✦ ❖ ✦
DAAT · NIVEAU 1 — INITIATION

Siman רי״ט · J’ai été délivré — que dois-je dire ?

ברכת הודאת היחיד — les quatre qui doivent rendre grâce (ארבעה צריכים להודות), le texte de la bénédiction (הגומל לחייבים טובות), l’assemblée de dix (בפני עשרה ותרי מינייהו רבנן), le délai, et les délivrances qui ne figurent pas dans la liste
סימן רי״ט · ט׳ סעיפים
ברכת הודאת היחיד
🌱 Niveau Initiation · מתחילים
✦ ❖ ✦

Le siman précédent traitait des bénédictions que l’on dit sur un miracle — celui que l’on voit, celui dont on revoit le lieu. Celui-ci descend d’un cran, au ras de la vie ordinaire : on a traversé une mer, une maladie, une prison — et l’on en est sorti. Que dit-on alors ? La Torah orale répond par une liste de quatre et par une seule bénédiction. Texte hébreu, traduction française et explication des ט׳ seifim, avec une section de cas pratiques.

Sujet : Qui doit dire Birkat haGomel, quel en est le texte, devant qui et dans quel délai — ארבעה צריכים להודות, הגומל לחייבים טובות, בפני עשרה ותרי מינייהו רבנן, והני ארבעה לאו דוקא
Source : שולחן ערוך אורח חיים סימן רי״ט · ט׳ סעיפים

Compilation : רב יוסף חיים סממה
DAAT · daattorah.com

Ce siman ne demande pas si l’on peut remercier — on le peut toujours. Il demande autre chose : quand la gratitude devient-elle une obligation, avec une formule fixée et un public ? La réponse tient en une liste de quatre situations, tirées d’un même psaume où le refrain יודו לה׳ חסדו revient quatre fois. L’Aroukh haChoulhan a nommé ce que ces quatre ont en commun : ni un miracle éclatant, ni le cours ordinaire des choses, mais l’entre-deux — ויש עוד מין שלישי והוא ממוצע בין הנסיות ובין הטבעיות, והיינו שהעניין הולך בטבע אבל יוצא מעט מגדר הטבע אל טבע הנסיות (ערוך השלחן או״ח סימן רי״ט). Nous étudions ici au niveau du principe ; pour la conduite personnelle, on se réfère à la décision du Rav.

📑 Plan de l’étude

A. ארבעה צריכים להודות (séif 1) — la mer, le désert, la maladie, la prison — et le moyen mnémotechnique
B. נוסח הברכה (séif 2) — ce que dit celui qui bénit, et ce que répondent ceux qui écoutent
C. בפני עשרה (séifim 3-5) — dix personnes dont deux érudits ; la bénédiction dite par un autre
D. זמן הברכה (séif 6) — le rattrapage, et les trois jours
E. גדרי הסכנה (séifim 7-8) — la route ordinaire, la maladie sans danger — Ashkenaz et Sefarad
F. הני ארבעה לאו דוקא (séif 9) — les délivrances qui ne figurent pas dans la liste
1-3. Cas pratiques — et questions de compréhension

A. ארבעה צריכים להודות — les quatre qui doivent rendre grâce

אַרְבָּעָה צְרִיכִין לְהוֹדוֹת — « quatre doivent rendre grâce ». Ce n’est pas une invitation mais une obligation, et elle vient d’un enseignement de Rav Yehouda au nom de Rav : אמר רב יהודה אמר רב: ארבעה צריכין להודות: יורדי הים, הולכי מדברות, ומי שהיה חולה ונתרפא, ומי שהיה חבוש בבית האסורים ויצא (ברכות נ״ד ע״ב). La Guemara y rattache chacune des quatre à un verset du psaume 107, où revient quatre fois le même refrain — ainsi pour la mer : יורדי הים מנלן? — דכתיב: ״יורדי הים באניות וגו׳ המה ראו מעשי ה׳״ (ברכות נ״ד ע״ב).

Séif 1 — ארבעה צריכים להודות

ארבעה צריכים להודות יורדי הים כשעלו ממנה והולכי מדברות כשיגיעו ליישוב ומי שהיה חולה ונתרפא ומי שהיה חבוש בבית האסורים ויצא וסימנך וכל החיי״ם יודוך סלה ״חולה ״יסורין ״ים ״מדבר:
Séif 1 : quatre doivent rendre grâce — ceux qui descendent en mer, lorsqu’ils en sont remontés ; ceux qui vont par les déserts, lorsqu’ils atteignent un lieu habité ; celui qui a été malade et a guéri ; et celui qui était enfermé en prison et en est sorti. Et ton moyen mnémotechnique : « et tous les vivants (החיי״ם) te rendront grâce, sela » — חolé (malade), יissourin (souffrances), יam (mer), םidbar (désert).
La source : quatre, et un seul psaume. Le Mehaber recopie la braïta : אמר רב יהודה אמר רב: ארבעה צריכין להודות: יורדי הים, הולכי מדברות, ומי שהיה חולה ונתרפא, ומי שהיה חבוש בבית האסורים ויצא (ברכות נ״ד ע״ב). Les quatre ne sont pas un choix arbitraire : la Guemara montre pour chacune un passage du psaume 107 où l’on crie vers Hachem et où l’on rend grâce ensuite — ainsi יורדי הים מנלן? — דכתיב: ״יורדי הים באניות וגו׳ המה ראו מעשי ה׳״ (ברכות נ״ד ע״ב). résumé : la liste n’est pas une classification de dangers, c’est la lecture d’un psaume qui décrit quatre détresses et une même délivrance.
Le Rambam dit « les chemins », la Guemara dit « les déserts ». ארבעה צריכין להודות. חולה שנתרפא. וחבוש שיצא מבית האסורים. ויורדי הים כשעלו. והולכי דרכים כשיגיעו לישוב (רמב״ם הלכות ברכות פרק י הלכה ח). Le Beit Yossef relève le changement de mot et en tire une conséquence : אלא דממה ששינה הולכי מדברות האמור בגמרא וכתב במקומה בפ״י הולכי דרכים משמע דבכל הולך דרך קאמר ומינה למד רבינו דחולה ונתרפא בכל חולי קאמר (בית יוסף או״ח סימן רי״ט). résumé : un mot déplacé chez le Rambam ouvre les deux usages qui s’affronteront au séif 7 — bénir seulement au sortir d’un désert, ou au sortir de toute route.
Quand exactement ? Une escale n’est pas une arrivée. ודוקא כשעלו ממנה לגמרי ואין בכלל זה מה שעומדים עם הספינה כשבאה לנמל (משנה ברורה, מ״ב רי״ט:א) ; et de même וה״ה בהולכי מדבריות ובדרך הליכתם עוברים דרך איזה עיר ג״כ אין מברכין (משנה ברורה, מ״ב רי״ט:א). Pour le malade : ונתרפא - והולך כבר על בוריו (משנה ברורה, מ״ב רי״ט:ב). L’Aroukh haChoulhan récapitule les quatre : ואינו מברך עד שיצא מהצרה לגמרי: יורדי הים עד שיעלה ליבשה, הולכי מדבריות עד שיגיע לתוך הישוב, ומי שהיה חולה ונתרפא עד שיצא לשוק (ערוך השלחן או״ח סימן רי״ט). résumé : on ne bénit pas au milieu du danger ni au premier soulagement, mais lorsqu’on en est sorti tout à fait.
Le prisonnier : pour quel motif ? Le Magen Avraham restreint : חבוש. על עסקי נפשות (מגן אברהם או״ח סימן רי״ט) — c’est-à-dire pour une affaire capitale. La Michna Beroura rapporte la contestation : דעת מ״א דמיירי בחבוש על עסקי נפשות דוקא והרבה חולקים עליו (משנה ברורה, מ״ב רי״ט:ג), et le Beour Halakha détaille : והנה הא״ר וברכ״י ועוד אחרונים חלקו עליו והוכיחו מהרבה ראשונים דאפי׳ חבוש מחמת ממון ולא היה שום סכנה ג״כ מברך כיון דעכ״פ היה כלוא ולא היה מושל בנפשו (ביאור הלכה סימן רי״ט). L’Aroukh haChoulhan tranche dans le même sens : ואין חילוק בין אם היה חבוש מחמת ממון ובין מחמת נפשות (ערוך השלחן או״ח סימן רי״ט). résumé : pour le Magen Avraham c’est le péril de mort qui oblige ; pour beaucoup d’autres, la privation de liberté suffit.
Qui bénit, et combien de fois. כתבו האחרונים דמי שנתחייב ארבעתן אינו מברך כ״א ברכה אחת לכולן (משנה ברורה, מ״ב רי״ט:ג). Sur l’enfant et la femme : עוד כתבו דקטן אינו מחוייב להודות (משנה ברורה, מ״ב רי״ט:ג), et וגם נשים מנהג העולם שאין מברכין ברכה זו וכתבו האחרונים הטעם משום דסדר ברכה זו הוא בפני עשרה וכדלקמיה ולא אורח ארעא לאשה (משנה ברורה, מ״ב רי״ט:ג) ; mais ויש שכתבו דמ״מ נכון הוא שתברך בפני עשרה עכ״פ בפני נשים ואיש אחד (משנה ברורה, מ״ב רי״ט:ג). L’Aroukh haChoulhan est plus net : וקטן אין לו לברך ברכה זו, ונשים נהגו שלא לברך, ואין בזה שום טעם (ערוך השלחן או״ח סימן רי״ט). résumé : une seule bénédiction couvre plusieurs délivrances simultanées ; quant aux femmes, l’usage répandu de s’abstenir tient au cadre public, et plusieurs décisionnaires estiment qu’il vaut mieux bénir. Pour la pratique, on suit son Rav.

B. נוסח הברכה — le texte de la bénédiction

הַגּוֹמֵל לְחַיָּבִים טוֹבוֹת — « qui fait du bien aux débiteurs ». Le Beit Yossef explique la formule mot à mot : כלומר אפי׳ לאותם שהם חייבים דהיינו שהם רשעים דתרגום רשע חייבא עכ״ז גומל להם טובות וגם אני כאחד מהם שאף על פי שאיני הגון גמלני בכל טוב (בית יוסף או״ח סימן רי״ט). Celui qui vient d’être sauvé ne se présente donc pas comme un juste récompensé, mais comme quelqu’un qui a reçu plus qu’il ne lui était dû.

Séif 2 — ומה מברך

ומה מברך בא״י אמ״ה הגומל לחייבים טובות שגמלני כל טוב והשומעים אומרים מי שגמלך כל טוב הוא יגמלך כל טוב סלה:
Séif 2 : et que bénit-il ? « Béni sois-Tu, Hachem notre D., Roi du monde, qui fait du bien aux débiteurs, qui m’a fait tout bien. » Et ceux qui écoutent disent : « Que Celui qui t’a fait tout bien te fasse tout bien, sela. »
Le texte, et sa version dans la Guemara. La Guemara donne une formule plus courte : מאי מברך? אמר רב יהודה: ״ברוך גומל חסדים טובים״ (ברכות נ״ד ע״ב). Le Beit Yossef explique que le Mehaber a suivi une autre leçon, celle du Rif, du Rambam et du Roch ; et il déplie le sens du mot difficile : כלומר אפי׳ לאותם שהם חייבים דהיינו שהם רשעים דתרגום רשע חייבא עכ״ז גומל להם טובות וגם אני כאחד מהם שאף על פי שאיני הגון גמלני בכל טוב (בית יוסף או״ח סימן רי״ט). résumé : « débiteur » ne désigne pas les autres mais celui qui bénit — il reconnaît avoir reçu sans l’avoir mérité.
La réponse de l’assemblée n’est pas dans la Guemara. ומ״ש והשומעים אומרים אשר גמלך כל טוב וכו׳ אינו בגמרא אלא שהרמב״ם כתבו בפ״י (בית יוסף או״ח סימן רי״ט) ; c’est bien la langue du Rambam : וכל השומעין אומרים שגמלך טוב הוא יגמלך סלה (רמב״ם הלכות ברכות פרק י הלכה ח). Et si l’on ne répond pas ? ואם לא אמרו אינו מעכב (משנה ברורה, מ״ב רי״ט:ה). L’Aroukh haChoulhan dit ce qu’est cette réponse : וזהו כעין תנחומין וברכה לנפש שסבלה יסורין (ערוך השלחן או״ח סימן רי״ט). résumé : la réponse de l’assemblée est une consolation adressée à celui qui a souffert — belle, mais non indispensable.
Debout, et sans se crisper sur les mots. ונוסח זה אינו מעכב כל שאמר ענין הברכה (משנה ברורה, מ״ב רי״ט:ד), et כתב הרמב״ם המברך צריך שיהיה עומד בשעת ברכה ובדיעבד יצא אף בישיבה (משנה ברורה, מ״ב רי״ט:ד) — c’est la langue du Rambam : וכיצד מודה וכיצד מברך. עומד ביניהן ומברך (רמב״ם הלכות ברכות פרק י הלכה ח). L’Aroukh haChoulhan explique pourquoi l’usage de bénir après la montée à la Torah résout les deux exigences à la fois : ומטעם זה נראה דנהגו לברך ברכה זו אחר שעולה לתורה, דאז וודאי יש בין העשרה איזה לומדים והוא מעומד (ערוך השלחן או״ח סימן רי״ט). résumé : on se tient debout, au milieu de dix — et la formule vaut par son contenu, non par sa lettre.

C. בפני עשרה — devant qui l’on bénit

בִּפְנֵי עֲשָׂרָה וּתְרֵי מִינַּיְיהוּ רַבָּנַן — « devant dix, dont deux d’entre eux érudits ». C’est la parole d’Abayé, précisée par Mar Zoutra : אביי אמר: וצריך לאודויי קמי עשרה, דכתיב: ״וירוממוהו בקהל עם וגו׳״ (ברכות נ״ד ע״ב) ; מר זוטרא אמר: ותרין מינייהו רבנן, שנאמר: ״ובמושב זקנים יהללוהו״ (ברכות נ״ד ע״ב). Le verset invoqué — וירוממוהו בקהל עם ובמושב זקנים יהללוהו — est le dernier du même psaume 107, celui-là même où les quatre délivrances sont énumérées.

Séif 3 — בפני עשרה ותרי מינייהו רבנן

צריך לברך ברכה זו בפני י׳ ותרי מינייהו רבנן דכתיב וירוממוהו בקהל עם ובמושב זקנים יהללוהו ואם לא שכיחי רבנן לא יניח מלברך ונהגו לברך אחר קריאת התורה לפי שיש שם עשרה ואם בירך בפחות מעשרה יש אומרים שיצא ויש אומרים שלא יצא וטוב לחזור ולברך בפני י׳ בלא הזכרת שם ומלכות:
Séif 3 : il faut dire cette bénédiction devant dix, et deux d’entre eux érudits, car il est écrit : « ils L’exalteront dans l’assemblée du peuple, et dans le siège des anciens ils Le loueront ». Et si l’on ne trouve pas d’érudits, qu’il ne s’abstienne pas de bénir. On a pris l’usage de bénir après la lecture de la Torah, parce qu’il s’y trouve dix personnes. Et s’il a béni devant moins de dix — certains disent qu’il est quitte et d’autres disent qu’il ne l’est pas ; et il est bon de recommencer et de bénir devant dix, sans mentionner le Nom ni la Royauté.
D’où vient l’exigence de dix, et des deux érudits. אביי אמר: וצריך לאודויי קמי עשרה, דכתיב: ״וירוממוהו בקהל עם וגו׳״ (ברכות נ״ד ע״ב) ; מר זוטרא אמר: ותרין מינייהו רבנן, שנאמר: ״ובמושב זקנים יהללוהו״ (ברכות נ״ד ע״ב). Le verset invoqué est le dernier du psaume 107, celui-là même qui a fourni les quatre délivrances. La Michna Beroura précise deux détails : בפני עשרה - עם בעל הנס (משנה ברורה, מ״ב רי״ט:ו), et ואין זקן אלא מי שקנה חכמה וכתב מ״א דבעינן הני דתנו הלכתא (משנה ברורה, מ״ב רי״ט:ז). résumé : dix en comptant celui qui bénit, et « ancien » ne veut pas dire âgé mais instruit.
Dix, ou douze ? La Guemara elle-même hésite : מתקיף לה רב אשי: ואימא כולהו רבנן?! — מי כתיב ״בקהל זקנים״? ״בקהל עם״ כתיב. ואימא בי עשרה שאר עמא, ותרי רבנן! קשיא (ברכות נ״ד ע״ב). Le Beit Yossef rapporte le partage : והתוספות סוברים דבעינן י׳ ועוד תרי רבנן דה״ל תריסר כיון דאותיבנא לרב הונא ואסיקנא בקשיא וכ״נ שהוא דעת הרא״ש (בית יוסף או״ח סימן רי״ט), contre והרי״ף והרמב״ם וסמ״ג סוברים דכיון דמידי דרבנן הוא נקטינן לקולא (בית יוסף או״ח סימן רי״ט). Le Tour avait suivi le premier chemin : וכתבו כיון דלא אפשיטא עבדינן לחומרא ובעינן תרווייהו (טור או״ח סימן רי״ט). résumé : la Guemara reste sur un קשיא. Pour les Tossafot et le Roch, on tranche en rigueur — dix, plus deux érudits, soit douze ; pour le Rif et le Rambam, que le Mehaber a suivis, les deux érudits font partie des dix.
Et s’il n’y a pas d’érudits ? Le Mehaber ne fait pas de ce point un obstacle : ואם לא שכיחי רבנן לא יניח מלברך (שו״ע או״ח רי״ט:ג). Le Beit Yossef en avait la source : וכתוב בא״ח נהגו להודות אחר קריאת התורה לפי שיש שם י׳ (בית יוסף או״ח סימן רי״ט) — et c’est de là que vient l’usage inscrit dans le séif : ונהגו לברך אחר קריאת התורה לפי שיש שם עשרה (שו״ע או״ח רי״ט:ג). Le Beour Halakha explique pourquoi les deux érudits n’arrêtent pas la bénédiction : ולכן אף שפסקינן דבעינן תרי רבנן אעפ״כ אי לא שכיחי רבנן מסתברא שאינו מעכב (ביאור הלכה סימן רי״ט). résumé : le minyan est la condition ; les deux érudits sont l’ornement — et la montée à la Torah les réunit d’ordinaire tous les deux.
S’il a béni sans dix : est-il quitte ? Le Tour déduisait du mot צריך qu’il ne s’agit que d’une exigence initiale : ואם בירך אפילו בפחות מי׳ א״צ לחזור ולברך דלישנא וצריך לאודויי באנפי י׳ משמע דוקא לכתחלה (טור או״ח סימן רי״ט). Le Beit Yossef refuse la déduction : זו היא סברת רבינו דדייק מלישנא דגמרא ואין הדיוק נראה בעיני דאדרבה לישנא דצריך משמע שיש עיכוב בדבר (בית יוסף או״ח סימן רי״ט), et le Turei Zahav ajoute une objection : וגם אני תמהתי ע״ד הטור דהא גם בעיקר חיוב ההודאה נאמר לשון צריכים דהא אמרו ד׳ צריכים להודות (ט״ז על שולחן ערוך אורח חיים, סימן רי״ט). Le Mehaber laisse donc les deux avis debout et conclut en douceur : ואם בירך בפחות מעשרה יש אומרים שיצא ויש אומרים שלא יצא וטוב לחזור ולברך בפני י׳ בלא הזכרת שם ומלכות (שו״ע או״ח רי״ט:ג) — בלא הזכרת שם ומלכות - משום דספק ברכות להקל (משנה ברורה, מ״ב רי״ט:ט). résumé : le mot « il faut » se dit aussi de ce qui est indispensable — d’où l’hésitation ; et dans le doute on ne redit pas le Nom.
Que faire si l’on sait qu’on n’aura pas dix ? דכל עיקר עשרה אינו אלא למצוה ולפ״ז אם יודע שלא יזדמנו לו עשרה יברך בלא עשרה אפי׳ לכתחלה (משנה ברורה, מ״ב רי״ט:ח) ; et à l’inverse ועיין בהלכות הרא״ה שכתב דימתין עד שלשים יום פן יזדמן לו עשרה שיוכל לקיים המצוה כהלכתה ויותר לא ימתין (משנה ברורה, מ״ב רי״ט:ח). Le Beour Halakha met en garde : ואמנם לכתחלה יש ליזהר שלא לברך בלא עשרה אפילו דרך שבח והודאה (ביאור הלכה סימן רי״ט). résumé : selon le premier avis on bénit sans attendre ; selon la prudence, on attend un minyan — jusqu’à trente jours, mais pas au-delà. Pour la pratique, on suit son Rav.

Séif 4 — אם בירך אחר, וההגה

אם בירך אחר ואמר בא״י אמ״ה אשר גמלך כל טוב וענה אמן יצא וכן אם אמר בריך רחמנא מלכא דעלמא דיהבך לן וענה אמן יצא: הגה ואין זה ברכה לבטלה מן המברך אע״פ שלא נתחייב בברכה זו הואיל ואינו מברך רק דרך שבח והודאה על טובת חבירו שמשמח בה: (טור)
Séif 4 : si un autre a béni et a dit « Béni sois-Tu, Hachem notre D., Roi du monde, qui t’a fait tout bien », et que celui-ci a répondu Amen — il est quitte. De même s’il a dit « Béni soit le Miséricordieux, Roi du monde, qui t’a rendu à nous », et que l’autre a répondu Amen — il est quitte. Glose : et ce n’est pas une bénédiction en vain de la part de celui qui bénit, bien qu’il n’ait pas été tenu à cette bénédiction, puisqu’il ne bénit que par manière de louange et d’action de grâces sur le bien fait à son prochain, dont il se réjouit (Tour).
L’histoire d’où sort le séif. רב יהודה חלש ואתפח. על לגביה רב חנא בגדתאה ורבנן. אמרי ליה: ״בריך רחמנא דיהבך ניהלן ולא יהבך לעפרא״. אמר להו: פטרתון יתי מלאודויי (ברכות נ״ד ע״ב), et la Guemara demande alors comment cela l’a acquitté : והא אמר אביי בעי אודויי באפי עשרה! — דהוו בי עשרה. והא איהו לא קא מודה! — לא צריך, דעני בתרייהו ״אמן״ (ברכות נ״ד ע״ב). résumé : Rav Yehouda guéri est acquitté par la bénédiction de ses élèves — parce qu’ils étaient dix et qu’il a répondu Amen.
Pourquoi le Amen est ici indispensable. ואי לא ענה אמן לא יצא ומיירי ששמע הברכה מתחלתה ועד סופה וכוון נמי לצאת בה ידי חובת ברכת הגומל שנתחייב (משנה ברורה, מ״ב רי״ט:יא). Le Tour en donne la raison au nom du Roch : ולא חשיב ברכה לבטלה כיון שהם לא נתחייבו בה שהם נתנו שבח והודאה למקום כדרך בני אדם שמשבחים למקום על הטובה שמזמין להם (טור או״ח סימן רי״ט). résumé : ailleurs, « celui qui écoute est comme celui qui dit » et le Amen n’est pas requis ; ici, celui qui bénit n’était lui-même tenu à rien — c’est donc le Amen qui fait de la bénédiction la sienne.
La glose du Rama, et la réserve des Aharonim. ואין זה ברכה לבטלה מן המברך אע״פ שלא נתחייב בברכה זו הואיל ואינו מברך רק דרך שבח והודאה על טובת חבירו שמשמח בה (רמ״א או״ח רי״ט:ד). Le Magen Avraham y voit une permission large : משמע דס״ל דכל מי ששמח בו רשאי לברך וכ״ש על אשתו שילדה (מגן אברהם או״ח סימן רי״ט), et la Michna Beroura décrit l’usage : וכ״ש על אשתו שהיא כגופו דרשאי לברך ומזה נוהגים קצת אנשים שכשיולדות נשותיהם וחוזרות לבורין עומדים ומברכים ברכת הגומל (משנה ברורה, מ״ב רי״ט:יז), avec le texte à dire : ונוסח הברכה יאמר הגומל לחייבים טובות שגמלך כל טוב (משנה ברורה, מ״ב רי״ט:יז). Mais le Beit Yossef s’y opposait : ולענין הלכה כיון דלדברי הכל אינו חייב לברך לא יברך ואם בירך גוערין בו דדילמא ברכה לבטלה היא (בית יוסף או״ח סימן רי״ט), le Turei Zahav pose une condition de cœur : משמע דוקא ששמח בלבו על שזה נתרפא או ניצול אבל אם אינו שמח בלבו כ״כ אלא שאומר כן מפני השלום (ט״ז על שולחן ערוך אורח חיים, סימן רי״ט), et il concède : ועל אביו ועל רבו מותר לכ״ע לברך על רפואתו דבזה גם הרשב״א מודה (ט״ז על שולחן ערוך אורח חיים, סימן רי״ט). Le Beour Halakha conclut : וע״כ נראה דבלא אביו ורבו אינו נכון לברך אפילו באב על בנו וכדומה (ביאור הלכה סימן רי״ט), et la Michna Beroura de même : וע״כ מהנכון ליזהר לכתחלה שלא לברך ברכת הגומל אפילו על קרובו ואוהבו כ״א על אביו ורבו לבד (משנה ברורה, מ״ב רי״ט:יח). résumé : bénir pour un autre suppose une joie réelle ; l’usage l’a étendu à l’épouse qui a accouché, mais les Aharonim conseillent de s’en tenir au père et au maître. Pour la pratique, on suit son Rav.

Séif 5 — נתכוין להוציא את חבירו

אם בירך אחד הגומל לעצמו ונתכוין להוציא את חבירו ושמע חבירו וכוון לצאת יצא אפילו בלא עניית אמן: (כיון שהמברך גם כן חייב יצא האחר בלא עניית אמן) (טור):
Séif 5 : si l’un a béni haGomel pour lui-même et a eu l’intention d’en acquitter son prochain, et que son prochain a entendu et a eu l’intention de s’acquitter — il est quitte, même sans avoir répondu Amen. (Puisque celui qui bénit est lui aussi tenu, l’autre est acquitté sans répondre Amen.) (Tour).
La différence exacte avec le séif précédent. כיון שהמברך גם כן חייב יצא האחר בלא עניית אמן (שו״ע או״ח רי״ט:ה). L’Aroukh haChoulhan met les deux séifim face à face : ואינו דומה להדין הקודם שיצא גם בלא ׳אמן׳ לפי שהמברך נתחייב בה, מה שאין כן כאן שמברך בעדו בהכרח שיענה ׳אמן׳ (ערוך השלחן או״ח סימן רי״ט), et le Beit Yossef rapporte déjà le Rabbénou Yona : וכתב ה״ר יונה על האי עובדא למדנו מכאן שאם יש שם י׳ וברכו ברכה זו וענה החולה אמן א״צ לברך ברכה אחרת ואם אין שם י׳ צריך לברך (בית יוסף או״ח סימן רי״ט). résumé : deux personnes également obligées, l’une bénit et l’autre écoute — la règle commune s’applique, et le Amen devient facultatif.
Les deux intentions. La Michna Beroura pose la condition symétrique : וה״ה דלכתחלה יכול לפטור עצמו בכך. ודוקא שיש שם עשרה הא אי ליכא עשרה בודאי אין לו לכוין לפטור עצמו (משנה ברורה, מ״ב רי״ט:יב). Le Magen Avraham en tire l’enjeu : כלומר דאם הוי ברכה לבטלה לא יצא חבירו בברכתו (מגן אברהם או״ח סימן רי״ט). résumé : il faut que le premier veuille acquitter et que le second veuille être acquitté ; et l’on ne compte sur ce procédé que s’il y a bien dix personnes.

D. זמן הברכה — quand bénir

תַּשְׁלוּמִין — « rattrapage ». Le mot dit que la bénédiction n’est pas perdue si on ne l’a pas dite sur le champ. Le Tour l’écrivait déjà : ואם איחר מלברך יש לו תשלום לברך כ״ז שירצ׳ (טור או״ח סימן רי״ט) ; le Beit Yossef rapportait pourtant une limite reçue au nom du Ramban : אבל בא״ח כתוב בשם רמב״ן דעד ג׳ ימים מברכין (בית יוסף או״ח סימן רי״ט).

Séif 6 — אם איחר, יש לו תשלומין

אם איחר יש לו תשלומין לברך כל זמן שירצה ונכון שלא לאחר שלשה ימים:
Séif 6 : s’il a tardé, il a un rattrapage et peut bénir aussi longtemps qu’il le voudra ; et il est juste de ne pas différer au-delà de trois jours.
Le rattrapage sans limite, et la limite d’usage. Le Tour écrivait : ואם איחר מלברך יש לו תשלום לברך כ״ז שירצ׳ (טור או״ח סימן רי״ט), et le Beit Yossef rapportait la mesure reçue au nom du Ramban : אבל בא״ח כתוב בשם רמב״ן דעד ג׳ ימים מברכין (בית יוסף או״ח סימן רי״ט). La Michna Beroura donne la raison des trois jours : דעד זמן זה קרוי בא מן הדרך (משנה ברורה, מ״ב רי״ט:כ). résumé : la bénédiction ne se perd pas ; mais passé trois jours on n’est plus « celui qui revient de voyage », et l’élan de la gratitude s’est éteint.
Quand le minyan et les trois jours se contredisent. ר״ל שלא בירך בשעה שעלה מן הים או בשעה שחזר לבוריו ממחלתו (משנה ברורה, מ״ב רי״ט:יט), et voici le cas concret : אעפ״כ אל יאחר יותר משלשה ימים כגון אם יצא ביום ב׳ לאחר שכבר קראו יברך בעשרה בלא ס״ת ואל ימתין עד יום ה׳ (משנה ברורה, מ״ב רי״ט:כ). L’Aroukh haChoulhan récapitule et ajoute une réserve : וכבר כתבנו שלא להתעכב בברכה זו יותר מג׳ ימים, אמנם בדיעבד אם איחר יש לו תשלומין כל זמן שירצה (ערוך השלחן או״ח סימן רי״ט), mais ונראה לי דאם הפליג זמן רב עד שנשכח העניין, אין לו לברך עוד ואבד הברכה (ערוך השלחן או״ח סימן רי״ט). résumé : mieux vaut bénir devant dix sans Sefer Torah que d’attendre le lundi ou le jeudi suivant. Pour la pratique, on suit son Rav.

E. גדרי הסכנה — jusqu’où va le danger

בְּחֶזְקַת סַכָּנָה — « présumé dangereux ». Toute la divergence des séifim 7 et 8 tient à l’étendue de cette présomption : faut-il un danger repérable, ou suffit-il d’une situation qui, en général, en comporte ? Le Tour avait déjà opposé les deux lectures pour la maladie : וכן לענין חולה כתב הר״ר יוסף דוקא חולה שנפל למטה אבל חש בראשו או במעיו א״צ לברך (טור או״ח סימן רי״ט), contre אבל הרמב״ם ז״ל כתב דבכל דרך ובכל חולי צריך להודות (טור או״ח סימן רי״ט).

Séif 7 — באשכנז וצרפת, ובספרד

באשכנז וצרפת אין מברכין כשהולכין מעיר לעיר שלא חייבו אלא בהולכי מדברות דשכיחי ביה חיות רעות ולסטים ובספרד נוהגים לברך מפני שכל הדרכים בחזקת סכנה ומיהו בפחות מפרסה אינו מברך ואם הוא מקום מוחזק בסכנה ביותר אפי׳ בפחות מפרסה:
Séif 7 : en Ashkenaz et en France on ne bénit pas lorsqu’on va d’une ville à une autre, car on n’a obligé que ceux qui vont par les déserts, où l’on trouve d’ordinaire des bêtes féroces et des brigands. En Sefarad l’usage est de bénir, parce que toutes les routes sont présumées dangereuses. Toutefois, pour moins d’une parsa on ne bénit pas ; et si le lieu est particulièrement réputé dangereux, même pour moins d’une parsa.
Deux usages, une seule divergence de fond. Le Tour donne l’usage du Nord et sa raison : אבל ברכת הגומל במקום תודה איתקן (טור או״ח סימן רי״ט). Le Beit Yossef donne celui du Sud : כתב הרד״א עתה נהגו העולם לברך ברכת הגומל ואפילו כשהולכים מעיר לעיר (בית יוסף או״ח סימן רי״ט). La Michna Beroura montre où loge la divergence : דס״ל דברכה זו שוה לענין ברכת תפלת הדרך לעיל בסימן ק״י עי״ש (משנה ברורה, מ״ב רי״ט:כב). résumé : pour l’usage séfarade, haGomel se mesure comme la prière du voyageur — toute route en relève ; pour l’usage ashkénaze, seule une route réellement périlleuse oblige.
La mesure d’une parsa. ומיהו בפחות מפרסה אינו מברך ואם הוא מקום מוחזק בסכנה ביותר אפי׳ בפחות מפרסה (שו״ע או״ח רי״ט:ז) ; le Beit Yossef en donne la source : ולענין הלכה נראה דפחות מפרסה אינו מברך הגומל כדברי בה״ג לענין תפלת הדרך (בית יוסף או״ח סימן רי״ט), et la Michna Beroura la raison : דבמקום קרוב כזה בודאי לאו בחזקת סכנה הוא (משנה ברורה, מ״ב רי״ט:כג). Le Turei Zahav en tire une conséquence pour la prière du voyageur : דהא כתב הטור במילתא אחרית׳ דבתפל׳ הדרך צריך אדם לבקש רחמי׳ טפי מברכ׳ הגומל לפי שברכת הגומל היא במקום תודה (ט״ז על שולחן ערוך אורח חיים, סימן רי״ט). résumé : en deçà d’une parsa il n’y a pas de « route » ; au-delà, ou dans un lieu notoirement dangereux, il y en a une — et le Turei Zahav observe au passage que haGomel est plus exigeante que la prière du voyageur, car elle tient lieu de sacrifice de remerciement.
Et de nos jours ? l’Aroukh haChoulhan écrivait de son temps que la bénédiction ne s’applique plus אפילו בנסיעות רחוקות, אם לא דרך הים ומדבריות (ערוך השלחן או״ח סימן רי״ט), et que ורק תפלת הדרך שבסימן ק״י יש חיוב לאומרה בכל מקום (ערוך השלחן או״ח סימן רי״ט). Le Beour Halakha rappelle en sens inverse une règle qui ne change pas : ודע עוד דפשוט דלכו״ע בין בים ובין במדבר מברכין אפילו לא קרה לו שום סכנה (ביאור הלכה סימן רי״ט), אלא כיון שעלול לו לקרות מקרים כאלה צריך לאודויי שניצל מזה (ביאור הלכה סימן רי״ט). résumé : on ne bénit pas parce qu’un malheur est arrivé, mais parce qu’on était exposé à ce qu’il arrive ; reste à savoir quelles routes le sont encore. Pour la pratique, on suit son Rav.

Séif 8 — בכל חולי, וההגה

בכל חולי צריך לברך אפילו אינו חולי של סכנה ולא מכה של חלל אלא כל שעלה למטה וירד מפני שדומה כמי שהעלוהו לגרדום (פי׳ מעלות שעושין דיינים לשבת כשדנין) לידון אין הפרש בין שיש לו מיחוש קבוע ובא מזמן לזמן ובין שאינו קבוע: הגה ויש אומרים דאינו מברך רק על חולי שיש בו סכנה כגון מכה של חלל (טור בשם הראב״ד והר״ר יוסף וכן נוהגין באשכנז):
Séif 8 : pour toute maladie il faut bénir, même si ce n’est pas une maladie comportant un danger, ni une plaie interne, mais dès lors qu’il s’est alité et s’est relevé — parce qu’il ressemble à celui que l’on a fait monter sur l’estrade (explication : les degrés que dressent les juges pour siéger quand ils jugent) pour être jugé. Et il n’y a pas de différence entre celui qui a un mal chronique revenant de temps à autre et celui dont le mal n’est pas chronique. Glose : et certains disent qu’il ne bénit que sur une maladie comportant un danger, comme une plaie interne (Tour au nom du Raavad et de Rabbi Yossef ; et tel est l’usage en Ashkenaz).
L’image de l’estrade. בכל חולי צריך לברך אפילו אינו חולי של סכנה ולא מכה של חלל אלא כל שעלה למטה וירד מפני שדומה כמי שהעלוהו לגרדום (שו״ע או״ח רי״ט:ח). La Michna Beroura déplie la comparaison : שאין אנו יודעים איך יצא דינו כמו כן בחולה כיון שנפל למשכב אין אנו יודעים סופו שכמה פעמים אע״פ שתחלתו לא היה סכנה לבסוף מתגברת המחלה ובא לידי סכנה (משנה ברורה, מ״ב רי״ט:כה). Le Beit Yossef en avait la source : דלאו דוקא בחולי שיש בו סכנה ולא במכה של חלל דוקא אלא כל שעלה למטה וירד צריך להודות שדומה כמי שהעלוהו לגרדום לידון (בית יוסף או״ח סימן רי״ט). résumé : celui qui s’alite ne sait pas comment son procès tournera — c’est ce qui fait de sa guérison une délivrance, non le pronostic du médecin.
Mais il faut s’être alité. אבל אם לא עלה למטה כלל רק שיש לו איזה מיחוש בעלמא בראשו או בגרונו וכה״ג אינו מברך אפילו לדעה זו (משנה ברורה, מ״ב רי״ט:כד) ; et אלא בכל גוונא כל שעלה למטה מחמתו בזמן שחשש בו חייב לברך אח״כ (משנה ברורה, מ״ב רי״ט:כז). Sur le mal chronique, le Magen Avraham : ואף על פי שפעמי׳ רבות נתרפא ממנו מ״מ לאו בכל יומא מתרחיש ניסא (מגן אברהם או״ח סימן רי״ט), et la Michna Beroura au nom du Rachba : ואדרבה כל שהוא קבוע הוא יותר מתחזק ואע״פ שנעשה לו נס פעמים רבות וניצול ממנו מן השמים רחמוהו ולאו כל שעתא מתרחיש ניסא (משנה ברורה, מ״ב רי״ט:כו). résumé : un mal de tête ne suffit pas ; mais l’habitude d’un mal ne le rend pas anodin — au contraire, on n’a pas droit à un miracle chaque fois.
La glose, et ce qu’elle vise. ויש אומרים דאינו מברך רק על חולי שיש בו סכנה כגון מכה של חלל (רמ״א או״ח רי״ט:ח) ; la Michna Beroura élargit : או שאר חולי שיש בו סכנה כגון קדחת של כל הגוף (משנה ברורה, מ״ב רי״ט:כח), et rapporte que l’usage n’est pas unanime : וכתב המ״א דקצת נוהגין כסברת המחבר וכן דעת הא״ר לדינא (משנה ברורה, מ״ב רי״ט:כח). Le Turei Zahav propose une mesure de temps : וה״ה בחולה שמוטל במטה יותר מג׳ ימים כנ״ל דהא צריך לבקשת רחמים מאחרים (ט״ז על שולחן ערוך אורח חיים, סימן רי״ט), reprise par l’Aroukh haChoulhan : וכן החולה שמוטל במטה יותר מג׳ ימים צריך לברך (ערוך השלחן או״ח סימן רי״ט). résumé : selon la glose il faut un danger véritable ; selon la mesure du Turei Zahav, trois jours au lit valent danger, parce qu’alors on demande pour le malade la prière des autres. Pour la pratique, on suit son Rav.

F. הני ארבעה לאו דוקא — la liste est-elle close ?

לָאו דַּוְקָא — « pas au sens strict ». La question du dernier séif est celle de toute liste close : les quatre sont-ils une définition, ou des exemples ? Le Rivach, cité par le Beit Yossef, tranche par un raisonnement a fortiori : תשובה נראה שצריך לברך שהרי הולכי מדברות שצריכים להודות זהו מפני סכנת אריה וגנבים המצוים בדרכים (בית יוסף או״ח סימן רי״ט).

Séif 9 — הני ארבעה לאו דוקא

הני ארבעה לאו דוקא דה״ה למי שנעשה לו נס כגון שנפל עליו כותל או ניצול מדריסת שור ונגיחותיו או שעמד עליו בעיר אריה לטרפו או אם גנבים באו לו אם שודדי לילה וניצל מהם וכל כיוצא בזה כלם צריכים לברך הגומל: ויש אומרים שאין מברכין הגומל אלא הני ארבעה דוקא וטוב לברך בלא הזכרת שם ומלכות:
Séif 9 : ces quatre ne sont pas au sens strict, car il en va de même pour celui à qui un miracle est arrivé — par exemple si un mur lui est tombé dessus, s’il a été sauvé du piétinement d’un bœuf et de ses coups de corne, ou si un lion s’est dressé sur lui dans la ville pour le déchirer, ou si des voleurs sont venus à lui, ou des pillards de nuit, et qu’il en a été sauvé — tous doivent bénir haGomel. Et certains disent qu’on ne bénit haGomel que sur ces quatre précisément, et il est bon de bénir sans mentionner le Nom ni la Royauté.
L’argument du Rivach : les quatre sont des exemples. תשובה נראה שצריך לברך שהרי הולכי מדברות שצריכים להודות זהו מפני סכנת אריה וגנבים המצוים בדרכים (בית יוסף או״ח סימן רי״ט), et il ajoute : ולא הוזכרו הד׳ בכתוב אלא מפני שהם מצוים תמיד בדרך מנהגו של עולם ברוב האנשים (בית יוסף או״ח סימן רי״ט). Le Beour haGra le dit en trois mots : ס״ט הני כו׳. שהרי סכנות מדברות הוא מפני אריה וגנבי (ביאור הגר״א על שולחן ערוך אורח חיים סימן רי״ט). résumé : si l’on rend grâce au sortir du désert, c’est à cause des lions et des brigands — donc le lion et le brigand obligent partout, et la liste des quatre n’était que la description de ce qui arrive le plus souvent.
L’avis opposé, et ce qu’il répond. ויש אומרים שאין מברכין הגומל אלא הני ארבעה דוקא וטוב לברך בלא הזכרת שם ומלכות (שו״ע או״ח רי״ט:ט) ; sa source est dans le Beit Yossef : י״א שד׳ בלבד צריכין להודות אבל אחרים שבירכו הויא ברכה לבטלה (בית יוסף או״ח סימן רי״ט), וכן פסק ה״ר שם טוב פלכו בשם התוס׳ דאלו הד׳ דוקא (בית יוסף או״ח סימן רי״ט). La Michna Beroura donne le raisonnement : משום שמצויים ביותר תקנו עליהם ברכת הגומל משא״כ אינך שאינם שכיחים כלל אין לברך עליהם הגומל (משנה ברורה, מ״ב רי״ט:לא), et le Beour haGra de même : וי״א כו׳. מדנקט הני דוקא וס׳ הראשונה ס״ל דנקט הני מפני שהן מצויין יותר ברוב (ביאור הגר״א על שולחן ערוך אורח חיים סימן רי״ט). résumé : ce ne sont pas les plus grands dangers qui ont été retenus, mais les plus fréquents — et une institution des Sages ne s’étend pas au-delà de ce pour quoi elle a été faite ; pour le reste, il y a la bénédiction du miracle.
Ce que fait l’usage. והאחרונים כתבו דהמנהג כסברא ראשונה וכן מסתבר (משנה ברורה, מ״ב רי״ט:לב) ; le Turei Zahav dans le même sens : אבל ראיתי נוהגין הרבה כסברא ראשונ׳ שהיא דעת ריב״ש ומסתבר כן דכל סכנות נכללו בהולכי מדבר דנקט בגמרא (ט״ז על שולחן ערוך אורח חיים, סימן רי״ט), le Magen Avraham aussi : ועכשיו נהגו לברך כל מי שנעשה לו נס וכ״כ בלבוש (מגן אברהם או״ח סימן רי״ט), et l’Aroukh haChoulhan tranche : והאחרונים כתבו שיש לברך על כל דבר סכנה כשניצול הימנה, וכן המנהג הפשוט ואין לשנות (ערוך השלחן או״ח סימן רי״ט) — après avoir observé que la solution moyenne n’en est pas une : ובאמת בלא הזכרת שם ומלכות אינה ברכה כלל (ערוך השלחן או״ח סימן רי״ט). Et la Michna Beroura ajoute le cas qui met tout le monde d’accord : ומי שהלך בדרך אפילו שלא במקום סכנה ובאו עליו לסטים להרגו וניצול לכו״ע מברך ברכת הגומל (משנה ברורה, מ״ב רי״ט:לא) ; ainsi que le complément : ואעפ״כ כשיגיע למקום שנעשה בו הנס יברך גם שעשה לי נס במקום הזה (משנה ברורה, מ״ב רי״ט:ל). résumé : l’usage répandu suit le premier avis et bénit sur toute délivrance ; et lorsqu’on repasse à l’endroit du danger, on ajoute la bénédiction du miracle. Pour la pratique, on suit son Rav.
Le siman en une phrase : celui qui sort d’une des quatre détresses du psaume 107 — la mer, le désert, la maladie, la prison — se lève devant dix personnes et reconnaît publiquement avoir reçu plus qu’il ne lui était dû : הגומל לחייבים טובות שגמלני כל טוב ; et toute la discussion du siman porte sur les bords de cette obligation — le délai, le degré de danger, et les délivrances que la liste des quatre n’a pas nommées.

Cas pratiques

Cas 1 — Je rentre d’un long vol

Situation : Je reviens d’un voyage de dix heures en avion. Dois-je dire haGomel ?
Conduite : Tout dépend de l’usage que l’on suit et de la manière dont on classe le vol. Le séif 7 oppose les deux traditions : באשכנז וצרפת אין מברכין כשהולכין מעיר לעיר שלא חייבו אלא בהולכי מדברות דשכיחי ביה חיות רעות ולסטים (שו״ע או״ח רי״ט:ז), contre ובספרד נוהגים לברך מפני שכל הדרכים בחזקת סכנה (שו״ע או״ח רי״ט:ז). La Michna Beroura montre la logique de la seconde : דס״ל דברכה זו שוה לענין ברכת תפלת הדרך לעיל בסימן ק״י עי״ש (משנה ברורה, מ״ב רי״ט:כב). L’Aroukh haChoulhan, lui, écrivait de son temps que la bénédiction ne vaut plus אפילו בנסיעות רחוקות, אם לא דרך הים ומדבריות (ערוך השלחן או״ח סימן רי״ט). Et le Beour Halakha rappelle qu’on ne bénit pas parce qu’un incident a eu lieu : ודע עוד דפשוט דלכו״ע בין בים ובין במדבר מברכין אפילו לא קרה לו שום סכנה (ביאור הלכה סימן רי״ט). résumé : la question n’est pas « ai-je eu peur ? » mais « cette route relève-t-elle de celles qu’on a présumées dangereuses ? » — et la réponse dépend de l’usage de sa communauté. Pour la pratique, on suit son Rav.

Cas 2 — Je suis sorti de l’hôpital

Situation : J’ai passé quatre jours alité pour une infection sans gravité, et je vais mieux. Dois-je bénir ?
Conduite : Le Mehaber dit oui : בכל חולי צריך לברך אפילו אינו חולי של סכנה ולא מכה של חלל אלא כל שעלה למטה וירד מפני שדומה כמי שהעלוהו לגרדום (שו״ע או״ח רי״ט:ח) ; la glose du Rama demande davantage : ויש אומרים דאינו מברך רק על חולי שיש בו סכנה כגון מכה של חלל (רמ״א או״ח רי״ט:ח). Mais la Michna Beroura pose d’abord la condition commune : אבל אם לא עלה למטה כלל רק שיש לו איזה מיחוש בעלמא בראשו או בגרונו וכה״ג אינו מברך אפילו לדעה זו (משנה ברורה, מ״ב רי״ט:כד) ; et le Turei Zahav donne une mesure qui rapproche les deux avis : וה״ה בחולה שמוטל במטה יותר מג׳ ימים כנ״ל דהא צריך לבקשת רחמים מאחרים (ט״ז על שולחן ערוך אורח חיים, סימן רי״ט). Enfin, on ne bénit qu’une fois rétabli : ונתרפא - והולך כבר על בוריו (משנה ברורה, מ״ב רי״ט:ב). résumé : s’être alité est la condition minimale ; au-delà, l’usage ashkénaze demande un danger véritable, que trois jours au lit peuvent constituer. Pour la pratique, on suit son Rav.

Cas 3 — Ma femme vient d’accoucher : est-ce moi qui bénis ?

Situation : Mon épouse a accouché et se porte bien. Puis-je dire haGomel pour elle ?
Conduite : C’est exactement le cas construit par la glose : ואין זה ברכה לבטלה מן המברך אע״פ שלא נתחייב בברכה זו הואיל ואינו מברך רק דרך שבח והודאה על טובת חבירו שמשמח בה (רמ״א או״ח רי״ט:ד), et la Michna Beroura le décrit : וכ״ש על אשתו שהיא כגופו דרשאי לברך ומזה נוהגים קצת אנשים שכשיולדות נשותיהם וחוזרות לבורין עומדים ומברכים ברכת הגומל (משנה ברורה, מ״ב רי״ט:יז), avec la formule : ונוסח הברכה יאמר הגומל לחייבים טובות שגמלך כל טוב (משנה ברורה, מ״ב רי״ט:יז) — et il faut qu’elle réponde Amen : ואי לא ענה אמן לא יצא ומיירי ששמע הברכה מתחלתה ועד סופה וכוון נמי לצאת בה ידי חובת ברכת הגומל שנתחייב (משנה ברורה, מ״ב רי״ט:יא). Le Beit Yossef s’y opposait pourtant : ולענין הלכה כיון דלדברי הכל אינו חייב לברך לא יברך ואם בירך גוערין בו דדילמא ברכה לבטלה היא (בית יוסף או״ח סימן רי״ט), et la Michna Beroura conclut : וע״כ מהנכון ליזהר לכתחלה שלא לברך ברכת הגומל אפילו על קרובו ואוהבו כ״א על אביו ורבו לבד (משנה ברורה, מ״ב רי״ט:יח). L’Aroukh haChoulhan témoigne du même partage : וקטן אין לו לברך ברכה זו, ונשים נהגו שלא לברך, ואין בזה שום טעם (ערוך השלחן או״ח סימן רי״ט). résumé : l’usage existe et a de solides appuis, mais plusieurs Aharonim préfèrent que la femme bénisse elle-même devant dix. Pour la pratique, on suit son Rav.

Questions de compréhension

Vérifie ta compréhension :
  1. D’où viennent les quatre délivrances du séif 1, et pourquoi sont-elles quatre et non trois ou cinq ?
  2. Pourquoi dit-on « qui fait du bien aux débiteurs » (séif 2) ?
  3. Dix ou douze ? Où la Guemara s’arrête-t-elle, et comment le Mehaber tranche-t-il (séif 3) ?
  4. Pourquoi le Amen est-il indispensable au séif 4 et facultatif au séif 5 ?
  5. La liste des quatre est-elle une définition ou une série d’exemples (séif 9) ?

Pour aller plus loin

Si tu veux approfondir ce siman :
Continuer vers le siman suivantSiman 220 →
~ ~ ~ ~ ~
DAAT · רב יוסף חיים סממה

סימן רי״ט · ט׳ סעיפים · Niveau 1 — Initiation
♥ Soutenir DAAT
📖Rejoindre la khavroutha