✦ ❖ ✦
דעת · רמה 2 — למדן

שולחן ערוך · אורח חיים

דיני לקיחת ומכירת טלית — עיונים מעמיקים
סימן כ׳ · ב׳ סעיפים
חזקת התגר · לא מרע נפשיה · נאמנות המוכר · אין מוכרין טלית מצוייצת לעכו״ם · משכון ופקדון · לפי שעה
עיון, פלפול, שיטות הראשונים והאחרונים
⚡ ללומדים ותלמידי חכמים ⚡
✦ ❖ ✦

פלפול מעמיק

סוגיות, מקורות, חקירת היסוד, מחלוקות ראשונים ואחרונים,
נפקא מינות הלכתא ועיון בשיטות

הנושא:
שולחן ערוך אורח חיים סימן כ׳ — ב׳ סעיפים
עם נושאי כלים: בית יוסף, נמוקי יוסף, ט״ז, מגן אברהם, פרי מגדים, משנה ברורה, ביאור הלכה, ערוך השלחן, כף החיים

הבסיס התלמודי:
מנחות מ״ב: · מנחות מ״ג. · רמב״ם הלכות ציצית · רא״ש · טור

עריכה ועיון:
רב יוסף חיים סממה · דעת

📑 תוכן העניינים

  1. הקדמה לסוגיא — מקומו של הסימן: לאחר דיני עשיית הציצית (סי׳ י״ד), בא מרן לדון בטלית היוצאת אל השוק — קנייה (סעיף א׳) ומכירה (סעיף ב׳)
  2. חזקת התגר — לא מרע נפשיה — הלוקח טלית מצוייצת: מישראל, מתגר עכו״ם, ומעכו״ם שאינו תגר (מנחות מ״ב:); מנגנון החזקה המסחרית וגבולותיה (סעיף א׳)
  3. נאמנות המוכר — ההגה "ואומר שלקחן מישראל נאמן" (רמ״א בשם נמוקי יוסף); האם די בחזקה או שאמירתו מעכבת; והספק (סעיף א׳)
  4. אין מוכרין טלית מצוייצת לעכו״ם — טעם הגמרא (מנחות מ״ג.) — חשש סכנת הדרכים, במציאות זמנם; הרחבת האיסור למשכון ולפקדון, והחריג לפי שעה (סעיף ב׳)
  5. קדושת הציצית? — האם יש בטלית קדושה — תשמישי מצוה, והפניה לסי׳ כ״א
  6. נפקא מינה למעשה — וסיכום השיטות (חזקה, נאמנות, מכירה)
  7. טבלאות סיכום מקיפות

📜 לשון השולחן ערוך — הסעיפים

דִּינֵי לְקִיחַת וּמְכִירַת טַלִּית. וּבוֹ ב׳ סְעִיפִים:

סעיף א׳: הַלּוֹקֵחַ טַלִּית מְצוּיֶּצֶת מִיִּשְׂרָאֵל, אוֹ מִתַּגָּר עַכּוּ״ם (הגה: וְאוֹמֵר שֶׁלְּקָחָן מִיִּשְׂרָאֵל — נֶאֱמָן) (נִמּוּקֵי יוֹסֵף הִלְכוֹת צִיצִית) — כָּשֵׁר, דְּכֵיוָן דְּתַגָּר הוּא — חֲזָקָה שֶׁלְּקָחָהּ מִיִּשְׂרָאֵל, דְּלָא מְרַע נַפְשֵׁיהּ; אֲבָל אִם לָקַח מֵעַכּוּ״ם שֶׁאֵינוֹ תַּגָּר — פָּסוּל.

סעיף ב׳: אֵין מוֹכְרִין טַלִּית מְצוּיֶּצֶת לְעַכּוּ״ם, שֶׁמָּא יִתְלַוֶּה עִם יִשְׂרָאֵל בַּדֶּרֶךְ וְיַהַרְגֶנּוּ; אֲפִלּוּ לְמַשְׁכֵּן וּלְהַפְקִיד טַלִּית מְצוּיֶּצֶת לְעַכּוּ״ם — אָסוּר, אֶלָּא אִם כֵּן הוּא לְפִי שָׁעָה, דְּלֵיכָּא לְמֵיחַשׁ לְהָא.

הביאור בקצרה:

סעיף א׳: הלוקח טלית מצוייצת מישראל — כשרה בחזקתה; מתגר עכו״ם האומר שלקחה מישראל — כשרה, דכיון דתגר הוא חזקה שלקחה מישראל, דלא מרע נפשיה (הגה בשם נמוקי יוסף הלכות ציצית); אבל מעכו״ם שאינו תגר — פסולה, דחיישינן שמא הוא עשאה, וציצית שעשאה עכו״ם פסולה (עיין סי׳ י״ד).

סעיף ב׳: אין מוכרין טלית מצוייצת לעכו״ם — שמא יתלוה עמו ישראל בדרך ויבוא לידי סכנה (מנחות מ״ג.); ואף למשכן ולהפקיד אצלו אסור, אלא אם כן הוא לפי שעה — דליכא למיחש להא.

1. הקדמת הסוגיא — ממעשה הציצית אל מקחה וממכרה

פתח דבר — הטלית בשוק: קנייה ומכירה

לאחר שביאר מרן את עשיית הציצית ופסוליה — ובכללם שציצית שעשאה עכו״ם פסולה (כמבואר בסי׳ י״ד) — ואת גדרה כחובת גברא התלויה בלבישה (עיין סי׳ י״ח–י״ט), בא בסימן כ׳ לברר את הטלית כשהיא יוצאת אל השוק: הלוקח טלית מצוייצת — ממי יקנה ועל מה יסמוך; והמוכר — למי לא ימכור. ושורש שני הסעיפים בסוגיא אחת (מנחות מ״ב:–מ״ג.): (א) "הלוקח טלית מצוייצת מן השוק: מישראל — הרי היא בחזקתה; מן העכו״ם: מן התגר — כשרה, מן ההדיוט — פסולה" — וטעם ההכשר בתגר: חזקה שלקחה מישראל, דלא מרע נפשיה. (ב) "לא ימכור אדם טלית מצוייצת לעכו״ם — עד שיתיר ציציותיה", ובטעמו הביא מרן את דברי הגמרא — שמא יתלוה עם ישראל בדרך ויבוא לידי סכנה; והוסיף שאף משכון ופקדון בכלל האיסור, אלא אם כן הוא לפי שעה — דליכא למיחש להא.
הערה יסודית: שני הסעיפים — שני מנגנונים נפרדים לגמרי. סעיף א׳ — שאלה של בירור: כיון שעשיית עכו״ם פוסלת (סי׳ י״ד), הלוקח מן השוק צריך לדעת מי עשה את הציצית; וכלי הבירור — חזקות ונאמנות (חזקת ישראל, חזקת התגר). סעיף ב׳ — אין בו פסול בחפצא כלל, אלא תקנה חיצונית להלכות ציצית: הרחקה מפני חשש צדדי שמנו חכמים. ולפיכך חלוקים דיניהם: בקנייה — כללי חזקה ונאמנות; במכירה — גדרי גזרה וחריגיה (לפי שעה). ושניהם נפגשים ביסוד אחד: הציצית — סימנו של ישראל, בעשייתה ובלבישתה.

חקירת היסוד של הסימן

החקירה היסודית: הכשר הלוקח מן התגר — מהו יסודו: נאמנות הגברא (דיבורו של התגר מתקבל, מפני שאין לו ענין לשקר), או חזקת החפצא (סחורתו של תגר מוחזקת שבאה מישראל, אף בלא דיבור)? ולשונות הפסק חלוקות לכאורה: מרן — "דכיון דתגר הוא חזקה שלקחה מישראל" (כצד ב׳); הרמ״א בשם הנמוקי יוסף — "ואומר שלקחן מישראל — נאמן" (כצד א׳). ובזה יתבארו דיני הסימן וגבולותיהם, כדלהלן.

2. חזקת התגר — "לא מרע נפשיה"

לשון השלחן ערוך

סעיף א׳: "הלוקח טלית מצוייצת מישראל, או מתגר עכו״ם (הגה: ואומר שלקחן מישראל — נאמן) — כשר, דכיון דתגר הוא — חזקה שלקחה מישראל, דלא מרע נפשיה; אבל אם לקח מעכו״ם שאינו תגר — פסול."
שורש הדין — מנחות מ״ב:–מ״ג.: "הלוקח טלית מצוייצת מן השוק: מישראל — הרי היא בחזקתה; מן העכו״ם: מן התגר — כשרה, מן ההדיוט — פסולה". והביאוה הרמב״ם (הלכות ציצית), הרא״ש והטור (אורח חיים סי׳ כ׳). והבית יוסף ביאר את יסוד החשש: ציצית שעשאה עכו״ם — פסולה (כמבואר בסי׳ י״ד), ולפיכך הלוקח מעכו״ם יש לחוש שמא הוא עצמו עשאה; אלא שבתגר אמרו חזקה שלקחה מישראל — שכל עסקו לקנות ולמכור, ולא מרע נפשיה: לא יפסיד את שמו ואת אומנותו במכירת פסולות בחזקת כשרות.
חקירה — "לא מרע נפשיה": חזקה על מעשיו או אומדנא על דיבורו? במה מכשירה חזקת התגר: בהנהגתו המסחרית (שסתם סחורתו מישראל), או באמינות דיבורו (שאינו משקר במקום הפסד)? ולשון מרן ("חזקה שלקחה מישראל") נוטה לצד א׳; ולשון הרמ״א בשם הנמוקי יוסף ("ואומר... נאמן") — לצד ב׳. ונפקא מינה ביניהם: תגר ששתק — ראה בסמוך (סעיף 3).
קושיא — מאי שנא תגר מהדיוט? והלא אף ההדיוט יכול לומר "מישראל לקחתיה"! אם כל עיקר ההכשר הוא הדיבור — יהא אף עכו״ם שאינו תגר נאמן באומרו שלקחה מישראל; ולמה פסק מרן בפשיטות "אבל אם לקח מעכו״ם שאינו תגר — פסול"?
תירוץ (על דרך הסברה, על פי הבית יוסף ונושאי הכלים): אין הדיבור לבדו כלום — שהרי אין העכו״ם נאמן באיסורין; כל כוחה של האמירה מחזקת התגרוּת היא באה. התגר — יש לו שם בשוק ואומנות קבועה התלויה באמונתו, והפסדו מוכח אם יתגלה שקרו — ובזה שייך "לא מרע נפשיה". ההדיוט — אין לו שם ולא הפסד ניכר, ואדרבה: מצוי בו החשש שמא עשאה בעצמו (או שלקחה מעכו״ם אחר), ואין דרכו לקנות דוקא מישראל. נמצא: קביעות המסחר היא היוצרת את האומדנא — ובאין תגרות, אין אומדנא ואין נאמנות. ומכאן אף גבול נוסף: עכו״ם אומן העושה ציציות בעצמו — בו החשש שעשאה גדול אף יותר, ואין חזקת התגר מכשירתו (על דרך הסברה).
גדר הפסול בלוקח מן ההדיוט — פסול ודאי או מספק? דוק בדבר: הלוקח מעכו״ם שאינו תגר — אין כאן ודאי עשיית עכו״ם, אלא חשש שמא הוא עשאה. ואם כן "פסול" דקאמר מרן — פסול מספק הוא: כיון שעשיית עכו״ם פוסלת את הציצית (סי׳ י״ד), והדבר לא נתברר — ספקו להחמיר, ואין לו לברך עליה ולא לסמוך עליה למצוה. ונפקא מינה גדולה: נתברר אחר כך בבירור גמור שישראל עשאה כדינה — כשרה, שלא היה כאן פסול בחפצא אלא חסרון ידיעה. וזהו ההפרש שבין סעיף א׳ (בירור) לפסולי עשייה עצמם (סי׳ י״ד): כאן — דיני ספקות וחזקות, שם — דיני החפצא.
נפקא מינה — הלוקח טלית מצוייצת: (א) מישראל — כשרה, והרי היא בחזקתה. (ב) מתגר עכו״ם האומר שלקחה מישראל — כשרה (חזקה דלא מרע נפשיה). (ג) מעכו״ם שאינו תגר — פסולה מספק; ואם נתברר בבירור גמור שישראל עשאה — כשרה. (ד) עכו״ם אומן העושה בעצמו — יש לחוש בו ביותר (על דרך הסברה). (וכל מעשה למעשה — לרב מוסמך.)
היסוד:
חזקת התגר — לא מרע נפשיה. הלוקח טלית מצוייצת מישראל — כשרה בחזקתה; מתגר עכו״ם — כשרה, שחזקה שלקחה מישראל: כל פרנסת התגר תלויה באמונתו, ולא מרע נפשיה; מעכו״ם שאינו תגר — פסולה, דחיישינן שמא הוא עשאה, וציצית שעשאה עכו״ם פסולה (סי׳ י״ד).

3. נאמנות המוכר — "ואומר שלקחן מישראל נאמן"

לשון ההגה

סעיף א׳ (הגה): "...או מתגר עכו״ם — ואומר שלקחן מישראל, נאמן (נמוקי יוסף הלכות ציצית) — כשר..."
שורש הדין — נמוקי יוסף (הלכות ציצית): מקור ההגה בדברי הנמוקי יוסף בהלכות ציצית, והביאו הרמ״א ושילבו בתוך לשון מרן עצמה — "מתגר עכו״ם, ואומר שלקחן מישראל — נאמן". ושתי פנים בדבר: או שתנאי הוא — שאין התגר מכשיר אלא בצירוף אמירתו; או רבותא — שאף כשאומר כן (ולכאורה נוגע בדבר, שרוצה למכור) — נאמן, מכח חזקתו. ונושאי הכלים על אתר נדרשו ליחס שבין לשון מרן (חזקה) ללשון ההגה (אמירה ונאמנות).
חקירה — אמירתו של התגר: תנאי בהכשר או סניף בעלמא? ונפקא מינה: תגר ששתק ולא נשאל — לצד א׳ יש לחוש עד שיאמר; לצד ב׳ — כשרה מן הסתם. ולמעשה, הבירור קל — ישאלנו, ונמצא יוצא ידי שני הצדדים (ועיין במשנה ברורה ובשאר נושאי הכלים על אתר).
קושיא — והלא אין העכו״ם נאמן באיסורין, ומה תועיל אמירתו? קיימא לן שאין העכו״ם נאמן להעיד ולהכשיר בדבר איסור; והיאך נאמן כאן לומר "מישראל לקחתיה" — להכשיר ציצית, שעשיית עכו״ם פוסלת בה?
תירוץ (על דרך הסברה, על פי סוגית מנחות ונושאי הכלים): אין כאן דין נאמנות של עדות כלל, אלא אומדנא דמוכח: לא הימנוהו חכמים לתגר משום דיבורו, אלא משום ממונו — שהתגר אינו מעיד אלא מוכר, וכל מקחו תלוי בשמו הטוב; ואומדנא גמורה היא שאינו מכניס עצמו להפסד מרובה ולקלקול שוקו בשביל טלית אחת. נמצא דיבורו מתקבל לא מדין "עד נאמן" אלא מדין חזקה — "חזקה שלקחה מישראל דלא מרע נפשיה". ומעתה מחוורת השיטה: האמירה והחזקה צריכות זו לזו — אמירה בלא חזקת תגר אינה כלום (הדיוט פסול אף באומר), וחזקה בלא אמירה — היא ששנויה במחלוקת הצדדים דלעיל.
סיכום השיטות — הכשר התגר:
נפקא מינה — נאמנות המוכר: (א) תגר האומר בפירוש שלקחן מישראל — כשרה לכל הדעות. (ב) תגר ששתק — תלוי בצדדי החקירה; ולמעשה ישאלנו. (ג) הדיוט האומר שלקחן מישראל — אינו נאמן, שאין בו חזקת תגר. (ד) ספק שלא נתברר — כיון שפסול עשיית עכו״ם חמור, מחמירין. (וכל מעשה למעשה — לרב מוסמך.)
היסוד:
האמירה והחזקה צריכות זו לזו. "ואומר שלקחן מישראל — נאמן" (רמ״א בשם נמוקי יוסף): לא מדין נאמנות עכו״ם, אלא מכח חזקת התגר — לא מרע נפשיה. אמירה בלא חזקה — אינה כלום (הדיוט אינו נאמן); חזקה בלא אמירה — נחלקו בה הצדדים, ולמעשה ישאלנו.

4. אין מוכרין טלית מצוייצת לעכו״ם — משכון, פקדון ולפי שעה

לשון השלחן ערוך

סעיף ב׳: "אין מוכרין טלית מצוייצת לעכו״ם, שמא יתלוה עם ישראל בדרך ויהרגנו; אפילו למשכן ולהפקיד טלית מצוייצת לעכו״ם — אסור, אלא אם כן הוא לפי שעה, דליכא למיחש להא."
שורש הדין — מנחות מ״ג.: שנו חכמים: "אין אדם רשאי למכור טלית מצוייצת לגוי — עד שיתיר ציציותיה". ובטעם הדבר: "מאי טעמא? הכא תרגימו משום זונה; רב יהודה אמר: שמא יתלוה עמו בדרך ויהרגנו" — היינו שיחזיקנו הגוי בישראל וילווהו, ויבוא לידי סכנה. ומרן העתיק את טעמו של רב יהודה. והביאוהו הטור והבית יוסף, והוסיפו על פי הפוסקים שאף משכון ופקדון בכלל האיסור — אלא אם כן לפי שעה. ויש להטעים: דברים אלו נאמרו על רקע מציאות הדרכים וסכנותיהן בזמן חז״ל — גדרי זהירות שקבעו חכמים למציאות דורם, ואין בהם אלא שמירת נפשות.
חקירה — גדר האיסור: גזרה קבועה בחפצא, או איסור ההולך אחר חששו? והכרע מלשון מרן עצמו: "אלא אם כן הוא לפי שעה — דליכא למיחש להא" — הרי שהאיסור הולך אחר החשש (כצד ב׳): בהפקדה של שעה, שאין העכו״ם יוצא בה לדרך, לא גזרו. ומכל מקום אין למדין מכאן להקל בכל מקום שנראה לנו שאין חשש — שהחששות שמנו חכמים כללים הם, ומרן לא הזכיר "ליכא למיחש" אלא בלפי שעה; ושיקול הדעת בזה נמסר לפוסקים, לשיעור המקום והזמן.
משכון ופקדון — הרחבת האיסור, ודין "עד שיתיר ציציותיה": אפילו בלא קנין — אסור. ומכאן ראיה שאין האיסור מדיני מקח וממכר, אלא בעצם שהיית הטלית בידו: שהמשכון והפקדון אין בהם העברת בעלות כלל, ואף על פי כן אסר — שסוף סוף הטלית בידו, ויוצא בה לדרך, ויתלוה עמו ישראל. והחריג מוכיח: לפי שעה — בשהות מועטת ליכא למיחש שיצא בה. ועוד למדנו מדקדוק הברייתא "עד שיתיר ציציותיה": לא אסרו את מכירת הבגד, אלא את מכירתו מצוייץ; נמצאת תקנתו של המוכר בידו — מתיר את הציציות ומוכר את הבגד כבגד בעלמא.
קושיא — והלא ציצית חובת גברא היא, ובגד העכו״ם אין בו מצוה כלל! משנתן העכו״ם דמים וקנה — טליתו היא; והציצית חובת גברא (עיין סי׳ י״ט), ואין על בגדו של עכו״ם שום שם מצוה. אם כן במה נאסרה המכירה — הרי אין כאן לא פסול, לא ביטול מצוה ולא הורדה מקדושה?
תירוץ (על דרך הסברה): היא הנותנת. דוקא משום שאין בטלית העכו״ם שום תוכן של מצוה, הוצרכו חכמים לאסור מטעם חיצוני: הציצית — סימן היכר של ישראל היא בעיני הבריות, והרואה טלית מצוייצת מחזיק את לובשה בישראל. ומכאן שני הטעמים שבגמרא: שיתלוה עמו בדרך — ויבוא לידי סכנה (רב יהודה), או שיבוא הדבר לידי תקלה וזילותא ("הכא תרגימו משום זונה"). האיסור אינו בדיני הציצית אלא בהרחקת המכשול — ולכן אף משכון ופקדון בכלל, אף שאין בהם קנין; ולכן די במה שיתיר ציציותיה — שמשניטל הסימן, בטל החשש.
נפקא מינה — מסירת טלית מצוייצת לעכו״ם: (א) מכירה — אסורה; ותקנתו — יתיר ציציותיה וימכור את הבגד. (ב) משכון ופקדון — אסורים, אף בלא קנין. (ג) לפי שעה — מותר, דליכא למיחש להא. (ד) והשוה לצדו השני של הסימן: העושה — דוקא ישראל (סי׳ י״ד); הלוקח — סעיף א׳; המוכר — סעיף ב׳. (וכל מעשה למעשה — לרב מוסמך, לשיעור המקום והזמן.)
היסוד:
אין מוכרין — הרחקה ההולכת אחר החשש. אין מוכרין טלית מצוייצת לעכו״ם (מנחות מ״ג.) — שהציצית סימנו של ישראל, ושמא יתלוה עמו ישראל בדרך ויבוא לידי סכנה; ואף משכון ופקדון בכלל, אלא אם כן לפי שעה — דליכא למיחש. ותקנת המוכר בידו: יתיר ציציותיה — וימכור.

5. קדושת הציצית? — תשמישי מצוה, ועיין סי׳ כ״א

תינח סכנה — ותיפוק ליה משום קדושה?

חקירה — הטלית וציציותיה: תשמישי קדושה או תשמישי מצוה? לכאורה יש לשאול: למה הוצרכו לטעם "שמא יתלוה" — תיפוק ליה שאסור למסור טלית מצוייצת לעכו״ם משום קדושתה! ומעתה הדבר מוכרע מתוך הסימן עצמו כצד ב׳: כל דיני סעיף ב׳ — החילוקים בין מכירה למשכון, והחריג "לפי שעה", והתקנה "עד שיתיר ציציותיה" — אינם מתיישבים אלא באיסור חיצוני ההולך אחר החשש, ולא באיסור שמחמת קדושה. ודיני הקדושה, הכבוד והגניזה — במקומם, בסי׳ כ״א.
ומכל מקום — כבוד מצוה נוהג בה: אף שאין בטלית קדושה עצמית, נוהג בה ובציציותיה כבוד של תשמישי מצוה (עיין סי׳ כ״א בפרטי הדברים). ואף זה מצטרף לרוחו של סימננו: הטלית המצוייצת — שם ישראל עליה: בעשייתה (דוקא ישראל — סי׳ י״ד), בקנייתה (חזקות ובירור — סעיף א׳), במסירתה (הרחקה — סעיף ב׳), ובכבודה (סי׳ כ״א). ארבעה פנים — ויסוד אחד.

6. נפקא מינה למעשה

סיכום ההנהגות למעשה

ענין הלכה למעשה
הלוקח מישראל כשרה, והרי היא בחזקתה (סעיף א׳).
הלוקח מתגר עכו״ם כשרה כשאומר שלקחן מישראל — חזקה דלא מרע נפשיה (סעיף א׳ והגה בשם נמוקי יוסף).
הלוקח מעכו״ם שאינו תגר פסולה — חיישינן שמא הוא עשאה, וציצית שעשאה עכו״ם פסולה (סי׳ י״ד).
מכירה לעכו״ם אסורה; ותקנתו — יתיר ציציותיה וימכור את הבגד (מנחות מ״ג.).
משכון ופקדון אסורים אף בלא קנין, אלא אם כן לפי שעה — דליכא למיחש (סעיף ב׳).
קדושת הטלית תשמישי מצוה ולא תשמישי קדושה — ודיני הכבוד והגניזה בסי׳ כ״א.

7. סיכום השיטות בטבלה מקיפה

טבלה — הלוקח טלית מצוייצת

המוכר הדין הטעם והמקור
ישראל כשרה הרי היא בחזקתה (מנחות מ״ב:; סעיף א׳)
תגר עכו״ם, ואומר שלקחן מישראל כשרה חזקה שלקחה מישראל — לא מרע נפשיה (הגה בשם נמוקי יוסף)
עכו״ם שאינו תגר (הדיוט) פסולה שמא עשאה בעצמו — ועשיית עכו״ם פוסלת (סי׳ י״ד)
הדיוט האומר שלקח מישראל פסולה אין בו חזקת תגר — אין אמירה בלא חזקה (על דרך הסברה)

טבלה — מסירת טלית מצוייצת לעכו״ם

הענין הדין הטעם והמקור
מכירה אסורה שמא יתלוה עמו ישראל בדרך (רב יהודה, מנחות מ״ג.; סעיף ב׳)
מכירה לאחר שהתיר ציציותיה מותרת "עד שיתיר ציציותיה" — הבגד בלא ציצית בגד בעלמא (מנחות מ״ג.)
משכון / פקדון אסורים אף בלא קנין — סוף סוף הטלית בידו (סעיף ב׳)
לפי שעה מותר דליכא למיחש להא (סעיף ב׳)

טבלה — מקורות הסוגיא

גמרא ומקרא: מנחות מ״ב: (הלוקח טלית מצוייצת — מן התגר כשרה, מן ההדיוט פסולה) · מנחות מ״ג. (לא ימכור אדם טלית מצוייצת לעכו״ם עד שיתיר ציציותיה — ושני הטעמים) · במדבר ט״ו ל״ז–מ׳ (פרשת ציצית)
ראשונים: רמב״ם (הלכות ציצית) · רא״ש (הלכות ציצית) · טור (אורח חיים סי׳ כ׳) · נמוקי יוסף (הלכות ציצית — מקור ההגה)
פוסקים ונושאי כלים: בית יוסף · שלחן ערוך ורמ״א · ט״ז · מגן אברהם · פרי מגדים · משנה ברורה · ביאור הלכה · ערוך השלחן · כף החיים · שלחן ערוך הרב (לעיון בדעת הרב)

← רמה 3 — סיכום רמה 1 — יסוד →
~ ~ ~ ~ ~
דעת · רב יוסף חיים סממה

פלפול ועיון באורח חיים · סימן כ׳ · דיני לקיחת ומכירת טלית · ⚡ רמה 2 — למדן
⚠️ תוכן זה נועד ללימוד בלבד. לכל שאלה למעשה (לְמַעֲשֶׂה), יש לפנות לרב מוסמך.

DAAT דעת — © 5786 / 2026 · לעמוד הבית · סימן כ׳ · ♥ לתמיכה

📖הצטרפות לחברותא