✦ ❖ ✦
דעת · רמה 2 — למדן

שולחן ערוך · אורח חיים

דיני בניין בית הכנסת ומכירתה — עיונים מעמיקים
סימן קנ״ג · כ״ב סעיפים
קדושת בית הכנסת ומכירתה · שבעה טובי העיר · דמי בית הכנסת · בית הכנסת של כרכים
עיון, פלפול, שיטות הראשונים והאחרונים
⚡ ללומדים ותלמידי חכמים ⚡
✦ ❖ ✦

פלפול מעמיק

סוגיות, מקורות, חקירת היסוד, מחלוקות ראשונים ואחרונים,
נפקא מינות הלכתא ועיון בשיטות

הנושא:
שולחן ערוך אורח חיים סימן קנ״ג — כ״ב סעיפים
עם נושאי כלים: בית יוסף, טור, רמב״ם (הלכות תפילה ונשיאת כפים פרק י״א), רמ״א, מרדכי (פרק בני העיר), רבינו ירוחם, רמב״ן, ראבי״ה, מגן אברהם, ט״ז, פרי מגדים, משנה ברורה, ערוך השלחן

הבסיס התלמודי:
מגילה כ״ה:-כ״ו: · פרק בני העיר · «בני העיר שמכרו רחובה של עיר» · מעלין בקודש ואין מורידין · של כרכים אינו נמכר

עריכה ועיון:
רב יוסף חיים סממה · דעת

📑 Table des matières

  1. Introduction à la sugya — גדר דיני בניין בית הכנסת ומקורותיו (מגילה כ״ה:-כ״ו:), חקירת הבעלות, צירי הסימן (כ״ב סעיפים)
  2. קדושת בית הכנסת ומכירתה — מעלין בקודש ואין מורידין, קדושה נמכרת, תיבה מטפחת וספרים (מגילה כ״ו.)
  3. שבעה טובי העיר במעמד אנשי העיר — כח המכירה והורדת הדמים, ד׳ דברים שאין הלוקח עושה
  4. דמי בית הכנסת ובית הכנסת של כרכים — לצדקה ולדבר מצוה, של רבים אינו נמכר, פדיון שבויים
  5. בעלות וקדושה — סיכום והכרעה — נפקא מינה למעשה · טבלאות סיכום ומקורות

📜 Le texte du Choulhan Aroukh — les seifim

דִּינֵי בִּנְיַן בֵּית הַכְּנֶסֶת. וּבוֹ כ״ב סְעִיפִים:

עיקרי הסימן: «מותר לעשות מב״ה בית המדרש אבל לא מבית המדרש ב״ה» (א׳), שמעלין בקודש; בני העיר שמכרו בית הכנסת לוקחין בדמיו תיבה, ובדמי תיבה מטפחת, ובדמי מטפחת ספרים, ובדמיהם ספר תורה — «אבל איפכא להורידן מקדושתן אסור» (ב׳); «מוכרים ב״ה וכן שאר דברים שבקדושה ואפילו ספר תורה להספקת תלמידים או להשיא יתומים בדמיו» (ו׳); בית הכנסת של כפרים נמכר, «אבל של כרכים... אינו נמכר» (ז׳); הלוקח יעשה בו מה שירצה «חוץ ממרחץ ובורסקי ובית הטבילה ובית הכסא» (ט׳).

Résumé concis :

כ״ב seifim : le siman règle les דיני בניין בית הכנסת — la sainteté de la synagogue, sa vente et le sort de son prix. Deux axes : ① la קדושה et le principe מעלין בקודש ואין מורידין — on convertit une synagogue en בית המדרש (plus saint), on emploie son prix pour un objet plus saint mais jamais « להורידן מקדושתן » ; ② la בעלות — de qui est la synagogue ? de בני העיר (כפרים, vendable) ou de רבים דעלמא (כרכים, אינו נמכר). D où le pouvoir des שבעה טובי העיר במעמד אנשי העיר et l affectation des דמים (צדקה, דבר מצוה, פדיון שבויים).

1. הקדמת הסוגיא — דיני בניין בית הכנסת, שער הסימן

פתח דבר — פתיחת ההלכה

פותח מרן בדיני בניין בית הכנסת וקדושתו — ראש הסימן: «מותר לעשות מב״ה בית המדרש אבל לא מבית המדרש ב״ה» (סעיף א׳), ובו כ״ב סעיפים. ויסוד הסימן ניצב על שני צירים: (א) קדושת בית הכנסת — ומדין «מעלין בקודש ואין מורידין» (מגילה כ״ו.-כ״ז.), שאין ממירין קדושה חמורה בקלה, ומכאן דיני מכירת בית הכנסת ותשמישיו והפיכת הדמים; (ב) בעלות בית הכנסת — של בני העיר לבדם (בכפרים) או של רבים דעלמא (בכרכים), ומכאן כח שבעה טובי העיר במעמד אנשי העיר, ושל כרכים שאינו נמכר. ומצירים אלו נובעות שאלות הסימן: מכירת התיבה והמטפחת והספרים, דמי בית הכנסת, בנין בית הכנסת של כרכים ושל כפרים, ופדיון שבויים.
הערה יסודית: ציר הסימן — קדושת בית הכנסת מהי. אם קדושתו קדושת הגוף גמורה כספר תורה, לא היה נמכר כלל; ואם אין בו קדושה כלל, היה נמכר ודמיו לחולין. אלא קדושת בית הכנסת קדושת תשמיש היא (כמטפחת ותיבה), ולכן נמכר בתנאים, ומכל מקום דמיו נשארים בקדושתם — «מעלין בקודש ואין מורידין». ולזה נפקא מינה במכירת בני העיר, בשבעה טובי העיר, ובבית הכנסת של כרכים.

חקירת היסוד של הסימן

החקירה היסודית: בעלות בית הכנסת — של מי הוא? האם ממון בני העיר (שהוא כשאר נכסי הציבור, וביד הבעלים — בני העיר או פרנסיהם — למכרו ולשנות דמיו), או קדוש לכלל ישראל / הקדש (שאין בני העיר אלא כאפוטרופסין, ואין הקדוש לרבים דעלמא יוצא מקדושתו)? ונפקא מינה בכרכים לעומת כפרים, ובכח שבעה טובי העיר. (וכל מעשה למעשה — לרב מוסמך.)

2. קדושת בית הכנסת ומכירתה — מעלין בקודש ואין מורידין, קדושה נמכרת (מגילה כ״ו.)

לשון השלחן ערוך

סעיף ב׳: «בני העיר שמכרו ב״ה יכולים ליקח בדמיו תיבה... מכרו תיבה יכולים ליקח בדמיו מטפחת... מכרו מטפחת לוקחין בדמיה ספרים... מכרו ספרים לוקחים בדמיהם ספר תורה; אבל איפכא להורידן מקדושתן אסור, ואפי׳ אם קנה בקצת המעות דבר שקדושתו חמורה — אין יכולין לשנות המותר לקדושה קלה.» וסעיף ה׳: «ורצו לשנותן... אין משנין אלא מקדושה קלה לחמורה.»
שורש הדין — משנה מגילה כ״ה:-כ״ו.: «בני העיר שמכרו בית הכנסת לוקחין תיבה, תיבה לוקחין מטפחות, מטפחות לוקחין ספרים, ספרים לוקחין תורה; אבל אם מכרו תורה לא יקחו ספרים... שמעלין בקודש ולא מורידין». ובגמרא (כ״ו.) מתבאר סדר הקדושה: בית הכנסת קל, ותיבה חמור ממנו, ומטפחת, וספרים, וספר תורה — עליון שבכולם. וכן פסק הרמב״ם (הלכות תפילה פרק י״א): «מוכרין בית הכנסת... ולעולם מעלין בקדש ולא מורידין». ומרן העתיק לשונו, וכתב הבית יוסף מן הטור והרא״ש והר״ן.
קושיא — אם קדוש הוא, כיצד נמכר? ואם אינו קדוש, למה דמיו בקדושתם? אם קדושת בית הכנסת קדושת הגוף — לא היה נמכר כלל, כספר תורה שאין מוכרין (אלא ללמוד תורה ולישא אשה); ואם אין בו קדושה — למה «אין משנין אלא מקדושה קלה לחמורה», ולמה דמיו נשארים בקדושתם? ותרתי דסתרי בגדר קדושת בית הכנסת.
תירוץ: קדושת בית הכנסת אינה קדושת הגוף אלא קדושת תשמיש — כתשמישי קדושה (תיבה, מטפחת) שנעשו לכבוד הקדושה ולא נתקדשו בגופם. לפיכך נמכר (שאין בו קדושת הגוף המעכבת), ומכל מקום אין הקדושה פוקעת לגמרי, אלא נתפסת בדמים — ולכן «אין משנין אלא מקדושה קלה לחמורה»: מעלין בקודש (בית הכנסת → תיבה → מטפחת → ספרים → ספר תורה) ואין מורידין (איפכא אסור). ובזה נחלקו הראשונים אם קדושת בית הכנסת מדאורייתא או מדרבנן, ולמעשה נקטינן לחומרא בהורדת קדושה. (וכל מעשה למעשה — לרב מוסמך.)
פלפול — «מעלין בקודש ואין מורידין»: כלל זה גדר לו שני פנים. (א) בעצם החפץ — אין ממירין קדושה חמורה בקלה, ולכן מכרו ספר תורה לא יקחו בדמיו דבר שקדושתו קלה. (ב) אף ב«מותר» הדמים — «ואפי׳ אם קנה בקצת המעות דבר שקדושתו חמורה אין יכולין לשנות המותר לקדושה קלה» (סעיף ב׳): כיון שנתפסה קדושה חמורה במקצת, נמשך אחריה אף המותר. ובסעיף ה׳ פירש: מקדושה קלה לחמורה משנין, ומחמורה לקלה — לא. ולסתירת דמי בית הכנסת שהתנו עליהם עי׳ סעיף ה׳ ולהלן. (וכל מעשה למעשה — לרב מוסמך.)
חקירה — סדר הקדושות: «מעלין בקודש» — הסדר בית הכנסת → תיבה → מטפחת → ספרים → ספר תורה: ונפקא מינה בהמיר תשמיש בתשמיש שאין בו סדר מפורש. (וכל מעשה למעשה — לרב מוסמך.)
נפקא מינה — קדושה ומכירה: (א) מכרו בית הכנסת — לוקחין בדמיו תיבה (חמור ממנו), ולא איפכא. (ב) מכרו ספר תורה — לא יקחו בדמיו דבר שקדושתו קלה. (ג) «מותר» הדמים שנתפס בו קדושה חמורה — אין משנין לקלה. (ד) להעלות מקדושה קלה לחמורה — מותר; להורידה — אסור. (וכל מעשה למעשה — לרב מוסמך.)
היסוד:
קדושת בית הכנסת קדושת תשמיש היא, ולכן נמכר; אבל «מעלין בקודש ואין מורידין» — «אין משנין אלא מקדושה קלה לחמורה», ו«איפכא להורידן מקדושתן אסור» (מגילה כ״ו.; רמב״ם הלכות תפילה פרק י״א).

3. שבעה טובי העיר במעמד אנשי העיר — כח המכירה והורדת הדמים

לשון השלחן ערוך

סעיף ז׳: «ומכל מקום המעות נשארים בקדושתן ואינם רשאים להורידן מקדושתן — והיינו כשמכרו בני העיר שלא מדעת פרנסיהם, והוא הדין אם מכרו ז׳ טובי העיר שלא במעמד אנשי העיר; אבל אם הסכימו שבעה טובי העיר באותו מכר והיו במעמד אנשי העיר — רשאים להוציא המעות לכל מה שירצו.» וסעיף ט׳: «חוץ ממרחץ ובורסקי ובית הטבילה ובית הכסא.»
שורש הדין — גמרא מגילה כ״ו.: «בני העיר שמכרו רחובה של עיר... אמר רבי מנחם... דוקא שבעה טובי העיר במעמד אנשי העיר». ופירשו הראשונים (מרדכי פרק בני העיר, רא״ש): שבעה טובי העיר הממונים על צרכי ציבור, כשמוכרים «במעמד אנשי העיר» (בפרסום, בהסכמת הקהל), כחם ככח כל בני העיר, ורשאים להוציא הדמים אף לחולין. וכתב הרמ״א: «וכל ששבעה טובי העיר מוכרים בפרסום מקרי במעמד אנשי העיר ואינן צריכין לומר הן או לאו».
קושיא — למה צריך גם שבעה טובי העיר וגם מעמד אנשי העיר? אם הבעלות של בני העיר — די בהסכמת כולם או שלוחיהם; ואם אין די בבני העיר לבדם — למה מהני שבעה טובי העיר כלל? ומאי האי «שבעה טובי העיר במעמד אנשי העיר» דתרתי בעי?
תירוץ: שני כחות נצרכים. שבעה טובי העיר — הם הממונים ובעלי הסמכות לפעול בנכסי הרבים (שאין כל יחיד יכול). מעמד אנשי העיר — גילוי דעת הקהל שמסכימים, שאם לא כן אין לטובי העיר רשות להוריד הקדושה. ובשניהם יחד — הרי כאילו כל הרבים מוכרים בדעת אחת, ולכן «רשאים להוציא המעות לכל מה שירצו». ובלא מעמד אנשי העיר — «המעות נשארים בקדושתן», שאין כאן אלא מכירה ולא הפקעת קדושה. (וכל מעשה למעשה — לרב מוסמך.)
מחלוקת — ד׳ הדברים שאין הלוקח עושה: בית הכנסת של כפרים שנמכר בסתם — «יעשה בו הלוקח מה שירצה חוץ ממרחץ ובורסקי ובית הטבילה ובית הכסא» (סעיף ט׳), מפני הגנאי לקדושה שהיתה בו. ודנו הראשונים אם איסור זה מדין הקדושה שנשתיירה או מדין כבוד בעלמא; ולזה נפקא מינה כשמכרוהו שבעה טובי העיר במעמד אנשי העיר — שאז «יעשה הלוקח אפי׳ אלו הארבעה דברים», שהפקיעו כל הקדושה. וכן דנו בהשאלה ובמשכון (סעיף י״א): «אבל אסור למשכנן או להשכירן או להשאילן... שעדיין נשארין בקדושתן». (וכל מעשה למעשה — לרב מוסמך.)
נפקא מינה — טובי העיר: (א) מכרו בני העיר לבד או ז׳ טובי העיר שלא במעמד — המעות בקדושתן (רק מעלין). (ב) ז׳ טובי העיר במעמד אנשי העיר — מוציאין לכל מה שירצו. (ג) נמכר בסתם — הלוקח אסור בד׳ דברים; במעמד אנשי העיר — אף בהם מותר. (ד) משכון, השכרה, השאלה שמורידין מקדושה — אסור. (וכל מעשה למעשה — לרב מוסמך.)
היסוד:
שבעה טובי העיר במעמד אנשי העיר — «רשאים להוציא המעות לכל מה שירצו»; ובלעדי מעמד אנשי העיר — «המעות נשארים בקדושתן ואינם רשאים להורידן מקדושתן» (מגילה כ״ו.; מרדכי פרק בני העיר).

4. דמי בית הכנסת ובית הכנסת של כרכים — לצדקה ולדבר מצוה, של רבים אינו נמכר

לשון השלחן ערוך

סעיף ו׳: «מוכרים ב״ה וכן שאר דברים שבקדושה ואפילו ספר תורה — להספקת תלמידים או להשיא יתומים בדמיו.» סעיף ז׳: «והא דב״ה נמכר — הני מילי של כפרים שאין באים אנשים ממקומות אחרים, שלא נעשית אלא לבני הכפרים לבדם... אבל של כרכים שבאים שם ממקומות אחרים, אפילו בנו אותו משלהם — אינו נמכר, אלא אם כן תלו אותו בדעת היחיד.» סעיף י״ג: «קנו אבנים וקורות — לא ימכרם לדבר מצוה אלא לפדיון שבויים.»
שורש הדין — מגילה כ״ו. וראשונים: חילוק כפרים וכרכים מבואר בגמרא — בית הכנסת של כרך «דמעלמא אתו לה» (שהכל באים אליו) הוי של רבים דעלמא, ואין בני העיר יכולין למכרו. וכתב הרמב״ן (הובא בבית יוסף) ורבינו ירוחם. ולענין דמי בית הכנסת: מותר להוציאם לדבר מצוה גבוה (תלמוד תורה, פדיון שבויים, השאת יתומים), שאף הם קדושה. אבל אבנים וקורות שכבר נתקדשו לבנין — «לא ימכרם לדבר מצוה אלא לפדיון שבויים», שאין לך מצוה גדולה מפדיון שבויים.
קושיא — למה של כרכים אינו נמכר אף שבנוהו משלהם? הרי הם בעלי הממון שבנו את בית הכנסת, ולכאורה שלהם הוא לגמרי; ומאי שנא מכפרים ש«נעשית לבני הכפרים לבדם» ונמכרת? ואם בעלותם שלימה — יהא נמכר; ואם אינה שלהם — למה בכפרים מהני?
תירוץ: אין הדבר תלוי במי נתן הממון אלא במי נתקדש הבנין. בית הכנסת של כפר «נעשית אלא לבני הכפרים לבדם» — הקדשוהו לעצמם, ולכן הם בעליו ומוכרין. אבל בית הכנסת של כרך — «דמעלמא אתו לה», ומדעת כן בנוהו, שכל הבא מתפלל בו; נמצא הקדישוהו לרבים דעלמא, ואין הרבים דעלמא לפנינו למכרו — ולכן «אינו נמכר», אף שהממון משלהם. וזהו יסוד החקירה: הבעלות נמשכת אחר הקדשת הבנין, לא אחר נתינת הממון. ואם «תלו אותו בדעת היחיד» — היחיד עושה בו כרצונו בהסכמת הצבור. (וכל מעשה למעשה — לרב מוסמך.)
פלפול — דמי בית הכנסת ואבנים שנתקדשו: יש לחלק בין מעות שגבו לאבנים וקורות שכבר קנו והוקצו לבנין. מעות שגבו לבנין — כל זמן שלא נעשה בהם המעשה, יש בהם צד להתנות ולשנות (סעיף ה׳, בהתנו מתחילה); אבל אבנים וקורות שהובאו ונתקדשו — «לא ימכרם לדבר מצוה אלא לפדיון שבויים», שנתפסה בהם קדושה חמורה. ואם כבר בנו וגמרו — «לא ימכרו ב״ה אלא יגבו לפדיון מן הצבור», שכבר הוא בית הכנסת גמור. וזהו גדר בקדושת הדמים ההולכת ומתגברת ככל שקרבו למעשה הקדושה. (וכל מעשה למעשה — לרב מוסמך.)
נפקא מינה — דמים וכרכים: (א) בית הכנסת של כפרים — נמכר; של כרכים — אינו נמכר, אלא אם כן תלו בדעת היחיד. (ב) דמי בית הכנסת — לתלמוד תורה, השאת יתומים, פדיון שבויים. (ג) אבנים וקורות שנתקדשו — רק לפדיון שבויים. (ד) בנו וגמרו — אין מוכרין, אלא גובין לפדיון מן הצבור. (וכל מעשה למעשה — לרב מוסמך.)
היסוד:
של כפרים נמכר (הקדשוהו לעצמם), «אבל של כרכים... אינו נמכר» — דמעלמא אתו לה והוי של רבים; ודמי בית הכנסת לדבר מצוה, ואבנים וקורות שנתקדשו — «לא ימכרם לדבר מצוה אלא לפדיון שבויים» (מגילה כ״ו.; רמב״ן).

5. בעלות וקדושה — סיכום והכרעה · נפקא מינה למעשה

לשון השלחן ערוך

עיקרי הסימן: «מעלין בקודש ואין מורידין» — בית הכנסת ותשמישיו נמכרים (של כפרים), ודמיהם עולים ואינם יורדים; שבעה טובי העיר במעמד אנשי העיר מוציאין לכל מה שירצו; דמי בית הכנסת לדבר מצוה, ואבנים וקורות לפדיון שבויים; ובית הכנסת של כרכים — «אינו נמכר», דהוי של רבים דעלמא.
שורש הדין — בעלות בית הכנסת וקדושתו: שני היסודות משתלבים. קדושה — קדושת תשמיש, ולכן נמכר; ומדין «מעלין בקודש» דמיו עולים. בעלות — נמשכת אחר הקדשת הבנין: של כפרים לבני הכפרים, ונמכר; של כרכים לרבים דעלמא, ואינו נמכר. וכח שבעה טובי העיר במעמד אנשי העיר הוא המגשר — שכשמסכימים הכל, הרי הבעלים כולם מוכרים ומורידין הקדושה. והשוה סי׳ קנ״א (קדושת בית הכנסת ומורא מקדש) וסי׳ קנ״ד (תשמישי קדושה ותשמישי מצוה).
קושיא — אם הקדושה נתפסת בדמים, כיצד מוציאין לחולין במעמד אנשי העיר? הרי אמרנו «מעלין בקודש ואין מורידין», והדמים נשארים בקדושתם; ואיך מהני מעמד אנשי העיר להוציאם «לכל מה שירצו», אף לחולין?
תירוץ: חלוק כח הבעלים מכח היחיד. «אין מורידין» נאמר במוכרים שאין בכחם להפקיע הקדושה (בני העיר לבד, או ז׳ טובי העיר שלא במעמד) — ואצלם הדמים נתפסים בקדושה. אבל שבעה טובי העיר במעמד אנשי העיר — כחם ככח כל הרבים בעלי בית הכנסת, ובידם היה מתחילה שלא להקדישו כלל; ולכן כשמסכימים כולם, מפקיעים הקדושה מעיקרה, והדמים לחולין. נמצא «אין מורידין» — בשאין הבעלים כולם מסכימים; ובהסכמת כולם — אין כאן הורדה אלא הפקעה מדעת בעלים. (וכל מעשה למעשה — לרב מוסמך.)

סיכום ההנהגות למעשה

ענין הלכה למעשה
קדושת בית הכנסת קדושת תשמיש; נמכר, אבל מעלין בקודש ואין מורידין (מגילה כ״ו.).
סדר הקדושות בית הכנסת → תיבה → מטפחת → ספרים → ספר תורה; אין משנין אלא מקדושה קלה לחמורה.
שבעה טובי העיר במעמד אנשי העיר — מוציאין לכל מה שירצו; שלא במעמד — הדמים בקדושתם.
בית הכנסת של כרכים אינו נמכר, דהוי של רבים דעלמא, אלא אם כן תלו בדעת היחיד.
דמי בית הכנסת לדבר מצוה (תלמוד תורה, השאת יתומים); אבנים וקורות שנתקדשו — לפדיון שבויים.
ד׳ דברים ללוקח אסור מרחץ, בורסקי, בית טבילה, בית כסא; ובמעמד אנשי העיר — אף בהם מותר.

טבלה — מקורות הסוגיא

טבלה — סוגיות ומקורות

הענין הדין המקור
קדושת בית הכנסת ומכירתה קדושת תשמיש, נמכר, מעלין בקודש ואין מורידין קנ״ג סעיף ב׳ (מגילה כ״ה:-כ״ו.; רמב״ם תפילה פרק י״א)
מותר הדמים וקדושה חמורה אין משנין אלא מקדושה קלה לחמורה קנ״ג סעיפים ב׳-ה׳ (מגילה כ״ו.; בית יוסף)
שבעה טובי העיר במעמד אנשי העיר מוציאין לכל מה שירצו; ובלעדם המעות בקדושתן קנ״ג סעיפים ז׳, ט׳ (מגילה כ״ו.; מרדכי; רמ״א)
בית הכנסת של כרכים של רבים דעלמא — אינו נמכר קנ״ג סעיף ז׳ (מגילה כ״ו.; רמב״ן; רבינו ירוחם)
דמי בית הכנסת ופדיון שבויים לדבר מצוה; אבנים וקורות לפדיון שבויים קנ״ג סעיפים ו׳, י״ג (מגילה כ״ז.; טור)
גמרא: מגילה כ״ה:-כ״ז. · פרק בני העיר (בני העיר שמכרו רחובה של עיר; שבעה טובי העיר במעמד אנשי העיר; מעלין בקודש ואין מורידין; של כרכים דמעלמא אתו לה)
ראשונים ומרן: רמב״ם (הלכות תפילה ונשיאת כפים פרק י״א) · רא״ש · ר״ן · מרדכי (פרק בני העיר) · רמב״ן · רבינו ירוחם · ראבי״ה · טור · בית יוסף · שלחן ערוך · רמ״א
פוסקים ונושאי כלים: מגן אברהם · ט״ז · פרי מגדים · משנה ברורה · ביאור הלכה · ערוך השלחן · כף החיים
← רמה 3 — סיכום רמה 1 — יסוד →
~ ~ ~ ~ ~
דעת · רב יוסף חיים סממה

פלפול ועיון באורח חיים · סימן קנ״ג · דיני בניין בית הכנסת · ⚡ רמה 2 — למדן
⚠️ תוכן זה נועד ללימוד בלבד. לכל שאלה למעשה (לְמַעֲשֶׂה), יש לפנות לרב מוסמך.

DAAT דעת — © 5786 / 2026 · Retour à l'accueil · סימן קנ״ג · ♥ Soutenir

📖Rejoindre une 'havrouta