סימן קנ״ג · דיני בניין בית הכנסת

📑 תוכן הלימוד

א. בית הכנסת — כ״ב הסעיפים

סעיף א׳ — בית הכנסת ובית המדרש

מותר לעשות מבית הכנסת בית המדרש, אבל לא מבית המדרש בית הכנסת.

סעיפים ב׳–ו׳ — סדר הקדושות ודמי המכירה

[ב] בני העיר שמכרו ב״ה יכולים ליקח בדמיו תיבה דהיינו היכל שמניחין בו ס״ת או לוח שמעמידין עליו ס״ת; מכרו תיבה יכולים ליקח בדמיו מטפחת של ס״ת; מכרו מטפחת לוקחין בדמיה ספרים דהיינו שכתוב כל חומש לבדו וכן נביאים וכתובים; מכרו ספרים לוקחים בדמיהם ס״ת. אבל איפכא, להורידן מקדושתן — אסור. ואפי׳ אם קנה בקצת המעות דבר שקדושתו חמורה אין יכולין לשנות המותר לקדושה קלה. [ג] ס״ת שנמצא בו טעות דינו כחומשים (וע״ל סי׳ קמ״ג). [ד] אם הותר לקנות בדמי קדושה אחת קדושה אחרת כיוצא בה יש אוסרים ויש מתירין. [ה] אם גבו מעות לבנות ב״ה או בית המדרש או לקנות תיבה או מטפחת או ס״ת ורצו לשנותן מלצורך מה שגבו אותם אין משנין אלא מקדושה קלה לחמורה; אבל אם עשו בהם הדבר שגבו אותם בשבילם משנין המותר לכל מה שירצו; ואם כשגבו המעות התנו לעשות חפצם ממותר הדמים אפילו קנו ומכרו וחזרו וקנו קדושה במקצת הדמים מותר להוריד המותר; אבל אם לא התנו כשגבו אלא כשמכרו התנו אסור להורידם. הגה: ואם קנו בדמים אלו שגבו עצים ואבנים חלה קדושת הדמים על העצים והאבנים ואסור לשנותן רק לקדושה חמורה ואם הביאו עצים ואבנים לצורך בנין ב״ה אם באו ליד גבאי אסור לשנותן רק לקדושה חמורה וקודם שבאו לידי גבאי מותר לשנותן אבל מכל מקום לא יוכל לחזור בו (ב״י וכן משמע במרדכי ריש פ׳ בני העיר). [ו] מוכרים ב״ה וכן שאר דברים שבקדושה ואפילו ספר תורה להספקת תלמידים או להשיא יתומים בדמיו.

סעיפים ז׳–ט׳ — כפר או כרך · שבעה טובי העיר

[ז] והא דב״ה נמכר הני מילי של כפרים שאין באים אנשים ממקומות אחרים שלא נעשית אלא לבני הכפרים לבדם (ואפי׳ בנו אותם משל אחרים) (מרדכי ישן בשם ראבי״ה) ולכן יכולים למכרו; ומכל מקום המעות נשארים בקדושתן ואינם רשאים להורידן מקדושתן, והיינו כשמכרו בני העיר שלא מדעת פרנסיהם, והוא הדין אם מכרו ז׳ טובי העיר שלא במעמד אנשי העיר; אבל אם הסכימו שבעה טובי העיר באותו מכר והיו במעמד אנשי העיר רשאים להוציא המעות לכל מה שירצו; ואם קבלו עליהם בני העיר בפירוש במכר זה כל מה שיעשו אפילו יחיד מה שעשה עשה. הגה: וכל ששבעה טובי העיר מוכרים בפירסום מקרי במעמד אנשי העיר ואינן צריכין לומר הן או לאו (מרדכי). אבל של כרכים שבאים שם ממקומות אחרים אפילו בנו אותו משלהם אינו נמכר אא״כ תלו אותו בדעת היחיד שאז יעשה בו היחיד מה שירצה בהסכמת הצבור; וה״ה לכל דברי קדושה שנזכרו כאן דכולהו גרירי בתר בית הכנסת. הגה: יחיד שבנה ב״ה ונתנה לקהל דינה כב״ה של קהל אבל אם שייר לעצמו בה שום כח אין לה מכר כי אם על פי הקהל ועל פיו או יורשיו (א״ז והגהות אשר״י פ׳ בני העיר); וכל זה לא מיירי אלא כשיש להם ב״ה אחרת אבל אם אין להם רק ב״ה אחת אסור למכרו דהא אפילו לסתרו אסור עד שיבנו אחרת (רבי׳ ירוחם נ״ג ח״ה וב״י בשם הרמב״ן); כל דבר שבקדושה שנמכר ומותר לשנותו נמכר בלא הכרזה ואין בו אונאה אבל דבר שאסור לשנותו לקדושה קלה צריך הכרזה (תשובת רשב״א סי׳ תתר״ד). [ח] בנו בית סתם והקדישו אח״כ לב״ה דינו כב״ה אבל אינו קדוש עד שיתפללו בו אפי׳ אם בנאוהו לשם ב״ה; וכיון שהתפללו בו אפי׳ אורחים לפי שעה כיון שהיה מיוחד לתפלה קדוש; ואם לפי שעה הקדישו הכל לפי מה שאמרו. [ט] כשמוכרים אנשי הכפר ב״ה יכולים למכרו ממכר עולם והלוקח יעשה בו מה שירצה, חוץ ממרחץ ובורסקי ובית הטבילה ובית הכסא; ואם מכרוהו שבעה טובי העיר במעמד אנשי העיר יעשה הלוקח אפי׳ אלו הארבעה דברים.

סעיפים י׳–י״ב — היחיד, המתנה, החליפין וההשאלה

[י] יש אומרים דיחיד בשלו אפי׳ ס״ת מותר למכרו ולעשות בדמיו כל מה שירצה, כל שלא הקדישו לקרות ברבים; ויש מי שאוסר אלא אם כן ללמוד תורה או לישא אשה. [יא] בית הכנסת או לבנים ועצים מב״ה ישן שסתרו יכולים ליתן במתנה, דאי לאו דהוה להו הנאה מיניה לא הוו יהבי ליה הדר הוה ליה כמכר, וכן יכולים להחליפם באחרים והם יוצאים לחולין; אבל אסור למשכנן או להשכירן או להשאילן אפילו ע״י שבעה טובי העיר שעדיין נשארין בקדושתן שאין כאן דבר אחר שתחול קדושתן עליו. הגה: ודוקא בדרך שמורידן מקדושתן אבל מותר להשאיל אפילו ס״ת לקרות בה אפי׳ משל רבים ליחיד (ב״י בשם א״ח). [יב] מי שיש לו תנאי עם הקהל שלא יוכל לבנות ב״ה כי אם הוא וזרעו אינו יכול למכור זכותו לאחר.

סעיפים י״ג ו-י״ד — פדיון שבויים ומתנת קרקע

[יג] גבו מעות לבנין ב״ה ובא להם דבר מצוה מוציאין בה המעות. קנו אבנים וקורות לא ימכרם לדבר מצוה אלא לפדיון שבויים, אע״פ שהביאו האבנים וגדרום ואת הקורות ופסלום והתקינו הכל לבנין ב״ה מוכרים הכל לפדיון שבויים בלבד; אבל אם בנו וגמרו לא ימכרו ב״ה אלא יגבו לפדיון מן הצבור. [יד] ראובן שאמר קרקע זו אני נותן לבנות עליה ב״ה ולא רצו עכו״ם להניחם לבנות ב״ה והקהל אומרים לבנות עליו בית לת״ת וראובן אומר אדעתא דהכי לא נדרתי, לא מצי ראובן הדר ביה; ואם ראובן לא היה דר שם היו יכולים לשנותה, ואם הוא מבני אותה העיר אינם רשאים לשנותה אם הוא עומד וצווח (פי׳ וצועק) אא״כ יש שם חבר עיר דכל מאי דאתי אדעתא דידיה אתי. (ושבעה טובי עיר דינם כחבר עיר) (מרדכי ריש פ׳ בני העיר).

סעיפים ט״ו–י״ז — אין אדם אוסר חלקו

[טו] אין אדם יכול לאסור חלקו מב״ה ולא מהספרים, ואם אסר — אינו כלום. [טז] מי שהשאיל ביתו לב״ה ויש לו מריבה עם אחד מהקהל אינו יכול לאסרה אא״כ יאסרנו לכל הקהל כאחד. הגה: ודוקא שהשאיל תחלה סתם אבל אם התנה מתחלה שכל זמן שירצה למחות יהא בידו למחות או שלא השאיל להם בפירוש אלא הניחם ליכנס לביתו הרשות בידו למחות כמו שירצה (מהר״ם פאדווא סי׳ פ״ה). [יז] מי שהיה בביתו ב״ה ימים רבים אין הצבור רשאים לשנותו בבית אחר.

סעיפים י״ח–כ״א — כלי הקודש

[יח] יש מי שאומר שכלי הקודש של כסף שנהגו להביאם תמיד לבית הכנסת בחגים אין יכולים להוציא לחולין ולמכרם, והקהל יכולים לתפשם שישארו בחזקת הקדש אחר מיתת המקדיש. [יט] יש מי שאומר שאם ימצא אחר מיתת אדם כתב כתוב שהקדיש כלים ואין עליו עדים ולא מסרו להקהל אפילו הכי הוי הקדש. [כ] יש מי שאומר שס״ת שהוחזק שהיה של אבותיו של ראובן אין הצבור יכולים להחזיק בו. [כא] אין לקנות מעילים שנשתמש בהם הדיוט לתשמיש קדושה. הגה: אסור לעשות מאתנן זונה או מחיר כלב דבר של מצוה כגון ב״ה או ס״ת; ודוקא מהאתנן עצמה אבל אם נתנו לה מעות באתנן מותר לקנות בהן דבר מצוה; ולא מקרי זונה אלא איסור ערוה אבל אלו הפנויות הקדשות שמקדישות דבר מותר לקבל מהן (רבי׳ ירוחם נ״ג ח״א).

סעיף כ״ב — הרגיל במצוה

אדם שהוא רגיל בשום מצוה כגון גלילה ואירעו אונס או עוני ונתנו הקהל המצוה לאחר ואח״כ העשיר ורצה שיחזירו לו המצוה: אם בשעה שנתנו הקהל המצוה לשני היה סיפק ביד הראשון לתת מה שהיה נותן בכל שנה ולא חפץ בה ונתרצה הוא עם שאר הקהל לתת לאחר — איבד זכותו; אבל אם כשנתנוה לשני לא היה ביד הראשון סיפק לתת מה שהיה נותן ועתה שיש בידו רוצה לזכות במצותו ולחזור וליתן מה שהיה נותן תחלה — חוזר למצותו.

מקרים מעשיים

מקרה 1 — מכירת בית הכנסת: כפר או כרך?

מקרה 2 — דמי המכירה

מקרה 3 — שבעה טובי העיר במעמד אנשי העיר

שאלות להבנה

להעמיק עוד