הנושא:
שולחן ערוך אורח חיים סימן כ׳ — ב׳ סעיפים
עם נושאי כלים: בית יוסף, נמוקי יוסף, ט״ז, מגן אברהם, פרי מגדים, משנה ברורה, ביאור הלכה, ערוך השלחן, כף החיים
סעיף א׳: הלוקח טלית מצוייצת מישראל — כשרה בחזקתה; מתגר עכו״ם האומר שלקחה מישראל — כשרה, דכיון דתגר הוא חזקה שלקחה מישראל, דלא מרע נפשיה (הגה בשם נמוקי יוסף הלכות ציצית); אבל מעכו״ם שאינו תגר — פסולה, דחיישינן שמא הוא עשאה, וציצית שעשאה עכו״ם פסולה (עיין סי׳ י״ד).
סעיף ב׳: אין מוכרין טלית מצוייצת לעכו״ם — שמא יתלוה עמו ישראל בדרך ויבוא לידי סכנה (מנחות מ״ג.); ואף למשכן ולהפקיד אצלו אסור, אלא אם כן הוא לפי שעה — דליכא למיחש להא.
1. הקדמת הסוגיא — ממעשה הציצית אל מקחה וממכרה
פתח דבר — הטלית בשוק: קנייה ומכירה
לאחר שביאר מרן את עשיית הציצית ופסוליה — ובכללם שציצית שעשאה עכו״ם פסולה (כמבואר בסי׳ י״ד) — ואת גדרה כחובת גברא התלויה בלבישה (עיין סי׳ י״ח–י״ט), בא בסימן כ׳ לברר את הטלית כשהיא יוצאת אל השוק: הלוקח טלית מצוייצת — ממי יקנה ועל מה יסמוך; והמוכר — למי לא ימכור. ושורש שני הסעיפים בסוגיא אחת (מנחות מ״ב:–מ״ג.): (א) "הלוקח טלית מצוייצת מן השוק: מישראל — הרי היא בחזקתה; מן העכו״ם: מן התגר — כשרה, מן ההדיוט — פסולה" — וטעם ההכשר בתגר: חזקה שלקחה מישראל, דלא מרע נפשיה. (ב) "לא ימכור אדם טלית מצוייצת לעכו״ם — עד שיתיר ציציותיה", ובטעמו הביא מרן את דברי הגמרא — שמא יתלוה עם ישראל בדרך ויבוא לידי סכנה; והוסיף שאף משכון ופקדון בכלל האיסור, אלא אם כן הוא לפי שעה — דליכא למיחש להא.
הערה יסודית: שני הסעיפים — שני מנגנונים נפרדים לגמרי. סעיף א׳ — שאלה של בירור: כיון שעשיית עכו״ם פוסלת (סי׳ י״ד), הלוקח מן השוק צריך לדעת מי עשה את הציצית; וכלי הבירור — חזקות ונאמנות (חזקת ישראל, חזקת התגר). סעיף ב׳ — אין בו פסול בחפצא כלל, אלא תקנה חיצונית להלכות ציצית: הרחקה מפני חשש צדדי שמנו חכמים. ולפיכך חלוקים דיניהם: בקנייה — כללי חזקה ונאמנות; במכירה — גדרי גזרה וחריגיה (לפי שעה). ושניהם נפגשים ביסוד אחד: הציצית — סימנו של ישראל, בעשייתה ובלבישתה.
חקירת היסוד של הסימן
החקירה היסודית: הכשר הלוקח מן התגר — מהו יסודו: נאמנות הגברא (דיבורו של התגר מתקבל, מפני שאין לו ענין לשקר), או חזקת החפצא (סחורתו של תגר מוחזקת שבאה מישראל, אף בלא דיבור)?
(א) אם נאמנות הגברא — עיקר ההכשר תלוי באמירתו "מישראל לקחתיה"; ובלא אמירה — אין לנו כלום.
(ב) אם חזקת החפצא — הטלית עצמה מוחזקת כשרה משעה שנמצאה ביד תגר, שדרכו לקנות מישראל ואין דרכו לעשות בעצמו; ואמירתו אינה אלא גילוי מילתא.
ולשונות הפסק חלוקות לכאורה: מרן — "דכיון דתגר הוא חזקה שלקחה מישראל" (כצד ב׳); הרמ״א בשם הנמוקי יוסף — "ואומר שלקחן מישראל — נאמן" (כצד א׳). ובזה יתבארו דיני הסימן וגבולותיהם, כדלהלן.
2. חזקת התגר — "לא מרע נפשיה"
לשון השלחן ערוך
סעיף א׳: "הלוקח טלית מצוייצת מישראל, או מתגר עכו״ם (הגה: ואומר שלקחן מישראל — נאמן) — כשר, דכיון דתגר הוא — חזקה שלקחה מישראל, דלא מרע נפשיה; אבל אם לקח מעכו״ם שאינו תגר — פסול."
שורש הדין — מנחות מ״ב:–מ״ג.: "הלוקח טלית מצוייצת מן השוק: מישראל — הרי היא בחזקתה; מן העכו״ם: מן התגר — כשרה, מן ההדיוט — פסולה". והביאוה הרמב״ם (הלכות ציצית), הרא״ש והטור (אורח חיים סי׳ כ׳). והבית יוסף ביאר את יסוד החשש: ציצית שעשאה עכו״ם — פסולה (כמבואר בסי׳ י״ד), ולפיכך הלוקח מעכו״ם יש לחוש שמא הוא עצמו עשאה; אלא שבתגר אמרו חזקה שלקחה מישראל — שכל עסקו לקנות ולמכור, ולא מרע נפשיה: לא יפסיד את שמו ואת אומנותו במכירת פסולות בחזקת כשרות.
חקירה — "לא מרע נפשיה": חזקה על מעשיו או אומדנא על דיבורו? במה מכשירה חזקת התגר: בהנהגתו המסחרית (שסתם סחורתו מישראל), או באמינות דיבורו (שאינו משקר במקום הפסד)?
צד א׳ — חזקה על מעשיו (חזקת חפצא): תגר — דרכו לקנות סחורה עשויה ועומדת, וציצית כשרה מצויה אצל ישראל; ואין דרך תגר לטרוח ולעשות בעצמו. נמצאת הטלית עצמה מוחזקת שבאה מישראל, אף קודם שפתח פיו.
צד ב׳ — אומדנא על דיבורו: אין החפץ מוחזק כלום; אלא כשאומר "מישראל לקחתיה" — אנן סהדי שאינו משקר: התגר כל פרנסתו תלויה באמונת הבריות בו, ולא מרע נפשיה לומר שקר העלול להתגלות ולהפסידו את שוקו.
ולשון מרן ("חזקה שלקחה מישראל") נוטה לצד א׳; ולשון הרמ״א בשם הנמוקי יוסף ("ואומר... נאמן") — לצד ב׳. ונפקא מינה ביניהם: תגר ששתק — ראה בסמוך (סעיף 3).
קושיא — מאי שנא תגר מהדיוט? והלא אף ההדיוט יכול לומר "מישראל לקחתיה"! אם כל עיקר ההכשר הוא הדיבור — יהא אף עכו״ם שאינו תגר נאמן באומרו שלקחה מישראל; ולמה פסק מרן בפשיטות "אבל אם לקח מעכו״ם שאינו תגר — פסול"?
תירוץ (על דרך הסברה, על פי הבית יוסף ונושאי הכלים): אין הדיבור לבדו כלום — שהרי אין העכו״ם נאמן באיסורין; כל כוחה של האמירה מחזקת התגרוּת היא באה. התגר — יש לו שם בשוק ואומנות קבועה התלויה באמונתו, והפסדו מוכח אם יתגלה שקרו — ובזה שייך "לא מרע נפשיה". ההדיוט — אין לו שם ולא הפסד ניכר, ואדרבה: מצוי בו החשש שמא עשאה בעצמו (או שלקחה מעכו״ם אחר), ואין דרכו לקנות דוקא מישראל. נמצא: קביעות המסחר היא היוצרת את האומדנא — ובאין תגרות, אין אומדנא ואין נאמנות. ומכאן אף גבול נוסף: עכו״ם אומן העושה ציציות בעצמו — בו החשש שעשאה גדול אף יותר, ואין חזקת התגר מכשירתו (על דרך הסברה).
גדר הפסול בלוקח מן ההדיוט — פסול ודאי או מספק? דוק בדבר: הלוקח מעכו״ם שאינו תגר — אין כאן ודאי עשיית עכו״ם, אלא חשש שמא הוא עשאה. ואם כן "פסול" דקאמר מרן — פסול מספק הוא: כיון שעשיית עכו״ם פוסלת את הציצית (סי׳ י״ד), והדבר לא נתברר — ספקו להחמיר, ואין לו לברך עליה ולא לסמוך עליה למצוה. ונפקא מינה גדולה: נתברר אחר כך בבירור גמור שישראל עשאה כדינה — כשרה, שלא היה כאן פסול בחפצא אלא חסרון ידיעה. וזהו ההפרש שבין סעיף א׳ (בירור) לפסולי עשייה עצמם (סי׳ י״ד): כאן — דיני ספקות וחזקות, שם — דיני החפצא.
נפקא מינה — הלוקח טלית מצוייצת:(א)מישראל — כשרה, והרי היא בחזקתה. (ב)מתגר עכו״ם האומר שלקחה מישראל — כשרה (חזקה דלא מרע נפשיה). (ג)מעכו״ם שאינו תגר — פסולה מספק; ואם נתברר בבירור גמור שישראל עשאה — כשרה. (ד)עכו״ם אומן העושה בעצמו — יש לחוש בו ביותר (על דרך הסברה). (וכל מעשה למעשה — לרב מוסמך.)
היסוד: חזקת התגר — לא מרע נפשיה. הלוקח טלית מצוייצת מישראל — כשרה בחזקתה; מתגר עכו״ם — כשרה, שחזקה שלקחה מישראל: כל פרנסת התגר תלויה באמונתו, ולא מרע נפשיה; מעכו״ם שאינו תגר — פסולה, דחיישינן שמא הוא עשאה, וציצית שעשאה עכו״ם פסולה (סי׳ י״ד).
3. נאמנות המוכר — "ואומר שלקחן מישראל נאמן"
לשון ההגה
סעיף א׳ (הגה): "...או מתגר עכו״ם — ואומר שלקחן מישראל, נאמן (נמוקי יוסף הלכות ציצית) — כשר..."
שורש הדין — נמוקי יוסף (הלכות ציצית): מקור ההגה בדברי הנמוקי יוסף בהלכות ציצית, והביאו הרמ״א ושילבו בתוך לשון מרן עצמה — "מתגר עכו״ם, ואומר שלקחן מישראל — נאמן". ושתי פנים בדבר: או שתנאי הוא — שאין התגר מכשיר אלא בצירוף אמירתו; או רבותא — שאף כשאומר כן (ולכאורה נוגע בדבר, שרוצה למכור) — נאמן, מכח חזקתו. ונושאי הכלים על אתר נדרשו ליחס שבין לשון מרן (חזקה) ללשון ההגה (אמירה ונאמנות).
חקירה — אמירתו של התגר: תנאי בהכשר או סניף בעלמא?
צד א׳ — תנאי: אין התגר מכשיר אלא באומרו שלקחן מישראל; שהחזקה לבדה אינה אלא רגלים לדבר, ועיקר הבירור — דיבורו, שהוא נאמן עליו מכח "לא מרע נפשיה". וכן משמע ממה ששילב הרמ״א את דברי הנמוקי יוסף בתוך לשון מרן — לעכב.
צד ב׳ — סניף: עיקר ההכשר — חזקת התגר עצמה ("חזקה שלקחה מישראל"), שסתם תגר לוקח מישראל; ואמירתו אינה אלא גילוי מילתא, ואף בסתמא — כשרה.
ונפקא מינה: תגר ששתק ולא נשאל — לצד א׳ יש לחוש עד שיאמר; לצד ב׳ — כשרה מן הסתם. ולמעשה, הבירור קל — ישאלנו, ונמצא יוצא ידי שני הצדדים (ועיין במשנה ברורה ובשאר נושאי הכלים על אתר).
קושיא — והלא אין העכו״ם נאמן באיסורין, ומה תועיל אמירתו? קיימא לן שאין העכו״ם נאמן להעיד ולהכשיר בדבר איסור; והיאך נאמן כאן לומר "מישראל לקחתיה" — להכשיר ציצית, שעשיית עכו״ם פוסלת בה?
תירוץ (על דרך הסברה, על פי סוגית מנחות ונושאי הכלים): אין כאן דין נאמנות של עדות כלל, אלא אומדנא דמוכח: לא הימנוהו חכמים לתגר משום דיבורו, אלא משום ממונו — שהתגר אינו מעיד אלא מוכר, וכל מקחו תלוי בשמו הטוב; ואומדנא גמורה היא שאינו מכניס עצמו להפסד מרובה ולקלקול שוקו בשביל טלית אחת. נמצא דיבורו מתקבל לא מדין "עד נאמן" אלא מדין חזקה — "חזקה שלקחה מישראל דלא מרע נפשיה". ומעתה מחוורת השיטה: האמירה והחזקה צריכות זו לזו — אמירה בלא חזקת תגר אינה כלום (הדיוט פסול אף באומר), וחזקה בלא אמירה — היא ששנויה במחלוקת הצדדים דלעיל.
סיכום השיטות — הכשר התגר:
מרן (סעיף א׳): "דכיון דתגר הוא — חזקה שלקחה מישראל, דלא מרע נפשיה" — משמע שהחזקה עצמה מכשירה.
הרמ״א בשם הנמוקי יוסף (הגה): "ואומר שלקחן מישראל — נאמן" — צירוף האמירה אל החזקה.
העולה לדינא: תגר האומר שלקחן מישראל — כשרה לכל הדעות; שתק — לכתחילה ישאלנו, שהבירור קל ומסלק את הספק (ועיין בנושאי הכלים).
נפקא מינה — נאמנות המוכר:(א)תגר האומר בפירוש שלקחן מישראל — כשרה לכל הדעות. (ב)תגר ששתק — תלוי בצדדי החקירה; ולמעשה ישאלנו. (ג)הדיוט האומר שלקחן מישראל — אינו נאמן, שאין בו חזקת תגר. (ד)ספק שלא נתברר — כיון שפסול עשיית עכו״ם חמור, מחמירין. (וכל מעשה למעשה — לרב מוסמך.)
היסוד: האמירה והחזקה צריכות זו לזו. "ואומר שלקחן מישראל — נאמן" (רמ״א בשם נמוקי יוסף): לא מדין נאמנות עכו״ם, אלא מכח חזקת התגר — לא מרע נפשיה. אמירה בלא חזקה — אינה כלום (הדיוט אינו נאמן); חזקה בלא אמירה — נחלקו בה הצדדים, ולמעשה ישאלנו.
4. אין מוכרין טלית מצוייצת לעכו״ם — משכון, פקדון ולפי שעה
לשון השלחן ערוך
סעיף ב׳: "אין מוכרין טלית מצוייצת לעכו״ם, שמא יתלוה עם ישראל בדרך ויהרגנו; אפילו למשכן ולהפקיד טלית מצוייצת לעכו״ם — אסור, אלא אם כן הוא לפי שעה, דליכא למיחש להא."
שורש הדין — מנחות מ״ג.: שנו חכמים: "אין אדם רשאי למכור טלית מצוייצת לגוי — עד שיתיר ציציותיה". ובטעם הדבר: "מאי טעמא? הכא תרגימו משום זונה; רב יהודה אמר: שמא יתלוה עמו בדרך ויהרגנו" — היינו שיחזיקנו הגוי בישראל וילווהו, ויבוא לידי סכנה. ומרן העתיק את טעמו של רב יהודה. והביאוהו הטור והבית יוסף, והוסיפו על פי הפוסקים שאף משכון ופקדון בכלל האיסור — אלא אם כן לפי שעה. ויש להטעים: דברים אלו נאמרו על רקע מציאות הדרכים וסכנותיהן בזמן חז״ל — גדרי זהירות שקבעו חכמים למציאות דורם, ואין בהם אלא שמירת נפשות.
חקירה — גדר האיסור: גזרה קבועה בחפצא, או איסור ההולך אחר חששו?
צד א׳ — גזרה קבועה: אסרו חכמים את עצם יציאת הטלית המצוייצת מרשות ישראל ליד עכו״ם; ומשנאסרה — לא חילקו, ואף במקום שאין החשש נראה — באיסורה עומדת, כדרך גזרות חכמים.
צד ב׳ — איסור התלוי בחששו: כל עיקרו של האיסור — החשש (סכנה או תקלה), וכל היכא דליכא למיחש — ליכא איסורא.
והכרע מלשון מרן עצמו: "אלא אם כן הוא לפי שעה — דליכא למיחש להא" — הרי שהאיסור הולך אחר החשש (כצד ב׳): בהפקדה של שעה, שאין העכו״ם יוצא בה לדרך, לא גזרו. ומכל מקום אין למדין מכאן להקל בכל מקום שנראה לנו שאין חשש — שהחששות שמנו חכמים כללים הם, ומרן לא הזכיר "ליכא למיחש" אלא בלפי שעה; ושיקול הדעת בזה נמסר לפוסקים, לשיעור המקום והזמן.
משכון ופקדון — הרחבת האיסור, ודין "עד שיתיר ציציותיה": אפילו בלא קנין — אסור. ומכאן ראיה שאין האיסור מדיני מקח וממכר, אלא בעצם שהיית הטלית בידו: שהמשכון והפקדון אין בהם העברת בעלות כלל, ואף על פי כן אסר — שסוף סוף הטלית בידו, ויוצא בה לדרך, ויתלוה עמו ישראל. והחריג מוכיח: לפי שעה — בשהות מועטת ליכא למיחש שיצא בה. ועוד למדנו מדקדוק הברייתא "עד שיתיר ציציותיה": לא אסרו את מכירת הבגד, אלא את מכירתו מצוייץ; נמצאת תקנתו של המוכר בידו — מתיר את הציציות ומוכר את הבגד כבגד בעלמא.
קושיא — והלא ציצית חובת גברא היא, ובגד העכו״ם אין בו מצוה כלל! משנתן העכו״ם דמים וקנה — טליתו היא; והציצית חובת גברא (עיין סי׳ י״ט), ואין על בגדו של עכו״ם שום שם מצוה. אם כן במה נאסרה המכירה — הרי אין כאן לא פסול, לא ביטול מצוה ולא הורדה מקדושה?
תירוץ (על דרך הסברה): היא הנותנת. דוקא משום שאין בטלית העכו״ם שום תוכן של מצוה, הוצרכו חכמים לאסור מטעם חיצוני: הציצית — סימן היכר של ישראל היא בעיני הבריות, והרואה טלית מצוייצת מחזיק את לובשה בישראל. ומכאן שני הטעמים שבגמרא: שיתלוה עמו בדרך — ויבוא לידי סכנה (רב יהודה), או שיבוא הדבר לידי תקלה וזילותא ("הכא תרגימו משום זונה"). האיסור אינו בדיני הציצית אלא בהרחקת המכשול — ולכן אף משכון ופקדון בכלל, אף שאין בהם קנין; ולכן די במה שיתיר ציציותיה — שמשניטל הסימן, בטל החשש.
נפקא מינה — מסירת טלית מצוייצת לעכו״ם:(א)מכירה — אסורה; ותקנתו — יתיר ציציותיה וימכור את הבגד. (ב)משכון ופקדון — אסורים, אף בלא קנין. (ג)לפי שעה — מותר, דליכא למיחש להא. (ד) והשוה לצדו השני של הסימן: העושה — דוקא ישראל (סי׳ י״ד); הלוקח — סעיף א׳; המוכר — סעיף ב׳. (וכל מעשה למעשה — לרב מוסמך, לשיעור המקום והזמן.)
היסוד: אין מוכרין — הרחקה ההולכת אחר החשש. אין מוכרין טלית מצוייצת לעכו״ם (מנחות מ״ג.) — שהציצית סימנו של ישראל, ושמא יתלוה עמו ישראל בדרך ויבוא לידי סכנה; ואף משכון ופקדון בכלל, אלא אם כן לפי שעה — דליכא למיחש. ותקנת המוכר בידו: יתיר ציציותיה — וימכור.
5. קדושת הציצית? — תשמישי מצוה, ועיין סי׳ כ״א
תינח סכנה — ותיפוק ליה משום קדושה?
חקירה — הטלית וציציותיה: תשמישי קדושה או תשמישי מצוה? לכאורה יש לשאול: למה הוצרכו לטעם "שמא יתלוה" — תיפוק ליה שאסור למסור טלית מצוייצת לעכו״ם משום קדושתה!
צד א׳ — תשמישי קדושה: אילו היתה הטלית תשמיש קדושה — היתה מכירתה לעכו״ם אסורה מצד עצמה, ולא היה מועיל "מתיר ציציותיה" ולא חילוק בין מכירה לפקדון ובין קבע ללפי שעה.
צד ב׳ — תשמישי מצוה: קיימא לן שהציצית תשמישי מצוה היא ולא תשמישי קדושה: אין בגוף הטלית קדושה עצמית, ומשכלתה מצותה — אין בה מן הדין חובת גניזה (ופרטי הדינים והכבוד הראוי — בסי׳ כ״א).
ומעתה הדבר מוכרע מתוך הסימן עצמו כצד ב׳: כל דיני סעיף ב׳ — החילוקים בין מכירה למשכון, והחריג "לפי שעה", והתקנה "עד שיתיר ציציותיה" — אינם מתיישבים אלא באיסור חיצוני ההולך אחר החשש, ולא באיסור שמחמת קדושה. ודיני הקדושה, הכבוד והגניזה — במקומם, בסי׳ כ״א.
ומכל מקום — כבוד מצוה נוהג בה: אף שאין בטלית קדושה עצמית, נוהג בה ובציציותיה כבוד של תשמישי מצוה (עיין סי׳ כ״א בפרטי הדברים). ואף זה מצטרף לרוחו של סימננו: הטלית המצוייצת — שם ישראל עליה: בעשייתה (דוקא ישראל — סי׳ י״ד), בקנייתה (חזקות ובירור — סעיף א׳), במסירתה (הרחקה — סעיף ב׳), ובכבודה (סי׳ כ״א). ארבעה פנים — ויסוד אחד.
6. נפקא מינה למעשה
סיכום ההנהגות למעשה
ענין
הלכה למעשה
הלוקח מישראל
כשרה, והרי היא בחזקתה (סעיף א׳).
הלוקח מתגר עכו״ם
כשרה כשאומר שלקחן מישראל — חזקה דלא מרע נפשיה (סעיף א׳ והגה בשם נמוקי יוסף).
גמרא ומקרא:מנחות מ״ב: (הלוקח טלית מצוייצת — מן התגר כשרה, מן ההדיוט פסולה) · מנחות מ״ג. (לא ימכור אדם טלית מצוייצת לעכו״ם עד שיתיר ציציותיה — ושני הטעמים) · במדבר ט״ו ל״ז–מ׳ (פרשת ציצית)
ראשונים: רמב״ם (הלכות ציצית) · רא״ש (הלכות ציצית) · טור (אורח חיים סי׳ כ׳) · נמוקי יוסף (הלכות ציצית — מקור ההגה)
פוסקים ונושאי כלים: בית יוסף · שלחן ערוך ורמ״א · ט״ז · מגן אברהם · פרי מגדים · משנה ברורה · ביאור הלכה · ערוך השלחן · כף החיים · שלחן ערוך הרב (לעיון בדעת הרב)