Niveau 4 — Daat HaRav (Admour HaZaken) — Siman קפ״ו · אִם נָשִׁים וּקְטַנִּים חַיָּבִים בְּבִרְכַּת הַמָּזוֹן

אִם נָשִׁים וּקְטַנִּים חַיָּבִים בְּבִרְכַּת הַמָּזוֹן, וּבוֹ ד׳ סְעִיפִים:
נָשִׁים חַיָּבוֹת בְּבִרְכַּת הַמָּזוֹן, וְסָפֵק הוּא אִם חַיָּבוֹת מִן הַתּוֹרָה מִפְּנֵי שֶׁהוּא מִצְוַת עֲשֵׂה שֶׁאֵין הַזְּמַן גְּרָמָא, אוֹ אֵינָן חַיָּבוֹת אֶלָּא מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים, מִפְּנֵי שֶׁנֶּאֱמַר "עַל הָאָרֶץ הַטּוֹבָה אֲשֶׁר נָתַן לָךְ", וְהָאָרֶץ לֹא נִתְּנָה לִנְקֵבוֹת לְהִתְחַלֵּק אֶלָּא לִזְכָרִים, וּבְנוֹת צְלָפְחָד חֵלֶק אֲבִיהֶם נָטְלוּ שֶׁהָיָה מִיּוֹצְאֵי מִצְרַיִם.
אֲבָל כֹּהֲנִים וּלְוִיִּם הָיוּ לָהֶם עָרֵי מִגְרָשׁ.
וְכֵן גֵּר שֶׁנִּכְנַס לְדַת יִשְׂרָאֵל וְנִלְוָה עֲלֵיהֶם וְנִטְפַּל אֲלֵיהֶם וְנֶחְשַׁב כְּאֶחָד מֵהֶם לְכָל הַמִּצְוֹת הַנּוֹהֲגוֹת בָּהֶם וְלָהֶם נִתְּנָה הָאָרֶץ לְמוֹרָשָׁה — נִתְחַיֵּב גַּם הוּא כְּאִלּוּ נִתְּנָה גַּם לוֹ, שֶׁהוּא וְהֵם עַם אֶחָד הוּא לְכָל דָּבָר, מַה שֶּׁאֵין כֵּן בְּנָשִׁים שֶׁהֵם עַם בִּפְנֵי עַצְמוֹ.
וְכֵן כֹּהֲנִים וּלְוִיִּם, אִם לֹא הָיָה לָהֶם עָרֵי מִגְרָשׁ — לֹא הָיוּ מִתְחַיְּבִים בְּמִצְוָה זוֹ, מִפְּנֵי שֶׁנִּתְּנָה הָאָרֶץ לְיִשְׂרָאֵל, לְפִי שֶׁהֵם שֵׁבֶט בִּפְנֵי עַצְמָן וְאֵינָם טְפֵלִים לְיִשְׂרָאֵל, וְגַם הֵם חֲלוּקִים מֵהֶם בְּמִצְוֹת הַרְבֵּה.
וַעֲבָדִים שֶׁאֵינָם מְשֻׁחְרָרִים, אַף עַל פִּי שֶׁהֵן זְכָרִים — אֵינָם כְּגֵרִים, אֶלָּא כְּנָשִׁים, כְּמוֹ שֶׁלָּמְדוּ חֲכָמִים עַל עֲבָדִים בִּגְזֵרָה שָׁוָה "לָהּ" "לָהּ" מֵאִשָּׁה, שֶׁכָּל מִצְוָה שֶׁהָאִשָּׁה פְּטוּרָה גַּם הָעֶבֶד פָּטוּר, כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר בְּסִימָן מ״ו:

Les femmes sont obligées au birkat hamazon, et il y a un doute : le sont-elles de la Torah, puisque c’est un commandement positif non lié au temps (mitsvat ʿassé che-ein ha-zeman gramah), ou seulement d’ordre rabbinique — car il est dit « pour le bon pays qu’Il t’a donné », et la Terre n’a pas été donnée aux femmes pour être partagée, mais aux hommes ; et les filles de Tselofhad ont pris la part de leur père, qui était des sortants d’Égypte. Mais les Cohanim et Léviim avaient des villes de banlieue (arei migrach). De même le converti (guer) entré dans la foi d’Israël, qui s’est joint à eux, s’est adjoint à eux et est compté comme l’un d’eux pour toutes les mitsvot en usage parmi eux, et à qui la Terre a été donnée en héritage — s’est obligé lui aussi comme si elle lui avait aussi été donnée, car lui et eux sont un seul peuple en tout ; à la différence des femmes, qui sont un peuple à part. De même, les Cohanim et Léviim, s’ils n’avaient pas eu de arei migrach, n’auraient pas été obligés à cette mitsva, puisque la Terre a été donnée à Israël, car ils sont une tribu à part, non subordonnée à Israël, et diffèrent d’eux en beaucoup de mitsvot. Et les esclaves non affranchis, bien qu’ils soient des hommes, ne sont pas comme les convertis mais comme les femmes, ainsi que les Sages l’ont appris pour les esclaves par gezera shava « lah »-« lah » de la femme : toute mitsva dont la femme est exempte, l’esclave l’est aussi, comme expliqué au siman 46.

וְסָפֵק שֶׁל תּוֹרָה לְהַחֲמִיר, לְעִנְיַן שֶׁהֵן אֵינָן מוֹצִיאוֹת יְדֵי חוֹבָה אֶת הָאֲנָשִׁים הַחַיָּבִים מִן הַתּוֹרָה, כִּי שֶׁמָּא הֵן פְּטוּרוֹת מִן הַתּוֹרָה, וְכָל מִי שֶׁאֵינוֹ מְחֻיָּב בַּדָּבָר אֵינוֹ מוֹצִיא אֲחֵרִים יְדֵי חוֹבָתָן.
אֲבָל אִישׁ שֶׁאֵינוֹ מְחֻיָּב בַּדָּבָר מִן הַתּוֹרָה, כְּגוֹן שֶׁלֹּא אָכַל כְּדֵי שְׂבִיעָה — יָכוֹל לְהוֹצִיא הַנָּשִׁים שֶׁאָכְלוּ כְּדֵי שְׂבִיעָה, כְּמוֹ שֶׁיָּכוֹל לְהוֹצִיא אֶת הָאֲנָשִׁים שֶׁאָכְלוּ כְּדֵי שְׂבִיעָה, מִטַּעַם שֶׁיִּתְבָּאֵר בְּסִימָן קצ״ז:

Et un doute de la Torah, on tranche par la rigueur : quant au fait qu’elles n’acquittent pas les hommes obligés de la Torah, car peut-être sont-elles exemptes de la Torah, et quiconque n’est pas obligé d’une chose n’acquitte pas autrui de son obligation. Mais un homme qui n’est pas obligé de la Torah — par exemple qui n’a pas mangé à satiété (kedei sviʿa) — peut acquitter les femmes ayant mangé à satiété, tout comme il peut acquitter les hommes ayant mangé à satiété, pour la raison qui sera expliquée au siman 197.

וְכֵן אִשָּׁה מוֹצִיאָה אֶת הָאִישׁ שֶׁלֹּא אָכַל כְּדֵי שְׂבִיעָה, וַאֲפִלּוּ הִיא גַּם כֵּן לֹא אָכְלָה כְּדֵי שְׂבִיעָה, שֶׁמִּכָּל מָקוֹם הִיא מְחֻיֶּבֶת מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים כְּמוֹתוֹ, וְכֵן מוֹצִיאָה אֶת הַקָּטָן שֶׁהוּא חַיָּב מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים כְּדֵי לְחַנְּכוֹ בְּמִצְוֹת.
אֲבָל הַקָּטָן אֵינוֹ מוֹצִיא אֶת הָאִשָּׁה שֶׁאָכְלָה כְּדֵי שְׂבִיעָה, שֶׁמָּא הִיא מְחֻיֶּבֶת מִן הַתּוֹרָה, אֲבָל מוֹצִיא הוּא אֶת מִי שֶׁלֹּא אָכַל כְּדֵי שְׂבִיעָה אֲפִלּוּ הוּא אִ[ישׁ], כֵּיוָן שֶׁאֵינוֹ חַיָּב מִן הַתּוֹרָה אֶלָּא מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים, וַאֲפִלּוּ אִם הַקָּטָן גַּם כֵּן לֹא אָכַל כְּדֵי שְׂבִיעָה, שֶׁמִּכָּל מָקוֹם הוּא חַיָּב מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים כְּמוֹתוֹ, שֶׁבִּרְכַּת הַמָּזוֹן אֵינָהּ דּוֹמָה לִמְגִלָּה וְהַלֵּל וּבִרְכוֹת קְרִיאַת שְׁמַע וּשְׁאָר מִצְוֹת שֶׁעִקָּרָן מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים, שֶׁאֵין הַקָּטָן שֶׁהִגִּיעַ לְחִנּוּךְ מוֹצִיא אֶת הַגָּדוֹל, לְפִי שֶׁהַקָּטָן מִצַּד עַצְמוֹ כְּשֶׁהוּא עַתָּה פָּטוּר לְגַמְרֵי אֶלָּא שֶׁמְּחַנְּכִין אוֹתוֹ כְּדֵי שֶׁיְּהֵא רָגִיל בְּמִצְוָה זוֹ וְיִהְיֶה סָרִיךְ כְּמִנְהָגוֹ כְּשֶׁיִּגְדַּל, לְפִיכָךְ אֵינוֹ בְּדִין שֶׁיּוֹצִיא אֶת מִי שֶׁהוּא גָּדוֹל כְּבָר אַף עַל פִּי שֶׁחִיּוּבוֹ אֵינוֹ אֶלָּא מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים, כֵּיוָן שֶׁהַקָּטָן גַּם חִיּוּב זֶה אֵינוֹ חַיָּב אֶלָּא מִשּׁוּם לְהַרְגִּילוֹ לִכְשֶׁיִּגְדַּל, שֶׁאָז יִתְחַיֵּב חִיּוּב זֶה שֶׁל דִּבְרֵי סוֹפְרִים, אֲבָל בְּבִרְכַּת הַמָּזוֹן מַה שֶּׁמְּחַנְּכִין אֶת הַקָּטָן לְבָרֵךְ אַחַר אֲכִילָתוֹ לָשֹׂבַע כְּשֶׁיִּגְדַּל שֶׁהוּא חִיּוּב מִן הַתּוֹרָה, לְפִיכָךְ, כְּשֵׁם שֶׁהוּא מוֹצִיא אֶת הַגָּדוֹל שֶׁלֹּא אָכַל כְּדֵי שְׂבִיעָה אִם הוּא אָכַל כְּדֵי שְׂבִיעָה — כָּךְ מוֹצִיאוֹ אִם לֹא אָכַל כְּדֵי שְׂבִיעָה, כֵּיוָן שֶׁחִנּוּכוֹ כְּשֶׁלֹּא אָכַל כְּדֵי שְׂבִיעָה מוֹעִיל לוֹ לְהַרְגִּילוֹ כְּמוֹ כְּשֶׁאָכַל (וְ)יוֹתֵר:

De même une femme acquitte l’homme qui n’a pas mangé à satiété, même si elle non plus n’a pas mangé à satiété, car de toute façon elle est obligée d’ordre rabbinique comme lui ; et de même elle acquitte le mineur, obligé d’ordre rabbinique pour l’éduquer aux mitsvot (hinoukh). Mais le mineur n’acquitte pas la femme ayant mangé à satiété, car peut-être est-elle obligée de la Torah ; il acquitte toutefois celui qui n’a pas mangé à satiété, même un homme, puisque celui-ci n’est obligé que d’ordre rabbinique, et même si le mineur non plus n’a pas mangé à satiété — car de toute façon il est obligé d’ordre rabbinique comme lui. Car le birkat hamazon ne ressemble pas à la Meguila, au Hallel, aux bénédictions du Chema et aux autres mitsvot dont l’essence est rabbinique — où le mineur arrivé à l’âge d’éducation n’acquitte pas l’adulte, parce que le mineur, en lui-même, est à présent totalement exempt, et on ne l’éduque que pour qu’il s’habitue à cette mitsva et y soit accoutumé une fois grand ; il n’est donc pas juste qu’il acquitte celui qui est déjà adulte, bien que l’obligation de ce dernier ne soit que rabbinique, puisque le mineur non plus n’est tenu de cette obligation que pour l’habituer à quand il grandira, où il sera alors tenu de cette obligation rabbinique. Tandis que pour le birkat hamazon, ce à quoi l’on éduque le mineur — bénir après avoir mangé à satiété — sera, quand il grandira, une obligation de la Torah ; c’est pourquoi, de même qu’il acquitte l’adulte qui n’a pas mangé à satiété s’il a lui-même mangé à satiété, de même il l’acquitte s’il n’a pas mangé à satiété, car son éducation, lorsqu’il n’a pas mangé à satiété, lui profite pour l’habituer autant, sinon plus.

וְכָל זֶה שֶׁנָּשִׁים וּקְטַנִּים מוֹצִיאִים אֲחֵרִים יְדֵי חוֹבָתָן הוּא, כְּשֶׁאַחֵר אֵינוֹ יוֹדֵעַ לְבָרֵךְ בְּעַצְמוֹ, אֲבָל הַיּוֹדֵעַ לְבָרֵךְ בְּעַצְמוֹ — אֵינוֹ רַשַּׁאי לָצֵאת בִּשְׁמִיעָה אֲפִלּוּ מֵהַמְחֻיָּב כְּמוֹתוֹ, אֶלָּא עַל יְדֵי זִמּוּן בִּשְׁלֹשָׁה, וְנָשִׁים וּקְטַנִּים אֵין מְזַמְּנִין עֲלֵיהֶם, כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר בְּסִימָן קצ״ג, שֶׁהֵם אֵין מְבָרְכִין בְּזִמּוּן:

Tout ceci — que femmes et mineurs acquittent autrui — ne vaut que lorsque l’autre ne sait pas bénir par lui-même ; mais celui qui sait bénir par lui-même n’a pas le droit de s’acquitter par l’écoute, même de la part d’un obligé comme lui, si ce n’est par le zimoun à trois ; et l’on ne compte pas femmes et mineurs pour le zimoun, comme il sera expliqué au siman 193, car ils ne bénissent pas en zimoun.