מכירת בית הכנסת: כפר או כרך?

מצב: קהל רוצה למכור את בית הכנסת הישן. האם רשאי, והאם הלוקח עושה בו כל שימוש?
הנהגה: בית הכנסת של כפר שנעשה לבניו לבדם — נמכר, אלא שאין הלוקח עושה בו דבר של ביזיון (מרחץ, בורסקי, מקוה, בית כסא) — אלא אם מכרוהו שבעה טובי העיר במעמד אנשי העיר. ובית הכנסת של כרך, שבאים אליו ממקומות אחרים, אינו נמכר. ולמעשה — כהוראת הרב.

מקרה 2 — דמי המכירה

מצב: מכרו דבר שבקדושה (למשל מטפחת) ורוצים להשתמש בדמים. לאיזו מטרה?
הנהגה: רק לקדושה חמורהמעלין בקדש ואין מורידין. בדמי מטפחת קונים ספרים או ספר תורה, ולעולם לא להיפך. ומותר הדמים כדין. ולשתי מטרות מוכרים אף ספר תורה: תלמוד תורה ולהשיא יתומים. ולפרטים — כהוראת הרב.

מקרה 3 — שבעה טובי העיר במעמד אנשי העיר

מצב: מי מוסמך להכריע על המכירה ועל שימוש בדמים — כל פרנס, או כל הקהל?
הנהגה: הכוח החזק הוא שבעה טובי העיר במעמד אנשי העיר — שבעה טובים הפועלים בפני הציבור ובהסכמתו. שם מוציאים הדמים לכל דבר, והלוקח אף לארבעה דברי הביזיון. ובלא מעמד זה — הדמים נשארים בקדושתם. ולמקרים — כהוראת הרב.

שאלות להבנה

בדוק את הבנתך:
  1. למה עושים מבית הכנסת בית המדרש ולא להיפך (סעיף א׳)?
  2. מהו סדר הקדושות של הכלים, ומה פירוש מעלין בקדש ואין מורידין (סעיפים ב׳–ו׳)?
  3. מה ההבדל בין בית הכנסת של כפר לשל כרך לעניין מכירה (סעיפים ז׳ ו-ט׳)?
  4. מה מוסיף מעמד שבעה טובי העיר במעמד אנשי העיר (סעיפים ז׳ ו-ט׳)?
  5. מתי חוזר הרגיל במצוה למצוותו, ומתי איבדה (סעיף כ״ב)?

להעמיק עוד

אם ברצונך להעמיק בסימן זה:
להמשיך לסימן הבא← סימן קנ״ד
~ ~ ~ ~ ~
DAAT · רב יוסף חיים סממה

סימן קנ״ג · כ״ב סעיפים · רמה 1 — התחלה
♥ לתמוך בדעת
📖להצטרף לחברותא