✦ ❖ ✦
דעת · רמה 2 — למדן

שולחן ערוך · אורח חיים

דיני לקיחת ומכירת טלית — עיונים מעמיקים
סימן כ׳ · ב׳ סעיפים
חזקת התגר · לא מרע נפשיה · נאמנות המוכר · אין מוכרין טלית מצוייצת לעכו״ם · משכון ופקדון · לפי שעה
עיון, פלפול, שיטות הראשונים והאחרונים
⚡ ללומדים ותלמידי חכמים ⚡
✦ ❖ ✦

פלפול מעמיק

סוגיות, מקורות, חקירת היסוד, מחלוקות ראשונים ואחרונים,
נפקא מינות הלכתא ועיון בשיטות

הנושא:
שולחן ערוך אורח חיים סימן כ׳ — ב׳ סעיפים
עם נושאי כלים: בית יוסף, נמוקי יוסף, ט״ז, מגן אברהם, פרי מגדים, משנה ברורה, ביאור הלכה, ערוך השלחן, כף החיים

הבסיס התלמודי:
מנחות מ״ב: · מנחות מ״ג. · רמב״ם הלכות ציצית · רא״ש · טור

עריכה ועיון:
רב יוסף חיים סממה · דעת

📑 Table des matières

  1. Introduction à la sugya — la place du siman : après les lois de la fabrication du tsitsit (סי׳ י״ד), le Mehaber traite du talit qui sort au marché — acquisition (seif 1) et vente (seif 2)
  2. חזקת התגר — לא מרע נפשיה — acheter un talit tsitsité : d'un juif, d'un marchand non juif, d'un non-marchand (מנחות מ״ב:) ; le mécanisme de la חזקה commerciale et ses limites (seif 1)
  3. נאמנות המוכר — la Glose « ואומר שלקחן מישראל נאמן » (Rama au nom du נמוקי יוסף) ; la חזקה suffit-elle ou sa déclaration est-elle requise ; le ספק (seif 1)
  4. אין מוכרין טלית מצוייצת לעכו״ם — la raison du Talmud (מנחות מ״ג.) — un danger des routes, dans le contexte de l'époque ; l'extension au משכון et au פקדון, et l'exception לפי שעה (seif 2)
  5. קדושת הציצית ? — le talit a-t-il une kedousha — תשמישי מצוה, et renvoi au סי׳ כ״א
  6. נפקא מינה למעשה — et un récapitulatif des shitot (חזקה, נאמנות, מכירה)
  7. טבלאות סיכום מקיפות

📜 Le texte du Choulhan Aroukh — les seifim

דִּינֵי לְקִיחַת וּמְכִירַת טַלִּית. וּבוֹ ב׳ סְעִיפִים:

סעיף א׳: הַלּוֹקֵחַ טַלִּית מְצוּיֶּצֶת מִיִּשְׂרָאֵל, אוֹ מִתַּגָּר עַכּוּ״ם (הגה: וְאוֹמֵר שֶׁלְּקָחָן מִיִּשְׂרָאֵל — נֶאֱמָן) (נִמּוּקֵי יוֹסֵף הִלְכוֹת צִיצִית) — כָּשֵׁר, דְּכֵיוָן דְּתַגָּר הוּא — חֲזָקָה שֶׁלְּקָחָהּ מִיִּשְׂרָאֵל, דְּלָא מְרַע נַפְשֵׁיהּ; אֲבָל אִם לָקַח מֵעַכּוּ״ם שֶׁאֵינוֹ תַּגָּר — פָּסוּל.

סעיף ב׳: אֵין מוֹכְרִין טַלִּית מְצוּיֶּצֶת לְעַכּוּ״ם, שֶׁמָּא יִתְלַוֶּה עִם יִשְׂרָאֵל בַּדֶּרֶךְ וְיַהַרְגֶנּוּ; אֲפִלּוּ לְמַשְׁכֵּן וּלְהַפְקִיד טַלִּית מְצוּיֶּצֶת לְעַכּוּ״ם — אָסוּר, אֶלָּא אִם כֵּן הוּא לְפִי שָׁעָה, דְּלֵיכָּא לְמֵיחַשׁ לְהָא.

Les lois de l'achat et de la vente d'un talit. Ce siman comporte 2 seifim :

Seif 1 : celui qui achète un talit tsitsité (טלית מצוייצת) d'un juif, ou d'un marchand non juif (תגר עכו״ם) [Glose : et qui dit les avoir achetés d'un juif — il est cru] (נמוקי יוסף, הלכות ציצית) — il est kasher : puisqu'il est marchand, la présomption (חזקה) est qu'il l'a acheté d'un juif, car il ne se discrédite pas lui-même (לא מרע נפשיה) ; mais s'il l'a acheté d'un non-juif qui n'est pas marchand — il est pasoul.

Seif 2 : on ne vend pas un talit tsitsité à un non-juif, de peur qu'il ne se joigne à un juif en chemin et n'attente à sa vie [une réalité des routes à l'époque du Talmud] ; même mettre en gage (למשכן) ou déposer (להפקיד) un talit tsitsité chez un non-juif est interdit — sauf si c'est temporaire (לפי שעה), auquel cas cette crainte n'existe pas.

1. הקדמת הסוגיא — ממעשה הציצית אל מקחה וממכרה

פתח דבר — הטלית בשוק: קנייה ומכירה

לאחר שביאר מרן את עשיית הציצית ופסוליה — ובכללם שציצית שעשאה עכו״ם פסולה (כמבואר בסי׳ י״ד) — ואת גדרה כחובת גברא התלויה בלבישה (עיין סי׳ י״ח–י״ט), בא בסימן כ׳ לברר את הטלית כשהיא יוצאת אל השוק: הלוקח טלית מצוייצת — ממי יקנה ועל מה יסמוך; והמוכר — למי לא ימכור. ושורש שני הסעיפים בסוגיא אחת (מנחות מ״ב:–מ״ג.): (א) "הלוקח טלית מצוייצת מן השוק: מישראל — הרי היא בחזקתה; מן העכו״ם: מן התגר — כשרה, מן ההדיוט — פסולה" — וטעם ההכשר בתגר: חזקה שלקחה מישראל, דלא מרע נפשיה. (ב) "לא ימכור אדם טלית מצוייצת לעכו״ם — עד שיתיר ציציותיה", ובטעמו הביא מרן את דברי הגמרא — שמא יתלוה עם ישראל בדרך ויבוא לידי סכנה; והוסיף שאף משכון ופקדון בכלל האיסור, אלא אם כן הוא לפי שעה — דליכא למיחש להא.
הערה יסודית: שני הסעיפים — שני מנגנונים נפרדים לגמרי. סעיף א׳ — שאלה של בירור: כיון שעשיית עכו״ם פוסלת (סי׳ י״ד), הלוקח מן השוק צריך לדעת מי עשה את הציצית; וכלי הבירור — חזקות ונאמנות (חזקת ישראל, חזקת התגר). סעיף ב׳ — אין בו פסול בחפצא כלל, אלא תקנה חיצונית להלכות ציצית: הרחקה מפני חשש צדדי שמנו חכמים. ולפיכך חלוקים דיניהם: בקנייה — כללי חזקה ונאמנות; במכירה — גדרי גזרה וחריגיה (לפי שעה). ושניהם נפגשים ביסוד אחד: הציצית — סימנו של ישראל, בעשייתה ובלבישתה.

חקירת היסוד של הסימן

החקירה היסודית: הכשר הלוקח מן התגר — מהו יסודו: נאמנות הגברא (דיבורו של התגר מתקבל, מפני שאין לו ענין לשקר), או חזקת החפצא (סחורתו של תגר מוחזקת שבאה מישראל, אף בלא דיבור)? ולשונות הפסק חלוקות לכאורה: מרן — "דכיון דתגר הוא חזקה שלקחה מישראל" (כצד ב׳); הרמ״א בשם הנמוקי יוסף — "ואומר שלקחן מישראל — נאמן" (כצד א׳). ובזה יתבארו דיני הסימן וגבולותיהם, כדלהלן.

2. חזקת התגר — "לא מרע נפשיה"

לשון השלחן ערוך

סעיף א׳: "הלוקח טלית מצוייצת מישראל, או מתגר עכו״ם (הגה: ואומר שלקחן מישראל — נאמן) — כשר, דכיון דתגר הוא — חזקה שלקחה מישראל, דלא מרע נפשיה; אבל אם לקח מעכו״ם שאינו תגר — פסול."
שורש הדין — מנחות מ״ב:–מ״ג.: "הלוקח טלית מצוייצת מן השוק: מישראל — הרי היא בחזקתה; מן העכו״ם: מן התגר — כשרה, מן ההדיוט — פסולה". והביאוה הרמב״ם (הלכות ציצית), הרא״ש והטור (אורח חיים סי׳ כ׳). והבית יוסף ביאר את יסוד החשש: ציצית שעשאה עכו״ם — פסולה (כמבואר בסי׳ י״ד), ולפיכך הלוקח מעכו״ם יש לחוש שמא הוא עצמו עשאה; אלא שבתגר אמרו חזקה שלקחה מישראל — שכל עסקו לקנות ולמכור, ולא מרע נפשיה: לא יפסיד את שמו ואת אומנותו במכירת פסולות בחזקת כשרות.
חקירה — "לא מרע נפשיה": חזקה על מעשיו או אומדנא על דיבורו? במה מכשירה חזקת התגר: בהנהגתו המסחרית (שסתם סחורתו מישראל), או באמינות דיבורו (שאינו משקר במקום הפסד)? ולשון מרן ("חזקה שלקחה מישראל") נוטה לצד א׳; ולשון הרמ״א בשם הנמוקי יוסף ("ואומר... נאמן") — לצד ב׳. ונפקא מינה ביניהם: תגר ששתק — ראה בסמוך (סעיף 3).
קושיא — מאי שנא תגר מהדיוט? והלא אף ההדיוט יכול לומר "מישראל לקחתיה"! אם כל עיקר ההכשר הוא הדיבור — יהא אף עכו״ם שאינו תגר נאמן באומרו שלקחה מישראל; ולמה פסק מרן בפשיטות "אבל אם לקח מעכו״ם שאינו תגר — פסול"?
תירוץ (על דרך הסברה, על פי הבית יוסף ונושאי הכלים): אין הדיבור לבדו כלום — שהרי אין העכו״ם נאמן באיסורין; כל כוחה של האמירה מחזקת התגרוּת היא באה. התגר — יש לו שם בשוק ואומנות קבועה התלויה באמונתו, והפסדו מוכח אם יתגלה שקרו — ובזה שייך "לא מרע נפשיה". ההדיוט — אין לו שם ולא הפסד ניכר, ואדרבה: מצוי בו החשש שמא עשאה בעצמו (או שלקחה מעכו״ם אחר), ואין דרכו לקנות דוקא מישראל. נמצא: קביעות המסחר היא היוצרת את האומדנא — ובאין תגרות, אין אומדנא ואין נאמנות. ומכאן אף גבול נוסף: עכו״ם אומן העושה ציציות בעצמו — בו החשש שעשאה גדול אף יותר, ואין חזקת התגר מכשירתו (על דרך הסברה).
גדר הפסול בלוקח מן ההדיוט — פסול ודאי או מספק? דוק בדבר: הלוקח מעכו״ם שאינו תגר — אין כאן ודאי עשיית עכו״ם, אלא חשש שמא הוא עשאה. ואם כן "פסול" דקאמר מרן — פסול מספק הוא: כיון שעשיית עכו״ם פוסלת את הציצית (סי׳ י״ד), והדבר לא נתברר — ספקו להחמיר, ואין לו לברך עליה ולא לסמוך עליה למצוה. ונפקא מינה גדולה: נתברר אחר כך בבירור גמור שישראל עשאה כדינה — כשרה, שלא היה כאן פסול בחפצא אלא חסרון ידיעה. וזהו ההפרש שבין סעיף א׳ (בירור) לפסולי עשייה עצמם (סי׳ י״ד): כאן — דיני ספקות וחזקות, שם — דיני החפצא.
נפקא מינה — הלוקח טלית מצוייצת: (א) מישראל — כשרה, והרי היא בחזקתה. (ב) מתגר עכו״ם האומר שלקחה מישראל — כשרה (חזקה דלא מרע נפשיה). (ג) מעכו״ם שאינו תגר — פסולה מספק; ואם נתברר בבירור גמור שישראל עשאה — כשרה. (ד) עכו״ם אומן העושה בעצמו — יש לחוש בו ביותר (על דרך הסברה). (וכל מעשה למעשה — לרב מוסמך.)
היסוד:
חזקת התגר — לא מרע נפשיה. הלוקח טלית מצוייצת מישראל — כשרה בחזקתה; מתגר עכו״ם — כשרה, שחזקה שלקחה מישראל: כל פרנסת התגר תלויה באמונתו, ולא מרע נפשיה; מעכו״ם שאינו תגר — פסולה, דחיישינן שמא הוא עשאה, וציצית שעשאה עכו״ם פסולה (סי׳ י״ד).

3. נאמנות המוכר — "ואומר שלקחן מישראל נאמן"

לשון ההגה

סעיף א׳ (הגה): "...או מתגר עכו״ם — ואומר שלקחן מישראל, נאמן (נמוקי יוסף הלכות ציצית) — כשר..."
שורש הדין — נמוקי יוסף (הלכות ציצית): מקור ההגה בדברי הנמוקי יוסף בהלכות ציצית, והביאו הרמ״א ושילבו בתוך לשון מרן עצמה — "מתגר עכו״ם, ואומר שלקחן מישראל — נאמן". ושתי פנים בדבר: או שתנאי הוא — שאין התגר מכשיר אלא בצירוף אמירתו; או רבותא — שאף כשאומר כן (ולכאורה נוגע בדבר, שרוצה למכור) — נאמן, מכח חזקתו. ונושאי הכלים על אתר נדרשו ליחס שבין לשון מרן (חזקה) ללשון ההגה (אמירה ונאמנות).
חקירה — אמירתו של התגר: תנאי בהכשר או סניף בעלמא? ונפקא מינה: תגר ששתק ולא נשאל — לצד א׳ יש לחוש עד שיאמר; לצד ב׳ — כשרה מן הסתם. ולמעשה, הבירור קל — ישאלנו, ונמצא יוצא ידי שני הצדדים (ועיין במשנה ברורה ובשאר נושאי הכלים על אתר).
קושיא — והלא אין העכו״ם נאמן באיסורין, ומה תועיל אמירתו? קיימא לן שאין העכו״ם נאמן להעיד ולהכשיר בדבר איסור; והיאך נאמן כאן לומר "מישראל לקחתיה" — להכשיר ציצית, שעשיית עכו״ם פוסלת בה?
תירוץ (על דרך הסברה, על פי סוגית מנחות ונושאי הכלים): אין כאן דין נאמנות של עדות כלל, אלא אומדנא דמוכח: לא הימנוהו חכמים לתגר משום דיבורו, אלא משום ממונו — שהתגר אינו מעיד אלא מוכר, וכל מקחו תלוי בשמו הטוב; ואומדנא גמורה היא שאינו מכניס עצמו להפסד מרובה ולקלקול שוקו בשביל טלית אחת. נמצא דיבורו מתקבל לא מדין "עד נאמן" אלא מדין חזקה — "חזקה שלקחה מישראל דלא מרע נפשיה". ומעתה מחוורת השיטה: האמירה והחזקה צריכות זו לזו — אמירה בלא חזקת תגר אינה כלום (הדיוט פסול אף באומר), וחזקה בלא אמירה — היא ששנויה במחלוקת הצדדים דלעיל.
סיכום השיטות — הכשר התגר:
נפקא מינה — נאמנות המוכר: (א) תגר האומר בפירוש שלקחן מישראל — כשרה לכל הדעות. (ב) תגר ששתק — תלוי בצדדי החקירה; ולמעשה ישאלנו. (ג) הדיוט האומר שלקחן מישראל — אינו נאמן, שאין בו חזקת תגר. (ד) ספק שלא נתברר — כיון שפסול עשיית עכו״ם חמור, מחמירין. (וכל מעשה למעשה — לרב מוסמך.)
היסוד:
האמירה והחזקה צריכות זו לזו. "ואומר שלקחן מישראל — נאמן" (רמ״א בשם נמוקי יוסף): לא מדין נאמנות עכו״ם, אלא מכח חזקת התגר — לא מרע נפשיה. אמירה בלא חזקה — אינה כלום (הדיוט אינו נאמן); חזקה בלא אמירה — נחלקו בה הצדדים, ולמעשה ישאלנו.

4. אין מוכרין טלית מצוייצת לעכו״ם — משכון, פקדון ולפי שעה

לשון השלחן ערוך

סעיף ב׳: "אין מוכרין טלית מצוייצת לעכו״ם, שמא יתלוה עם ישראל בדרך ויהרגנו; אפילו למשכן ולהפקיד טלית מצוייצת לעכו״ם — אסור, אלא אם כן הוא לפי שעה, דליכא למיחש להא."
שורש הדין — מנחות מ״ג.: שנו חכמים: "לא ימכור אדם טלית מצוייצת לעכו״ם — עד שיתיר ציציותיה". ובטעם הדבר נאמרו בגמרא שני טעמים: במערבא אמרו — משום זונה (שמא יתננה בשכרה, ויבוא הדבר לידי תקלה וזילותא); ורב יהודה אמר — שמא יתלוה עמו ישראל בדרך, בחזקת שהוא יהודי, ויבוא לידי סכנה. ומרן העתיק את טעמו של רב יהודה. והביאוהו הטור והבית יוסף, והוסיפו על פי הפוסקים שאף משכון ופקדון בכלל האיסור — אלא אם כן לפי שעה. ויש להטעים: דברים אלו נאמרו על רקע מציאות הדרכים וסכנותיהן בזמן חז״ל — גדרי זהירות שקבעו חכמים למציאות דורם, ואין בהם אלא שמירת נפשות.
חקירה — גדר האיסור: גזרה קבועה בחפצא, או איסור ההולך אחר חששו? והכרע מלשון מרן עצמו: "אלא אם כן הוא לפי שעה — דליכא למיחש להא" — הרי שהאיסור הולך אחר החשש (כצד ב׳): בהפקדה של שעה, שאין העכו״ם יוצא בה לדרך, לא גזרו. ומכל מקום אין למדין מכאן להקל בכל מקום שנראה לנו שאין חשש — שהחששות שמנו חכמים כללים הם, ומרן לא הזכיר "ליכא למיחש" אלא בלפי שעה; ושיקול הדעת בזה נמסר לפוסקים, לשיעור המקום והזמן.
משכון ופקדון — הרחבת האיסור, ודין "עד שיתיר ציציותיה": אפילו בלא קנין — אסור. ומכאן ראיה שאין האיסור מדיני מקח וממכר, אלא בעצם שהיית הטלית בידו: שהמשכון והפקדון אין בהם העברת בעלות כלל, ואף על פי כן אסר — שסוף סוף הטלית בידו, ויוצא בה לדרך, ויתלוה עמו ישראל. והחריג מוכיח: לפי שעה — בשהות מועטת ליכא למיחש שיצא בה. ועוד למדנו מדקדוק הברייתא "עד שיתיר ציציותיה": לא אסרו את מכירת הבגד, אלא את מכירתו מצוייץ; נמצאת תקנתו של המוכר בידו — מתיר את הציציות ומוכר את הבגד כבגד בעלמא.
קושיא — והלא ציצית חובת גברא היא, ובגד העכו״ם אין בו מצוה כלל! משנתן העכו״ם דמים וקנה — טליתו היא; והציצית חובת גברא (עיין סי׳ י״ט), ואין על בגדו של עכו״ם שום שם מצוה. אם כן במה נאסרה המכירה — הרי אין כאן לא פסול, לא ביטול מצוה ולא הורדה מקדושה?
תירוץ (על דרך הסברה): היא הנותנת. דוקא משום שאין בטלית העכו״ם שום תוכן של מצוה, הוצרכו חכמים לאסור מטעם חיצוני: הציצית — סימן היכר של ישראל היא בעיני הבריות, והרואה טלית מצוייצת מחזיק את לובשה בישראל. ומכאן שני הטעמים שבגמרא: שיתלוה עמו ישראל בדרך — ויבוא לידי סכנה (רב יהודה), או שיבוא הדבר לידי תקלה וזילותא (במערבא — משום זונה). האיסור אינו בדיני הציצית אלא בהרחקת המכשול — ולכן אף משכון ופקדון בכלל, אף שאין בהם קנין; ולכן די במה שיתיר ציציותיה — שמשניטל הסימן, בטל החשש.
נפקא מינה — מסירת טלית מצוייצת לעכו״ם: (א) מכירה — אסורה; ותקנתו — יתיר ציציותיה וימכור את הבגד. (ב) משכון ופקדון — אסורים, אף בלא קנין. (ג) לפי שעה — מותר, דליכא למיחש להא. (ד) והשוה לצדו השני של הסימן: העושה — דוקא ישראל (סי׳ י״ד); הלוקח — סעיף א׳; המוכר — סעיף ב׳. (וכל מעשה למעשה — לרב מוסמך, לשיעור המקום והזמן.)
היסוד:
אין מוכרין — הרחקה ההולכת אחר החשש. אין מוכרין טלית מצוייצת לעכו״ם (מנחות מ״ג.) — שהציצית סימנו של ישראל, ושמא יתלוה עמו ישראל בדרך ויבוא לידי סכנה; ואף משכון ופקדון בכלל, אלא אם כן לפי שעה — דליכא למיחש. ותקנת המוכר בידו: יתיר ציציותיה — וימכור.

5. קדושת הציצית? — תשמישי מצוה, ועיין סי׳ כ״א

תינח סכנה — ותיפוק ליה משום קדושה?

חקירה — הטלית וציציותיה: תשמישי קדושה או תשמישי מצוה? לכאורה יש לשאול: למה הוצרכו לטעם "שמא יתלוה" — תיפוק ליה שאסור למסור טלית מצוייצת לעכו״ם משום קדושתה! ומעתה הדבר מוכרע מתוך הסימן עצמו כצד ב׳: כל דיני סעיף ב׳ — החילוקים בין מכירה למשכון, והחריג "לפי שעה", והתקנה "עד שיתיר ציציותיה" — אינם מתיישבים אלא באיסור חיצוני ההולך אחר החשש, ולא באיסור שמחמת קדושה. ודיני הקדושה, הכבוד והגניזה — במקומם, בסי׳ כ״א.
ומכל מקום — כבוד מצוה נוהג בה: אף שאין בטלית קדושה עצמית, נוהג בה ובציציותיה כבוד של תשמישי מצוה (עיין סי׳ כ״א בפרטי הדברים). ואף זה מצטרף לרוחו של סימננו: הטלית המצוייצת — שם ישראל עליה: בעשייתה (דוקא ישראל — סי׳ י״ד), בקנייתה (חזקות ובירור — סעיף א׳), במסירתה (הרחקה — סעיף ב׳), ובכבודה (סי׳ כ״א). ארבעה פנים — ויסוד אחד.

6. נפקא מינה למעשה

סיכום ההנהגות למעשה

ענין הלכה למעשה
הלוקח מישראל כשרה, והרי היא בחזקתה (סעיף א׳).
הלוקח מתגר עכו״ם כשרה כשאומר שלקחן מישראל — חזקה דלא מרע נפשיה (סעיף א׳ והגה בשם נמוקי יוסף).
הלוקח מעכו״ם שאינו תגר פסולה — חיישינן שמא הוא עשאה, וציצית שעשאה עכו״ם פסולה (סי׳ י״ד).
מכירה לעכו״ם אסורה; ותקנתו — יתיר ציציותיה וימכור את הבגד (מנחות מ״ג.).
משכון ופקדון אסורים אף בלא קנין, אלא אם כן לפי שעה — דליכא למיחש (סעיף ב׳).
קדושת הטלית תשמישי מצוה ולא תשמישי קדושה — ודיני הכבוד והגניזה בסי׳ כ״א.

7. סיכום השיטות בטבלה מקיפה

טבלה — הלוקח טלית מצוייצת

המוכר הדין הטעם והמקור
ישראל כשרה הרי היא בחזקתה (מנחות מ״ב:; סעיף א׳)
תגר עכו״ם, ואומר שלקחן מישראל כשרה חזקה שלקחה מישראל — לא מרע נפשיה (הגה בשם נמוקי יוסף)
עכו״ם שאינו תגר (הדיוט) פסולה שמא עשאה בעצמו — ועשיית עכו״ם פוסלת (סי׳ י״ד)
הדיוט האומר שלקח מישראל פסולה אין בו חזקת תגר — אין אמירה בלא חזקה (על דרך הסברה)

טבלה — מסירת טלית מצוייצת לעכו״ם

הענין הדין הטעם והמקור
מכירה אסורה שמא יתלוה עמו ישראל בדרך (רב יהודה, מנחות מ״ג.; סעיף ב׳)
מכירה לאחר שהתיר ציציותיה מותרת "עד שיתיר ציציותיה" — הבגד בלא ציצית בגד בעלמא (מנחות מ״ג.)
משכון / פקדון אסורים אף בלא קנין — סוף סוף הטלית בידו (סעיף ב׳)
לפי שעה מותר דליכא למיחש להא (סעיף ב׳)

טבלה — מקורות הסוגיא

גמרא ומקרא: מנחות מ״ב: (הלוקח טלית מצוייצת — מן התגר כשרה, מן ההדיוט פסולה) · מנחות מ״ג. (לא ימכור אדם טלית מצוייצת לעכו״ם עד שיתיר ציציותיה — ושני הטעמים) · במדבר ט״ו ל״ז–מ׳ (פרשת ציצית)
ראשונים: רמב״ם (הלכות ציצית) · רא״ש (הלכות ציצית) · טור (אורח חיים סי׳ כ׳) · נמוקי יוסף (הלכות ציצית — מקור ההגה)
פוסקים ונושאי כלים: בית יוסף · שלחן ערוך ורמ״א · ט״ז · מגן אברהם · פרי מגדים · משנה ברורה · ביאור הלכה · ערוך השלחן · כף החיים · שלחן ערוך הרב (לעיון בדעת הרב)
← רמה 3 — סיכום רמה 1 — יסוד →
~ ~ ~ ~ ~
דעת · רב יוסף חיים סממה

פלפול ועיון באורח חיים · סימן כ׳ · דיני לקיחת ומכירת טלית · ⚡ רמה 2 — למדן
⚠️ תוכן זה נועד ללימוד בלבד. לכל שאלה למעשה (לְמַעֲשֶׂה), יש לפנות לרב מוסמך.

DAAT דעת — © 5786 / 2026 · Retour à l'accueil · סימן כ׳ · ♥ Soutenir

📖Rejoindre une 'havrouta