✦ ❖ ✦
דעת · רמה 1 — פתיחה
סימן רט״ו · האמן, חותם הברכה
עניית אמן אחר הברכות — האמן שאדם עונה לעצמו (סוף ברכות), האמן שהוא חייב לחבירו (חייב לענות אחריו אמן), התינוק הלומד והתינוק המברך (דבני חנוך הם), והברכה שלא היה בה צורך (ברכה שאינה צריכה)
סימן רט״ו · ד׳ סעיפים
עניית אמן אחר הברכות
🌱 רמת פתיחה · מתחילים
✦ ❖ ✦
הסימנים שלפניו קבעו איזו ברכה לומר, ומי אומרה לאחרים. סימננו עוסק במה שבא אחריה: תיבה אחת, אמן. אימתי היא במקומה ואימתי אינה במקומה? היאמרנה אדם אחר ברכת עצמו? אחר ברכת חבירו — ואחר כל חבר? אחר תינוק החוזר על לימודו? לשון הסימן, ביאור שוטף והסבר ד׳ הסעיפים, ועמם פרק של מקרים מעשיים.
הנושא: אימתי נאמר האמן ואחר מי — אמן אחר ברכותיו, חובת האמן אחר חבירו, תינוקות של בית רבן, וברכה שאינה צריכה
המקור: שולחן ערוך אורח חיים סימן רט״ו · ד׳ סעיפים
עריכה: רב יוסף חיים סממה
דעת · daattorah.com
אין האמן קישוט של חסידות הנוסף בסוף המשפט, אלא מעשה שבדיבור, ולמעשה הזה יש תנאים. משמעה של התיבה קיום — אמת הוא, וכן יהי רצון — ואין אדם מקיים אלא מה שאמר חבירו, או מה שהוא עצמו זה עתה סיים. ומכאן כל הסימן. סעיף א׳ מבאר מפני מה אין האמן שאחר עצמו נאמר אלא בסיומו של סדר ; סעיף ב׳, מפני מה האמן שחייב לחבירו חובה הוא ולא נימוס ; סעיף ג׳, מפני מה נדחה התינוק בשעת לימודו וחוזר אליו משעה שהוא מברך בפועל ; וסעיף ד׳, מפני מה אין מקיימים ברכה שאינה צריכה. וכאן אנו לומדים בדרך העיון ; ולמעשה — כהוראת הרב.
📑 מהלך הלימוד
א. אָמֵן אַחַר בִּרְכוֹתָיו (סעיף א) — האמן שאחר עצמו, והמקום היחיד שהוא נאמר בו
ב. אָמֵן אַחַר בִּרְכַּת חֲבֵרוֹ (סעיף ב) — חובה, ורשימת מי שאין עונין אחריהם
ג. תִּינוֹקוֹת שֶׁל בֵּית רַבָּן (סעיף ג) — הלימוד, החינוך וההפטרה
ד. בְּרָכָה שֶׁאֵינָהּ צְרִיכָה (סעיף ד) — שם שמים לשוא, והאמן האסור
1-3. מקרים מעשיים ושאלות להבנה
א. אמן אחר ברכותיו — האמן שאדם עונה לעצמו
אָמֵן — “כן יהי רצון”, ובדיוק יותר: אמת הוא, ואני עושה אותו שלי. אין האמן מוסיף על הברכה אלא מקיימה — ואין מקיימים באמצע המשפט. ומכאן שאינו נאמר, אחר עצמו, אלא בסיומה של חטיבה: ואמן לא שייך אלא בגמר וסילוק הענין (משנה ברורה, מ״ב רט״ו:ב).
סעיף א׳ — אין עונה אמן אחר ברכותיו אלא אחר ב׳ ברכות שהם סוף ברכות
אין עונה אמן אחר ברכותיו אלא אחר ב׳ ברכות או יותר שהם סוף ברכות ונהגו לענות אמן אחר יהללוך ואחר ישתבח: הגה ויש אומרים שאין עונין אמן רק אחר ברכת בונה ירושלים בברכת המזון וכן המנהג פשוט במדינות אלו ואין לשנות (תוס׳ ומרדכי ר״פ שלשה שאכלו) (מהרי״ק שורש ע״ב) ובמקומות שנהגו לענות אמן אחר יהללוך וישתבח יענה ג״כ אחר ברכת שומר עמו ישראל לעד:
סעיף א׳: אין אדם עונה אמן אחר ברכות עצמו, אלא אחר שתי ברכות או יותר שהן סיומו של סדר ברכות ; ונהגו לענות אמן אחר יהללוך ואחר ישתבח. ובהגה: ויש אומרים שאין עונין אמן אלא אחר ברכת בונה ירושלים שבברכת המזון, וכן המנהג הפשוט במדינות אלו ואין לשנותו (תוספות ומרדכי בריש פרק שלשה שאכלו) (מהרי״ק שורש ע״ב) ; ובמקומות שנהגו לענות אמן אחר יהללוך ואחר ישתבח, יענה אף הוא אחר ברכת שומר עמו ישראל לעד.
הכלל, ויוצא הדופן היחיד. «אין עונה אמן אחר ברכותיו אלא אחר ב׳ ברכות או יותר שהם סוף ברכות» (שו״ע או״ח רט״ו:א). תמצית: בתוך ברכה יחידה אין לאמן שיאמר אדם לעצמו מה לחתום ; ואינו במקומו אלא בסופו של סדר.
מה גדרו של האיסור. «ר״ל אחר כל ברכה מיוחדת שהוא מברך או אפילו אחר שתי ברכות כל שאינם סיום ברכות אין עונה בעצמו אחריהם אמן דאיתא בגמרא כל העונה אמן אחר ברכותיו ה״ז מגונה» (משנה ברורה, מ״ב רט״ו:א). תמצית: לא אחר ברכה יחידה, ואף לא אחר שתים, כל שאינן סיום.
ומפני מה אין האמן אלא בסוף. «ולא אחר ברכות ראשונות דערבית ודשחרית שאף שהם שתי ברכות הלא אינם בסוף הענין ואמן לא שייך אלא בגמר וסילוק הענין» (משנה ברורה, מ״ב רט״ו:ב). תמצית: אין האמן קישוט אלא חתימה, ואינו נאמר אלא במקום שדבר מה נגמר.
המקור: שתי ברייתות שנסתרו. «תני חדא: העונה אמן אחר ברכותיו — הרי זה משובח. ותניא אידך: הרי זה מגונה.» (ברכות מ״ה ע״ב) — ויישבה הגמרא: «לא קשיא, הא — בבונה ירושלים. הא — בשאר ברכות.» (ברכות מ״ה ע״ב). תמצית: לא האמן הוא המשובח או המגונה אלא המקום שנותנים אותו בו.
המנהג שהביא מרן. «ונהגו לענות אמן אחר יהללוך ואחר ישתבח» (שו״ע או״ח רט״ו:א) ; והמשנה ברורה הראה במה אלו סיום הם: «ואע״ג דאין עונין אמן אחר עצמו אלא דוקא אחר שתי ברכות סמוכות מ״מ הני מקרי סמוכות דיהללוך סמוכה להברכה שלפני הלל וישתבח סמוכה לברוך שאמר» (משנה ברורה, מ״ב רט״ו:ג), «דהא אסור להפסיק ולהשיח בין ברוך שאמר לישתבח ובין ברכה שלפני הלל ליהללוך» (משנה ברורה, מ״ב רט״ו:ג). תמצית: יהללוך וישתבח חותמות כל אחת מהן חטיבה שאסור להפסיק בתוכה — הרי סדר, ולא ברכה יחידה.
ההגה, ומנהג המדינות האלו. והט״ז נתן טעם: «שהוא סוף ברכות שהם מן התורה והטוב והמטיב הוא מדרבנן» (ט״ז או״ח סימן רט״ו) — ומכאן פסקה ההגה: «ויש אומרים שאין עונין אמן רק אחר ברכת בונה ירושלים בברכת המזון» (רמ״א או״ח רט״ו:א), «וכן המנהג פשוט במדינות אלו ואין לשנות» (רמ״א או״ח רט״ו:א) ; וכן המשנה ברורה: «מפני שהוא סוף ברכות שהם מדאורייתא דברכת הטוב והמטיב הויא מדרבנן וכדי להראות שחילוק יש ביניהם לכך עונים אחריה אמן» (משנה ברורה, מ״ב רט״ו:ד). תמצית: בונה ירושלים חותמת את שלוש הברכות שמן התורה, והאמן מסמן את הגבול שבינן לבין מה שהוסיפו חכמים.
ובמקום שנשאר המנהג הרחב. «ובמקומות שנהגו לענות אמן אחר יהללוך וישתבח יענה ג״כ אחר ברכת שומר עמו ישראל לעד» (רמ״א או״ח רט״ו:א) ; ולא בכל דבר: «אבל אין עונין אחר יראו עינינו שמברך בעצמו כי היא אינה שייך לברכת ק״ש והויא כברכה מיוחדת» (משנה ברורה, מ״ב רט״ו:ה). תמצית: לא אורך הנוסח הוא הקובע אלא שיהא כאן סדר הנחתם.
ב. אמן אחר ברכת חבירו — חובת התשובה
סעיף ב׳ — חייב לענות אחריו אמן, ומי הם שאין עונין אחריהם
השומע א׳ מישראל מברך אחת מכל הברכות אע״פ שלא שמע כולה מתחלתה ועד סופה אע״פ שאינו חייב באותה ברכה חייב לענות אחריו אמן אבל אם היה המברך אפיקורס או כותי או תינוק או היה גדול ושינה מטבע הברכות אין עונין אחריו אמן: הגה ועונין אמן אחר עכו״ם אם שמע כל הברכה מפיו (הר״י פ׳ אלו דברים):
סעיף ב׳: השומע אחד מישראל מברך אחת מכל הברכות — אף על פי שלא שמעה כולה מתחילתה ועד סופה, ואף על פי שאינו חייב באותה ברכה — חייב לענות אחריו אמן. אבל אם היה המברך אפיקורס, או כותי, או תינוק, או שהיה גדול ושינה ממטבע הברכות — אין עונין אחריו אמן. ובהגה: ועונין אמן אחר נכרי אם שמע כל הברכה מפיו (רבנו יונה בפרק אלו דברים).
חובה היא ולא רשות. «השומע א׳ מישראל מברך אחת מכל הברכות אע״פ שלא שמע כולה מתחלתה ועד סופה» (שו״ע או״ח רט״ו:ב), «אע״פ שאינו חייב באותה ברכה חייב לענות אחריו אמן» (שו״ע או״ח רט״ו:ב). תמצית: אחר חבירו שוב אין השאלה אם רשאי הוא, אלא אם חייב — והתשובה כן.
המקרא שממנו הכל. «דכתיב כי שם ה׳ אקרא הבו וגו׳» — «אמר להן משה לישראל כשאני מברך ומזכיר שם השי״ת אתם הבו גודל לאלהינו בעניית אמן» (משנה ברורה, מ״ב רט״ו:ח) ; והברייתא: «אמר להם משה לישראל: בשעה שאני מזכיר שמו של הקדוש ברוך הוא, אתם הבו גודל.» (יומא ל״ז ע״א). תמצית: שמיעת הזכרת השם היא המולידה את חובת התשובה.
כמה צריך לשמוע? «אלא שמע רק שמזכיר השם וסוף הברכה חייב לענות אמן אחריו ויש שפוסקים דאפילו לא שמע רק חתימת הברכה צריך לענות אמן» (משנה ברורה, מ״ב רט״ו:ו) ; וכן בביאור הלכה: «אבל באמת אפילו לא שמע גם סוף הברכה אם יודע איזה ברכה שבירך המברך יכול לענות אמן לכו״ע» (ביאור הלכה סימן רט״ו). תמצית: אין כאן ענין של יציאה ידי חובה בשמיעה — לזה עיין סימן רי״ג — אלא הסכמה בלבד למה שנאמר, ודי בידיעת הענין.
המשנה, מקורו של הסעיף. «ועונין אמן אחר ישראל המברך, ואין עונין אמן אחר כותי המברך, עד שישמע כל הברכה כולה.» (ברכות נ״א ע״ב). תמצית: כבר המשנה העמידה שני מקרים זה מול זה — מי שברכתו ודאית ומי שברכתו מסופקת.
מי שאין עונין אחריהם. «אבל אם היה המברך אפיקורס או כותי או תינוק או היה גדול ושינה מטבע הברכות אין עונין אחריו אמן» (שו״ע או״ח רט״ו:ב). והמשנה ברורה העמידם על קו אחד: «מדכייל אפיקורוס וכותי בהדי תינוק וגדול ששינה משמע דחדא דינא אית להו וכי היכי דבתינוק וגדול ששינה אפילו שמע כל הברכה מפיהם לא יענה אמן דהברכה היא לבטלה כן ה״ה באלו» (משנה ברורה, מ״ב רט״ו:י) ; ובמשנה ממטבע: «ודוקא כששינה באופן דלא יצא בהברכה מחמת זה והרי הוא כמברך ברכה לבטלה דאסור לענות אמן אחריו» (משנה ברורה, מ״ב רט״ו:יא). תמצית: לא האדם הוא הנדחה אלא הברכה שאינה ברכה.
דין הנכרי. והט״ז אמר משלו: «ואני אומ׳ אמן אחר כל המברכים שנאמר ברוך תהיה מכל העמי׳» (ט״ז או״ח סימן רט״ו) — וההגה פסקה: «ועונין אמן אחר עכו״ם אם שמע כל הברכה מפיו» (רמ״א או״ח רט״ו:ב) ; ובמשנה ברורה: «שאין דרך העו״ג לכוין לע״ג כשמזכיר השם» (משנה ברורה, מ״ב רט״ו:יב), וכן «ומ״מ דעת הט״ז דאין עליו חיוב לענות בעכו״ם רק רשות» (משנה ברורה, מ״ב רט״ו:יב). תמצית: שמיעת הברכה כולה מוכיחה שהשם שהזכיר שם הוא, ולדעת הט״ז אין כאן אלא רשות ולא חובה.
ג. תינוקות של בית רבן — התינוק הלומד והתינוק המברך
סעיף ג׳ — דוקא בשעה שלומד הברכות לפני רבו
והא דאין עונין אמן אחר תינוק דוקא בשעה שלומד הברכות לפני רבו שמותר ללמד לתינוקות הברכות כתקנן ואע״פ שהם מברכין לבטלה בשעת הלימוד אבל בשעה שהם מברכין לפטור את עצמן כיון דבני חנוך הם עונים אחריהם אמן וכן בשעה שאומרים ההפטרה בבית הכנסת:
סעיף ג׳: וזה שאמרנו שאין עונין אמן אחר תינוק — אינו אלא בשעה שהוא לומד את הברכות לפני רבו, שמותר ללמד את התינוקות את הברכות כתקנן ואף על פי שהם מברכים לבטלה בשעת הלימוד ; אבל בשעה שהם מברכים כדי לפטור את עצמם, כיון שבני חינוך הם — עונים אחריהם אמן ; וכן בשעה שהם אומרים את ההפטרה בבית הכנסת.
לא התינוק אלא הלימוד. «והא דאין עונין אמן אחר תינוק דוקא בשעה שלומד הברכות לפני רבו» (שו״ע או״ח רט״ו:ג), «שמותר ללמד לתינוקות הברכות כתקנן ואע״פ שהם מברכין לבטלה בשעת הלימוד» (שו״ע או״ח רט״ו:ג). ובמשנה ברורה: «ר״ל דאין שייך לומר אמן לאמת ולקיים את דברי המברך אחרי דאין שם ברכה עלה» (משנה ברורה, מ״ב רט״ו:יג). תמצית: ברכה הנאמרת דרך לימוד אינה ברכה, ואין מה לקיים.
ומפני מה הותר ללמד כך. «ר״ל שלומד הרב עמהם הברכות שלא בזמנן אפ״ה מותר להזכיר שם השם ואפילו הרב יכול להזכיר השם כדי ללמד להתינוק הברכות שהרי ע״כ אנו צריכים ללמוד עמהם כדי לחנכם בלימוד התורה ובקיום המצות» (משנה ברורה, מ״ב רט״ו:יד) ; אבל «ודוקא עם התינוק מותר להזכיר את השם אבל גדול בשעה שלומד הברכות בגמרא אומר בלא הזכרת השם» (משנה ברורה, מ״ב רט״ו:יד), וכן במגן אברהם: «אבל גדול בשעה שלומד הברכות בגמרא אומר בלא הזכרת השם» (מגן אברהם או״ח סימן רט״ו). תמצית: ההיתר תלוי בתינוק שמחנכים אותו, ולא בלימוד סתם.
ומשעה שהוא מברך לעצמו. «אבל בשעה שהם מברכין לפטור את עצמן כיון דבני חנוך הם עונים אחריהם אמן» (שו״ע או״ח רט״ו:ג) ; «כגון שמברך הברכות בזמנן דרך חינוך» (משנה ברורה, מ״ב רט״ו:טו) ; והגבול: «משמע דעל ברכה שמברך על אכילה וכה״ג קודם שהגיע לחינוך אין לענות אמן עליו» (משנה ברורה, מ״ב רט״ו:טז). תמצית: החיוב הוא העושה את הברכה לברכה, ואפילו אינו אלא חיוב חינוך.
וההפטרה. «וכן בשעה שאומרים ההפטרה בבית הכנסת» (שו״ע או״ח רט״ו:ג) ; «ר״ל שאז קורין בתורה ובנביאים ומברכין לפניהם ולאחריהם וצריך לענות אמן עליהם» (משנה ברורה, מ״ב רט״ו:יז). והברייתא בברכות: «אחר הכל עונין אמן, חוץ מתינוקות של בית רבן, הואיל ולהתלמד עשויין. והני מילי בדלא עידן מפטרייהו, אבל בעידן מפטרייהו — עונין.» (ברכות נ״ג ע״ב). תמצית: שם אין התינוק חוזר על לימודו אלא ממלא תפקיד בציבור.
ד. ברכה שאינה צריכה — הברכה שלא היה בה צורך
סעיף ד׳ — נושא שם שמים לשוא ואסור לענות אחריו אמן
כל המברך ברכה שאינה צריכה הרי זה נושא שם שמים לשוא והרי הוא כנשבע לשוא ואסור לענות אחריו אמן:
סעיף ד׳: כל המברך ברכה שאינה צריכה — הרי זה נושא את שם שמים לשוא, והרי הוא כנשבע לשוא ; ואסור לענות אחריו אמן.
ברכה שלא היה בה צורך. «כל המברך ברכה שאינה צריכה הרי זה נושא שם שמים לשוא» (שו״ע או״ח רט״ו:ד), «והרי הוא כנשבע לשוא ואסור לענות אחריו אמן» (שו״ע או״ח רט״ו:ד). ודוגמא: «כגון שמברך בתוך הסעודה על דברים שנפטרו כבר ע״י ברכת המוציא דזו הברכה שלא לצורך היא כלל» (משנה ברורה, מ״ב רט״ו:יח). תמצית: שאינה צריכה אין פירושו שאינה נכונה — הנוסח כתקנו, והשעה היא החסרה.
היקף האיסור. «ר״ל אף שהוא מברך כסדר נוסח הברכה בדרך הודאה ושבח כיון שאינה צריכה וכ״ש אם הזכיר שם השם לבטלה ח״ו ולא דוקא שם של ד׳ אותיות ה״ה שארי השמות ג״כ בכלל איסור הזה» (משנה ברורה, מ״ב רט״ו:יט). תמצית: כל השמות בכלל, ואף המוציאם בלשון אחרת.
מן התורה או מדברי סופרים? «הוא לשון הרמב״ם ומקורו ממה דאיתא בגמרא כל המברך ברכה שא״צ עובר משום לא תשא את שם וגו׳» (משנה ברורה, מ״ב רט״ו:כ), ומכל מקום «ומ״מ דעת כמה ראשונים דעיקר האיסור הוא מדרבנן כיון שהוא מזכירו בברכה דרך שבח והודאה וקרא אסמכתא בעלמא» (משנה ברורה, מ״ב רט״ו:כ). והמקרא בגמרא: «כל המברך ברכה שאינה צריכה — עובר משום לא תשא» (ברכות ל״ג ע״א). תמצית: בחומר האיסור נחלקו, ובעצם האיסור לא נחלקו.
ואסור לענות אחריו אמן. «דלא עדיף מתינוק שמזכיר השם דרך לימודו דלא עשה איסור בהזכרתו ואפ״ה אין לענות אמן אחריו דאין שם ברכה עלה כ״ש זה דעשה איסור דהוציא ש״ש לבטלה» (משנה ברורה, מ״ב רט״ו:כא). תמצית: אם אין עונין אחר התינוק, שלא עבר כלום — קל וחומר כאן. ובספק: «אם נסתפק לו על איזה ברכה אם בירך או לא אם הוא דבר שהוא דאורייתא חוזר ומברך ואם הוא דרבנן לא יחזור ויברך» (משנה ברורה, מ״ב רט״ו:כ).
הסימן במשפט אחד: האמן מקיים את הברכה — ומכאן שאחר עצמו אינו נאמר אלא בסיומו של סדר, סוף ברכות ; ואחר חבירו הוא חובה, ואף כשלא שמע הכל ואף כשאינו חייב באותה ברכה ; ואינו חובה במקום שאין ברכה לקיים — התינוק החוזר על לימודו, והמשנה ממטבע הברכות — ואסור הוא במקום שלא היה ראוי לברכה שתיאמר.
מקרים מעשיים
מקרה א׳ — זה עתה בירכתי על פרי
המצב: אמרתי בורא פרי העץ, ומתוך הרגל אני עומד לענות אמן לעצמי קודם שאטעם מן התפוח.
ההנהגה: לא — «אין עונה אמן אחר ברכותיו אלא אחר ב׳ ברכות או יותר שהם סוף ברכות» (שו״ע או״ח רט״ו:א), והמשנה ברורה הוסיפה שאין זה גנאי בלבד: «וה״מ דלא עשה בזה הפסק אבל אם בירך על איזה דבר מצוה שרוצה לעשות או ברכת הנהנין דהפסיק בזה בין הברכה לאותו דבר עשה איסור בזה וחוזר ומברך» (משנה ברורה, מ״ב רט״ו:א). וכבר נתן הרמב״ם את הטעם: «ולמה לא יענה אמן אחר ברכת הפרות וכיוצא בה. מפני שהיא ברכה אחת ואין עונין אמן אלא אחר ברכה אחרונה שקדמה אותה ברכה אחרת או ברכות» (רמב״ם הלכות ברכות פרק א הלכה יח). תמצית: כאן אין האמן חותם דבר אלא מפריד בין הברכה לדבר שבירך עליו. ולמעשה — כהוראת הרב.
מקרה ב׳ — שמעתי רק את סוף הברכה
המצב: בבית הכנסת קלטתי רק …בורא פרי הגפן, ולא שמעתי את תחילתה. היעננה אמן?
ההנהגה: כן — «השומע א׳ מישראל מברך אחת מכל הברכות אע״פ שלא שמע כולה מתחלתה ועד סופה» (שו״ע או״ח רט״ו:ב), «אע״פ שאינו חייב באותה ברכה חייב לענות אחריו אמן» (שו״ע או״ח רט״ו:ב), וכן «אלא שמע רק שמזכיר השם וסוף הברכה חייב לענות אמן אחריו ויש שפוסקים דאפילו לא שמע רק חתימת הברכה צריך לענות אמן» (משנה ברורה, מ״ב רט״ו:ו). ובביאור הלכה כיוצא בזה: «אבל באמת אפילו לא שמע גם סוף הברכה אם יודע איזה ברכה שבירך המברך יכול לענות אמן לכו״ע» (ביאור הלכה סימן רט״ו). תמצית: אין כאן יציאה ידי חובה באותה ברכה — שלזה צריך לשמעה כולה (סימן רי״ג) — אלא הסכמה בלבד. ולמעשה — כהוראת הרב.
מקרה ג׳ — בני חוזר על הברכות
המצב: בני בן השש חוזר על הברכות בקול, פעם אחת בחזרה על לימודו ופעם אחרת קודם שהוא שותה. האענה אמן בשני המקרים?
ההנהגה: לא בראשון וכן בשני — «והא דאין עונין אמן אחר תינוק דוקא בשעה שלומד הברכות לפני רבו» (שו״ע או״ח רט״ו:ג), «אבל בשעה שהם מברכין לפטור את עצמן כיון דבני חנוך הם עונים אחריהם אמן» (שו״ע או״ח רט״ו:ג) ; ובמשנה ברורה: «ר״ל דאין שייך לומר אמן לאמת ולקיים את דברי המברך אחרי דאין שם ברכה עלה» (משנה ברורה, מ״ב רט״ו:יג), ולשני «כגון שמברך הברכות בזמנן דרך חינוך» (משנה ברורה, מ״ב רט״ו:טו). תמצית: החיוב — ואפילו חיוב חינוך — הוא העושה את הברכה. ולמעשה — כהוראת הרב.
שאלות להבנה
- מפני מה אין עונין אמן אחר ברכה יחידה, ומה משנה הסוף ברכות?
- במה נחשבות יהללוך וישתבח לסיומו של סדר (מ״ב רט״ו:ג)?
- מפני מה לא נקטה ההגה אלא בונה ירושלים — מה מיוחד בה (מ״ב רט״ו:ד)?
- מה הצד השוה שבין האפיקורס, הכותי, התינוק הלומד והגדול ששינה ממטבע (מ״ב רט״ו:י)?
- מה מעביר את ברכת התינוק ממעמד של לימוד למעמד של ברכה ממש (מ״ב רט״ו:טו-טז)?
להעמיק עוד
אם רצונך להעמיק בסימן זה:
📖להצטרף לחברותא
- 📚 רמה 2 — למדן: לפלפול — משובח ומגונה (ברכות מ״ה ע״ב) ; סיום הברכה או עדות והסכמה ; חיוב או רשות
- ✨ רמה 3 — סיכום: לחזרה ולזכירה מהירה
- 👑 רמה 4 — דעת הרב (אדמו״ר הזקן): שיטת שולחן ערוך הרב בסימן זה