✦ ❖ ✦
דעת · רמה 2 — למדן
שולחן ערוך · אורח חיים
Ce qui constitue une interruption dans le repas — עיונים מעמיקים
סימן קע״ח · ז׳ סעיפים
שינוי מקום · הפסק או היסח הדעת · דברים הטעונין ברכה במקומן · חברים שיצאו · מה שאינו הפסק
עיון, פלפול, שיטות הראשונים והאחרונים
⚡ ללומדים ותלמידי חכמים ⚡
✦ ❖ ✦
פלפול מעמיק
סוגיות, מקורות, חקירת היסוד, מחלוקות ראשונים ואחרונים,
נפקא מינות הלכתא ועיון בשיטות
הנושא:
שולחן ערוך אורח חיים סימן קע״ח — ז׳ סעיפים
עם נושאי כלים: בית יוסף, טור, רמב״ם (הלכות ברכות פרק ד׳), רא״ש (פרק ערבי פסחים), מגן אברהם, ט״ז, אליה רבה, פרי מגדים, משנה ברורה, ערוך השלחן, כף החיים
הבסיס התלמודי:
פסחים פרק ערבי פסחים (ק״א ע״ב, ק״ב ע״א) · «שינוי מקום צריך לברך שינוי יין אין צריך לברך» (פסחים ק״א ע״ב) · «חברים שהיו מסובין לשתות יין ועקרו רגליהן וחזרו אין צריכין לברך» (פסחים ק״ב ע״א)
עריכה ועיון:
רב יוסף חיים סממה · דעת
📑 Table des matières
- Introduction à la sugya — גדר הפסק בסעודה מחמת שינוי מקום, חקירת שורש הדין (גמר סעודה / היסח הדעת)
- גדר שינוי מקום — הפסק או היסח הדעת — «שכל המשנה מקומו הרי פסק אכילתו» (שו״ע או״ח קע״ח:ב), «ששינוי מקום אינו אלא כהיסח הדעת» (רמ״א קע״ח:ב), «שינוי מקום צריך לברך שינוי יין אין צריך לברך» (פסחים ק״א ע״ב)
- דברים הטעונין ברכה לאחריהן במקומן ומקום ברכת המזון — «אבל דברים הטעונין ברכה לאחריהן במקומן אין צריך לברך» (פסחים ק״א ע״ב), «ששבעת המינים טעונים ברכה לאחריהם במקומם» (שו״ע או״ח קע״ח:ה), «אלא במקום השני» (שו״ע או״ח קע״ח:ד)
- חברים שיצאו ודעת לאכול במקום אחר — «אם הניחו שם מקצתן חוזרים למקומן וגומרים סעודתן» (שו״ע או״ח קע״ח:ב), «אבל מגן לגן צריך לברך אפילו אם הם סמוכים» (שו״ע או״ח קע״ח:ג)
- מה שאינו הפסק — «מי שנזכר בתוך הסעודה שלא התפלל ועמד והתפלל» «עם כל זה לא הוי הפסק» (שו״ע או״ח קע״ח:ו), «אדם שישן בתוך סעודתו שינת עראי לא הוי הפסק» (שו״ע או״ח קע״ח:ז) · נפקא מינה למעשה · טבלאות
📜 Le texte du Choulhan Aroukh — les seifim
אֵיזֶה דְּבָרִים קְרוּיִים הֶפְסֵק בַּסְּעוּדָה. וּבוֹ ז׳ סְעִיפִים:
סָעִיף א׳–ב׳: שִׁינּוּי מָקוֹם — היה אוכל ופסק סעודתו והלך לבית אחר, הרי פסק אכילתו וצריך לברך; ומפנה לפנה בבית אחד אינו צריך לברך; והרמ״א: שינוי מקום כהיסח הדעת. ג׳–ה׳: דַּעַת וּמָקוֹם — דעת לאכול מכל אילני הגן פוטרת; ומקום ברכת המזון במקום הסיום; ושבעת המינים טעונים ברכה במקומם. ו׳–ז׳: מַה שֶּׁאֵינוֹ הֶפְסֵק — תפילה, שינת עראי ונקביו לא הוי הפסק.
Résumé concis :
ז׳ seifim : le siman définit ce qui vaut interruption (הפסק) dans le repas. Le pivot est le שינוי מקום : d'une maison à l'autre « הרי פסק אכילתו » (קע״ח:ב) — on bénit rétroactivement et l'on refait le המוציא ; de coin à coin, non. Le Rama tient que « ששינוי מקום אינו אלא כהיסח הדעת » (רמ״א קע״ח:ב), donc on ne bénit que d'avance et pas du tout pour le pain (טעון ברכה במקומו). Les דברים הטעונין ברכה במקומן (pain, sept espèces) ne demandent pas de nouvelle bénédiction au retour, « לקיבעא קמא הדר » (פסחים ק״א ע״ב). Enfin תפילה, שינת עראי et les besoins naturels « לא הוי הפסק » (קע״ח:ו-ז).
1. הקדמת הסוגיא — גדר הפסק בסעודה מחמת שינוי מקום
פתח דבר — פתיחת ההלכה
פותח מרן בדין ההפסק שבסעודה מחמת שינוי מקום — לשון מרן : «היה אוכל בבית זה ופסק סעודתו והלך לבית אחר» (שו״ע או״ח קע״ח:א), «הואיל ושינה מקומו צריך לברך למפרע על מה שאכל» (קע״ח:א). ובו ז׳ סעיפים, ויסודם אחד: הברכה קובעת את הסעודה למקום ולדעת, ומה ששובר קביעות זו הוי הפסק ומחייב לחזור ולברך. ושלושה גדרים בסימן — (א) שינוי מקום אימתי הוי הפסק (בית לבית או מפנה לפנה); (ב) דברים הטעונין ברכה לאחריהן במקומן; (ג) מה שאינו הפסק (תפילה, שינת עראי). ומן הגמרא בפסחים למד מרן את עיקר הדין — «שינוי מקום צריך לברך שינוי יין אין צריך לברך» (פסחים ק״א ע״ב).
הערה יסודית: ברכת הנהנין נקבעת על מקום ועל דעת האדם. וכלל בידינו — תמצית: העוקר ממקומו ומשנהו למקום אחר, יש בזה משום גמר סעודה או היסח הדעת, ולפיכך צריך לחזור ולברך על מה שיאכל, ולדעת המחבר אף לברך למפרע על מה שכבר אכל. ומקורו בסוגיית פסחים (פרק ערבי פסחים), ופסקוהו הרמב״ם (הלכות ברכות פרק ד׳), הרא״ש והטור, והביאם הבית יוסף. ובזה נחלקו הראשונים והביאם הרמ״א להלכה, כמו שיתבאר.
חקירת היסוד של הסימן
החקירה היסודית: מהו שורש חיוב הברכה מחמת שינוי מקום —
- (א) גמר סעודה / עקירת קביעות — עצם עקירת המקום היא גמר האכילה, שכן הברכה נקבעה למקום זה, וכיון שעקר «הרי פסק אכילתו» (שו״ע או״ח קע״ח:ב) וצריך לברך למפרע וחוזר ומברך תחילה. וזוהי דעת המחבר.
- (ב) היסח הדעת — שינוי המקום אינו גמר בעצם, אלא סימן להיסח הדעת מן הסעודה, ולכן מברך רק על מה שרוצה לאכול ולא על מה שכבר אכל; «ששינוי מקום אינו אלא כהיסח הדעת» (רמ״א קע״ח:ב). וזוהי דעת החולקים שהביא הרמ״א.
2. גדר שינוי מקום — הפסק או היסח הדעת (שו״ע או״ח קע״ח:א-ב)
לשון השלחן ערוך
סעיף א׳ (שו״ע או״ח קע״ח:א): «היה אוכל בבית זה ופסק סעודתו והלך לבית אחר» «הואיל ושינה מקומו צריך לברך למפרע על מה שאכל» «וחוזר ומברך בתחלה המוציא»; אבל שינוי מפינה לפינה בבית אחד — «מפנה לפנה אינו צריך לברך». סעיף ב׳ (שו״ע או״ח קע״ח:ב): הטעם הכולל — «שכל המשנה מקומו הרי פסק אכילתו», ולפיכך «אכל במזרחה של תאנה זו ובא לאכול במערבה צריך לברך». והגיה רמ״א שיטת החולקים — «ששינוי מקום אינו אלא כהיסח הדעת» (רמ״א קע״ח:ב), ולכן מברך רק לפני מה שרוצה לאכול «אבל לא על מה שכבר אכל» (רמ״א קע״ח:ב).
שורש הדין (פסחים ק״א ע״ב): אמר רבי יוחנן אחד שינוי יין ואחד שינוי מקום אין צריך לברך, ואותביה — «שינוי מקום צריך לברך שינוי יין אין צריך לברך» (פסחים ק״א ע״ב), «תיובתא דרבי יוחנן תיובתא» (שם). ורב חסדא משמיה דרב הונא סבר דלא אמרינן שינוי מקום צריך לברך אלא מבית לבית «אבל ממקום למקום לא» (פסחים ק״א ע״ב). וכן פסקו הרמב״ם (הלכות ברכות פרק ד׳) והרא״ש והטור, והביאם הבית יוסף.
חקירה — חיוב הברכה בשינוי מקום: מדין גמר סעודה (עקירת הקביעות שבמקום) או מדין היסח הדעת (סילוק הדעת מן הסעודה)?
- צד א׳ — גמר סעודה (המחבר): «שכל המשנה מקומו הרי פסק אכילתו» (שו״ע או״ח קע״ח:ב) — עצם העקירה היא גמר, ולכן מברך למפרע על מה שאכל וחוזר ומברך המוציא (קע״ח:א).
- צד ב׳ — היסח הדעת (הרמ״א): «ששינוי מקום אינו אלא כהיסח הדעת» (רמ״א קע״ח:ב) — אין כאן גמר בעצם אלא סילוק דעת, ולכן «אבל לא על מה שכבר אכל» (רמ״א קע״ח:ב), אלא מברך רק לפני מה שרוצה לאכול.
קושיא — אם שינוי מקום הרי הוא גמר אכילה גמור, למה מהני מפנה לפנה בבית אחד, והלא אף בו שינה מקומו? ומאידך, אם אינו אלא היסח הדעת, למה יצטרך לברך אף מבית לבית כשדעתו לחזור?
תירוץ: תרי גווני שינוי מקום נינהו. שינוי מבית לבית — הוצאה מן הקביעות לגמרי, ובזה «הרי פסק אכילתו» (שו״ע או״ח קע״ח:ב); אבל מפינה לפינה בבית אחד — עדיין בכלל אותו מקום, ולכן «מפנה לפנה אינו צריך לברך» (קע״ח:א). ומחלוקת המחבר והרמ״א היא בגדר החיוב: למחבר הוי גמר גמור, ולכן מברך אף למפרע; ולרמ״א אינו אלא כהיסח הדעת, ומברך רק על להבא — «אבל לא על מה שכבר אכל» (רמ״א קע״ח:ב). ומדינא דגמרא: «שינוי מקום צריך לברך» (פסחים ק״א ע״ב). (וכל מעשה למעשה — לרב מוסמך.)
היסוד:
«היה אוכל בבית זה ופסק סעודתו והלך לבית אחר» «הואיל ושינה מקומו צריך לברך למפרע על מה שאכל» (שו״ע או״ח קע״ח:א); והטעם — «שכל המשנה מקומו הרי פסק אכילתו» (קע״ח:ב); ולרמ״א «ששינוי מקום אינו אלא כהיסח הדעת» (רמ״א קע״ח:ב); ובגמרא «שינוי מקום צריך לברך שינוי יין אין צריך לברך» (פסחים ק״א ע״ב).
«היה אוכל בבית זה ופסק סעודתו והלך לבית אחר» «הואיל ושינה מקומו צריך לברך למפרע על מה שאכל» (שו״ע או״ח קע״ח:א); והטעם — «שכל המשנה מקומו הרי פסק אכילתו» (קע״ח:ב); ולרמ״א «ששינוי מקום אינו אלא כהיסח הדעת» (רמ״א קע״ח:ב); ובגמרא «שינוי מקום צריך לברך שינוי יין אין צריך לברך» (פסחים ק״א ע״ב).
3. דברים הטעונין ברכה לאחריהן במקומן ומקום ברכת המזון (שו״ע או״ח קע״ח:ד-ה)
לשון השלחן ערוך
סעיף ד׳ (שו״ע או״ח קע״ח:ד): אכל פת במקום אחד «וחזר ואכל במקום אחר» אינו מברך ברכת המזון «אלא במקום השני», «ויושבים ומברכין במקום סיום אכילתם» כהולכי דרכים. סעיף ה׳ (שו״ע או״ח קע״ח:ה): «ששבעת המינים טעונים ברכה לאחריהם במקומם», «ויש אומרים דדוקא מיני דגן»; והגיה רמ״א «ויש אומרים דוקא פת לבד» (רמ״א קע״ח:ה).
שורש הדין (פסחים ק״א ע״ב): יתיב רב חסדא וקאמר — הא דאמרת שינוי מקום צריך לברך «לא אמרן אלא בדברים שאין טעונין ברכה לאחריהן במקומן» (פסחים ק״א ע״ב), «אבל דברים הטעונין ברכה לאחריהן במקומן אין צריך לברך» (שם), וטעמא — «לקיבעא קמא הדר» (שם); ורב ששת פליג — «אחד זה ואחד זה צריך לברך» (שם). ותניא כוותיה דרב חסדא — «חברים שהיו מסובין לשתות יין ועקרו רגליהן וחזרו אין צריכין לברך» (פסחים ק״ב ע״א). וכן פסקו הרמב״ם (הלכות ברכות פרק ד׳) והרא״ש, והביאם הבית יוסף.
חקירה — דברים הטעונין ברכה לאחריהן במקומן (פת, שבעת המינים): מדוע אינם צריכים לברך בשינוי מקום — מפני שחוזרים לקביעותם הראשונה (לקיבעא קמא הדר), או מפני שאין המקום מפסיק בהם כלל?
- צד א׳ — לקיבעא קמא הדר: «לקיבעא קמא הדר» (פסחים ק״א ע״ב) — הואיל וטעונים ברכה במקומם, קביעותם הראשונה נשמרת עד שיברכו במקום, ואין השינוי מפקיעה.
- צד ב׳ — חובת המקום גופה: עצם היותם «טעונים ברכה לאחריהם במקומם» (שו״ע או״ח קע״ח:ה) מחייבתו לחזור למקומו ולברך, ולכן אף בשינוי מקום אין צריך לברך מחדש בחזרתו — שהרי חובת ברכתם במקומם עומדת.
קושיא — למה בדברים הטעונין ברכה במקומם «אין צריך לברך» (פסחים ק״א ע״ב) בשינוי מקום, ואילו בשאר דברים «צריך לברך» (שם)? ומהו יסוד מחלוקת רב חסדא ורב ששת?
תירוץ: לרב חסדא, הדברים הטעונין ברכה לאחריהן במקומם — כפת ושבעת המינים — קביעותם חזקה, «לקיבעא קמא הדר» (פסחים ק״א ע״ב), ואין שינוי המקום מפקיע חיובם, ולכן «אין צריך לברך» (שם); ורב ששת חולק ש«אחד זה ואחד זה צריך לברך» (שם). וקיימא לן כרב חסדא, דתניא כוותיה — «חברים שהיו מסובין לשתות יין ועקרו רגליהן וחזרו אין צריכין לברך» (פסחים ק״ב ע״א). ומכאן פסק מרן שהפת (וכן שבעת המינים או מיני דגן, לדעות) «טעונים ברכה לאחריהם במקומם» (שו״ע או״ח קע״ח:ה), ובהם מהני החזרה למקום; ולכן החוזר לסעודת פת «אין צריך לברך» (רמ״א קע״ח:ב) כלל. (וכל מעשה למעשה — לרב מוסמך.)
נפקא מינה — מקום הברכה האחרונה: (א) אכל פת בכמה מקומות — «וחזר ואכל במקום אחר» מברך ברכת המזון «אלא במקום השני» (שו״ע או״ח קע״ח:ד). (ב) שבעת המינים — «טעונים ברכה לאחריהם במקומם» (קע״ח:ה); וי״א דוקא מיני דגן, ולרמ״א «דוקא פת לבד» (רמ״א קע״ח:ה). (ג) הולכי דרכים — «ויושבים ומברכין במקום סיום אכילתם» (קע״ח:ד). (וכל מעשה למעשה — לרב מוסמך.)
היסוד:
«אבל דברים הטעונין ברכה לאחריהן במקומן אין צריך לברך» «לקיבעא קמא הדר» (פסחים ק״א ע״ב); ותניא כוותיה — «חברים שהיו מסובין לשתות יין ועקרו רגליהן וחזרו אין צריכין לברך» (פסחים ק״ב ע״א); ובשו״ע «ששבעת המינים טעונים ברכה לאחריהם במקומם» (שו״ע או״ח קע״ח:ה), «אלא במקום השני» (קע״ח:ד).
«אבל דברים הטעונין ברכה לאחריהן במקומן אין צריך לברך» «לקיבעא קמא הדר» (פסחים ק״א ע״ב); ותניא כוותיה — «חברים שהיו מסובין לשתות יין ועקרו רגליהן וחזרו אין צריכין לברך» (פסחים ק״ב ע״א); ובשו״ע «ששבעת המינים טעונים ברכה לאחריהם במקומם» (שו״ע או״ח קע״ח:ה), «אלא במקום השני» (קע״ח:ד).
4. חברים שיצאו ודעת לאכול במקום אחר (שו״ע או״ח קע״ח:ב-ג)
לשון השלחן ערוך
סעיף ב׳ (שו״ע או״ח קע״ח:ב): חברים שיצאו לקראת חתן או כלה — «אם הניחו שם מקצתן חוזרים למקומן וגומרים סעודתן ואינם צריכים לברך שנייה»; ואם לא הניחו, כשיוצאים ברכה למפרע וכשחוזרים ברכה לכתחילה. סעיף ג׳ (שו״ע או״ח קע״ח:ג): היה בגן ודעתו לאכול מפירות כל אילן — «כיון שברך על אילן אחד אינו צריך לברך על האחרים», «אבל מגן לגן צריך לברך אפילו אם הם סמוכים» (קע״ח:ג).
שורש הדין (פסחים ק״א ע״ב · ק״ב ע״א): תניא — בני חבורה שהיו מסובין «ועקרו רגליהן לצאת לקראת חתן או לקראת כלה» (פסחים ק״א ע״ב), ובמה דברים אמורים — «במה דברים אמורים שהניחו שם זקן או חולה» (שם), הא לא הניחו טעונין ברכה למפרע ולכתחילה. ובפסחים (ק״ב ע״א) מוקמינן לה כרבי יהודה בדין העקירות. וכן פסקו הראשונים והביאם הבית יוסף.
חקירה — הנחת מקצת חברים: מדוע אינה נחשבת עקירה — מפני שהקביעות נמשכת בנשארים (חשיב כאילו לא עקר), או מפני שדעתו לחזור ולהצטרף אליהם (אין כאן היסח הדעת)?
- צד א׳ — קביעות הנשארים: «אם הניחו שם מקצתן חוזרים למקומן וגומרים סעודתן» (שו״ע או״ח קע״ח:ב) — הנשארים מקיימים את קביעות החבורה, וכאילו לא נעקרה.
- צד ב׳ — דעת לחזור: בהנחת מקצתן ניכר שדעתו לחזור ולהמשיך, ואין כאן היסח הדעת; וכעין זה בדעת מפורשת — «כיון שברך על אילן אחד אינו צריך לברך על האחרים» (קע״ח:ג).
קושיא — בסעיף ג׳ דעת לאכול מפירות כל האילנות מהניא לפטור, «כיון שברך על אילן אחד אינו צריך לברך על האחרים» (קע״ח:ג); ואילו בשינוי מקום אין הדעת מועילה, «אבל מגן לגן צריך לברך אפילו אם הם סמוכים» (קע״ח:ג) — ומה בין זה לזה?
תירוץ: הדעת מועילה בתוך מקום אחד (גן אחד) לפטור את כל האילנות שבו, «והוא שבשעה שבירך היה דעתו לאכול מאותם האחרים» (שו״ע או״ח קע״ח:ג); אבל שינוי המקום עצמו (מגן לגן) הוא הפסק שאין הדעת מבטלתו, ולכן «צריך לברך אפילו אם הם סמוכים» (קע״ח:ג), «אם כשבירך תחלה היה דעתו על הכל» (שם). וכן בחברים: כל עוד «הניחו שם מקצתן» (קע״ח:ב) לא נעקרה הקביעות; אבל בעקירת כולם — הרי פסקו סעודתם. (וכל מעשה למעשה — לרב מוסמך.)
היסוד:
«אם הניחו שם מקצתן חוזרים למקומן וגומרים סעודתן ואינם צריכים לברך שנייה» (שו״ע או״ח קע״ח:ב); «כיון שברך על אילן אחד אינו צריך לברך על האחרים» «אבל מגן לגן צריך לברך אפילו אם הם סמוכים» (קע״ח:ג); ובגמרא «ועקרו רגליהן לצאת לקראת חתן או לקראת כלה» «במה דברים אמורים שהניחו שם זקן או חולה» (פסחים ק״א ע״ב).
«אם הניחו שם מקצתן חוזרים למקומן וגומרים סעודתן ואינם צריכים לברך שנייה» (שו״ע או״ח קע״ח:ב); «כיון שברך על אילן אחד אינו צריך לברך על האחרים» «אבל מגן לגן צריך לברך אפילו אם הם סמוכים» (קע״ח:ג); ובגמרא «ועקרו רגליהן לצאת לקראת חתן או לקראת כלה» «במה דברים אמורים שהניחו שם זקן או חולה» (פסחים ק״א ע״ב).
5. מה שאינו הפסק (סעיפים ו׳-ז׳) · נפקא מינה למעשה
לשון השלחן ערוך
סעיף ו׳ (קע״ח:ו): «מי שנזכר בתוך הסעודה שלא התפלל ועמד והתפלל» אף שחייב להפסיק — «עם כל זה לא הוי הפסק». ז׳ (קע״ח:ז): «אדם שישן בתוך סעודתו שינת עראי לא הוי הפסק»; והגיה רמ״א «וכן אם הפסיק בשאר דברי רשות כגון שהוצרך לנקביו וכיוצא בזה» (רמ״א קע״ח:ז).
שורש הדין: אף שההפסק וסילוק הדעת מפקיעים את הקביעות, מכל מקום הפסק שהוא לצורך הסעודה או בעל כרחו — כתפילה שחייב בה, שינת עראי, ויציאה לנקביו — אינו נחשב היסח הדעת גמור, שדעתו לחזור ולהמשיך. ופסקו מרן להלכה מדברי הראשונים והפוסקים, כמובא במשנה ברורה כאן.
חקירה — למה תפילה, שינת עראי ונקביו אינם הפסק: מפני שאין בהם עקירת מקום (נשאר במקומו), או מפני שאין בהם היסח הדעת (דעתו לחזור מיד)?
- צד א׳ — אין עקירת מקום: ברובם אינו עוקר קביעותו, אלא מפסיק לפי שעה במקומו, ולכן «לא הוי הפסק» (שו״ע או״ח קע״ח:ז).
- צד ב׳ — אין היסח הדעת: אף אם קם (כתפילה), הפסק בעל כרחו לצורך מצוה או צורך הגוף — אין בו סילוק דעת מן הסעודה, «עם כל זה לא הוי הפסק» (קע״ח:ו).
תירוץ: חילוק יש בין הפסק המסלק את הדעת מן הסעודה לבין הפסק שאין בו סילוק דעת. תפילה שנזכר בה וחייב להפסיק — «עם כל זה לא הוי הפסק» (שו״ע או״ח קע״ח:ו), שדעתו לחזור ולגמור; וכן «שינת עראי לא הוי הפסק» (קע״ח:ז), ו«שאר דברי רשות כגון שהוצרך לנקביו» (רמ״א קע״ח:ז) — כולם צרכי שעה שאין בהם עקירת קביעות ולא היסח דעת. ודוקא שינת עראי, אבל שינת קבע הוי הפסק (עיין משנה ברורה). (וכל מעשה למעשה — לרב מוסמך.)
סיכום ההנהגות למעשה
| ענין | הלכה למעשה |
|---|---|
| שינוי מבית לבית | הרי פסק אכילתו; למחבר מברך למפרע וחוזר ומברך המוציא (קע״ח:א-ב). |
| מפנה לפנה בבית אחד | אינו צריך לברך (קע״ח:א). |
| שיטת הרמ״א | שינוי מקום כהיסח הדעת: מברך רק לפני, ובפת אין צריך לברך כלל; וכן נוהגין (רמ״א קע״ח:ב). |
| הניח מקצת חברים / דעת בגן | הניחו מקצתן — חוזרים בלא ברכה; דעת לאכול מכל אילני הגן — פוטרת (קע״ח:ב-ג). |
| מקום ברכת המזון ושבעת המינים | מברך במקום הסיום; שבעת המינים (או דגן / פת) טעונים ברכה במקומם (קע״ח:ד-ה). |
| מה שאינו הפסק | תפילה, שינת עראי ונקביו — לא הוי הפסק (קע״ח:ו-ז). |
טבלה — מקורות הסוגיא
טבלה — סוגיות ומקורות
| הענין | הדין | המקור |
|---|---|---|
| שינוי מקום | צריך לברך; מבית לבית הרי פסק אכילתו | פסחים ק״א ע״ב · שו״ע או״ח קע״ח:א-ב |
| היסח הדעת (רמ״א) | שינוי מקום כהיסח הדעת; לא על מה שכבר אכל | תוס׳ ורא״ש · רמ״א קע״ח:ב |
| דברים הטעונין ברכה במקומן | לקיבעא קמא הדר; אין צריך לברך | פסחים ק״א ע״ב–ק״ב ע״א · שו״ע קע״ח:ד-ה |
| חברים ודעת | הניחו מקצתן; דעת פוטרת בגן אחד | פסחים ק״א ע״ב · שו״ע קע״ח:ב-ג |
| מה שאינו הפסק | תפילה, שינת עראי, נקביו — לא הוי הפסק | שו״ע או״ח קע״ח:ו-ז |
גמרא: פסחים פרק ערבי פסחים · «שינוי מקום צריך לברך שינוי יין אין צריך לברך» (פסחים ק״א ע״ב); «אבל דברים הטעונין ברכה לאחריהן במקומן אין צריך לברך» «לקיבעא קמא הדר» (פסחים ק״א ע״ב); «חברים שהיו מסובין לשתות יין ועקרו רגליהן וחזרו אין צריכין לברך» (פסחים ק״ב ע״א)
ראשונים ומרן: רמב״ם (הלכות ברכות פרק ד׳) · רא״ש · רשב״א · תוספות · מרדכי · טור · בית יוסף · שלחן ערוך · רמ״א
פוסקים ונושאי כלים: מגן אברהם · ט״ז · אליה רבה · פרי מגדים · באר היטב · שערי תשובה · משנה ברורה · ערוך השלחן · כף החיים · שלחן ערוך הרב (לעיון בדעת הרב)
~ ~ ~ ~ ~
דעת · רב יוסף חיים סממה
פלפול ועיון באורח חיים · סימן קע״ח · איזה דברים קרוים הפסק בסעודה · ⚡ רמה 2 — למדן
דעת · רב יוסף חיים סממה
פלפול ועיון באורח חיים · סימן קע״ח · איזה דברים קרוים הפסק בסעודה · ⚡ רמה 2 — למדן
⚠️ תוכן זה נועד ללימוד בלבד. לכל שאלה למעשה (לְמַעֲשֶׂה), יש לפנות לרב מוסמך.
DAAT דעת — © 5786 / 2026 · Retour à l'accueil · סימן קע״ח · ♥ Soutenir