הנושא:
שולחן ערוך אורח חיים סימן קס״ג — ב׳ סעיפים
עם נושאי כלים: בית יוסף, טור, רמב״ם (הלכות ברכות פ״ו), רא״ש, רבנו יונה (ברכות ס״פ אלו דברים), מגן אברהם, ט״ז, אליה רבה, פרי מגדים, משנה ברורה, ערוך השלחן, כף החיים
הבסיס התלמודי: פסחים מו. · חולין קז: · «לגבל ולתפלה ולנטילת ידים ארבעה מילין» · «התירו מפה לאוכלי תרומה ולא התירו מפה לאוכלי טהרות» · «אוכל מחמת מאכיל צריך נטילת ידים מאכיל אינו צריך נטילת ידים»
עריכה ועיון:
רב יוסף חיים סממה · דעת
📑 Table of Contents
Introduction to the sugya — מי שאין לו מים, מהלך אחר מים ונטילה במפה (פסחים מו.; חולין קז:), חקירת גדר נטילה במפה
שיעור המהלך אחר מים ונטילה במפה — «לגבל ולתפלה ולנטילת ידים ארבעה מילין» (פסחים מו.), «לא שנו אלא לפניו אבל לאחריו אפילו מיל אינו חוזר» (פסחים מו.), «התירו מפה לאוכלי תרומה ולא התירו מפה לאוכלי טהרות» (חולין קז:) (סעיף א׳)
המאכיל לאחרים — «אוכל מחמת מאכיל צריך נטילת ידים מאכיל אינו צריך נטילת ידים» (חולין קז:), האוכל במגרפה, ואיסור «לפני עור» (סעיף ב׳) · נפקא מינה למעשה · טבלאות
סָעִיף א׳: אם אין מים מצויים לפניו ברחוק יותר מד׳ מילין ולאחריו מיל — יטול ידיו במפה ואוכל פת או דבר שטיבולו במשקה (או אוכל על ידי כף). ב׳:המאכיל לאחרים אינו צריך נטילת ידים, והאוכל צריך נטילת ידים אף על פי שאחר נותן לתוך פיו ואינו נוגע במאכל; והוא הדין לאוכל במגרפה. הגה: ואסור להאכיל למי שלא נטל ידיו משום «לפני עור לא תתן מכשול».
Concise summary:
ב׳ seifim: two dinim complete the laws of נטילת ידים for a meal. (א) מי שאין לו מים — how far must one walk to find water? ד׳ מילין ahead, מיל behind (פסחים מו.) ; beyond that he is not obliged, and יטול ידיו במפה — he wraps his hands in a cloth and eats bread or dipped food (from the mapa permitted to eaters of teroumah, חולין קז:). (ב) המאכיל לאחרים — one who feeds others need not wash (he is not eating), but the eater must, even though he does not touch the food (another places it in his mouth, or he eats with a מגרפה): the obligation lies on the one who eats, not on the one who touches ; and it is forbidden to feed one who has not washed — לפני עור.
1. הקדמת הסוגיא — מי שאין לו מים, מהלך אחר מים ונטילה במפה
פתח דבר — פתיחת ההלכה
פותח מרן בשני דינים המשלימים את הלכות נטילת ידים לסעודה: לשון מרן«אם אין מים מצויים לפניו ברחוק יותר מד׳ מילין ולאחריו מיל» (שו״ע או״ח קס״ג:א) — דין מי שאין לו מים, כמה חייב לטרוח ולהלך אחריהם, ומה יעשה כשלא מצא: «יטול ידיו במפה»; והדין השני, «המאכיל לאחרים אינו צריך נטילת ידים והאוכל צריך נטילת ידים» (שו״ע או״ח קס״ג:ב). ושני הסעיפים חוט אחד מקשרם — יחס חובת הנטילה אל מעשה האכילה: האם הנטילה מוטלת על הגברא האוכל, ומה דינה כשנבצר ממנו מים או כשאחר מאכילו.
הערה יסודית: שיעור המהלך אחר מים שורשו בגמרא — «לגבל ולתפלה ולנטילת ידים ארבעה מילין» (פסחים מו.), הרי לפניו ד׳ מילין; ולאחריו מיל, שכן «לא שנו אלא לפניו אבל לאחריו אפילו מיל אינו חוזר» (פסחים מו.), הא פחות ממיל — חוזר. ודין הנטילה במפה שורשו במה שהתירו לאוכלי תרומה — «התירו מפה לאוכלי תרומה ולא התירו מפה לאוכלי טהרות» (חולין קז:): כהנים זריזין הם ואינם באים לידי נגיעה, ולכן התירו להם לכרוך ידיהם במפה ולאכול בלא נטילה. ומכאן שני צירי הסימן: (א) עד כמה חייב לטרוח אחר מים, ומה תקנתו כשאין; (ב) מי חייב בנטילה — האוכל או המאכיל.
חקירת היסוד של הסימן
החקירה היסודית: מהו גדר «נטילה במפה» כשאין מים —
(א) המפה במקום נטילה — כריכת המפה תקנת חכמים במקום אונס, שהעמידוה במקום המים; ואוכל בהיכר של מפה כאילו נטל.
(ב) המפה אינה נטילה אלא הרחקה — עיקרה שלא יגעו ידיו שאינן נטולות בפת, כדרך שהתירו מפה לאוכלי תרומה (חולין קז:); ואין כאן טהרת ידים כלל, אלא היכר והרחקה מנגיעה.
(ג) המפה משום סרך — כדי שלא ירגיל עצמו לאכול פת בידים ממש בלא נטילה ולא ישכח את עיקר התקנה.
ונפקא מינה: אם מותר לכתחילה לסמוך על מפה במקום שיש בו טורח מים; ואם צריך שיעור מהלך אף כשאוכל במפה. (וכל מעשה למעשה — לרב מוסמך.)
2. שיעור המהלך אחר מים ונטילה במפה — «לגבל ולתפלה ולנטילת ידים ארבעה מילין» (פסחים מו.)
לשון השלחן ערוך
סעיף א׳ (שו״ע או״ח קס״ג:א): «אם אין מים מצויים לפניו ברחוק יותר מד׳ מילין ולאחריו מיל» — «יטול ידיו במפה ואוכל פת או דבר שטיבולו במשקה» (או אוכל על ידי כף).
שורש הדין — שיעור המהלך (פסחים מו.): אמר ר׳ אבהו אמר ר׳ שמעון בן לקיש «לגבל ולתפלה ולנטילת ידים ארבעה מילין» (פסחים מו.) — הרי לפניו ד׳ מילין; ולאחריו, «לא שנו אלא לפניו אבל לאחריו אפילו מיל אינו חוזר» (פסחים מו.), הא פחות ממיל חוזר. תמצית: לפניו ד׳ מילין ולאחריו מיל, וכשהמים רחוקים יותר מזה — פטור מלהלך אחריהם. וגדר הנטילה במפה — «התירו מפה לאוכלי תרומה ולא התירו מפה לאוכלי טהרות» (חולין קז:), ומכאן שבמקום אונס אוכל בכריכת מפה.
קושיא — למה חילקו בין לפניו לאחריו, ד׳ מילין לפניו ומיל בלבד לאחריו? והלא המים אותם מים והצורך אותו צורך — ומה לי הלך לפנים או לאחור?
תירוץ: לפי שההליכה לפניו אינה טרחה יתירה — ממילא הולך לדרכו והמים בכיוון הילוכו; אבל לחזור לאחוריו הוא ביטול והפסד דרך, ולפיכך לא הטריחוהו אלא עד מיל. נמצא ששיעור הטרחה נמדד ביחס לכיוון הילוכו: לפניו ד׳ מילין, לאחריו מיל. ומכאן שאין זה שיעור מוחלט במרחק המים אלא שיעור בטרחה המוטלת על האדם. (וכל מעשה למעשה — לרב מוסמך.)
חקירה — שיעור המהלך: חובת השגת מים או שיעור טרחה בלבד?
צד א׳ — חובת השגת מים: הנטילה במים היא העיקר, ולפיכך חייב להשיג מים עד כדי ד׳ מילין; ובפחות מן השיעור אין תקנת הנטילה נעשית כתקנה, ורק מעבר לו העמידו לו מפה.
צד ב׳ — שיעור טרחה בלבד: עיקר החיוב לאכול פת בידים נקיות, ושיעור ד׳ מילין הוא גבול הטרחה שהטילו חכמים; ומעבר לו — לא חייבוהו כלל.
ונפקא מינה: בלילה, בצינה, או כשיחלוף זמן הסעודה — האם משתנה השיעור; ואם החיוב על המים דוקא או על עצם הנקיות. (וכל מעשה למעשה — לרב מוסמך.)
פלפול — גדר נטילה במפה: דקדק מרן «יטול ידיו במפה» — לשון נטילה, ואינה נטילה במים אלא כריכת מפה. ומקורו במה שהתירו לאוכלי תרומה, «התירו מפה לאוכלי תרומה ולא התירו מפה לאוכלי טהרות» (חולין קז:); ולפי שאין כאן טהרה אלא הרחקה מנגיעה, סגי במפה. וכתב מרן שאוכל בה «פת או דבר שטיבולו במשקה» — דוקא אלו הטעונים נטילה, ובהם נאמרה תקנת המפה. ומדלא התירו מפה אלא לאוכלי תרומה (הזריזין), למדנו שיסוד ההיתר בהרחקה מן הנגיעה, ולא בטהרת הידים. (וכל מעשה למעשה — לרב מוסמך.)
היסוד: מי שאין לו מים במהלך — לשון מרן «אם אין מים מצויים לפניו ברחוק יותר מד׳ מילין ולאחריו מיל יטול ידיו במפה» (שו״ע או״ח קס״ג:א); שורש השיעור בפסחים מו. «לגבל ולתפלה ולנטילת ידים ארבעה מילין», ושורש המפה בחולין קז: «התירו מפה לאוכלי תרומה ולא התירו מפה לאוכלי טהרות».
3. המאכיל לאחרים — «אוכל מחמת מאכיל צריך נטילת ידים מאכיל אינו צריך נטילת ידים» (חולין קז:)
לשון השלחן ערוך
סעיף ב׳ (שו״ע או״ח קס״ג:ב): «המאכיל לאחרים אינו צריך נטילת ידים והאוכל צריך נטילת ידים אף על פי שאחר נותן לתוך פיו ואינו נוגע במאכל»; «והוא הדין לאוכל במגרפה שצריך נטילת ידים». הגה: «ואסור להאכיל למי שלא נטל ידיו משום לפני עור לא תתן מכשול» (הר״י סוף פרק אלו דברים).
שורש הדין — פרק כל הבשר (חולין קז:): מסקנת הגמרא, «אוכל מחמת מאכיל צריך נטילת ידים מאכיל אינו צריך נטילת ידים» (חולין קז:). ופירש רבנו יונה (ברכות סוף פרק אלו דברים): אף על פי שאין האוכל נוגע בפת בידיו — צריך נטילה; וגם המאכיל אין לו להאכילו עד שיטול, משום «לפני עור». תמצית: החיוב על האוכל, לא על הנוגע.
קושיא — אם עיקר הנטילה משום נקיות, שלא תיגע יד מלוכלכת בפת, למה יצטרך האוכל נטילה? והלא אחר נותן לתוך פיו, ואין ידו נוגעת במאכל כלל — נמצא שאין כאן חשש נגיעת יד בפת.
תירוץ: מכאן ראיה שאין הנטילה תלויה בנגיעת היד בפת, אלא היא חובה על מעשה האכילה עצמו — חובת הגברא האוכל. כל האוכל פת חייב בנטילה, בין נוגע בין אינו נוגע; ולפיכך האוכל צריך, אף שאחר נותן לתוך פיו. ומאידך המאכיל — כיון שאינו אוכל, אין עליו חובת נטילה כלל, אף שהוא הנוגע בפת. נמצא שגדר הנטילה על האוכל, לא על הנוגע. (וכל מעשה למעשה — לרב מוסמך.)
חקירה — גדר חובת הנטילה: על הגברא האוכל או מדין נקיות הפת?
צד א׳ — חובה על הגברא האוכל: עצם מעשה האכילה מחייב נטילה, ואין הנגיעה מעלה ומורדת; ולכן האוכל צריך אף שאינו נוגע.
צד ב׳ — מדין נקיות הפת: שלא תיגע יד שאינה נקיה בפת; ולפי צד זה היה ראוי שהמאכיל (הנוגע) יטול, והאוכל שאינו נוגע לא יצטרך.
ומדברי הגמרא — האוכל צריך והמאכיל אינו צריך — מוכח כצד הראשון, שהחובה על האוכל ולא על הנוגע. (וכל מעשה למעשה — לרב מוסמך.)
פלפול — האוכל במגרפה: «והוא הדין לאוכל במגרפה» — אף שאוכל בכלי (מגרפה, כעין מזלג בעל שינים) ואין ידו נוגעת בפת כלל, צריך נטילה — כדין האוכל מחמת מאכיל. הרי שוב שהחיוב על עצם האכילה ולא על הנגיעה; ולפיכך אף האוכל בכלי, שאין ידו באה במאכל, לא נפטר מנטילה. (וכל מעשה למעשה — לרב מוסמך.)
נפקא מינה — המאכיל והאוכל:(א) המאכיל — אינו צריך נטילה, אף שהוא הנוגע בפת, שכן אינו אוכל. (ב) האוכל — צריך נטילה, אף שאינו נוגע, בין שאחר נותן לתוך פיו בין שאוכל במגרפה. (ג) ואסור להאכיל למי שלא נטל ידיו — «משום לפני עור לא תתן מכשול» (רמ״א). (וכל מעשה למעשה — לרב מוסמך.)
היסוד: «אוכל מחמת מאכיל צריך נטילת ידים מאכיל אינו צריך נטילת ידים» (חולין קז:); חובת הנטילה על הגברא האוכל, לא על הנוגע — ולכן האוכל צריך אף שאינו נוגע, והמאכיל אינו צריך אף שנוגע. ואסור להאכיל למי שלא נטל, «משום לפני עור» (רמ״א קס״ג:ב).
טבלה — מקורות הסוגיא
טבלה — סוגיות ומקורות
הענין
הדין
המקור
מהלך אחר מים
לפניו ד׳ מילין
«לגבל ולתפלה ולנטילת ידים ארבעה מילין» (פסחים מו.)
לאחריו מיל
לאחריו עד מיל, ופחות ממיל חוזר
«לא שנו אלא לפניו אבל לאחריו אפילו מיל אינו חוזר» (פסחים מו.)
גמרא:פסחים מו. · חולין קז: — «לגבל ולתפלה ולנטילת ידים ארבעה מילין» (פסחים מו.); «לא שנו אלא לפניו אבל לאחריו אפילו מיל אינו חוזר» (פסחים מו.); «התירו מפה לאוכלי תרומה ולא התירו מפה לאוכלי טהרות» (חולין קז:); «אוכל מחמת מאכיל צריך נטילת ידים מאכיל אינו צריך נטילת ידים» (חולין קז:)
ראשונים ומרן: רמב״ם (הלכות ברכות פ״ו) · רא״ש · רבנו יונה (ברכות ס״פ אלו דברים) · רש״י · טור · בית יוסף · שלחן ערוך · רמ״א
פוסקים ונושאי כלים: מגן אברהם · ט״ז · אליה רבה · פרי מגדים · באר היטב · שערי תשובה · משנה ברורה · ערוך השלחן · כף החיים · שלחן ערוך הרב (לעיון בדעת הרב)