הנושא:
שולחן ערוך אורח חיים סימן קצ״א — ג׳ סעיפים
עם נושאי כלים: בית יוסף, טור, רמב״ם (הלכות ברכות פרק ב׳, הלכות שכירות פרק י״ג), רא״ש, מגן אברהם, ט״ז, אליה רבה, פרי מגדים, באר היטב, משנה ברורה, ערוך השלחן, כף החיים
הבסיס התלמודי: ברכות פרק היה קורא (ט״ז ע״א) · «הפועלים שהיו עושין מלאכה אצל בעל הבית קורין קריאת שמע ומברכין לפניה ולאחריה» (ברכות ט״ז ע״א)
עריכה ועיון:
רב יוסף חיים סממה · דעת
📑 Table of contents
הקדמת הסוגיא — הפועלים בברייתא (ברכות ט״ז ע״א), ק״ש ותפילה, וגדר בטול מלאכת בעל הבית
קיצור ברכת המזון — «פועלים העושים מלאכה אצל בעל הבית מקצרים בברכת המזון כדי שלא לבטל מלאכת בעל הבית» (שו״ע או״ח קצ״א:א), ונוסח הקיצור
עושין בשכרן ובסעודתן — «במה דברים אמורים כשנוטלים שכר על מלאכתן מלבד הסעודה» (שו״ע או״ח קצ״א:א), ובעל הבית מיסב עמהם
והאידנא ומנהג המדינה — «שאין דרך בני אדם עכשיו להקפיד בכך ומסתמא אדעתא דהכי שוכרים פועלים» (שו״ע או״ח קצ״א:ב)
מלאכה בעודו מברך — «אסור לעשות מלאכה בעודו מברך» (שו״ע או״ח קצ״א:ג) · נפקא מינה · טבלאות
א׳:קיצור ברכת המזון — הפועלים מקצרים כדי שלא לבטל מלאכת בעל הבית: ברכה ראשונה כתקנה, והשניה פותחת בברכת הארץ, כוללת בה בונה ירושלים וחותמת בברכת הארץ, ואין אומרים הטוב והמטיב כלל ; ואין זה אלא בנוטלים שכר מלבד הסעודה, אבל בעושין בסעודתן, או שבעל הבית מיסב עמהם — מברכין כל ארבע. ב׳:והאידנא — לעולם מברכים כל ארבע, שאין מקפידין בכך, ומסתמא אדעתא דהכי שוכרים. ג׳:מלאכה בעודו מברך — אסורה, וכן הוא לעיל סוף סימן קפ״ג.
Concise summary:
ג׳ seifim: the siman settles the blessing of one whose time belongs to another. The reason is written into the law itself — «פועלים העושים מלאכה אצל בעל הבית מקצרים בברכת המזון כדי שלא לבטל מלאכת בעל הבית» (שו״ע או״ח קצ״א:א) — and its source is the braita «ואוכלין פתן ואין מברכים לפניה אבל מברכין לאחריה שתים» (Berakhot 16a). The abridgement reaches only the wage-earner: «במה דברים אמורים כשנוטלים שכר על מלאכתן מלבד הסעודה» (שו״ע או״ח קצ״א:א), whereas «וכן אם בעל הבית מיסב עמהם אע״פ שנוטלים שכר מלבד הסעודה מברכין כל ד׳ ברכות» (שו״ע או״ח קצ״א:א). Seif 2 reverses the practice by the path of property alone — «שאין דרך בני אדם עכשיו להקפיד בכך ומסתמא אדעתא דהכי שוכרים פועלים» (שו״ע או״ח קצ״א:ב); and seif 3 closes the apparent way out: «אסור לעשות מלאכה בעודו מברך» (שו״ע או״ח קצ״א:ג).
1. הקדמת הסוגיא — הפועלים בברייתא וגדר בטול מלאכת בעל הבית
פתח דבר — פתיחת ההלכה
פותח מרן בדין הפועלים — לשון מרן : «פועלים העושים מלאכה אצל בעל הבית מקצרים בברכת המזון כדי שלא לבטל מלאכת בעל הבית» (שו״ע או״ח קצ״א:א). ויסוד כל הסימן אינו בברכה אלא בממון: זמנו של השכיר קנוי לשוכרו, ואין הברכה נלקחת משל אחרים. ובו ג׳ סעיפים, ועניינם אחד: מתי השעה שלו ומתי אינה שלו.
הברייתא היסודית:«הפועלים שהיו עושין מלאכה אצל בעל הבית קורין קריאת שמע ומברכין לפניה ולאחריה ואוכלין פתן ומברכין לפניה ולאחריה ומתפללין תפלה של שמונה עשרה» (ברכות ט״ז ע״א) ; «אבל אין יורדין לפני התיבה ואין נושאין כפיהם» (ברכות ט״ז ע״א). הרי שאין הפועלים פטורים מחיוב כלל — לא מקריאת שמע, לא מברכות, ולא מתפילה — אלא שנמנעים מדברים שאינם חובת יחיד ויש בהם טורח יתר. ובברייתא השניה נשנה הקיצור עצמו: «ואוכלין פתן ואין מברכים לפניה אבל מברכין לאחריה שתים» (ברכות ט״ז ע״א), «ברכה ראשונה כתקונה שניה פותח בברכת הארץ» (ברכות ט״ז ע״א).
שורש הדין בממון: הרמב״ם קבע את האזהרה שכנגד אזהרת בעל הבית — כך העני מוזהר — «שלא יגזל מלאכת בעל הבית ויבטל מעט בכאן ומעט בכאן ומוציא כל היום במרמה» (רמב״ם הלכות שכירות פרק י״ג הלכה ז׳) ; והביא ראיה מסימננו ממש — «שהרי הקפידו על ברכה רביעית של ברכת המזון שלא יברך אותה» (רמב״ם הלכות שכירות פרק י״ג הלכה ז׳). ובהלכות ברכות שנה את הדין גופו: «הפועלים שהיו עושין מלאכה אצל בעל הבית ואכלו פתן אין מברכין לפניה» (רמב״ם הלכות ברכות פרק ב׳ הלכה ב׳), ומברכין לאחר סעודתן — «שתי ברכות בלבד כדי שלא יבטלו מלאכת בעל הבית» (רמב״ם הלכות ברכות פרק ב׳ הלכה ב׳).
החקירה היסודית — קיצור הפועלים: קולא בחיוב הברכה (דין בגברא), או תנאי בשעבוד הזמן (דין בממון)?
(א) דין בגברא — תמצית: חכמים הקילו בחיובו של הפועל מפני טרדתו, כדרך שהקילו בו במקומות אחרים ; ולפי זה הקיצור פטור הוא, ואינו תלוי ברצון בעל הבית.
(ב) דין בממון — תמצית: אין כאן פטור כלל, אלא שהזמן קנוי לבעל הבית, והברכה הארוכה גזל שעה היא ; ולפי זה הכל תלוי בבעל הבית ובתנאי השכירות.
ונפקא מינה: פועל שבעל הבית מחל לו במפורש ; ופועל שהתנה לעצמו זמן ברכה. והכרעת הסימן נראית כצד (ב), שהרי סעיף ב׳ מבטל את הקיצור מכח «ומסתמא אדעתא דהכי שוכרים פועלים» (שו״ע או״ח קצ״א:ב) — טעם של תנאי, לא של פטור. (וכל מעשה למעשה — לרב מוסמך.)
2. קיצור ברכת המזון ונוסחו (שו״ע או״ח קצ״א:א)
לשון השלחן ערוך
סעיף א׳:«פועלים העושים מלאכה אצל בעל הבית מקצרים בברכת המזון כדי שלא לבטל מלאכת בעל הבית» (שו״ע או״ח קצ״א:א) ; «כיצד ברכה ראשונה כתקנה ושניה פותח בברכת הארץ וכולל בה בונה ירושלים» (שו״ע או״ח קצ״א:א) ; «ואין אומרים ברכת הטוב והמטיב כלל» (שו״ע או״ח קצ״א:א).
דיוק בנוסח:תמצית: הגמרא נקטה שכוללין בונה ירושלים בברכת הארץ, ולא פירשה במה חותם ; ומרן, כלשון הרמב״ם, הוסיף שחותם בברכת הארץ. ומכאן שהברכה השניה נעשית ברכה אחת בעלת שני עניינים, וחתימתה כעיקרה — «וכולל בה בונה ירושלים וחותם בברכת הארץ» (רמב״ם הלכות ברכות פרק ב׳ הלכה ב׳).
חקירה — הכללת בונה ירושלים בברכת הארץ: קיום גמור של ברכה שלישית, או ויתור עליה ואמירת ענינה בלבד?
צד א׳ — קיום:תמצית: כיון שנזכר ענין בונה ירושלים בתוך הברכה, יצא ידי הברכה השלישית, אלא שאין לה פתיחה וחתימה משלה.
צד ב׳ — ויתור:תמצית: אין ברכה בלא חתימה, ונמצא שלא בירך שלישית כלל, אלא שהזכיר ענינה כדי שלא תישכח נחמת ירושלים.
ונפקא מינה: פועל שנזכר לאחר שסיים, וכן לענין השוואת דינו לשוכח בונה ירושלים בשאר בני אדם. (וכל מעשה למעשה — לרב מוסמך.)
קושיא — אם ברכת המזון חיובה מן התורה, כיצד הקילו בה חכמים מפני ממונו של בעל הבית?
תירוץ:תמצית: חילוק פשוט יש כאן, ובו כל צורת הסעיף. שתי הברכות הראשונות — הזן וברכת הארץ — עומדות במקומן ואינן נפגעות כלל, שהן עיקר החיוב ; והרביעית, הטוב והמטיב, שאינה אלא תקנת חכמים מאוחרת, היא הנופלת — «ואין אומרים ברכת הטוב והמטיב כלל» (שו״ע או״ח קצ״א:א). והשלישית לא נדחתה אלא נכללה. נמצא שלא הקילו בחיוב אלא בצורתו, ובמה שכוחם יפה בו. (וכל מעשה למעשה — לרב מוסמך.)
היסוד: «פועלים העושים מלאכה אצל בעל הבית מקצרים בברכת המזון כדי שלא לבטל מלאכת בעל הבית» (שו״ע או״ח קצ״א:א) ; «כיצד ברכה ראשונה כתקנה ושניה פותח בברכת הארץ וכולל בה בונה ירושלים» (שו״ע או״ח קצ״א:א) ; «ואין אומרים ברכת הטוב והמטיב כלל» (שו״ע או״ח קצ״א:א).
3. עושין בשכרן, עושין בסעודתן, ובעל הבית מיסב עמהם (שו״ע או״ח קצ״א:א)
לשון השלחן ערוך
סעיף א׳ (סיפא):«במה דברים אמורים כשנוטלים שכר על מלאכתן מלבד הסעודה» (שו״ע או״ח קצ״א:א) ; «אבל אם אין נוטלים שכר אלא הסעודה שאוכלים לבד מברכין כל ד׳ ברכות כתקון» (שו״ע או״ח קצ״א:א) ; «וכן אם בעל הבית מיסב עמהם אע״פ שנוטלים שכר מלבד הסעודה מברכין כל ד׳ ברכות» (שו״ע או״ח קצ״א:א).
שורש החילוק (ברכות ט״ז ע״א): שתי ברייתות נראו סותרות — האחת מחייבת תפילת שמונה עשרה שלמה, והשניה מעין שמונה עשרה ; ותירצה הגמרא «כאן בעושין בשכרן כאן בעושין בסעודתן» (ברכות ט״ז ע״א). ובברייתא של ברכת המזון נשנה חילוק זה עצמו: «במה דברים אמורים בעושין בשכרן אבל עושין בסעודתן או שהיה בעל הבית מיסב עמהן מברכין כתיקונה» (ברכות ט״ז ע״א).
חקירה — «שהיה בעל הבית מיסב עמהן» (ברכות ט״ז ע״א): ראיה שמחל על הזמן, או שאין כאן בטול כלל?
צד א׳ — מחילה:תמצית: הסבתו גילוי דעת היא שאינו מקפיד, והרי זה כמוחל ; ולפי זה אף בלא הסבה, כל שמחל בפירוש — מברכין כתיקונן.
צד ב׳ — אין בטול:תמצית: כל זמן שבעל הבית עצמו מיסב, אין המלאכה עומדת ליעשות באותה שעה, ואין כאן בטול מלאכה כלל ; ולפי זה מחילה בעלמא לא תועיל.
ונפקא מינה: בעל הבית שאמר להם בפירוש שיאריכו והלך לעסקיו ; ומי שקצץ עם בעל הבית זמן סעודה. (וכל מעשה למעשה — לרב מוסמך.)
שכיר יום ושעבוד זמנו:תמצית: ומכאן דנו האחרונים בשכיר לזמן — שכיר יום, שכיר שבוע ושכיר שנה — שכל אלו זמנם קנוי, ולעומתם הקבלן העושה מלאכה בקבלנות, שאין זמנו קנוי אלא מלאכתו מוטלת עליו. ולכאורה קבלן אינו בכלל «מקצרים בברכת המזון» (שו״ע או״ח קצ״א:א), שהרי אינו מבטל את של בעל הבית אלא את של עצמו.
היסוד: «במה דברים אמורים כשנוטלים שכר על מלאכתן מלבד הסעודה» (שו״ע או״ח קצ״א:א) ; «וכן אם בעל הבית מיסב עמהם אע״פ שנוטלים שכר מלבד הסעודה מברכין כל ד׳ ברכות» (שו״ע או״ח קצ״א:א) ; «כאן בעושין בשכרן כאן בעושין בסעודתן» (ברכות ט״ז ע״א).
4. והאידנא — מנהג המדינה ואדעתא דהכי (שו״ע או״ח קצ״א:ב)
לשון השלחן ערוך
סעיף ב׳:«שאין דרך בני אדם עכשיו להקפיד בכך ומסתמא אדעתא דהכי שוכרים פועלים» (שו״ע או״ח קצ״א:ב). תמצית: ובזמן הזה מברכים לעולם כל ארבע הברכות כתיקונן.
קושיא — אם דין הברייתא דין הוא, כיצד נעקר מפני שאין בני אדם מקפידין? וכי מנהג עוקר הלכה?
תירוץ:תמצית: אין המנהג עוקר כאן דבר, אלא מגלה את תנאי השכירות. שהרי דין הברייתא לא נאמר אלא במקום שהזמן קנוי לבעל הבית ; וכל שהמנהג הוא שאין מקפידין — נמצא שמלכתחילה לא נקנתה אותה שעה, ואין כאן בטול מלאכה. וזהו כוחו של «הכל כמנהג המדינה» (משנה בבא מציעא פרק ז׳ משנה א׳) — שהמנהג ממלא את מה שלא פירשו הצדדים. ולשון מרן מדויקת בזה: «ומסתמא אדעתא דהכי שוכרים פועלים» (שו״ע או״ח קצ״א:ב) — לשון אומדנא בתנאי, ולא לשון ביטול דין. (וכל מעשה למעשה — לרב מוסמך.)
חקירה — «והאידנא»: הוראת שעה לזמנם, או כלל הנוהג לעולם?
צד א׳ — הוראת שעה:תמצית: מרן העיד על מנהג זמנו, ואם ישתנה המנהג ויקפידו בעלי הבתים — יחזור דין הברייתא למקומו.
צד ב׳ — כלל:תמצית: משנשתקע הדבר ונקבע בשולחן ערוך, שוב אין מחזירין את הקיצור, שאין הפועל בקי לשער בכל שעה בדעת שוכרו.
ונפקא מינה: מלאכה שכל רגע נמנה בה ; ובעל הבית שהתנה בפירוש שלא יאריכו. (וכל מעשה למעשה — לרב מוסמך.)
ולענין ק״ש ותפילה:תמצית: וכיוצא בזה יש לדון בהקלות שנשנו עם דין זה באותה ברייתא — «האומנין קורין בראש האילן ובראש הנדבך מה שאינן רשאין לעשות כן בתפלה» (ברכות ט״ז ע״א) — שאף הן ניתנו מפני מלאכת בעל הבית, ואף בהן יש לשקול את מנהג הזמן. ומכל מקום שם נוסף טעם אחר לגמרי, שהתפילה צריכה כוונה ויישוב הדעת, כלשון הגמרא בבעל הבית עצמו: «ובעל הבית בין כך ובין כך יורד למטה ומתפלל לפי שאין דעתו מיושבת עליו» (ברכות ט״ז ע״א).
היסוד: «שאין דרך בני אדם עכשיו להקפיד בכך ומסתמא אדעתא דהכי שוכרים פועלים» (שו״ע או״ח קצ״א:ב) ; «הכל כמנהג המדינה» (משנה בבא מציעא פרק ז׳ משנה א׳).
5. אסור לעשות מלאכה בעודו מברך (שו״ע או״ח קצ״א:ג) · נפקא מינה למעשה
לשון השלחן ערוך
סעיף ג׳:«אסור לעשות מלאכה בעודו מברך» (שו״ע או״ח קצ״א:ג). וברמ״א: «וכן הוא לעיל סוף סי׳ קפ״ג» (רמ״א או״ח קצ״א:ג).
קושיא — הרי כל הסימן בא להציל את מלאכת בעל הבית, ולמה לא נאמר בפשטות שיברך תוך כדי מלאכתו, ולא יבטל כלום?
תירוץ: וזהו חידושו של סעיף ג׳, והוא המשלים את הסימן. הברכה תובעת שיהא המברך עומד בה כולה, ואינה נעשית דרך אגב — «אסור לעשות מלאכה בעודו מברך» (שו״ע או״ח קצ״א:ג). ומשום כך לא נמצאה תקנה לפועל אלא בקיצור, שהוא מיעוט בכמות ולא פגימה באיכות. תמצית: ומעתה שלושת הסעיפים קו אחד הם — מפני שאי אפשר לברך תוך כדי מלאכה, הוצרכו לקצר ; ומפני שאין מקפידין היום, שוב אין מקצרין ; אבל האיסור לעשות מלאכה בעודו מברך במקומו עומד לעולם. (וכל מעשה למעשה — לרב מוסמך.)
חקירה — טעם האיסור: משום כבוד הברכה, או משום היסח הדעת וחסרון כוונה?
צד א׳ — כבוד:תמצית: אין עושין את הברכה טפלה למלאכה, ודרך בזיון היא ; ולפי זה אף מלאכה קלה בכלל.
צד ב׳ — כוונה:תמצית: המלאכה מפזרת את הדעת ומונעת מן המברך לכוון בדבריו ; ולפי זה יש לחלק בין מלאכה הצריכה עיון למלאכה שאינה צריכה.
ונפקא מינה: הליכה בעודו מברך ; והמסדר את השולחן בשעת הברכה. (וכל מעשה למעשה — לרב מוסמך.)
סיכום ההנהגות למעשה
ענין
הלכה למעשה
טעם הקיצור
כדי שלא לבטל מלאכת בעל הבית, ולא מפני פטור בגברא (שו״ע או״ח קצ״א:א).
נוסח הקיצור
ברכה ראשונה כתקנה ; שניה פותחת בברכת הארץ, כוללת בונה ירושלים וחותמת בברכת הארץ ; ואין אומרים הטוב והמטיב כלל (שו״ע או״ח קצ״א:א).
עושין בשכרן
הם בלבד בכלל הקיצור, כשנוטלים שכר מלבד הסעודה (שו״ע או״ח קצ״א:א).
עושין בסעודתן
מברכין כל ארבע הברכות כתיקונן (שו״ע או״ח קצ״א:א).
בעל הבית מיסב עמהם
מברכין כל ארבע, ואף שנוטלים שכר מלבד הסעודה (שו״ע או״ח קצ״א:א).
והאידנא
לעולם מברכים כל ארבע, שאין מקפידין, ומסתמא אדעתא דהכי שוכרים (שו״ע או״ח קצ״א:ב).
מלאכה בעודו מברך
אסורה בכל ענין ; ועיין סוף סימן קפ״ג (שו״ע ורמ״א או״ח קצ״א:ג).
ראשונים ומרן: רמב״ם (הלכות ברכות פרק ב׳, הלכות שכירות פרק י״ג) · רא״ש · טור · בית יוסף · שלחן ערוך · רמ״א
פוסקים ונושאי כלים: מגן אברהם · ט״ז · אליה רבה · פרי מגדים · באר היטב · שערי תשובה · משנה ברורה · ערוך השלחן · כף החיים · שלחן ערוך הרב (לעיון בדעת הרב)