✦ ❖ ✦
דעת · רמה 2 — למדן

שולחן ערוך · אורח חיים

Le Nom et la royauté dans toute bénédiction — עיונים מעמיקים
סימן רי״ד · סעיף אחד
מחלוקת רב ורבי יוחנן · כוותיה דרב מסתברא · שם ומלכות · דילג שם או מלכות · מלך לבד אינה מלכות · מלכות בתפילת שמונה עשרה · ברכה הסמוכה לחברתה
עיון, פלפול, שיטות הראשונים והאחרונים
⚡ ללומדים ותלמידי חכמים ⚡
✦ ❖ ✦

פלפול מעמיק

סוגיות, מקורות, חקירת היסוד, מחלוקות ראשונים ואחרונים,
נפקא מינות הלכתא ועיון בשיטות

הנושא:
שולחן ערוך אורח חיים סימן רי״ד — סעיף אחד
עם נושאי כלים: בית יוסף, טור, ב״ח, רמב״ם (הלכות ברכות פרק א), רי״ף, רבינו האי גאון, תוספות, רא״ש, רוקח, ט״ז, עטרת זקנים, באר הגולה, באר היטב, אליה רבה, לבוש, אבן העוזר, משנה ברורה, ביאור הלכה, ערוך השלחן, כף החיים

הבסיס התלמודי:
ברכות פרק כיצד מברכין (מ׳ ע״ב) · «אמר רב כל ברכה שאין בה הזכרת השם אינה ברכה» (ברכות מ׳ ע״ב) · «ורבי יוחנן אמר כל ברכה שאין בה מלכות אינה ברכה» (ברכות מ׳ ע״ב) · «אמר אביי כוותיה דרב מסתברא» (ברכות מ׳ ע״ב)

עריכה ועיון:
רב יוסף חיים סממה · דעת

📑 Table des matières

  1. הקדמת הסוגיא — מחלוקת רב ורבי יוחנן — «אמר רב כל ברכה שאין בה הזכרת השם אינה ברכה» (ברכות מ׳ ע״ב), «אמר אביי כוותיה דרב מסתברא» (ברכות מ׳ ע״ב), וחקירת יסוד בגדר שם ומלכות
  2. הכרעת ההלכה — הספק שהביא הטור, רבינו האי גאון, הרי״ף והרמב״ם, ו«הכי נקטינן» (בית יוסף או״ח סימן רי״ד)
  3. גדר המלכות — «דמלך לבד אינה מלכות» (שו״ע או״ח רי״ד:א), דעת אבן העוזר, וחילוק «מלך» מ«המלך» בביאור הלכה
  4. מלכות בתפילת שמונה עשרה — רא״ש, רוקח, ב״ח בשם רבינו יעקב פולק, עטרת זקנים, ט״ז וערוך השלחן
  5. ברכה הסמוכה לחברתה ופרטי הדילוג — רמב״ם ומשנה ברורה · נפקא מינה · טבלאות

📜 Le texte du Choulhan Aroukh — le séif

בכל ברכה צריך להיות שם ומלכות. ובו סעיף אחד:

א׳: הכלל — כל ברכה שאין בה הזכרת שם ומלכות אינה ברכה. הדילוג — דילג את השם או את המלכות, חוזר ומברך. ההרחבה — ואפילו לא דילג אלא תיבת העולם לבדה, חוזר ומברך, שתיבת מלך לעצמה אינה מלכות.

Résumé concis :

סעיף אחד : le siman n'a qu'une phrase, mais elle porte trois décisions. (1) La définition — «כל ברכה שאין בה הזכרת שם ומלכות אינה ברכה» (שו״ע או״ח רי״ד:א) : le Nom et la royauté ne sont pas des ornements du texte mais les conditions de l'acte. (2) La conséquence — «ואם דילג שם או מלכות יחזור ויברך» (שו״ע או״ח רי״ד:א) : on ne rattrape pas le mot manquant, on recommence. (3) L'extension — «ואפי׳ לא דילג אלא תיבת העולם לבד צריך לחזור ולברך דמלך לבד אינה מלכות» (שו״ע או״ח רי״ד:א), et c'est là que la Michna Beroura trace la ligne : «אבל אם דילג תיבת אתה אינו מעכב בדיעבד» (משנה ברורה, מ״ב רי״ד:ג).

1. הקדמת הסוגיא — מחלוקת רב ורבי יוחנן (ברכות מ׳ ע״ב)

פתח דבר — פתיחת ההלכה

פותח מרן בכלל — לשון מרן : «כל ברכה שאין בה הזכרת שם ומלכות אינה ברכה» (שו״ע או״ח רי״ד:א). ובו סעיף אחד, ושלושה דינים בו: הכלל, חיוב החזרה בדילוג, וגדר המלכות. ושורש הכל בשני מאמרי אמוראים שבמסכת ברכות, שמרן צירפם לתנאי אחד.
תורת הסוגיא: מקור הדין בפרק כיצד מברכין — «אמר רב כל ברכה שאין בה הזכרת השם אינה ברכה» (ברכות מ׳ ע״ב), ולעומתו «ורבי יוחנן אמר כל ברכה שאין בה מלכות אינה ברכה» (ברכות מ׳ ע״ב). ונטה אביי לדעת רב: «אמר אביי כוותיה דרב מסתברא» (ברכות מ׳ ע״ב), מכוח ברייתא ששנתה את הזכרת השם ולא שנתה מלכות — «לא עברתי ממצותיך ולא שכחתי לא עברתי מלברכך ולא שכחתי מלהזכיר שמך עליו ואילו מלכות לא קתני» (ברכות מ׳ ע״ב) ; ורבי יוחנן שנה אותה ברייתא עצמה בנוסח אחר: «ורבי יוחנן תני ולא שכחתי מלהזכיר שמך ומלכותך עליו» (ברכות מ׳ ע״ב). תמצית: אין המחלוקת במציאות הדין אלא בגירסת הברייתא, ושניהם מודים שגוף הברכה תלוי בהזכרה, ונחלקו אם המלכות בכללה.
המשך הסוגיא — מעשה רב: קודם לכן הביאה הגמרא מעשה בבנימין הרועה — «בנימין רעיא כרך ריפתא ואמר בריך מריה דהאי פיתא אמר רב יצא» (ברכות מ׳ ע״ב), והקשתה מדברי רב עצמו: «והאמר רב כל ברכה שאין בה הזכרת השם אינה ברכה» (ברכות מ׳ ע״ב), ותירצה שאף הוא הזכיר את השם — «דאמר בריך רחמנא מריה דהאי פיתא» (ברכות מ׳ ע״ב). וחידושו של המעשה: «מאי קמשמע לן אף על גב דאמרה בלשון חול» (ברכות מ׳ ע״ב). תמצית: הלשון אינה מעכבת, וההזכרה מעכבת — ומכאן ששני התנאים אינם דין בנוסח אלא דין בתוכן שהנוסח נושא.
החקירה היסודית — שם ומלכות: תנאי במטבע שטבעו חכמים (שכל המשנה ממנו טועה), או תנאי בעצם ההודאה (שבלעדיהם אין כאן מעשה ברכה כלל)? ונפקא מינה: בדילג תיבה אחרת שבנוסח, שכתבה בה המשנה ברורה «אבל אם דילג תיבת אתה אינו מעכב בדיעבד» (משנה ברורה, מ״ב רי״ד:ג) — שאילו היה הכל דין במטבע, מה בין תיבה לתיבה ; ובמברך בלשון חול, שאין בו מטבע כלל ואף על פי כן יצא. (וכל מעשה למעשה — לרב מוסמך.)

2. הכרעת ההלכה — הספק שבטור ופסק הרי״ף והרמב״ם

לשון הטור

לשון הטור: «אמר רב כל ברכה שאין בה הזכרת השם אינה ברכה ור׳ יוחנן אמר כל ברכה שאין בה מלכות אינה ברכה» (טור או״ח סימן רי״ד) ; «ור״י נסתפק אם הלכה כר׳ יוחנן אם לאו דאמר אביי כוותיה דרב מסתברא» (טור או״ח סימן רי״ד).
שורש הדין (טור, בית יוסף ובאר הגולה): הטור מעמיד תחילה את הנפקא מינה של הספק — «ונפקא מינה שאם דילג מלכות והזכיר השם שלא יחזור ויברך דשמא הלכה כרב» (טור או״ח סימן רי״ד) — ואחר כך את הכרעת הראשונים שכנגדו: «אבל רבי׳ האי פסק כר׳ יוחנן» (טור או״ח סימן רי״ד), «וכ״כ הרמב״ם ז״ל כל ברכה שאין בה הזכרת השם ומלכות אינה ברכה» (טור או״ח סימן רי״ד). ובבית יוסף ייחס את הספק לרא״ש — «כן כתב שם הרא״ש» (בית יוסף או״ח סימן רי״ד) — וביאר את טעמו באורך: «והטעם שנסתפק משום דאע״ג דקי״ל רב ור׳ יוחנן הלכה כר׳ יוחנן הכא כיון דאמר אביי כוותיה דרב מסתברא איכא למימר דהלכה כרב או דילמא כיון דלא אמר אביי אלא מסתברא ולא אמר בהדיא הלכה כרב אלמא לא פסיקא ליה מילתא וא״כ הדרינא לכללין דהלכה כר׳ יוחנן» (בית יוסף או״ח סימן רי״ד). ובבאר הגולה ציין את המקורות בקיצור: «ברכות מ׳ וכרבי יוחנן הרי״ף ורמב״ם שם» (באר הגולה או״ח רי״ד).
קושיא — כלל בידינו רב ורבי יוחנן הלכה כרבי יוחנן, ואביי אמר «כוותיה דרב מסתברא» (ברכות מ׳ ע״ב) ; ואם דחה אביי את הכלל, תיפסק הלכה כרב לגמרי ולא נצריך מלכות. ועוד קשה מן הצד השני: מרן הצריך שם ומלכות שניהם, ורב לא הצריך אלא שם ורבי יוחנן לא הזכיר אלא מלכות — ומהיכן בא הצירוף?
תירוץ: תמצית: שתי הקושיות נפתרות בדיוק אחד. אביי לא אמר «הלכה כרב» אלא «מסתברא», ולשון זו נטיית סברה היא ולא הכרעה, וכמו שדקדק הבית יוסף: «כיון דלא אמר אביי אלא מסתברא ולא אמר בהדיא הלכה כרב אלמא לא פסיקא ליה מילתא» (בית יוסף או״ח סימן רי״ד), «וא״כ הדרינא לכללין דהלכה כר׳ יוחנן» (בית יוסף או״ח סימן רי״ד). ומשלא נדחה הכלל — נפסק כרבי יוחנן, והרי המלכות מעכבת. ומאידך, אין בדברי רבי יוחנן ויתור על השם כלל, שהרי בגירסתו שנינו «ולא שכחתי מלהזכיר שמך ומלכותך עליו» (ברכות מ׳ ע״ב) — שם ומלכות כאחד. נמצא שאין הצירוף פשרה בין שני האמוראים אלא לשונו של רבי יוחנן עצמו, ורב אינו אלא מקצתו. וכן העמידוה הרי״ף והרמב״ם, ומהם פסק מרן: «וכ״פ הרי״ף ג״כ וכיון ששניהם מסכימים לדעת אחת הכי נקטינן» (בית יוסף או״ח סימן רי״ד). (וכל מעשה למעשה — לרב מוסמך.)
היסוד:
«וכיון ששניהם מסכימים לדעת אחת הכי נקטינן» (בית יוסף או״ח סימן רי״ד).

3. גדר המלכות — «דמלך לבד אינה מלכות» (שו״ע או״ח רי״ד:א)

לשון השלחן ערוך

סעיף א׳: «ואם דילג שם או מלכות יחזור ויברך» (שו״ע או״ח רי״ד:א) ; «ואפי׳ לא דילג אלא תיבת העולם לבד צריך לחזור ולברך דמלך לבד אינה מלכות» (שו״ע או״ח רי״ד:א).
שורש הדין (תוספות, בית יוסף וערוך השלחן): הדין השני אינו מלשון הגמרא אלא מדיוק התוספות, שהביאם הבית יוסף: «וכתבו עוד התוס׳ דלר׳ יוחנן אפי׳ לא דילג אלא תיבת העולם לבד צריך לחזור ולברך דמלך לבד אינו מלכות» (בית יוסף או״ח סימן רי״ד) ; ובבאר הגולה ציין את מקורו: «תוספות שם והרא״ש» (באר הגולה או״ח רי״ד). תמצית: ובערוך השלחן הביא את הדין הזה בשם התוספות, והוסיף שהמדלג תיבת אלהינו משמע שאין צריך לחזור (ערוך השלחן רי״ד:א) — הרי שאין כל תיבות הפתיחה שוות.
חקירה — «מלך העולם»: שתי תיבות שהאחת עיקר והשניה תוספת ביאור, או צירוף אחד שאין באחת מהן משמעות של מלכות אלא בחברתה? ונפקא מינה למעשה: באמר «המלך» בה״א הידיעה, שחילק בו הביאור הלכה — «אך יש לדחות דיש לחלק בין מלך לחוד ובין תיבת המלך» (ביאור הלכה סימן רי״ד), «מ״מ אם אמר המלך בה״א הידיעה מסתברא דאינו חוזר» (ביאור הלכה סימן רי״ד). (וכל מעשה למעשה — לרב מוסמך.)
קושיא — אם תיבה אחת מעכבת בדיעבד, מפני מה אין תיבת «אתה» מעכבת ואף לא תיבת «אלהינו»? והרי כולן מן המטבע שטבעו חכמים, ואמר הרמב״ם «וכל המשנה ממטבע שטבעו חכמים בברכות אינו אלא טועה» (רמב״ם הלכות ברכות פרק א הלכה ה) — ומה ראתה תיבת «העולם» להיות חמורה מחברותיה?
תירוץ: תמצית: יש להבחין בין מטבע ובין עיכוב. כל תיבה שבנוסח היא מן המטבע, והמשנה ממנה טועה ; ואין מעכב בדיעבד אלא מה שהעמידה הגמרא כתנאי בעצם הברכה — הזכרת השם והמלכות. ולפיכך כתבה המשנה ברורה «אבל אם דילג תיבת אתה אינו מעכב בדיעבד» (משנה ברורה, מ״ב רי״ד:ג), ואף בהזכרה עצמה הקילה כשנשתיירה אחת: «היינו שלא אמר כלל אזכרה אבל אם אמר אזכרה אחת כגון אדני או אלהינו יצא» (משנה ברורה, מ״ב רי״ד:ד). ותיבת «העולם» אינה מעכבת מפני שהיא תיבה שבנוסח אלא מפני שבלעדיה חסר התנאי עצמו, ואין כאן מלכות כלל. וזהו שדקדק מרן ונתן טעם ולא גזירה: «דמלך לבד אינה מלכות» (שו״ע או״ח רי״ד:א). (וכל מעשה למעשה — לרב מוסמך.)
עיון באחרונים — האם נשאר חולק? תמצית: כן, ואף שנתקבלה הוראת מרן להלכה ולמעשה, לא נשתקעה בה דעת החולקים שבאחרונים, וראוי ללומד לדעת את גדרי המחלוקת ואת מקומה. ובביאור הלכה הביא את דעת בעל אבן העוזר, שהעמיד את כל הדין בספק: «ובספר אבן העוזר העלה דדבר זה ספק הוא וע״כ מספק לא יחזור ויברך» (ביאור הלכה סימן רי״ד), ודחה את ראיותיו: «וגם שאר ראיותיו אינן מוכרחות כמו שכתב בספר מגן גבורים» (ביאור הלכה סימן רי״ד). וכף החיים העמיד את המנהג בפועל: «וכ״פ הלבוש כדברי מרן ז״ל דאם דילג שם או מלכות או אפילו תיבת העולם לבד צריך לחזור ולברך וכ״פ האחרונים» (כף החיים רי״ד:ג), «ודאי להלכה ולמעשה נקטינן דאם לא אמר מלך העולם לא יצא י״ח ברכה וחוזר ואומר כתקנה» (כף החיים רי״ד:ג), והוסיף עצה למי שחוזר: «ומ״מ י״ל ברוך שם וכו׳ על שהזכיר ש״ש לבטלה ואח״כ חוזר ומברך» (כף החיים רי״ד:ג). והמשנה ברורה ציינה את כל המשא ומתן הזה בקצרה: «ובספר אבן העוזר חולק ע״ז ועיין בבה״ל מה שכתבנו בזה» (משנה ברורה, מ״ב רי״ד:ו). (וכל מעשה למעשה — לרב מוסמך.)
היסוד:
«דמלך לבד אינה מלכות» (שו״ע או״ח רי״ד:א).

4. מלכות בתפילת שמונה עשרה — שתי דרכים בראשונים

לשון הבית יוסף

«וכתב הרא״ש דברכה ראשונה של י״ח כיון דאית בה האל הגדול חשוב כמו מלכות» (בית יוסף או״ח סימן רי״ד) ; «וי״א לפי שאומר אלהי אברהם חשוב כמו מלכות לפי שעדיין לא המליכוהו עליהם העולם עד שבא אברהם אבינו» (בית יוסף או״ח סימן רי״ד).
שורש הדין (בית יוסף, רוקח וב״ח): הבית יוסף מרחיב את אותה דרך אף לברכות אחרות שאין בהן מלכות: «וברכה א׳ מעין ז׳ אע״פ שאין בה מלכות האל הקדוש שאין כמוהו חשוב מלכות וכ״כ התוס׳» (בית יוסף או״ח סימן רי״ד) ; ובברכת אלהי נשמה: «נראה דכיון שמזכיר בה שהקב״ה בורא הנשמות ונופחם בגופות ואח״כ נוטלם מהם ואח״כ מחזירם להם אין לך הזכרת מלכות גדולה מזו» (בית יוסף או״ח סימן רי״ד). ולעומת דרך זו הביא את הרוקח, שאינו מחפש מלכות בתפילה אלא פוטרה מן הכלל: «והרוקח כתב בסי׳ שס״ג וז״ל בכל הברכות שהם הודאות להקב״ה יש בהם הזכרת השם ומלכות» (בית יוסף או״ח סימן רי״ד), «אבל בתפלת י״ח שאינה הודאה על שם הנאה ומצוה אלא על תביעת צרכיו של אדם» (בית יוסף או״ח סימן רי״ד), «ולעולם יסדיר אדם שבחו של הקב״ה ואח״כ יתפלל הילכך לא תיקנו בה מלכות» (בית יוסף או״ח סימן רי״ד).
קושיא — שתי הדרכים סותרות זו את זו. לדרך הרא״ש יש מלכות בברכה ראשונה של שמונה עשרה, שתיבות «האל הגדול» חשובות מלכות ; ולדרך הרוקח לא תיקנו בה מלכות כלל. ואם יש בה — למה נצרך הרוקח לטעמו ; ואם אין בה — כיצד היא ברכה, והלא «כל ברכה שאין בה הזכרת שם ומלכות אינה ברכה» (שו״ע או״ח רי״ד:א)?
תירוץ: תמצית: אין השתים בכפל אלא בשני מישורים. הרא״ש משיב בתוך הכלל — אף בתפילה יש מלכות, אלא שאינה בלשון הרגילה ; והרוקח משיב מחוץ לכלל — לא נאמר הכלל מעיקרו אלא בברכות של הודאה, ואילו התפילה בקשת צרכים היא. ולפיכך אין הן דוחות זו את זו, וכל אחת עומדת בפני עצמה. וכן העלה הב״ח בשם רבינו יעקב פולק: «ה״מ ברכת פירות וברכת מצות וכל דבר שאדם נהנה מהן מן העולם» (ב״ח או״ח סימן רי״ד), «אבל תפלה של שבח ובקשות הוא» (ב״ח או״ח סימן רי״ד) ; ובעטרת זקנים העתיקו בקצרה: «ה״מ בברכת הפירות או ברכת המצות או ברכת הראיה כגון הרואה קשת אבל בברכה שהוא שבח והודאה א״צ מלכות» (עטרת זקנים או״ח רי״ד). ומה שנשאר חסר בדרך הרא״ש — שאר שבע עשרה הברכות שאין בהן «האל הגדול» — השלימו הט״ז: «ונרא׳ דאע״ג דבשאר ברכות י״ח לית בהו האל הגדול מ״מ כולהו בתר׳ דראשונה גרירי דהויין ברכ׳ הסמוכה לחברתה» (ט״ז רי״ד:א), וכן במשנה ברורה: «תירץ ב״י בשם הרא״ש דברכה ראשונה כיון דאית בה האל הגדול חשוב כמו מלכות וכולהו בתרה דראשונה גרירא ועי״ש עוד תירוצים» (משנה ברורה, מ״ב רי״ד:ב). (וכל מעשה למעשה — לרב מוסמך.)
עיון בערוך השלחן — שלישית לשתיהן. תמצית: ערוך השלחן הביא את שתי הדרכים, ובביאור טעם «אלהי אברהם» כתב: «דאברהם אבינו המליך את הקדוש ברוך הוא על כל העולם כולו» (ערוך השלחן רי״ד:ב) ; ובדרך הרוקח והב״ח הוסיף טעם משלו: «והטעם נראה לי דכל ברכות שחשבנו כל מין אנושי נהנה מבריאתו יתברך» (ערוך השלחן רי״ד:ג). תמצית: ההודאה על ההנאה מדברת בשם כל באי עולם, ולפיכך היא נזקקת ללשון מלכות כללית ; והתפילה, שהיא לשון של בנים לאביהם, אינה נזקקת לה. (וכל מעשה למעשה — לרב מוסמך.)
היסוד:
«אבל בתפלת י״ח שאינה הודאה על שם הנאה ומצוה אלא על תביעת צרכיו של אדם» (בית יוסף או״ח סימן רי״ד).

5. ברכה הסמוכה לחברתה ופרטי הדילוג · נפקא מינה למעשה

לשון הרמב״ם והמשנה ברורה

לשון הרמב״ם: «וכל ברכה שאין בה הזכרת השם ומלכות אינה ברכה אלא אם כן היתה סמוכה לחברתה» (רמב״ם הלכות ברכות פרק א הלכה ה).
ולשון המשנה ברורה: «חוץ מברכה הסמוכה לחברתה דנמשכת לברכה הקודמת לה שיש בתחלתה שם ומלכות» (משנה ברורה, מ״ב רי״ד:א).
שורש הדין (רמב״ם, משנה ברורה וערוך השלחן): המשנה ברורה פתחה תחילה את הכלל לכל סוגי הברכות — «היינו בין ברכת הנהנין ובין ברכת המצות בין ברכה ארוכה שיש בה פתיחה וחתימה בין שאין בה אלא פתיחה בלבד» (משנה ברורה, מ״ב רי״ד:א) — ורק אחר כך הוציאה את הסמוכה. ובערוך השלחן נתן את הטעם בלשון קצרה: «שהרי הפתיחה של הראשונה הולך על כולם» (ערוך השלחן רי״ד:ב). ובפרטי הדילוג שנינו במשנה ברורה שלושה דינים: «אבל אם דילג תיבת אתה אינו מעכב בדיעבד» (משנה ברורה, מ״ב רי״ד:ג) ; «היינו שלא אמר כלל אזכרה אבל אם אמר אזכרה אחת כגון אדני או אלהינו יצא» (משנה ברורה, מ״ב רי״ד:ד) ; «המחבר מיירי לענין פתיחת הברכה דאית בה שם ומלכות וה״ה לענין ברכה שיש בה חתימה אם דילג השם בחתימה הוי כלא חתם כלל» (משנה ברורה, מ״ב רי״ד:ה).
קושיא — ברכה הסמוכה לחברתה אין בה שם ומלכות כלל, והכלל אומר «כל ברכה שאין בה הזכרת שם ומלכות אינה ברכה» (שו״ע או״ח רי״ד:א). ואם נגררת היא אחר הראשונה עד שאין היא צריכה שם ומלכות משלה, מפני מה נמנית ברכה בפני עצמה ואף נחתמת בפני עצמה?
תירוץ: תמצית: אין השם והמלכות תנאי בתיבותיה של כל ברכה וברכה אלא תנאי באמירה שהברכה חלק ממנה. וברכה הסמוכה לחברתה אינה פתיחת אמירה חדשה אלא המשכה של אמירה שנפתחה בשם ובמלכות, וכלשון המשנה ברורה «דנמשכת לברכה הקודמת לה שיש בתחלתה שם ומלכות» (משנה ברורה, מ״ב רי״ד:א) ; ולפיכך השם והמלכות שבפתיחה עומדים אף לה, וכלשון ערוך השלחן «שהרי הפתיחה של הראשונה הולך על כולם» (ערוך השלחן רי״ד:ב). נמצא שאין הרמב״ם מוציאה מן הכלל אלא מגלה שהיא בכלל — ומטעם זה עצמו נשארת ברכה בפני עצמה לענין חתימתה, שהחתימה אינה פתיחה. וזהו שהוסיפה המשנה ברורה שאף בחתימה השם מעכב: «אם דילג השם בחתימה הוי כלא חתם כלל» (משנה ברורה, מ״ב רי״ד:ה). (וכל מעשה למעשה — לרב מוסמך.)
נפקא מינה בענין אחר — לא תשא. תמצית: לענין יציאה ידי חובה אין הפרש בין חסרון השם לחסרון המלכות, ששניהם מעכבין ; ולענין איסור הזכרת שם שמים לבטלה יש הפרש גדול, וכמו שכתב הביאור הלכה: «ואף דלענין ברכה אינו יוצא בשתיהם מ״מ יש חילוק ביניהם לענין לא תשא דברכה בשם בלא מלכות נמי יש בה משום לא תשא» (ביאור הלכה סימן רי״ד), «אבל במלכות בלבד בלא שם אינו עובר דלא תשא את שם ה׳ וגו׳ כתיב משא״כ מלכות» (ביאור הלכה סימן רי״ד). ומכאן חומרה מעשית: המדלג את המלכות לא די שלא יצא, אלא שהוציא שם שמים ואין לו על מה לחול. (וכל מעשה למעשה — לרב מוסמך.)

סיכום ההנהגות למעשה

עניןהלכה למעשה
ברכה בלא שם ובלא מלכותאינה ברכה כלל (שו״ע או״ח רי״ד:א · רמב״ם הלכות ברכות פרק א הלכה ה).
דילג את השם או את המלכותחוזר ומברך מתחילתה (שו״ע או״ח רי״ד:א).
דילג תיבת העולם לבדהחוזר ומברך (שו״ע או״ח רי״ד:א · כף החיים רי״ד:ג).
אמר המלך בה״א הידיעהמסתברא דאינו חוזר (ביאור הלכה סימן רי״ד).
דילג תיבת אתהאינו מעכב בדיעבד (מ״ב רי״ד:ג).
אמר אזכרה אחת בלבדיצא (מ״ב רי״ד:ד).
דילג את השם בחתימההרי הוא כמי שלא חתם כלל (מ״ב רי״ד:ה).
ברכה הסמוכה לחברתהאינה צריכה שם ומלכות משלה (רמב״ם הלכות ברכות פרק א הלכה ה · מ״ב רי״ד:א).
ברכות תפילת שמונה עשרהאין בהן לשון מלך העולם, ושתי דרכים בטעם (בית יוסף או״ח סימן רי״ד · ט״ז רי״ד:א · מ״ב רי״ד:ב).
ברכת מעין שבעהאל הקדוש שאין כמוהו חשוב מלכות (בית יוסף או״ח סימן רי״ד).
בירך בלשון חוליצא, ובלבד שהזכיר אזכרה ומלכות וענין הברכה (רמב״ם הלכות ברכות פרק א הלכה ו).
בירך בשם בלא מלכותלא יצא, ואף יש בה משום לא תשא (ביאור הלכה סימן רי״ד).

טבלה — מקורות הסוגיא

טבלה — סוגיות ומקורות

העניןהדיןהמקור
מחלוקת רב ורבי יוחנןרב — הזכרת השם ; רבי יוחנן — מלכותברכות מ׳ ע״ב · טור או״ח סימן רי״ד
כוותיה דרב מסתבראסברת אביי מן הברייתא, ולא לשון הכרעהברכות מ׳ ע״ב · בית יוסף או״ח סימן רי״ד · ב״ח או״ח סימן רי״ד
בנימין רעיאברכה בלשון חול כשרה כשהזכיר את השםברכות מ׳ ע״ב · רמב״ם הלכות ברכות פרק א הלכה ו
ספק ההכרעההרא״ש נסתפק, וההלכה כרבינו האי, כרי״ף וכרמב״םטור או״ח סימן רי״ד · בית יוסף או״ח סימן רי״ד · באר הגולה או״ח רי״ד
שם ומלכותמעכבין בעצם הברכהרמב״ם הלכות ברכות פרק א הלכה ה · שו״ע או״ח רי״ד:א · מ״ב רי״ד:א
דילג שם או מלכותיחזור ויברך, ואף בחתימהשו״ע או״ח רי״ד:א · מ״ב רי״ד:ה
תיבת העולםמלך לבד אינה מלכותבית יוסף או״ח סימן רי״ד · שו״ע או״ח רי״ד:א · כף החיים רי״ד:ג
מלך מול המלךחילוק לענין חזרהביאור הלכה סימן רי״ד · מ״ב רי״ד:ו
תיבת אתה ותיבת אלהינואינן מעכבות בדיעבדמ״ב רי״ד:ג · מ״ב רי״ד:ד · ערוך השלחן רי״ד:א
מלכות בתפילת י״חהאל הגדול חשוב כמלכות, ושאר הברכות נגררותבית יוסף או״ח סימן רי״ד · ט״ז רי״ד:א · מ״ב רי״ד:ב
ברכות של בקשהלא נאמר הכלל אלא בברכות של הודאהב״ח או״ח סימן רי״ד · עטרת זקנים או״ח רי״ד · ערוך השלחן רי״ד:ג
ברכה הסמוכה לחברתהנמשכת אחר פתיחת הראשונהרמב״ם הלכות ברכות פרק א הלכה ה · מ״ב רי״ד:א · ערוך השלחן רי״ד:ב
לא תשאשם בלא מלכות — יש בה משום לא תשאביאור הלכה סימן רי״ד
גמרא: ברכות פרק כיצד מברכין (מ׳ ע״ב)
ראשונים ומרן: רי״ף · רבינו האי גאון · רמב״ם (הלכות ברכות פרק א) · תוספות · רא״ש · רוקח · טור · בית יוסף · שלחן ערוך
פוסקים ונושאי כלים: ב״ח · ט״ז · עטרת זקנים · באר הגולה · באר היטב · אליה רבה · לבוש · אבן העוזר · משנה ברורה · ביאור הלכה · ערוך השלחן · כף החיים · שלחן ערוך הרב (לעיון בדעת הרב)
📖Rejoindre une 'havrouta