שולחן ערוך · אורח חיים

תירוץ: תמצית: שתי הקושיות נפתרות בדיוק אחד. אביי לא אמר «הלכה כרב» אלא «מסתברא», ולשון זו נטיית סברה היא ולא הכרעה, וכמו שדקדק הבית יוסף: «כיון דלא אמר אביי אלא מסתברא ולא אמר בהדיא הלכה כרב אלמא לא פסיקא ליה מילתא» (בית יוסף או״ח סימן רי״ד), «וא״כ הדרינא לכללין דהלכה כר׳ יוחנן» (בית יוסף או״ח סימן רי״ד). ומשלא נדחה הכלל — נפסק כרבי יוחנן, והרי המלכות מעכבת. ומאידך, אין בדברי רבי יוחנן ויתור על השם כלל, שהרי בגירסתו שנינו «ולא שכחתי מלהזכיר שמך ומלכותך עליו» (ברכות מ׳ ע״ב) — שם ומלכות כאחד. נמצא שאין הצירוף פשרה בין שני האמוראים אלא לשונו של רבי יוחנן עצמו, ורב אינו אלא מקצתו. וכן העמידוה הרי״ף והרמב״ם, ומהם פסק מרן: «וכ״פ הרי״ף ג״כ וכיון ששניהם מסכימים לדעת אחת הכי נקטינן» (בית יוסף או״ח סימן רי״ד). (וכל מעשה למעשה — לרב מוסמך.)

תירוץ: תמצית: יש להבחין בין מטבע ובין עיכוב. כל תיבה שבנוסח היא מן המטבע, והמשנה ממנה טועה ; ואין מעכב בדיעבד אלא מה שהעמידה הגמרא כתנאי בעצם הברכה — הזכרת השם והמלכות. ולפיכך כתבה המשנה ברורה «אבל אם דילג תיבת אתה אינו מעכב בדיעבד» (משנה ברורה, מ״ב רי״ד:ג), ואף בהזכרה עצמה הקילה כשנשתיירה אחת: «היינו שלא אמר כלל אזכרה אבל אם אמר אזכרה אחת כגון אדני או אלהינו יצא» (משנה ברורה, מ״ב רי״ד:ד). ותיבת «העולם» אינה מעכבת מפני שהיא תיבה שבנוסח אלא מפני שבלעדיה חסר התנאי עצמו, ואין כאן מלכות כלל. וזהו שדקדק מרן ונתן טעם ולא גזירה: «דמלך לבד אינה מלכות» (שו״ע או״ח רי״ד:א). (וכל מעשה למעשה — לרב מוסמך.)

תירוץ: תמצית: אין השתים בכפל אלא בשני מישורים. הרא״ש משיב בתוך הכלל — אף בתפילה יש מלכות, אלא שאינה בלשון הרגילה ; והרוקח משיב מחוץ לכלל — לא נאמר הכלל מעיקרו אלא בברכות של הודאה, ואילו התפילה בקשת צרכים היא. ולפיכך אין הן דוחות זו את זו, וכל אחת עומדת בפני עצמה. וכן העלה הב״ח בשם רבינו יעקב פולק: «ה״מ ברכת פירות וברכת מצות וכל דבר שאדם נהנה מהן מן העולם» (ב״ח או״ח סימן רי״ד), «אבל תפלה של שבח ובקשות הוא» (ב״ח או״ח סימן רי״ד) ; ובעטרת זקנים העתיקו בקצרה: «ה״מ בברכת הפירות או ברכת המצות או ברכת הראיה כגון הרואה קשת אבל בברכה שהוא שבח והודאה א״צ מלכות» (עטרת זקנים או״ח רי״ד). ומה שנשאר חסר בדרך הרא״ש — שאר שבע עשרה הברכות שאין בהן «האל הגדול» — השלימו הט״ז: «ונרא׳ דאע״ג דבשאר ברכות י״ח לית בהו האל הגדול מ״מ כולהו בתר׳ דראשונה גרירי דהויין ברכ׳ הסמוכה לחברתה» (ט״ז רי״ד:א), וכן במשנה ברורה: «תירץ ב״י בשם הרא״ש דברכה ראשונה כיון דאית בה האל הגדול חשוב כמו מלכות וכולהו בתרה דראשונה גרירא ועי״ש עוד תירוצים» (משנה ברורה, מ״ב רי״ד:ב). (וכל מעשה למעשה — לרב מוסמך.)

תירוץ: תמצית: אין השם והמלכות תנאי בתיבותיה של כל ברכה וברכה אלא תנאי באמירה שהברכה חלק ממנה. וברכה הסמוכה לחברתה אינה פתיחת אמירה חדשה אלא המשכה של אמירה שנפתחה בשם ובמלכות, וכלשון המשנה ברורה «דנמשכת לברכה הקודמת לה שיש בתחלתה שם ומלכות» (משנה ברורה, מ״ב רי״ד:א) ; ולפיכך השם והמלכות שבפתיחה עומדים אף לה, וכלשון ערוך השלחן «שהרי הפתיחה של הראשונה הולך על כולם» (ערוך השלחן רי״ד:ב). נמצא שאין הרמב״ם מוציאה מן הכלל אלא מגלה שהיא בכלל — ומטעם זה עצמו נשארת ברכה בפני עצמה לענין חתימתה, שהחתימה אינה פתיחה. וזהו שהוסיפה המשנה ברורה שאף בחתימה השם מעכב: «אם דילג השם בחתימה הוי כלא חתם כלל» (משנה ברורה, מ״ב רי״ד:ה). (וכל מעשה למעשה — לרב מוסמך.)