✦ ❖ ✦
DAAT · LEVEL 1 — INTRODUCTION
Siman רט״ו · Amen, the seal of the blessing
עניית אמן אחר הברכות — the amen one says to oneself (סוף ברכות), the one owed to another (חייב לענות אחריו אמן), the child who learns and the child who blesses (דבני חנוך הם), and the blessing one did not need (ברכה שאינה צריכה)
סימן רט״ו · ד׳ סעיפים
עניית אמן אחר הברכות
🌱 Introductory level · מתחילים
✦ ❖ ✦
The preceding simanim said which blessing to recite, and who could recite it for others. This one deals with what comes after: a single word, amen. When does it belong and when is it out of place? Is it said after one’s own blessing? After another’s — and after any other? After a child repeating his lesson? Hebrew text, an English translation and an explanation of the ד׳ seifim, with a section of practical cases.
Subject: When amen is said and after whom — אמן אחר ברכותיו, חובת האמן אחר חבירו, תינוקות של בית רבן, and ברכה שאינה צריכה
Source: שולחן ערוך אורח חיים סימן רט״ו · ד׳ סעיפים
Compiled by: רב יוסף חיים סממה
DAAT · daattorah.com
Amen is not a pious ornament tacked onto the end of a sentence: it is a speech act, and that act has conditions. The word means confirmation — it is true, and may it be so — and one confirms only what another has said, or what one has just finished oneself. From this the whole siman follows. Seif 1 explains why amen to oneself is said only at the close of a series; seif 2, why the amen owed to another is an obligation and not a courtesy; seif 3, why the child is set aside while he is learning and recovers it as soon as he blesses in earnest; and seif 4, why an unnecessary blessing is not confirmed. Here we study at the level of principle; for personal practice, one turns to one’s Rav.
📑 Plan of the study
A. אָמֵן אַחַר בִּרְכוֹתָיו (seif 1) — amen to oneself, and the one place where it is said
B. אָמֵן אַחַר בִּרְכַּת חֲבֵרוֹ (seif 2) — a duty, and the list of those after whom one does not answer
C. תִּינוֹקוֹת שֶׁל בֵּית רַבָּן (seif 3) — the exercise, חינוך and the haftarah
D. בְּרָכָה שֶׁאֵינָהּ צְרִיכָה (seif 4) — the Name borne in vain, and amen forbidden
1-3. Practical cases and comprehension questions
A. אמן אחר ברכותיו — the amen one says to oneself
אָמֵן — “so may it be”, but more exactly: it is true, and I make it mine. Amen adds nothing to the blessing, it ratifies it — and one does not ratify in mid-sentence. Hence, after oneself, it is said only at the close of a whole: ואמן לא שייך אלא בגמר וסילוק הענין (משנה ברורה, מ״ב רט״ו:ב).
Seif 1 — אין עונה אמן אחר ברכותיו אלא אחר ב׳ ברכות שהם סוף ברכות
אין עונה אמן אחר ברכותיו אלא אחר ב׳ ברכות או יותר שהם סוף ברכות ונהגו לענות אמן אחר יהללוך ואחר ישתבח: הגה ויש אומרים שאין עונין אמן רק אחר ברכת בונה ירושלים בברכת המזון וכן המנהג פשוט במדינות אלו ואין לשנות (תוס׳ ומרדכי ר״פ שלשה שאכלו) (מהרי״ק שורש ע״ב) ובמקומות שנהגו לענות אמן אחר יהללוך וישתבח יענה ג״כ אחר ברכת שומר עמו ישראל לעד:
Seif 1: one does not answer amen after one’s own blessings, except after two blessings or more that are the end of a series of blessings; and the custom has become to answer amen after Yehallelucha and after Yishtabach. Gloss: and there are those who say that one answers amen only after the blessing Boneh Yerushalayim in Birkat haMazon, and such is the widespread custom in these lands, and it is not to be changed (Tosafot and Mordechai, beginning of the chapter Shelosha shekhalu) (Maharik, root 72); and in places where the custom is to answer amen after Yehallelucha and Yishtabach, one answers likewise after the blessing Shomer amo Yisrael la’ad.
The rule, and its single exception. «אין עונה אמן אחר ברכותיו אלא אחר ב׳ ברכות או יותר שהם סוף ברכות» (שו״ע או״ח רט״ו:א). summary: inside a single blessing an amen said to oneself has nothing to seal; its place is only at the end of a series.
What the prohibition covers. «ר״ל אחר כל ברכה מיוחדת שהוא מברך או אפילו אחר שתי ברכות כל שאינם סיום ברכות אין עונה בעצמו אחריהם אמן דאיתא בגמרא כל העונה אמן אחר ברכותיו ה״ז מגונה» (משנה ברורה, מ״ב רט״ו:א). summary: not after a lone blessing, nor even after two, so long as they close nothing.
And why amen belongs only at the end. «ולא אחר ברכות ראשונות דערבית ודשחרית שאף שהם שתי ברכות הלא אינם בסוף הענין ואמן לא שייך אלא בגמר וסילוק הענין» (משנה ברורה, מ״ב רט״ו:ב). summary: amen is not an ornament but a closing; it is said only where something comes to an end.
The source: two braitot that contradict. «תני חדא: העונה אמן אחר ברכותיו — הרי זה משובח. ותניא אידך: הרי זה מגונה.» (ברכות מ״ה ע״ב) — and the Talmud reconciles them: «לא קשיא, הא — בבונה ירושלים. הא — בשאר ברכות.» (ברכות מ״ה ע״ב). summary: it is not the amen that is praiseworthy or unseemly, but where it is placed.
The custom recorded by the Mechaber. «ונהגו לענות אמן אחר יהללוך ואחר ישתבח» (שו״ע או״ח רט״ו:א); and the Mishna Berura shows how these two are closings: «ואע״ג דאין עונין אמן אחר עצמו אלא דוקא אחר שתי ברכות סמוכות מ״מ הני מקרי סמוכות דיהללוך סמוכה להברכה שלפני הלל וישתבח סמוכה לברוך שאמר» (משנה ברורה, מ״ב רט״ו:ג), «דהא אסור להפסיק ולהשיח בין ברוך שאמר לישתבח ובין ברכה שלפני הלל ליהללוך» (משנה ברורה, מ״ב רט״ו:ג). summary: Yehallelucha and Yishtabach each close a block that may not be interrupted — hence a series, not a lone blessing.
The gloss, and the custom of these lands. The Taz gives the reason: «שהוא סוף ברכות שהם מן התורה והטוב והמטיב הוא מדרבנן» (ט״ז או״ח סימן רט״ו) — and the gloss rules accordingly: «ויש אומרים שאין עונין אמן רק אחר ברכת בונה ירושלים בברכת המזון» (רמ״א או״ח רט״ו:א), «וכן המנהג פשוט במדינות אלו ואין לשנות» (רמ״א או״ח רט״ו:א); and so the Mishna Berura: «מפני שהוא סוף ברכות שהם מדאורייתא דברכת הטוב והמטיב הויא מדרבנן וכדי להראות שחילוק יש ביניהם לכך עונים אחריה אמן» (משנה ברורה, מ״ב רט״ו:ד). summary: Boneh Yerushalayim closes the three blessings that are from the Torah; the amen marks the border with the one the Sages added.
And where the broader custom remained. «ובמקומות שנהגו לענות אמן אחר יהללוך וישתבח יענה ג״כ אחר ברכת שומר עמו ישראל לעד» (רמ״א או״ח רט״ו:א); but not for everything: «אבל אין עונין אחר יראו עינינו שמברך בעצמו כי היא אינה שייך לברכת ק״ש והויא כברכה מיוחדת» (משנה ברורה, מ״ב רט״ו:ה). summary: what counts is not the length of the text but that a series is being closed.
B. אמן אחר ברכת חבירו — the duty to answer
Seif 2 — חייב לענות אחריו אמן, ומי הם שאין עונין אחריהם
השומע א׳ מישראל מברך אחת מכל הברכות אע״פ שלא שמע כולה מתחלתה ועד סופה אע״פ שאינו חייב באותה ברכה חייב לענות אחריו אמן אבל אם היה המברך אפיקורס או כותי או תינוק או היה גדול ושינה מטבע הברכות אין עונין אחריו אמן: הגה ועונין אמן אחר עכו״ם אם שמע כל הברכה מפיו (הר״י פ׳ אלו דברים):
Seif 2: one who hears a fellow Jew reciting any one of the blessings — even if he did not hear it in full, from beginning to end, and even if he is not bound by that blessing — is obliged to answer amen after him. But if the one blessing was an apikoros, or a Kuti, or a child, or an adult who altered the wording of the blessings, one does not answer amen after him. Gloss: and one answers amen after a non-Jew if one heard the whole blessing from his mouth (Rabbenu Yona, chapter Elu devarim).
A duty, not a liberty. «השומע א׳ מישראל מברך אחת מכל הברכות אע״פ שלא שמע כולה מתחלתה ועד סופה» (שו״ע או״ח רט״ו:ב), «אע״פ שאינו חייב באותה ברכה חייב לענות אחריו אמן» (שו״ע או״ח רט״ו:ב). summary: after another the question is no longer “may I”, but “am I bound” — and the answer is yes.
The verse from which it flows. «דכתיב כי שם ה׳ אקרא הבו וגו׳» — «אמר להן משה לישראל כשאני מברך ומזכיר שם השי״ת אתם הבו גודל לאלהינו בעניית אמן» (משנה ברורה, מ״ב רט״ו:ח); and the braita: «אמר להם משה לישראל: בשעה שאני מזכיר שמו של הקדוש ברוך הוא, אתם הבו גודל.» (יומא ל״ז ע״א). summary: hearing the Name pronounced gives rise to an obligation to answer.
How much must one have heard? «אלא שמע רק שמזכיר השם וסוף הברכה חייב לענות אמן אחריו ויש שפוסקים דאפילו לא שמע רק חתימת הברכה צריך לענות אמן» (משנה ברורה, מ״ב רט״ו:ו); and the Beur Halacha: «אבל באמת אפילו לא שמע גם סוף הברכה אם יודע איזה ברכה שבירך המברך יכול לענות אמן לכו״ע» (ביאור הלכה סימן רט״ו). summary: this is not about discharging oneself by listening — for that see siman 213 — but only about endorsing what was just said; it is enough to know what it was.
The mishna, source of the seif. «ועונין אמן אחר ישראל המברך, ואין עונין אמן אחר כותי המברך, עד שישמע כל הברכה כולה.» (ברכות נ״א ע״ב). summary: the mishna already sets two cases against each other — one whose blessing is certain, one whose blessing is in doubt.
Those after whom one does not answer. «אבל אם היה המברך אפיקורס או כותי או תינוק או היה גדול ושינה מטבע הברכות אין עונין אחריו אמן» (שו״ע או״ח רט״ו:ב). The Mishna Berura draws the common thread: «מדכייל אפיקורוס וכותי בהדי תינוק וגדול ששינה משמע דחדא דינא אית להו וכי היכי דבתינוק וגדול ששינה אפילו שמע כל הברכה מפיהם לא יענה אמן דהברכה היא לבטלה כן ה״ה באלו» (משנה ברורה, מ״ב רט״ו:י); and for one who altered the wording: «ודוקא כששינה באופן דלא יצא בהברכה מחמת זה והרי הוא כמברך ברכה לבטלה דאסור לענות אמן אחריו» (משנה ברורה, מ״ב רט״ו:יא). summary: it is not the person who is rejected but the blessing that is no blessing.
The case of a non-Jew. The Taz said it in his own name: «ואני אומ׳ אמן אחר כל המברכים שנאמר ברוך תהיה מכל העמי׳» (ט״ז או״ח סימן רט״ו) — and the gloss rules: «ועונין אמן אחר עכו״ם אם שמע כל הברכה מפיו» (רמ״א או״ח רט״ו:ב); the Mishna Berura: «שאין דרך העו״ג לכוין לע״ג כשמזכיר השם» (משנה ברורה, מ״ב רט״ו:יב), and «ומ״מ דעת הט״ז דאין עליו חיוב לענות בעכו״ם רק רשות» (משנה ברורה, מ״ב רט״ו:יב). summary: hearing the whole blessing shows that the Name he uttered was indeed the Name, and the Taz sees in it only a permission, not an obligation.
C. תינוקות של בית רבן — the child who learns and the child who blesses
Seif 3 — דוקא בשעה שלומד הברכות לפני רבו
והא דאין עונין אמן אחר תינוק דוקא בשעה שלומד הברכות לפני רבו שמותר ללמד לתינוקות הברכות כתקנן ואע״פ שהם מברכין לבטלה בשעת הלימוד אבל בשעה שהם מברכין לפטור את עצמן כיון דבני חנוך הם עונים אחריהם אמן וכן בשעה שאומרים ההפטרה בבית הכנסת:
Seif 3: and what we said — that one does not answer amen after a child — applies only at the time when he is learning the blessings before his teacher, for it is permitted to teach children the blessings as they were instituted, and this even though they bless in vain during the lesson; but at the time when they bless in order to discharge themselves, since they are of the age of education, one answers amen after them; and likewise at the time when they say the haftarah in the synagogue.
Not the child — the exercise. «והא דאין עונין אמן אחר תינוק דוקא בשעה שלומד הברכות לפני רבו» (שו״ע או״ח רט״ו:ג), «שמותר ללמד לתינוקות הברכות כתקנן ואע״פ שהם מברכין לבטלה בשעת הלימוד» (שו״ע או״ח רט״ו:ג). The Mishna Berura: «ר״ל דאין שייך לומר אמן לאמת ולקיים את דברי המברך אחרי דאין שם ברכה עלה» (משנה ברורה, מ״ב רט״ו:יג). summary: a blessing recited in order to learn is no blessing; there is nothing to confirm.
And why teaching it so is permitted. «ר״ל שלומד הרב עמהם הברכות שלא בזמנן אפ״ה מותר להזכיר שם השם ואפילו הרב יכול להזכיר השם כדי ללמד להתינוק הברכות שהרי ע״כ אנו צריכים ללמוד עמהם כדי לחנכם בלימוד התורה ובקיום המצות» (משנה ברורה, מ״ב רט״ו:יד); but «ודוקא עם התינוק מותר להזכיר את השם אבל גדול בשעה שלומד הברכות בגמרא אומר בלא הזכרת השם» (משנה ברורה, מ״ב רט״ו:יד), and likewise the Magen Avraham: «אבל גדול בשעה שלומד הברכות בגמרא אומר בלא הזכרת השם» (מגן אברהם או״ח סימן רט״ו). summary: the dispensation belongs to the child being educated, not to study in general.
As soon as he blesses for himself. «אבל בשעה שהם מברכין לפטור את עצמן כיון דבני חנוך הם עונים אחריהם אמן» (שו״ע או״ח רט״ו:ג); «כגון שמברך הברכות בזמנן דרך חינוך» (משנה ברורה, מ״ב רט״ו:טו); and the threshold: «משמע דעל ברכה שמברך על אכילה וכה״ג קודם שהגיע לחינוך אין לענות אמן עליו» (משנה ברורה, מ״ב רט״ו:טז). summary: what makes a blessing a blessing is obligation — even the obligation of chinuch alone.
And the haftarah. «וכן בשעה שאומרים ההפטרה בבית הכנסת» (שו״ע או״ח רט״ו:ג); «ר״ל שאז קורין בתורה ובנביאים ומברכין לפניהם ולאחריהם וצריך לענות אמן עליהם» (משנה ברורה, מ״ב רט״ו:יז). The braita is in Berakhot: «אחר הכל עונין אמן, חוץ מתינוקות של בית רבן, הואיל ולהתלמד עשויין. והני מילי בדלא עידן מפטרייהו, אבל בעידן מפטרייהו — עונין.» (ברכות נ״ג ע״ב). summary: there the child is not reciting a lesson — he is filling a role in the congregation.
D. ברכה שאינה צריכה — the blessing one did not need
Seif 4 — נושא שם שמים לשוא ואסור לענות אחריו אמן
כל המברך ברכה שאינה צריכה הרי זה נושא שם שמים לשוא והרי הוא כנשבע לשוא ואסור לענות אחריו אמן:
Seif 4: whoever recites a blessing he did not need bears the Name of Heaven in vain, and he is as one who swears a vain oath; and it is forbidden to answer amen after him.
A blessing one did not need. «כל המברך ברכה שאינה צריכה הרי זה נושא שם שמים לשוא» (שו״ע או״ח רט״ו:ד), «והרי הוא כנשבע לשוא ואסור לענות אחריו אמן» (שו״ע או״ח רט״ו:ד). An example: «כגון שמברך בתוך הסעודה על דברים שנפטרו כבר ע״י ברכת המוציא דזו הברכה שלא לצורך היא כלל» (משנה ברורה, מ״ב רט״ו:יח). summary: unnecessary does not mean wrong — the wording is correct, it is the occasion that is missing.
How far the prohibition reaches. «ר״ל אף שהוא מברך כסדר נוסח הברכה בדרך הודאה ושבח כיון שאינה צריכה וכ״ש אם הזכיר שם השם לבטלה ח״ו ולא דוקא שם של ד׳ אותיות ה״ה שארי השמות ג״כ בכלל איסור הזה» (משנה ברורה, מ״ב רט״ו:יט). summary: all the Names are included, even uttered in another language.
From the Torah or from the Sages? «הוא לשון הרמב״ם ומקורו ממה דאיתא בגמרא כל המברך ברכה שא״צ עובר משום לא תשא את שם וגו׳» (משנה ברורה, מ״ב רט״ו:כ), and yet «ומ״מ דעת כמה ראשונים דעיקר האיסור הוא מדרבנן כיון שהוא מזכירו בברכה דרך שבח והודאה וקרא אסמכתא בעלמא» (משנה ברורה, מ״ב רט״ו:כ). The verse is in Berakhot: «כל המברך ברכה שאינה צריכה — עובר משום לא תשא» (ברכות ל״ג ע״א). summary: the severity is disputed, the prohibition is not.
And amen is forbidden after it. «דלא עדיף מתינוק שמזכיר השם דרך לימודו דלא עשה איסור בהזכרתו ואפ״ה אין לענות אמן אחריו דאין שם ברכה עלה כ״ש זה דעשה איסור דהוציא ש״ש לבטלה» (משנה ברורה, מ״ב רט״ו:כא). summary: if one does not answer the child, who transgressed nothing, all the more so here. And in doubt: «אם נסתפק לו על איזה ברכה אם בירך או לא אם הוא דבר שהוא דאורייתא חוזר ומברך ואם הוא דרבנן לא יחזור ויברך» (משנה ברורה, מ״ב רט״ו:כ).
The siman in one sentence: amen ratifies a blessing — whence it follows that after oneself it is said only at the close of a series, סוף ברכות; that after another it is owed, even without having heard it all and even without being bound by the blessing; that it is not owed where there is no blessing to ratify — the child repeating his lesson, the man whose wording is altered — and that it is forbidden where the blessing should never have been said.
Practical cases
Case 1 — I have just blessed over a fruit
Situation: I said בורא פרי העץ and, out of habit, I am about to answer amen to myself before biting into the apple.
Practice: no — «אין עונה אמן אחר ברכותיו אלא אחר ב׳ ברכות או יותר שהם סוף ברכות» (שו״ע או״ח רט״ו:א), and the Mishna Berura adds that it is not merely unseemly: «וה״מ דלא עשה בזה הפסק אבל אם בירך על איזה דבר מצוה שרוצה לעשות או ברכת הנהנין דהפסיק בזה בין הברכה לאותו דבר עשה איסור בזה וחוזר ומברך» (משנה ברורה, מ״ב רט״ו:א). The Rambam had already given the reason: «ולמה לא יענה אמן אחר ברכת הפרות וכיוצא בה. מפני שהיא ברכה אחת ואין עונין אמן אלא אחר ברכה אחרונה שקדמה אותה ברכה אחרת או ברכות» (רמב״ם הלכות ברכות פרק א הלכה יח). summary: here the amen closes nothing; it separates the blessing from the thing blessed. For practice, follow your Rav.
Case 2 — I heard only the end of a blessing
Situation: in the synagogue I catch only …בורא פרי הגפן, without having heard the beginning. Should I answer amen?
Practice: yes — «השומע א׳ מישראל מברך אחת מכל הברכות אע״פ שלא שמע כולה מתחלתה ועד סופה» (שו״ע או״ח רט״ו:ב), «אע״פ שאינו חייב באותה ברכה חייב לענות אחריו אמן» (שו״ע או״ח רט״ו:ב), and «אלא שמע רק שמזכיר השם וסוף הברכה חייב לענות אמן אחריו ויש שפוסקים דאפילו לא שמע רק חתימת הברכה צריך לענות אמן» (משנה ברורה, מ״ב רט״ו:ו). The Beur Halacha goes the same way: «אבל באמת אפילו לא שמע גם סוף הברכה אם יודע איזה ברכה שבירך המברך יכול לענות אמן לכו״ע» (ביאור הלכה סימן רט״ו). summary: this is not about discharging oneself with that blessing — for that one would have to hear it whole (סימן רי״ג) — but only about endorsing it. For practice, follow your Rav.
Case 3 — My child recites his blessings
Situation: my six-year-old repeats his blessings aloud, once while going over his lesson, another time before drinking. Should I answer amen in both cases?
Practice: no in the first, yes in the second — «והא דאין עונין אמן אחר תינוק דוקא בשעה שלומד הברכות לפני רבו» (שו״ע או״ח רט״ו:ג), «אבל בשעה שהם מברכין לפטור את עצמן כיון דבני חנוך הם עונים אחריהם אמן» (שו״ע או״ח רט״ו:ג); the Mishna Berura: «ר״ל דאין שייך לומר אמן לאמת ולקיים את דברי המברך אחרי דאין שם ברכה עלה» (משנה ברורה, מ״ב רט״ו:יג), and for the second «כגון שמברך הברכות בזמנן דרך חינוך» (משנה ברורה, מ״ב רט״ו:טו). summary: it is obligation — even that of chinuch alone — that makes a blessing. For practice, follow your Rav.
Comprehension questions
- Why does one not answer amen after a lone blessing, and what does סוף ברכות change?
- In what way do יהללוך and ישתבח count as the end of a series (מ״ב רט״ו:ג)?
- Why does the gloss keep only בונה ירושלים — what is special about it (מ״ב רט״ו:ד)?
- What do the apikoros, the Kuti, the child at his lesson and the adult who altered the wording have in common (מ״ב רט״ו:י)?
- What moves a child’s blessing from the status of an exercise to that of a real blessing (מ״ב רט״ו:טו-טז)?
Going further
If you wish to go deeper into this siman:
📖Join the chavruta
- 📚 Level 2 — Lamdan: for the pilpul — משובח ומגונה (ברכות מ״ה ע״ב); סיום הברכה or עדות והסכמה; חיוב או רשות
- ✨ Level 3 — Synthesis: for review and quick memorisation
- 👑 Level 4 — Daat HaRav (Admur HaZaken): the shitah of the Shulchan Aruch HaRav on this siman