✦ ❖ ✦
דעת · רמה 2 — למדן

שולחן ערוך · אורח חיים

שלא לנהוג בזיון באוכלים — עיונים מעמיקים
סימן קע״א · ה׳ סעיפים
כבוד האוכלין · בזיון אוכלין · מידי דממאיס · בל תשחית
עיון, פלפול, שיטות הראשונים והאחרונים
⚡ ללומדים ותלמידי חכמים ⚡
✦ ❖ ✦

פלפול מעמיק

סוגיות, מקורות, חקירת היסוד, מחלוקות ראשונים ואחרונים,
נפקא מינות הלכתא ועיון בשיטות

הנושא:
שולחן ערוך אורח חיים סימן קע״א — ה׳ סעיפים
עם נושאי כלים: בית יוסף, טור, רמב״ם, מגן אברהם, ט״ז, אליה רבה, פרי מגדים, משנה ברורה, ערוך השלחן, כף החיים

הבסיס התלמודי:
ברכות נ׳ ע״ב «עושה אדם כל צרכיו בפת» (ברכות נ׳ ע״ב) · «אין מניחין בשר חי על הפת ואין מעבירין כוס מלא על הפת ואין זורקין את הפת ואין סומכין את הקערה בפת» (ברכות נ׳ ע״ב) · לשון מרן «עושה אדם צרכיו בפת והני מילי דלא ממאיס ביה» (שו״ע או״ח קע״א:א)

עריכה ועיון:
רב יוסף חיים סממה · דעת

📑 תוכן העניינים

  1. הקדמה לסוגיא — גדר בזיון אוכלין וכבוד הפת, חקירת שורש הדין (כבוד המאכל / איסור מיאוס והשחתה)
  2. עושה אדם צרכיו בפת — «עושה אדם צרכיו בפת והני מילי דלא ממאיס ביה» (שו״ע או״ח קע״א:א), «עושה אדם כל צרכיו בפת» (ברכות נ׳ ע״ב), «אין מניחין בשר חי על הפת ואין מעבירין כוס מלא על הפת» (ברכות נ׳ ע״ב)
  3. איסור זריקת הפת והאוכלין — מידי דממאיס — «ואין זורקים הפת משום בזיון אוכלים» (שו״ע או״ח קע״א:א), «כשם שאין זורקין את הפת כך אין זורקין את האוכלין» (ברכות נ׳ ע״ב), «הא במידי דממאיס הא במידי דלא ממאיס» (ברכות נ׳ ע״ב), «לא ישב אדם על קופה מלאה תאנים וגרוגרות» (שו״ע או״ח קע״א:ב)
  4. דייסא בפת במקום כף — «מותר לאכול דייסא בפת במקום כף» (שו״ע או״ח קע״א:ג), «והוא שיאכל הפת אחר כך» (קע״א:ג)
  5. שמחת חתן וכלה — בין בזיון אוכלין לבל תשחית — «ממשיכין יין בצנורות לפני חתן וכלה» (שו״ע או״ח קע״א:ד), «אבל לא גלוסקאות לעולם» (קע״א:ד), «הזורקים חטים לפני חתנים צריך ליזהר שלא יזרקו אלא במקום נקי» (קע״א:ה) · נפקא מינה למעשה · טבלאות

📜 לשון השולחן ערוך — הסעיפים

שֶׁלֹּא לִנְהֹג בִּזָּיוֹן בָּאוֹכָלִים. וּבוֹ ה׳ סְעִיפִים:

סָעִיף א׳: עושה אדם צרכיו בפת — ובלבד שאינו ממאיס ; אין מניחין עליו בשר חי, אין מעבירין עליו כוס מלא, ואין זורקין את הפת משום בזיון אוכלין ; אבל מידי דלא ממאיס (אגוזים ורימונים) — שרי. ב׳: לא ישב על תאנים וגרוגרות, אבל על עיגול דבילה או קטניות — מותר. ג׳: דייסא בפת במקום כף — ובלבד שיאכל הפת אחר כך. ד׳–ה׳: שמחת חתן וכלה — ממשיכין יין בצנורות (ובלבד שיקבלנו), זורקין קליות ואגוזים בימות החמה, אבל גלוסקאות לא לעולם ; והזורק חטים — במקום נקי ויכבדם משם.

הביאור בקצרה:

ה׳ סעיפים: הסימן עוסק בכבוד האוכלין (בזיון אוכלין), ובפת בפרט. (1) מותר לעשות צרכיו בפת אך רק בדבר שאינו ממאיס אותה: לא בשר חי, לא כוס מלא ; ואין זורקין את הפת — מְשׁוּם בִּזָּיוֹן אוֹכָלִין — ולא את הנמאס, אבל שאינו נמאס (אגוזים, רימונים) מותר. (2) אין יושבין על תאנים (שיימעכו), אבל על עיגול דבילה או קטניות — מותר. (3) מותר לאכול דייסא בפת במקום כף ובלבד שיאכלנה אחר כך. (4-5) בשמחת חתן וכלה ממשיכין יין (אם יקבלנו) וזורקין קליות ואגוזים בימות החמה — אבל גלוסקאות לעולם לא — והחטים רק במקום נקי, ולאסוף אחר כך.

1. הקדמת הסוגיא — גדר בזיון אוכלין וכבוד הפת, שער הסימן

פתח דבר — פתיחת ההלכה

פותח מרן בדיני כבוד האוכלין ובאיסור לנהוג בהם בזיון — לשון מרן «עושה אדם צרכיו בפת והני מילי דלא ממאיס ביה» (שו״ע או״ח קע״א:א). ובו ה׳ סעיפים, וכולם ענף אחד: כבוד המאכל שברא הקב״ה לחיי האדם, ובראשם הפת שעליה מברכין המוציא. ואין אלו דיני ברכות ולא איסור והיתר גרידא, אלא הליכות כבוד המלמדות שלא לבזות מתנת שמים, שלא להשחיתה ושלא להמאיסה. ושני שרשים לסימן: כבוד האוכל (שהוא חשוב ואין לבזותו), ואיסור מיאוס והשחתה (מידי דממאיס ובל תשחית) — ופעמים ששני השרשים כרוכים כאחד.
הערה יסודית: דיני בזיון אוכלין — מקורם בברייתות בגמרא (ברכות נ׳ ע״ב), «ארבעה דברים נאמרו בפת», והביאם הטור והמחבר בסימן זה סמוך לדיני הסעודה. תמצית: הסימן נחלק לשלושה — (א) דינים שיסודם שימוש בפת בלא המאסה (סעיף א׳), שמותר לעשות צרכיו בפת ובלבד שלא ימאיסנה; (ב) דינים שיסודם איסור זריקה וישיבה (סעיפים א׳–ב׳), שהכל תלוי בחילוק מידי דממאיס; (ג) דינים שיסודם שמחה בלא בזיון ובלא השחתה (סעיפים ד׳–ה׳), במנהגי חתן וכלה. וכל מעשה למעשה — לרב מוסמך.

חקירת היסוד של הסימן

החקירה היסודית: מהו גדר איסור בזיון אוכלין — האם דין בחפצא (בכבוד המאכל עצמו) או דין בגברא (באיסור מיאוס והשחתה)? ונפקא מינה: מידי דלא ממאיס (אגוזים ורימונים) שהותר לזרקו — לצד ב׳ פשוט (אין השחתה), ולצד א׳ צריך טעם (שאין דרך בזיון בכך); וכן גלוסקאות שנאסרו לעולם אף שאינם נמאסים מיד — ראיה שיש בפת דין כבוד יתר, מעבר לחשש המיאוס. תמצית: נראה ששני השרשים אמת, ובפת חמור טפי משום כבודה. (וכל מעשה למעשה — לרב מוסמך.)

2. עושה אדם צרכיו בפת — «עושה אדם צרכיו בפת והני מילי דלא ממאיס ביה» (שו״ע או״ח קע״א:א)

לשון השלחן ערוך

סעיף א׳ (שו״ע או״ח קע״א:א): «עושה אדם צרכיו בפת», «והני מילי דלא ממאיס ביה אבל מידי דממאיס ביה לא». הילכך «אין מניחין עליו בשר חי», «ואין מעבירין עליו כוס מלא», «ואין סומכין בו הקערה» אם היא מלאה דבר שאם יפול על הפת ימאס.
שורש הדין (ברכות נ׳ ע״ב): אמר שמואל — «עושה אדם כל צרכיו בפת» (ברכות נ׳ ע״ב); ותנו רבנן ארבעה דברים נאמרו בפת — «אין מניחין בשר חי על הפת ואין מעבירין כוס מלא על הפת ואין זורקין את הפת ואין סומכין את הקערה בפת» (ברכות נ׳ ע״ב). ולכאורה תרתי דסתרי: שמואל אמר שעושה כל צרכיו בפת, והברייתא מנתה ארבעה דברים שאסורים בפת. ומכאן פסק מרן דרך המיצוע: לשון מרן «עושה אדם צרכיו בפת והני מילי דלא ממאיס ביה» (שו״ע או״ח קע״א:א) — שהיתר שמואל בדבר שאינו ממאיס, ואיסור הברייתא בדבר הממאיס.
חקירה — «עושה אדם צרכיו בפת»: היתר גמור או היתר בדוחק? ונפקא מינה: להשתמש בפת לתמיכה גרידא במקום שיש כלי אחר. תמצית: מלשון «עושה אדם צרכיו» משמע היתר גמור בדלא ממאיס, אלא שהאחרונים כתבו שממדת חסידות ממעטים בבזיון הפת אף בהיתר. (וכל מעשה למעשה — לרב מוסמך.)
פלפול — «אין נוטלין הידים ביין»: הוסיף מרן בסעיף א׳ «ואין נוטלין הידים ביין בין חי ובין מזוג» (שו״ע או״ח קע״א:א), ואף בנטילה שאינה צורך אכילה. הרי שאף היין בכלל בזיון אוכלין — שאין ראוי לאבד משקה חשוב לרחיצת ידים. ומקורו בגמרא (ברכות נ׳ ע״ב) גבי מחלוקת ר׳ אליעזר וחכמים בנטילה מן היין, וקיימא לן שאין נוטלין. נמצא שדין בזיון אוכלין כולל אף משקין, ולא רק פת; אלא שהפת חמורה טפי, כמו שיתבאר. (וכל מעשה למעשה — לרב מוסמך.)
היסוד:
«עושה אדם כל צרכיו בפת» (ברכות נ׳ ע״ב); ומכאן פסק מרן «עושה אדם צרכיו בפת והני מילי דלא ממאיס ביה» (שו״ע או״ח קע״א:א) — שיסוד ההיתר שאינו ממאיס, ויסוד האיסור המיאוס והבזיון.

3. איסור זריקת הפת והאוכלין — «כשם שאין זורקין את הפת כך אין זורקין את האוכלין» (ברכות נ׳ ע״ב)

לשון השלחן ערוך

סעיף א׳ (המשך): «ואין זורקים הפת משום בזיון אוכלים», «וכשם שאין זורקין את הפת כך אין זורקים אוכלים הנמאסים על ידי זריקה», «אבל מידי דלא ממאיס כגון אגוזים ורימונים וחבושים שרי». סעיף ב׳: «לא ישב אדם על קופה מלאה תאנים וגרוגרות אבל יושב הוא על עיגול של דבילה או על קופה מלאה קטניות».
שורש הדין (ברכות נ׳ ע״ב): מעשה באמימר ומר זוטרא ורב אשי, שזרק מר זוטרא תמרים ורימונים לפני רב אשי, והקשו מהברייתא «כשם שאין זורקין את הפת כך אין זורקין את האוכלין» (ברכות נ׳ ע״ב); ותירצו — «הא במידי דממאיס הא במידי דלא ממאיס» (ברכות נ׳ ע״ב). הרי שיסוד ההיתר והאיסור בזריקה תלוי כולו בחילוק זה: הנמאס אסור, ושאינו נמאס מותר. ומזה פסק מרן דין הזריקה ודין הישיבה על האוכלין כאחד — שהכל בחילוק המיאוס.
קושיא — אם הכל תלוי במיאוס, מדוע פסק מרן «אבל לא גלוסקאות לעולם» (קע״א:ד), והלא גלוסקאות (פת נאה) אינן נמאסות מיד בזריקה במקום נקי?
תירוץ: מכאן ראיה לשני שרשים בסימן. בשאר אוכלין הכל תלוי במיאוס, שאם אינו נמאס — אין בזיון; אבל בפת יש דין כבוד נוסף, שהיא חשובה מכל האוכלין (עליה מברכין המוציא ובה קיום האדם), ולכן זריקתה בזיון אף כשאינה נמאסת. וזהו שדקדק מרן לשון מרן «אבל לא גלוסקאות לעולם» (שו״ע או״ח קע״א:ד) — «לעולם», בכל עת ובכל מקום, שכבוד הפת אינו תלוי בחשש המיאוס. נמצא צד א׳ שבחקירה (כבוד החפצא) עיקר בפת, וצד ב׳ (מיאוס) עיקר בשאר אוכלין. (וכל מעשה למעשה — לרב מוסמך.)
פלפול — ישיבה על אוכלין: בסעיף ב׳ פסק מרן לשון מרן «לא ישב אדם על קופה מלאה תאנים וגרוגרות» (שו״ע או״ח קע״א:ב), «אבל יושב הוא על עיגול של דבילה או על קופה מלאה קטניות» (שו״ע או״ח קע״א:ב). והוא ממש כחילוק הזריקה: תאנים וגרוגרות רכות — הישיבה עליהן ממעכתן וממאיסתן, ולכן אסור; אבל עיגול דבילה (שכבר נדחס ונדבק) וקטניות (קשות) — אין הישיבה ממאיסתן, ומותר. הרי שכל הסימן חוזר ליסוד אחד — מידי דממאיס אסור, ומידי דלא ממאיס מותר — לבד מן הפת שחמורה בכבודה. (וכל מעשה למעשה — לרב מוסמך.)
היסוד:
«כשם שאין זורקין את הפת כך אין זורקין את האוכלין» (ברכות נ׳ ע״ב), «הא במידי דממאיס הא במידי דלא ממאיס» (ברכות נ׳ ע״ב); ומכאן «ואין זורקים הפת משום בזיון אוכלים» ו«אבל מידי דלא ממאיס כגון אגוזים ורימונים וחבושים שרי» (שו״ע או״ח קע״א:א).

4. דייסא בפת במקום כף — «מותר לאכול דייסא בפת במקום כף והוא שיאכל הפת אחר כך» (שו״ע או״ח קע״א:ג)

לשון השלחן ערוך

סעיף ג׳ (קע״א:ג): «מותר לאכול דייסא בפת במקום כף», «והוא שיאכל הפת אחר כך», «והמדקדקים אוכלים בכל פעם שמכניסים לתוך פיהם מעט מן הפת עם הדייסא». הגה (רמ״א): «והנשאר מן הפת אחר כך אוכלים אותו».
חקירה — היתר הדייסא: מדין «עושה אדם צרכיו בפת» או קולא בפני עצמה? ונפקא מינה: לקנח בפת ולהשליכה — לכולי עלמא אסור. תמצית: מדגיש מרן «והוא שיאכל הפת אחר כך» (שו״ע או״ח קע״א:ג) — שכל ההיתר בתנאי שלא תלך הפת לאיבוד; ולכן «המדקדקים» אוכלים מעט פת בכל פעם, שלא תישאר פת מטובלת שלא לצורך. (וכל מעשה למעשה — לרב מוסמך.)
פלפול — הגהת הרמ״א: הוסיף רמ״א לשון מרן «והנשאר מן הפת אחר כך אוכלים אותו» (שו״ע או״ח קע״א:ג, הגה), ומקורו בבית יוסף. ולכאורה פשיטא, שהרי כבר אמר מרן «והוא שיאכל הפת אחר כך»? אלא בא רמ״א לאפוקי סברא שיאמר: כיון שנטבלה הפת ברוטב ונמאסה מעט — יזרקנה; קא משמע לן שאף הפת שנשארה בסוף, אף שנטבלה, אוכלים אותה ואין זורקין, שאין בטבילת הרוטב מיאוס גמור המתיר לאבדה. הרי שהחמיר רמ״א בכבוד הפת אף בפת שכבר שימשה. (וכל מעשה למעשה — לרב מוסמך.)
היסוד:
«מותר לאכול דייסא בפת במקום כף והוא שיאכל הפת אחר כך» (שו״ע או״ח קע״א:ג) — שכל היתר השימוש בפת בתנאי שלא תלך לאיבוד, וזהו גדר «עושה אדם צרכיו בפת» בדלא ממאיס.

5. שמחת חתן וכלה — בין בזיון אוכלין לבל תשחית (סעיפים ד׳–ה׳) · נפקא מינה למעשה

לשון השלחן ערוך

סעיף ד׳ (קע״א:ד): «ממשיכין יין בצנורות לפני חתן וכלה», «והוא שיקבלנו בפי הצינור», «וזורקין לפניהם קליות ואגוזים בימות החמה שאינם נמאסין אבל לא בימות הגשמים», «אבל לא גלוסקאות לעולם». סעיף ה׳: «הזורקים חטים לפני חתנים צריך ליזהר שלא יזרקו אלא במקום נקי», «וגם יכבדו אותם משם כדי שלא ידרסו עליהם».
שורש הדין (ברכות נ׳ ע״ב): תנו רבנן — «ממשיכין יין בצנורות לפני חתן ולפני כלה וזורקין לפניהם קליות ואגוזים בימות החמה אבל לא בימות הגשמים» (ברכות נ׳ ע״ב). הרי שאף בשמחת חתן וכלה, שהיא מצוה וכבוד, לא התירו אלא בדבר שאינו נמאס ובעונה שאינו נמאס; ומכאן שדין בזיון אוכלין עומד אף במקום שמחה. ומרן הוסיף התנאי «והוא שיקבלנו בפי הצינור» — מדין בל תשחית, שלא ילך היין לאיבוד.
קושיא — כיצד התירו כלל להמשיך יין ולזרוק קליות, והלא יש בזה השחתת אוכלין ומשקין, ואיסור בזיון?
תירוץ: שני תנאים הפקיעו את האיסור. ביין — לשון מרן «והוא שיקבלנו בפי הצינור» (שו״ע או״ח קע״א:ד), שאין כאן השחתה כלל, שהיין נאסף ונשתה; ובקליות ואגוזים — שאין נמאסים בימות החמה, ואין דרך בזיון בזריקת דבר קשה לשמחה. אבל גלוסקאות (פת) — כבודן חמור, ולכן «אבל לא גלוסקאות לעולם» (שו״ע או״ח קע״א:ד). וכן בסעיף ה׳ הזהיר על החטים «שלא יזרקו אלא במקום נקי» ו«יכבדו אותם משם כדי שלא ידרסו עליהם» (שו״ע או״ח קע״א:ה) — שאף בהיתר יש להיזהר שלא יבואו לידי מיאוס ודריסה. נמצא שהשמחה מותרת, אך בגבולות כבוד האוכלין ובל תשחית. (וכל מעשה למעשה — לרב מוסמך.)

סיכום ההנהגות למעשה

ענין הלכה למעשה
שימוש בפת עושה אדם צרכיו בפת בדלא ממאיס (קע״א:א) — אין מניחין בשר חי ואין מעבירין כוס מלא.
זריקת אוכלין אין זורקין את הפת ואוכל הנמאס (קע״א:א) — אבל אגוזים ורימונים וחבושים שרי.
ישיבה על אוכל לא על תאנים וגרוגרות (קע״א:ב), אבל על עיגול דבילה או קטניות — מותר.
דייסא בפת מותר במקום כף ובלבד שיאכל הפת אחר כך (קע״א:ג); והנשאר אוכלין אותו.
שמחת חתן וכלה ממשיכין יין (ובלבד שיקבלנו), קליות ואגוזים בימות החמה, אבל גלוסקאות לא לעולם (קע״א:ד).
זריקת חטים במקום נקי, ויכבדם משם שלא ידרסו עליהם (קע״א:ה).

טבלה — מקורות הסוגיא

טבלה — סוגיות ומקורות

הענין הדין המקור
צרכיו בפת «עושה אדם צרכיו בפת… דלא ממאיס ביה» ברכות נ׳ ע״ב · שו״ע או״ח קע״א:א
ד׳ דברים בפת אין מניחין בשר חי, מעבירין כוס, זורקין, סומכין ברכות נ׳ ע״ב · שו״ע או״ח קע״א:א
זריקה וישיבה מידי דממאיס אסור, דלא ממאיס שרי ברכות נ׳ ע״ב · שו״ע קע״א:א-ב
דייסא בפת מותר במקום כף ובלבד שיאכלנה ברכות נ׳ ע״ב · בית יוסף · שו״ע קע״א:ג
חתן וכלה ממשיכין יין, קליות ואגוזים, לא גלוסקאות ברכות נ׳ ע״ב · שו״ע קע״א:ד-ה
גמרא: ברכות נ׳ ע״ב · «עושה אדם כל צרכיו בפת» (ברכות נ׳ ע״ב); «אין מניחין בשר חי על הפת ואין מעבירין כוס מלא על הפת ואין זורקין את הפת ואין סומכין את הקערה בפת» (ברכות נ׳ ע״ב); «כשם שאין זורקין את הפת כך אין זורקין את האוכלין» (ברכות נ׳ ע״ב); «הא במידי דממאיס הא במידי דלא ממאיס» (ברכות נ׳ ע״ב)
ראשונים ומרן: רי״ף · רמב״ם · טור (או״ח קע״א) · בית יוסף · שלחן ערוך · רמ״א
פוסקים ונושאי כלים: מגן אברהם · ט״ז · אליה רבה · פרי מגדים · באר היטב · שערי תשובה · משנה ברורה · ערוך השלחן · כף החיים
← רמה 3 — סיכום רמה 1 — יסוד →
~ ~ ~ ~ ~
דעת · רב יוסף חיים סממה

פלפול ועיון באורח חיים · סימן קע״א · שלא לנהוג בזיון באוכלים · ⚡ רמה 2 — למדן
⚠️ תוכן זה נועד ללימוד בלבד. לכל שאלה למעשה (לְמַעֲשֶׂה), יש לפנות לרב מוסמך.

DAAT דעת — © תשפ״ו / 2026 · חזרה לדף הבית · סימן קע״א · ♥ תמיכה

📖הצטרפות לחברותא