שולחן ערוך · אורח חיים

Résumé concis :

ד׳ seifim : le siman cherche ce qui autorise le mot amen, et il l'éprouve sur quatre terrains. Le premier est l'amen que l'on se dit à soi-même : «אין עונה אמן אחר ברכותיו אלא אחר ב׳ ברכות או יותר שהם סוף ברכות» (שו״ע או״ח רט״ו:א), avec l'usage qui en découle «ונהגו לענות אמן אחר יהללוך ואחר ישתבח» (שו״ע או״ח רט״ו:א), et la restriction de la glose «ויש אומרים שאין עונין אמן רק אחר ברכת בונה ירושלים בברכת המזון» (רמ״א או״ח רט״ו:א), «וכן המנהג פשוט במדינות אלו ואין לשנות» (רמ״א או״ח רט״ו:א). Le deuxième est l'amen dû à autrui, et il est large : «השומע א׳ מישראל מברך אחת מכל הברכות אע״פ שלא שמע כולה מתחלתה ועד סופה» (שו״ע או״ח רט״ו:ב), «אע״פ שאינו חייב באותה ברכה חייב לענות אחריו אמן» (שו״ע או״ח רט״ו:ב). Le troisième est la limite de ce devoir — «אבל אם היה המברך אפיקורס או כותי או תינוק או היה גדול ושינה מטבע הברכות אין עונין אחריו אמן» (שו״ע או״ח רט״ו:ב) — que la glose entrouvre : «ועונין אמן אחר עכו״ם אם שמע כל הברכה מפיו» (רמ״א או״ח רט״ו:ב). Le quatrième reprend l'enfant et le distingue : «והא דאין עונין אמן אחר תינוק דוקא בשעה שלומד הברכות לפני רבו» (שו״ע או״ח רט״ו:ג), «אבל בשעה שהם מברכין לפטור את עצמן כיון דבני חנוך הם עונים אחריהם אמן» (שו״ע או״ח רט״ו:ג). Et le siman se referme sur le cas où l'amen est non seulement inutile mais interdit : «כל המברך ברכה שאינה צריכה הרי זה נושא שם שמים לשוא» (שו״ע או״ח רט״ו:ד), «והרי הוא כנשבע לשוא ואסור לענות אחריו אמן» (שו״ע או״ח רט״ו:ד).