סימן קצ״א — אם הפועלים מחויבים לברך

מפני שזמנם של בעל הבית הוא. לשון מרן: « פועלים העושים מלאכה אצל בעל הבית מקצרים בברכת המזון כדי שלא לבטל מלאכת בעל הבית » (שו״ע או״ח קצ״א:א). ובפרטות: « כיצד ברכה ראשונה כתקנה ושניה פותח בברכת הארץ וכולל בה בונה ירושלים » (שו״ע או״ח קצ״א:א), ו« ואין אומרים ברכת הטוב והמטיב כלל » (שו״ע או״ח קצ״א:א). ומקורו בברייתא: « ואוכלין פתן ואין מברכים לפניה אבל מברכין לאחריה שתים » (ברכות ט״ז ע״א).

שני מקרים באותו סעיף. האחד — מי שאינו נוטל שכר מלבד הסעודה: « במה דברים אמורים כשנוטלים שכר על מלאכתן מלבד הסעודה » (שו״ע או״ח קצ״א:א), ו« אבל אם אין נוטלים שכר אלא הסעודה שאוכלים לבד מברכין כל ד׳ ברכות כתקון » (שו״ע או״ח קצ״א:א). והשני — מי שבעל הבית אוכל עמו: « וכן אם בעל הבית מיסב עמהם אע״פ שנוטלים שכר מלבד הסעודה מברכין כל ד׳ ברכות » (שו״ע או״ח קצ״א:א). וזהו חילוק הגמרא: « כאן בעושין בשכרן כאן בעושין בסעודתן » (ברכות ט״ז ע״א).

סעיף ב׳ הכריע למעשה שבזמן הזה מברכים כל ארבע הברכות, « שאין דרך בני אדם עכשיו להקפיד בכך ומסתמא אדעתא דהכי שוכרים פועלים » (שו״ע או״ח קצ״א:ב) — שהשכירות נעשית על דעת כן, וכיסוד הכל כמנהג המדינה (משנה בבא מציעא פרק ז׳ משנה א׳). ואילו סעיף ג׳ במקומו עומד: « אסור לעשות מלאכה בעודו מברך » (שו״ע או״ח קצ״א:ג), והרמ״א מפנה לסוף סימן קפ״ג. ולהנהגה האישית — יפנה אל הוראת הרב.