✦ ❖ ✦
DAAT · NIVEAU 1 — INITIATION
Siman רי״ח · Là où un miracle a eu lieu
ברכות הנעשים על הנסים — la bénédiction du lieu (שעשה נסים לאבותינו במקום הזה), le miracle de tous et celui d’un seul, les trente jours (משלשים לשלשים), et jusqu’où va le mot « miracle » (נס שהוא יוצא ממנהג העולם)
סימן רי״ח · ט׳ סעיפים
ברכות הנעשים על הנסים
🌱 Niveau Initiation · מתחילים
✦ ❖ ✦
Les simanim précédents achevaient les bénédictions de l’odorat. Celui-ci ouvre un chapitre entièrement neuf, que le Tour intitule הלכות ברכת הראיה — les bénédictions que l’on dit sur ce que l’on voit — et il commence par la plus grave d’entre elles : celle que l’on prononce en arrivant à l’endroit même où un miracle a eu lieu. Texte hébreu, traduction française et explication des ט׳ seifim, avec une section de cas pratiques.
Sujet : Les bénédictions dites sur les miracles — נס של רבים ונס של יחיד, משלשים לשלשים, אדם מסוים, וגדר הנס
Source : שולחן ערוך אורח חיים סימן רי״ח · ט׳ סעיפים
Compilation : רב יוסף חיים סממה
DAAT · daattorah.com
Une bénédiction qui ne répond ni à un aliment, ni à une odeur, ni à un commandement : elle répond à un lieu. Celui qui arrive là où D-ieu a sauvé Israël s’arrête et dit שעשה נסים לאבותינו במקום הזה. Tout le siman déplie cette phrase : sur quels lieux, pour quel miracle, à qui la bénédiction revient, et tous les combien. Deux questions le traversent d’un bout à l’autre — pour qui le miracle a-t-il été fait (tout Israël, un homme seul, un maître, un homme illustre) et qu’est-ce qui mérite le nom de miracle (le dernier séif). Nous étudions ici au niveau du principe ; pour la conduite personnelle, on se réfère à la décision du Rav.
📑 Plan de l’étude
A. שעשה נסים לאבותינו במקום הזה (séifim 1-3) — quels lieux, pour quel public, et de trente jours en trente jours
B. נס של יחיד (séifim 4-5) — celui à qui le miracle est arrivé, ses descendants, et plusieurs miracles en une seule bénédiction
C. נס של רבו ושל אדם מסוים (séifim 6-7) — le maître, l’homme illustre, et celui par qui le Nom du Ciel a été sanctifié
D. אשתו של לוט וגדר הנס (séifim 8-9) — deux bénédictions sur une seule vue, et ce qui mérite le nom de miracle
1-3. Cas pratiques et questions de compréhension
A. שעשה נסים לאבותינו במקום הזה — le miracle fait à la collectivité
נֵס — l’Aroukh haChoulhan ouvre le siman en distinguant deux ordres de miracles. Il y a d’abord ceux qui nous portent en permanence sans se laisser voir : מכל מקום כל זה הם ניסים נסתרים וכרוכים בהטבע (ערוך השלחן או״ח סימן רי״ח). Et il y a ceux qui se sont montrés au grand jour : אבל הרואה מקומות שנעשו נסים לאבותינו בגלוי, כמו ביציאת מצרים וכיוצא בזה - מחוייבים אנחנו לברך בשם ומלכות (ערוך השלחן או״ח סימן רי״ח). Pourquoi bénir un miracle qui n’est pas arrivé à nous ? דניסי אבותינו נוגעים גם לנו בכל דור ודור (ערוך השלחן או״ח סימן רי״ח) — résumé : le salut des pères est encore le nôtre, comme on le dit de Hanouka et de Pourim ; c’est pourquoi le lieu où il s’est produit appelle une bénédiction pleine, avec Nom et Royauté.
Séif 1 — הרואה מקום שנעשו בו נסים לישראל
הרואה מקום שנעשו בו נסים לישראל כגון מעברות הים ומעברות הירדן ומעברות נחלי ארנון ואבני אלגביש של בית חורון ואבן שבקש עוג לזרוק על ישראל ואבן שישב עליה משה בעת מלחמת עמלק וחומת יריחו מברך שעשה נסים לאבותינו במקום הזה ובין ברכה זו ובין שאר ברכות הראיה הרי הם כשאר ברכות וכולם בהזכרת שם ומלכות:
Séif 1 : celui qui voit un lieu où des miracles ont été faits pour Israël — comme les passages de la Mer, les passages du Jourdain, les passages des torrents de l’Arnon, les pierres de grêle de Beit Horon, la pierre qu’Og voulut jeter sur Israël, la pierre sur laquelle Moché s’assit lors de la guerre d’Amalek, et la muraille de Jéricho — bénit « שעשה נסים לאבותינו במקום הזה ». Et tant cette bénédiction que les autres bénédictions de la vue sont comme les autres bénédictions : toutes se disent avec la mention du Nom et de la Royauté.
La Michna, et d’où elle est apprise. La Michna pose la règle : הרואה מקום שנעשו בו נסים לישראל, אומר: ברוך … שעשה נסים לאבותינו במקום הזה (משנה ברכות פרק ט משנה א). Et la Guemara demande d’où elle sort : מנא הני מילי? אמר רבי יוחנן, דאמר קרא: ויאמר יתרו ברוך ה׳ אשר הציל וגו׳ (ברכות נ״ד ע״א). résumé : c’est Yitro qui, le premier, a béni pour un salut qui ne lui était pas arrivé — et de là que l’on bénit sur le lieu du miracle des pères.
La braïta que le Mehaber recopie presque mot pour mot. תנו רבנן: הרואה מעברות הים, ומעברות הירדן, מעברות נחלי ארנון, אבני אלגביש במורד בית חורון, ואבן שבקש לזרוק עוג מלך הבשן על ישראל, ואבן שישב עליה משה בשעה שעשה יהושע מלחמה בעמלק, ואשתו של לוט, וחומת יריחו שנבלעה במקומה — על כולן צריך שיתן הודאה ושבח לפני המקום (ברכות נ״ד ע״א). Le Tour la rapporte avec la formule complète : הרואה מקום שנעשו בו ניסים לישראל כגון מעברות הים ומעברות הירדן ומעברות נחלי ארנון ואבני אלגביש של בית חורון ואבן שביקש עוג מלך הבשן לזרוק על ישראל ואבן שישב עליה משה בשעה שעשה מלחמה עם עמלק וחומת יריחו מברך בא״י אמ״ה שעשה נסים לאבותינו במקום הזה (טור או״ח סימן רי״ח). résumé : le Mehaber n’invente pas la liste — il la reçoit de la braïta, en y laissant la femme de Loth pour le séif 8, parce qu’elle appelle une autre bénédiction.
Les lieux, un par un. La Michna Beroura les identifie : מקום שעברו ישראל בים ביבשה (משנה ברורה, מ״ב רי״ח:א) ; מקום שעברו ישראל בירדן בחרבה בימי יהושע (משנה ברורה, מ״ב רי״ח:ב) ; מפורש בש״ס שהיו שני הרים ועמק ביניהם שהיו ישראל צריכין לעבור דרך אותו עמק ונחבאו האמוריים במערות שעשו בהרים בצדי העמק כדי שיפלו עליהם פתאום בעברם בעמק ונעשה נס שנדבקו ההרים זה בזה בעבור ארון ברית ה׳ עליהם ונהרגו כולם שם (משנה ברורה, מ״ב רי״ח:ג) ; שהושלכו מן השמים על האומות שנלחמו עם יהושע כדכתיב בקרא (משנה ברורה, מ״ב רי״ח:ד) ; et pour Jéricho שנבלעה במקומה (משנה ברורה, מ״ב רי״ח:ו), la Guemara précisant que la muraille ne tomba pas mais s’enfonça : כיון דפותיה ורומה כי הדדי נינהו, משום הכי אבלעה בלועי (ברכות נ״ד ע״ב). Pour la pierre d’Og la Guemara raconte : אמר מחנה ישראל כמה הוי — תלתא פרסי, איזיל ואיעקר טורא בר תלתא פרסי ואישדי עלייהו, ואיקטלינהו (ברכות נ״ד ע״ב), puis אזל עקר טורא בר תלתא פרסי ואייתי על רישיה, ואייתי קודשא בריך הוא עליה קמצי ונקבוה, ונחית בצואריה (ברכות נ״ד ע״ב) ; et pour celle de Moché, ואבן שישב עליה משה — דכתיב: וידי משה כבדים ויקחו אבן וישימו תחתיו וישב עליה (ברכות נ״ד ע״ב). résumé : sept lieux, dont chacun garde la trace d’un salut — et c’est cette trace, non le paysage, qui reçoit la bénédiction.
Faut-il que le miracle se voie dans le lieu ? Le Magen Avraham l’exige : משמע לכאורה דדוקא כגון הנך שניכר הנס מתוך המקום אבל בלא״ה כגון סביב ירושלים שנפלה מחנה סנחריב אין מברכין כמ״ש התוס׳ והמרדכי מיהו על נס שלו אפילו אינו ניכר מתוך המקום מברך (מגן אברהם או״ח סימן רי״ח). La Michna Beroura reprend sa distinction : כתב המ״א לכאורה משמע דדוקא הנך וכדומה שניכר הנס מתוך המקום (משנה ברורה, מ״ב רי״ח:ז), אבל בלא״ה כגון בבואנו סמוך לירושלים שקרה שם נס בעת מלחמת סנחרב שיצא מלאך ה׳ והמית כל המחנה אין מברכין על כגון זה שעשה נסים שאין הנס ניכר מתוך המקום (משנה ברורה, מ״ב רי״ח:ז) ; et elle ajoute la réserve : מיהו על נס שלו אפי׳ אין ניכר מתוך המקום כל שמגיע למקום ששם קרה הנס מברך (משנה ברורה, מ״ב רי״ח:ז). L’Aroukh haChoulhan hésite pourtant : והנה בהניסים שנתבארו יש מהם שרואים הנס ממש כמו שהיה, כמו אבני אלגביש והאבנים של משה ושל עוג (ערוך השלחן או״ח סימן רי״ח). résumé : pour un miracle des pères, il faut que le lieu porte encore quelque chose du miracle ; pour son propre miracle, il suffit d’être arrivé à l’endroit.
Voir l’endroit précis — et non la région. Le Kaftor vaFérah, cité par le Beour Halakha : נראה בפירושו שאין המברך מברך עד שיראה בפרט מקום הנס כמו שהרואה ים סוף לא יברך אם לא ראה מקום שעברו בו וכן הרואה הירדן עד שיראה מקום שעברו (ביאור הלכה סימן רי״ח) ; et le Beour Halakha y souscrit : הנה בעיקר דבריו שצריך לראות דוקא מקום הנס ביחוד משמע כן גם משאר פוסקים וכ״כ רש״י בד״ה מעברות (ביאור הלכה סימן רי״ח). Quant au Nom et à la Royauté, c’est la position du Rambam contre le Raavad, comme l’écrit le Tour : וכן בכל הברכות צריך להזכיר בהם שם ומלכות כ״כ הרמב״ם ז״ל לאפוקי מדברי הראב״ד ז״ל שכתב שאין צריכות שם ומלכות (טור או״ח סימן רי״ח) ; le Beit Yossef range les Richonim derrière lui : והתוספות והר״י והרא״ש והרשב״א והמרדכי בפרק הרואה הסכימו לדעת הרמב״ם דבברכות הראיה נמי בעינן שם ומלכות וכתבו דבהדיא אמרו בירושלמי כן (בית יוסף או״ח סימן רי״ח). La Michna Beroura en tire une conséquence de formulation : וכן צריך לומר נמי אתה ואלהינו כמו בשאר ברכות גמורות (משנה ברורה, מ״ב רי״ח:ט). résumé : on ne bénit pas sur « la Mer Rouge » en général, mais sur le point où l’on est passé ; et la bénédiction est une bénédiction entière, ברוך אתה ה׳ אלהינו מלך העולם.
Séif 2 — על נס שנעשה לקצת ישראל
על נס שנעשה לקצת ישראל כל זמן שלא נעשה לכל ישראל או רובן ואפי׳ נעשה לקצת שבטים אין מברכין עליו:
Séif 2 : sur un miracle qui a été fait pour une partie d’Israël — tant qu’il n’a pas été fait pour tout Israël ou pour la majorité, et même s’il a été fait pour quelques tribus — on ne bénit pas dessus.
Ce qu’est un « miracle des multitudes ». Le Beit Yossef donne la définition : וכתב הר״י דניסא דרבים היינו שנעשה לכל ישראל או רובן אבל שלא נעשה לרוב ישראל נקרא ניסא דיחיד (בית יוסף או״ח סימן רי״ח). Et la Michna Beroura tire la conséquence du séif : אלא אותם שנעשה להם הנס בעצמם (משנה ברורה, מ״ב רי״ח:י). L’Aroukh haChoulhan résume : על נס שלא נעשה לכל ישראל או לרוב ישראל אלא למקצת ישראל, ואפילו נעשה לכמה שבטים, מכל מקום כיון שאינם רוב ישראל - אין מברכין עליו (ערוך השלחן או״ח סימן רי״ח). résumé : la bénédiction publique suppose un salut public ; en deçà de la majorité d’Israël, le miracle reste privé, et seuls ceux qu’il a sauvés bénissent.
Et une tribu entière ? Le Tour rapporte la question du Yerouchalmi : ותו איתא בירושלמי על הנס של שבטים מהו שיברך למאן דאמר כל שבט ושבט איקרי קהל מברך ומאן דאמר כל השבטים איקרו קהל אינו מברך (טור או״ח סימן רי״ח). Le Beit Yossef cite la version où plusieurs questions restent en suspens : ומיהו נוסחת הירושלמי דידן כך היא מהו שיברך אדם על נסי אביו ורבו ואם היה אדם מסויים כגון יואב בן צרויה וחביריו ואדם שנתקדש בו שם שמים כגון דניאל וחביריו ונס של שבטים מהו שמברך (בית יוסף או״ח סימן רי״ח) ; et il conclut : וכיון דלא איפשיטו מספק לא מברכין עלייהו (בית יוסף או״ח סימן רי״ח). résumé : une tribu est-elle un « public » ? Le Talmud de Jérusalem lie la réponse à une divergence connue, et le Mehaber, dans le doute, s’abstient de bénir.
Séif 3 — משלשים לשלשים יום
כל אלו הדברי׳ אינם אלא כשרואה אותם משלשי׳ לשלשים יום ואז הם חובה כמו בפעם ראשונה:
Séif 3 : toutes ces choses ne s’appliquent que lorsqu’il les voit de trente jours en trente jours ; et alors elles sont une obligation, comme la première fois.
La divergence que ce séif tranche. Le Tour l’expose : וכתב עוד הראב״ד שאין עליו חובה לברך על הנס אלא בפעם ראשונה מכאן ואילך רשות אבל א״א ז״ל כתב שכל אלו הברכות אינן אלא כשרואה אותן מל׳ יום לל׳ יום ואז הם חובה כמו בפעם ראשונה (טור או״ח סימן רי״ח). Le Beit Yossef relève que le Roch s’oppose au Raavad sur deux points : והדבר מבואר שהוא חולק על דברי הראב״ד בשתים שהראב״ד סובר שאינו מברך על הנס בתורת חובה אלא פעם ראשונה לבד והוא סובר שכל שרואה אותם מל׳ יום לל׳ יום חייב לברך כמו בפעם ראשונה (בית יוסף או״ח סימן רי״ח). résumé : pour le Raavad, seule la première vue oblige, le reste est facultatif ; pour le Roch — que le Mehaber suit — chaque vue séparée de trente jours oblige de nouveau, et à l’intérieur des trente jours il est interdit de bénir.
Comment se comptent les trente jours. חוץ מיום שראה וחוץ מיום שעומד בו עתה (משנה ברורה, מ״ב רי״ח:יא). L’Aroukh haChoulhan dit la même chose : ברכות אלו כהרבה מברכות הראייה שחיובן משלשים יום לשלשים יום, והיינו לבד שני ימים של הראיות (ערוך השלחן או״ח סימן רי״ח). Et avant ce terme ? וקודם לכן אסור וברכתו לבטלה (משנה ברורה, מ״ב רי״ח:יב). résumé : les deux jours de vue ne comptent pas dans les trente ; et bénir avant terme n’est pas une pieuse rigueur mais une bénédiction en vain.
Pourquoi le tonnerre, lui, se bénit chaque fois. La Michna Beroura pose l’objection : ואין להקשות מ״ש מברכת רעמים וזועות וברכת בשמים שמברך בכל פעם ואפילו בו ביום (משנה ברורה, מ״ב רי״ח:יג) ; et elle répond : דשאני התם שמברך ארעמים וזיקים חדשים וכמו כן ברכת הבושם מברך אריח חדש שנודף תמיד משא״כ הכא שלא נתחדש שום דבר מזמן שבירך ע״כ לא חשיב לברוכי אא״כ עבר זמן מרובה כל׳ יום (משנה ברורה, מ״ב רי״ח:יג). résumé : le tonnerre est chaque fois un tonnerre nouveau, et le parfum une odeur nouvelle ; le lieu du miracle, lui, est resté exactement ce qu’il était — il faut qu’un long temps passe pour qu’il redevienne une nouveauté.
B. נס של יחיד — le miracle fait à un homme seul
נֵס שֶׁל יָחִיד — un miracle qui n’a sauvé qu’un homme ne fonde pas de bénédiction publique, mais il en fonde une privée. L’Aroukh haChoulhan sépare nettement les deux : הרואה מקום שנעשה נס ליחיד או להרבה יחידים - אינו מברך (ערוך השלחן או״ח סימן רי״ח) ; et il ajoute, contre l’exigence du séif 1, que pour son propre miracle ואפילו אין הנס ניכר מתוך המקום (ערוך השלחן או״ח סימן רי״ח), דלא על המקום מברך אלא על נס גופו (ערוך השלחן או״ח סימן רי״ח). résumé : ici la bénédiction ne porte pas sur ce que le lieu montre, mais sur ce qui est arrivé à ce corps-là — et c’est pourquoi elle appartient à lui et aux siens.
Séif 4 — הרואה מקום שנעשה נס ליחיד
הרואה מקום שנעשה נס ליחיד אינו מברך אבל הוא עצמו מברך שעשה לי נס במקום הזה וכל יוצאי יריכו גם כן מברכין שעשה נס לאבי במקום הזה:
Séif 4 : celui qui voit un lieu où un miracle a été fait pour un individu ne bénit pas ; mais lui-même bénit « שעשה לי נס במקום הזה », et tous ses descendants bénissent également « שעשה נס לאבי במקום הזה ».
L’histoire d’où sort le din. La Guemara raconte : והא ההוא גברא דהוה קא אזיל בעבר ימינא. נפל עליה אריא, אתעביד ליה ניסא ואיתצל מיניה (ברכות נ״ד ע״א), et אתא לקמיה דרבא, ואמר ליה: כל אימת דמטית להתם — בריך ברוך שעשה לי נס במקום הזה (ברכות נ״ד ע״א). De là elle conclut la règle des deux régimes : אמרי: אניסא דרבים — כולי עלמא מיחייבי לברוכי, אניסא דיחיד — איהו חייב לברוכי (ברכות נ״ד ע״א). résumé : le lion, le passant sauvé, et l’instruction de Rava — chaque fois qu’il repassera, qu’il bénisse. Le miracle de la collectivité oblige tout le monde ; celui d’un homme n’oblige que lui.
Le passant, lui, ne bénit pas. וכבר מבואר בס״ב דכל זמן שלא נעשה נס לרוב ישראל כיחיד דיינינן ליה (משנה ברורה, מ״ב רי״ח:יד). C’est aussi la langue de l’Aroukh haChoulhan : הרואה מקום שנעשה נס ליחיד או להרבה יחידים - אינו מברך (ערוך השלחן או״ח סימן רי״ח). résumé : un miracle privé ne devient pas public parce que d’autres viennent voir l’endroit ; il n’y a de bénédiction que pour celui qu’il concerne.
Quand l’intéressé bénit-il, et jusqu’à quand ? היינו כשחוזר ומגיע שם אחר שקרא לו הנס ומפעם הראשונה ואילך אינו מברך כשמגיע שם אא״כ עברו שלשים יום מברכה ראשונה וכבסעיף ג׳ (משנה ברורה, מ״ב רי״ח:טו). Pour les descendants, le Tour rapporte la lecture large : ויש מפרשים לפי גירסתם לאו דוקא בן בנו אלא הוא הדין נמי כל יוצאי יריכו מברכין ברוך שעשה נס לאבותינו במקום הזה (טור או״ח סימן רי״ח), et le Beit Yossef en donne la raison : כ״כ שם הרשב״א וטעמא משום דכל יוצאי יריכו שותפים באותו הנס (בית יוסף או״ח סימן רי״ח). Mais la Michna Beroura resserre : עיין בא״ר שהכריע דבנו ובן בנו צריכין לברך בין שנולדו קודם שקרה הנס ובין שנולדו לאחר מכן משום כבוד אביהם ומנכד ואילך אין מברכין אא״כ נולדו אבותיהם אחר שקרה הנס לאביהם הראשון דבזה הם שותפים כולם באותו הנס (משנה ברורה, מ״ב רי״ח:טז), et la formule change avec le degré : זה קאי על בן ומבן הבן ואילך יברך שעשה נס לאבותי או לאבי אבא (משנה ברורה, מ״ב רי״ח:יז). L’Aroukh haChoulhan tranche plus court encore : ולכן לדינא נראה לעניות דעתי דרק בנו ובן בנו חייבים לברך בשם ומלכות, ולא שארי הדורות (ערוך השלחן או״ח סימן רי״ח). résumé : le fils et le petit-fils bénissent ; au-delà, les décisionnaires divergent, et l’Aroukh haChoulhan limite la bénédiction avec Nom et Royauté à ces deux générations.
Et pour une mère, ou pour un tiers ? Le Beour Halakha est explicite dans les deux sens : ופשוט דאם נעשה נס לאמו או לאם אמו ג״כ מברך שעשה נס לאמי או לאם אמי (ביאור הלכה סימן רי״ח) ; et à l’inverse גם זה פשוט דזולת יוצאי ירכו אין שום אחד רשאי לברך אנס דאידך ואפילו בעל על אשתו או אשה אבעלה (ביאור הלכה סימן רי״ח). résumé : la ligne de la descendance ouvre la bénédiction dans les deux sens — père comme mère ; mais elle la ferme à tous les autres, fût-ce à l’époux.
Séif 5 — מי שנעשו לו נסים הרבה
מי שנעשו לו נסים הרבה בהגיעו לאחד מכל המקומות שנעשה לו נס צריך להזכיר כל שאר המקומות ויכלול כלם בברכה אחת:
Séif 5 : celui à qui de nombreux miracles ont été faits, lorsqu’il arrive à l’un des lieux où un miracle lui a été fait, doit mentionner tous les autres lieux et les inclure tous dans une seule bénédiction.
L’histoire de Mar bar Ravina. ומר בריה דרבינא הוה קאזיל בפקתא דערבות וצחא למיא. אתעביד ליה ניסא, איברי ליה עינא דמיא, ואישתי (ברכות נ״ד ע״א). Puis : ותו, זמנא חדא הוה קאזיל ברסתקא דמחוזא ונפל עליה גמלא פריצא. איתפרקא ליה אשיתא, על לגוה (ברכות נ״ד ע״א). Et voici ce qu’il disait : כי מטא לערבות בריך: ברוך … שעשה לי נס בערבות ובגמל. כי מטא לרסתקא דמחוזא בריך: ברוך … שעשה לי נס בגמל ובערבות (ברכות נ״ד ע״א). Le Tour attribue le din au Roch : כתב א״א הרא״ש ז״ל מי שנעשו לו נסים הרבה בהגיעו אל אחד מהמקומות שנעשה לו נס צריך להזכיר כל שאר המקומות עמו (טור או״ח סימן רי״ח). résumé : deux sauvetages, deux endroits — et en chacun il nommait les deux, en commençant par celui où il se tenait.
Ce que l’on mentionne exactement. Le Turei Zahav insiste sur ce point : ע״כ דקדק בטור כל שאר המקומות כו׳ והיינו שעשה לי נס במקום הזה ובמקום פלוני וגוף הנס אין צריך להזכיר כנ״ל נכון (ט״ז או״ח סימן רי״ח). Et la Michna Beroura fixe l’ordre : וצריך להזכיר מתחלה מקום שעומד בו ואח״כ יזכיר שארי מקומות (משנה ברורה, מ״ב רי״ח:יט). résumé : on nomme des lieux, non des récits ; le miracle lui-même n’a pas à être raconté dans la bénédiction.
Une règle qui ne vaut que pour lui. זהו דוקא ביחיד אבל בנסי רבים שמחוייב כ״א להזכיר לברך כשמגיע למקום הנס א״צ להזכיר כל המקומות שנעשו בהם נסים לישראל (משנה ברורה, מ״ב רי״ח:יח) ; et וגם ביחיד גופא כתב המ״א דדוקא הוא בעצמו אבל בנו אינו מחויב להזכיר כל הנסים שנעשו לאביו (משנה ברורה, מ״ב רי״ח:יח) — le Magen Avraham disait déjà : אבל יוצאי יריכו א״צ להזכיר שאר המקומות כנ״ל כמו בנס של רבים (מגן אברהם או״ח סימן רי״ח). Enfin : ודע שאף שכלל שארי נסים מ״מ אם פגע אח״כ המקום שנעשו לו שארי נסים מברך עוד הפעם אפילו בו ביום (משנה ברורה, מ״ב רי״ח:יט). résumé : le fils ne récapitule pas les miracles de son père, pas plus qu’on ne récapitule ceux d’Israël ; et avoir inclus un lieu dans la bénédiction n’empêche pas de bénir de nouveau en y arrivant, le jour même.
C. נס של רבו ושל אדם מסוים — le maître, l’homme illustre, et le Nom sanctifié
אָדָם מְסוּיָם — « un homme désigné », c’est-à-dire dont le nom est connu de tout Israël. La source de ces deux séifim est un passage du Talmud de Jérusalem, que le Beit Yossef rapporte : ומיהו נוסחת הירושלמי דידן כך היא מהו שיברך אדם על נסי אביו ורבו ואם היה אדם מסויים כגון יואב בן צרויה וחביריו ואדם שנתקדש בו שם שמים כגון דניאל וחביריו ונס של שבטים מהו שמברך (בית יוסף או״ח סימן רי״ח). Et le Beit Yossef relève que, dans notre version, ces questions restent sans réponse : וכיון דלא איפשיטו מספק לא מברכין עלייהו (בית יוסף או״ח סימן רי״ח). résumé : jusqu’où s’étend le devoir de bénir sur le salut d’un autre — le père, le maître, l’homme illustre, celui par qui le Ciel a été sanctifié ? Le Mehaber a retenu la lecture qui tranche ; les Aharonim y reviendront.
Séif 6 — על נס של רבו (והגהת הרמ״א)
על נס של רבו צריך לברך כשם שהוא מברך על נס של אביו: הגה י״א דה״ה אם רואה האדם שנעשה לו הנס מברך עליו כמו שמברך על המקום שנעשה בו הנס. (אבודרהם):
Séif 6 : sur le miracle de son maître, il faut bénir comme il bénit sur le miracle de son père. Glose du Rama : certains disent qu’il en va de même s’il voit l’homme à qui le miracle est arrivé — il bénit sur lui comme il bénit sur le lieu où le miracle s’est produit (Abudraham).
La source : le Yerouchalmi, par le Tour. ועל נס של רבו צריך לברך עליו דהכי איתא בירושלמי מהו שיברך אדם על נס של רבו וקאמר אם היה אדם מסויים כמו יואב בן צרויה וחביריו ואדם שנתקדש בו שם שמים כמו דניאל וחביריו צריך לברך עליו הילכך הרואה גוב של אריות וכבשן האש מברך ברוך שעשה נס לצדיקים במקום הזה (טור או״ח סימן רי״ח). résumé : le Tour joint dans une seule phrase le maître, l’homme illustre et celui par qui le Nom fut sanctifié — et c’est de là que sortent les séifim 6 et 7.
De quel maître s’agit-il ? ונוסחתו ברוך וכו׳ שעשה נס לרבי במקום הזה ומיירי ברבו מובהק ופשוט דדוקא הוא אבל בניו אינם מחוייבים בכבוד רבו ואין מברכים אניסו (משנה ברורה, מ״ב רי״ח:כ). L’Aroukh haChoulhan dit de même, et en donne la raison : על נס של רבו צריך לברך כמו שמברך על נס של אביו, וזהו מפני כבוד רבו, ופשוט הוא דדווקא הוא ולא זרעו (ערוך השלחן או״ח סימן רי״ח). résumé : c’est le רבו מובהק, le maître principal, et la bénédiction se fonde sur l’honneur qu’on lui doit — un honneur qui ne se transmet pas aux enfants du disciple.
La glose du Rama : on bénit aussi sur la personne. La Michna Beroura précise de qui il s’agit : וכגון שמחוייב לברך אניסו כאביו ורבו או אדם מסויים (משנה ברורה, מ״ב רי״ח:כא) ; et elle en tire la pratique : ולפ״ז כל שלשים שלא ראה לאותו האיש כשפוגע בו אח״כ חייב לברך ונוסח הברכה ברוך אתה וכו׳ שעשה נס לאבי או לרבי ובאדם מסויים יברך שעשה נס לאדם הזה או ברוך שעשה לך נס (משנה ברורה, מ״ב רי״ח:כב). Mais le Beour Halakha pose une limite : ונראה דאין יכול לברך רק כל זמן שרואהו להמקום אבל אם עבר כבר ואינו רואה אותו הפסיד ברכתו כמו בשמע רעמים לקמן בסימן רכ״ז ס״ג עי״ש (ביאור הלכה סימן רי״ח). résumé : la personne sauvée fonde la même bénédiction que le lieu — à condition qu’on la voie encore ; une fois passée, la bénédiction est perdue, comme pour le tonnerre.
Séif 7 — על נס של אדם מסוים
על נס של אדם מסוים כיואב בן צרויה וחביריו וכן על נס של אדם שנתקדש בו שם שמים כגון דניאל וחביריו מברך לפיכך הרואה גוב אריות של דניאל וכבשן האש של חנניה מישאל ועזריה מברך שעשה נס לצדיקים במקום הזה:
Séif 7 : sur le miracle d’un homme illustre, comme Yoav ben Tserouya et ses compagnons, et de même sur le miracle d’un homme par lequel le Nom du Ciel a été sanctifié, comme Daniel et ses compagnons, on bénit. C’est pourquoi celui qui voit la fosse aux lions de Daniel, ou la fournaise ardente de Hanania, Michaël et Azaria, bénit « שעשה נס לצדיקים במקום הזה ».
La langue du Rambam. הרואה גב אריות וכבשן האש שהשלך בו חנניה מישאל ועזריה מברך (רמב״ם הלכות ברכות פרק י הלכה ט) — ברוך אתה ה׳ אלהינו מלך העולם — שעשה נס לצדיקים במקום הזה (רמב״ם הלכות ברכות פרק י הלכה ט). Le Tour, lui, tire le din du Yerouchalmi : ועל נס של רבו צריך לברך עליו דהכי איתא בירושלמי מהו שיברך אדם על נס של רבו וקאמר אם היה אדם מסויים כמו יואב בן צרויה וחביריו ואדם שנתקדש בו שם שמים כמו דניאל וחביריו צריך לברך עליו הילכך הרואה גוב של אריות וכבשן האש מברך ברוך שעשה נס לצדיקים במקום הזה (טור או״ח סימן רי״ח). résumé : la fosse et la fournaise sont les deux exemples classiques ; ce ne sont pas les lieux d’un miracle des pères, mais ceux d’un salut par lequel le Nom du Ciel s’est fait connaître.
Qui est un « homme illustre » ? שהיה מפורסם בכל ישראל לראש ולשלטון ועיין בבה״ל (משנה ברורה, מ״ב רי״ח:כג). Et pour Daniel, ce n’est pas la notoriété qui compte mais la sanctification : ר״ל ע״י הנס לפיכך חשוב נס זה יותר וצריך כל אחד לברך עליו וכדמסיים לפיכך וכו׳ ועיין בבה״ל (משנה ברורה, מ״ב רי״ח:כד). La formule s’adapte au cas : ובאדם מסויים מברך ברוך שעשה נס לפלוני במקום הזה ופורט שמו (משנה ברורה, מ״ב רי״ח:כה). résumé : deux titres différents ouvrent la bénédiction — être connu de tout Israël, ou avoir fait connaître le Nom.
La réserve du Magen Avraham, retenue en pratique. ולכן נ״ל דלא יברך דספק ברכות להקל ועוד אפשר דבעינן דוקא כיואב שיצא טבעו בכל העולם ובעו״ה אין אנו עתה כיוצא בו (מגן אברהם או״ח סימן רי״ח). Le Beour Halakha, après avoir discuté les objections des Aharonim, conclut : וע״כ הנכון בודאי למעשה כדעת המגן אברהם דהיום אין נוהג ברכה זו (ביאור הלכה סימן רי״ח). L’Aroukh haChoulhan aussi : ויש מגמגמין בברכה זו של אדם מסויים ונתקדש שם שמים על ידו (ערוך השלחן או״ח סימן רי״ח), ועתה בוודאי אין למצא כאלה (ערוך השלחן או״ח סימן רי״ח). Le Beit Yossef, quant à lui, avait rapporté la position large : כתב הרד״א בשם חידושי רב״ש שעל כל נס שיש בו קידוש השם ואפי׳ של יחיד מברכינן וכן משמע מהירושלמי שכתבתי בסמוך (בית יוסף או״ח סימן רי״ח). résumé : la bénédiction reste écrite dans le siman, mais les décisionnaires jugent qu’il ne se trouve plus aujourd’hui d’homme dont la renommée soit celle de Yoav — et dans le doute on ne bénit pas.
D. אשתו של לוט וגדר הנס — deux bénédictions, et la mesure du mot « miracle »
דַּיַּן הָאֱמֶת · זוֹכֵר הַצַּדִּיקִים — la braïta rangeait la femme de Loth parmi les lieux du miracle ; la Guemara s’en étonne : בשלמא כולהו — ניסא, אלא אשתו של לוט פורענותא הוא! — דאמר ברוך … דיין האמת (ברכות נ״ד ע״ב). Et comme la braïta parlait de louange, elle corrige : והא הודאה ושבח קתני! תני: על לוט ועל אשתו מברכים שתים. על אשתו אומר ברוך … דיין האמת, ועל לוט אומר ברוך … זוכר את הצדיקים (ברכות נ״ד ע״ב). résumé : le même regard rencontre deux choses — un châtiment et un sauvetage — et il leur revient deux bénédictions opposées.
Séif 8 — הרואה אשתו של לוט
הרואה אשתו של לוט מברך שתים עליה אומר בא״י אמ״ה דיין האמת ועל לוט אומר בא״י אמ״ה זוכר הצדיקים:
Séif 8 : celui qui voit la femme de Loth bénit deux bénédictions. Sur elle il dit : « Béni sois-Tu, Éternel notre D-ieu, Roi de l’univers, דיין האמת » ; et sur Loth il dit : « Béni sois-Tu, Éternel notre D-ieu, Roi de l’univers, זוכר הצדיקים ».
Pourquoi deux bénédictions sur une seule vue. ואע״פ שאין רואה קברו של לוט דכשרואה אותה נזכר גם מנס בעלה ומש״כ ועל לוט ר״ל בשביל לוט (משנה ברורה, מ״ב רי״ח:כז). Le Turei Zahav dit la même chose plus court : פי׳ על ידי שרואה אשתו נזכר בבעלה לוט (ט״ז או״ח סימן רי״ח). Et le Beit Yossef expose le raisonnement du Tour et du Roch : לפיכך הם מפרשים דכשרואה אשתו של לוט מברך שתים דיין האמת מפני עצמה וזוכר הצדיקים מפני בעלה שאע״פ שאינו רואה אותו מברך עליו כשרואה את אשתו (בית יוסף או״ח סימן רי״ח). résumé : on ne voit pas Loth, mais on ne peut voir sa femme sans se souvenir de lui ; la vue de l’une porte les deux bénédictions.
Ce que l’on voit, et ce qu’on lui dit. כשהיא נציב מלח (משנה ברורה, מ״ב רי״ח:כו). Et la seconde bénédiction ? אמר רבי יוחנן: אפילו בשעת כעסו של הקדוש ברוך הוא, זוכר את הצדיקים, שנאמר: ויהי בשחת אלהים את ערי הככר ויזכר אלהים את אברהם וישלח את לוט מתוך ההפכה וגו׳ (ברכות נ״ד ע״ב). La Michna Beroura le développe : שזכר הקב״ה את אברהם כדכתיב ויזכור אלהים את אברהם וישלח את לוט מתוך ההפכה וגו׳ (משנה ברורה, מ״ב רי״ח:כח). résumé : Loth ne fut pas sauvé pour lui-même mais par le souvenir d’Abraham — et c’est cela que dit זוכר הצדיקים : au cœur même de la colère, D-ieu se souvient des justes.
Une bénédiction qui vient par entraînement. L’Aroukh haChoulhan le note : ונראה דהברכה על לוט הוא רק דרך אגב, דמפני שמברך על אשתו לכן ממילא מזכיר את לוט גם כן, אבל בלא זה לא היה שייך ברכה על זה (ערוך השלחן או״ח סימן רי״ח). résumé : la bénédiction sur Loth n’a pas d’existence propre ; c’est la vue de la femme changée en sel qui l’appelle, et elle seule.
Séif 9 — גדר הנס : יוצא ממנהג העולם
יש אומרים שאינו מברך על נס אלא בנס שהוא יוצא ממנהג העולם אבל נס שהוא מנהג העולם ותולדתו כגון שבאו גנבים בלילה ובא לידי סכנה וניצול וכיוצא בזה אינו חייב לברך ויש חולק וטוב לברך בלא הזכרת שם ומלכות:
Séif 9 : certains disent qu’on ne bénit sur un miracle que s’il sort du cours ordinaire du monde ; mais un miracle qui appartient au cours du monde et à sa nature — par exemple des voleurs qui sont venus la nuit, il est venu en danger et il a été sauvé, et ce qui est semblable — on n’est pas tenu de bénir dessus. Et certains contestent ; et il est bon de bénir sans mention du Nom et de la Royauté.
La source du premier avis. Le Beit Yossef la donne : כתב הר״ד אבודרהם בשם הרא״ש מלוניל שאין מברכין על נס אלא בנס שהוא יוצא ממנהג העולם אבל נס שהוא מנהג העולם ותולדתו כגון שבאו עליו גנבים בלילה ובא לידי סכנה וניצל וכיוצא בזה אינו חייב לברך (בית יוסף או״ח סימן רי״ח). résumé : le Mehaber recopie le Abudraham au nom du Roch de Lunel — d’où le יש אומרים qui ouvre le séif.
Ce que « sortir du cours du monde » veut dire. La Michna Beroura donne l’exemple positif : כגון עובדא דנזכר בש״ס באחד שהלך במדבר והיה בסכנת מיתה מחמת צמא ואיתרחיש ליה ניסא ונפק ליה מעין מים וכיוצא בזה (משנה ברורה, מ״ב רי״ח:כט) ; et l’exemple négatif : ג״כ כדרך מנהג העולם דהיינו שצעק לעזרה או שנזדמנו ב״א שם וברחו (משנה ברורה, מ״ב רי״ח:ל). résumé : une source d’eau qui apparaît dans le désert n’a pas d’explication ; des voleurs qui s’enfuient parce qu’on a crié en ont une — et c’est toute la différence que pose le séif.
« Et certains contestent » — qui donc ? Le Magen Avraham s’en étonne : לא מצאתי מי שחולק דהיאך יעלה על הדעת להקרא נס דבר שהוא בדרך הטבע (מגן אברהם או״ח סימן רי״ח). Le Beour Halakha rapporte l’étonnement du Gaon de Vilna : וכן הגר״א תמה דא״כ כל יולדת תהא צריכה לברך שעשה לי נסים וכמו כן בניה לעולם (ביאור הלכה סימן רי״ח), puis rétablit la divergence : רק דלשיטה א׳ בעינן דוקא שהנס של הצלה יהיה דוקא למעלה מדרך הטבע כנסי אבותינו ולשיטה ב׳ כל דבר שמזמין ה׳ ברגע זו בדרך התולדה ג״כ מקרי נס (ביאור הלכה סימן רי״ח). résumé : personne ne prétend bénir sur le cours naturel des choses ; le débat porte sur le fait de savoir si un sauvetage réel, obtenu par des moyens naturels au moment exact où il le fallait, mérite ou non le nom de miracle.
Ce qu’il reste en pratique. La Michna Beroura sépare les deux bénédictions : כשיגיע שם בפעם אחר ברכת שעשה לי נסים ומ״מ בשעה שאירע לו ההצלה צריך לברך ברכת הגומל דבברכת הגומל לא קפדינן כולי האי שיהיה נס גמור וכדלקמן בסוף סי׳ רי״ט בדעה הראשונה דהסכימו עליה הרבה אחרונים (משנה ברורה, מ״ב רי״ח:לא) — et le Turei Zahav de même : פי׳ על הנס אבל הגומל חייב לברך כמ״ש סוף סי׳ רי״ט (ט״ז או״ח סימן רי״ח). L’Aroukh haChoulhan tranche : ואם כי יש לתרץ דבריו, אך לדינא אין נפקא מינה, ואין מברכים רק על הנס היוצא מגדר הטבעי (ערוך השלחן או״ח סימן רי״ח). Pour un danger réel, la Michna Beroura donne l’exemple : אם נפל עליו אבן וכיו״ב או שעבר עליו עגלה טעונה שבדרך הטבע היה שימות עי״ז והוא ניצול ממיתה כשיגיע לאותו מקום משלשים לשלשים צריך לברך (משנה ברורה, מ״ב רי״ח:לב). Et pour la reconnaissance, au-delà de toute formule : כתבו האחרונים מי שנעשה לו נס יש לו להפריש לצדקה כפי השגת ידו ויחלק ללומדי תורה ויאמר הריני נותן זה לצדקה ויהי רצון שיהא נחשב במקום תודה שהייתי חייב בזמן המקדש וראוי לומר פרשת תודה (משנה ברורה, מ״ב רי״ח:לב) ; וטוב וראוי לו לתקן איזה צרכי רבים בעיר ובכל שנה ביום הזה יתבודד להודות לה׳ יתברך ולשמוח ולספר חסדו (משנה ברורה, מ״ב רי״ח:לב) — le Magen Avraham l’écrivait déjà : משמע בשבת דף ל״ג כשנעש׳ לאדם נס יתקן איזה צרכי רבים בעיר (מגן אברהם או״ח סימן רי״ח). résumé : la bénédiction du lieu ne se dit que sur un miracle qui dépasse la nature ; mais un sauvetage naturel appelle malgré tout la bénédiction du הגומל, une charité, et un jour d’action de grâce chaque année.
Le siman en une phrase : revenir à l’endroit où l’on a été sauvé n’est pas un souvenir mais une obligation — שעשה נסים לאבותינו במקום הזה pour le salut de tout Israël, שעשה לי נס במקום הזה pour le sien propre, et une seule bénédiction pour tous les lieux ensemble ; le tout de trente jours en trente jours, et à la mesure de ce qui mérite vraiment le nom de miracle.
Cas pratiques
Cas 1 — Je descends au bord du Jourdain
Situation : Un voyage en Israël me conduit au Jourdain, puis au bord de la Mer Rouge. Est-ce que je bénis, et sur quoi exactement ?
Conduite : Le séif 1 vise précisément ces deux lieux : הרואה מקום שנעשו בו נסים לישראל כגון מעברות הים ומעברות הירדן ומעברות נחלי ארנון ואבני אלגביש של בית חורון ואבן שבקש עוג לזרוק על ישראל ואבן שישב עליה משה בעת מלחמת עמלק וחומת יריחו מברך שעשה נסים לאבותינו במקום הזה ובין ברכה זו ובין שאר ברכות הראיה הרי הם כשאר ברכות וכולם בהזכרת שם ומלכות (שו״ע או״ח רי״ח:א). Mais le Beour Halakha pose une condition d’endroit : נראה בפירושו שאין המברך מברך עד שיראה בפרט מקום הנס כמו שהרואה ים סוף לא יברך אם לא ראה מקום שעברו בו וכן הרואה הירדן עד שיראה מקום שעברו (ביאור הלכה סימן רי״ח) — et il y souscrit : הנה בעיקר דבריו שצריך לראות דוקא מקום הנס ביחוד משמע כן גם משאר פוסקים וכ״כ רש״י בד״ה מעברות (ביאור הלכה סימן רי״ח). La bénédiction est entière : וכן צריך לומר נמי אתה ואלהינו כמו בשאר ברכות גמורות (משנה ברורה, מ״ב רי״ח:ט). Et elle ne revient qu’une fois par mois : חוץ מיום שראה וחוץ מיום שעומד בו עתה (משנה ברורה, מ״ב רי״ח:יא). résumé : le lieu du passage, non le fleuve en général ; une bénédiction pleine ; et pas avant que trente jours se soient écoulés. Pour la pratique, on suit son Rav.
Cas 2 — J’ai réchappé d’un accident, et je repasse au même endroit
Situation : Une voiture m’a évité de justesse ; quelques mois plus tard, je repasse au même carrefour. Y a-t-il quelque chose à dire ?
Conduite : C’est exactement le cas du séif 4 : הרואה מקום שנעשה נס ליחיד אינו מברך אבל הוא עצמו מברך שעשה לי נס במקום הזה וכל יוצאי יריכו גם כן מברכין שעשה נס לאבי במקום הזה (שו״ע או״ח רי״ח:ד), et l’instruction que Rava donna à cet homme : אתא לקמיה דרבא, ואמר ליה: כל אימת דמטית להתם — בריך ברוך שעשה לי נס במקום הזה (ברכות נ״ד ע״א). Reste à savoir si l’événement mérite le nom de miracle, ce dont traite le séif 9 : יש אומרים שאינו מברך על נס אלא בנס שהוא יוצא ממנהג העולם אבל נס שהוא מנהג העולם ותולדתו כגון שבאו גנבים בלילה ובא לידי סכנה וניצול וכיוצא בזה אינו חייב לברך ויש חולק וטוב לברך בלא הזכרת שם ומלכות (שו״ע או״ח רי״ח:ט). La Michna Beroura y range précisément notre cas : אם נפל עליו אבן וכיו״ב או שעבר עליו עגלה טעונה שבדרך הטבע היה שימות עי״ז והוא ניצול ממיתה כשיגיע לאותו מקום משלשים לשלשים צריך לברך (משנה ברורה, מ״ב רי״ח:לב), mais rappelle la première opinion : כשיגיע שם בפעם אחר ברכת שעשה לי נסים ומ״מ בשעה שאירע לו ההצלה צריך לברך ברכת הגומל דבברכת הגומל לא קפדינן כולי האי שיהיה נס גמור וכדלקמן בסוף סי׳ רי״ט בדעה הראשונה דהסכימו עליה הרבה אחרונים (משנה ברורה, מ״ב רי״ח:לא). résumé : selon le second avis on bénit en repassant ; selon le premier, on s’abstient de la bénédiction du lieu — et l’on dit הגומל au moment du sauvetage. Beaucoup bénissent sans Nom ni Royauté, comme le conclut le Mehaber. Pour la pratique, on suit son Rav.
Cas 3 — Mon grand-père a été sauvé ; je me rends sur les lieux
Situation : Mon grand-père a échappé à une mort certaine à tel endroit d’Europe. Je m’y rends. Est-ce que je bénis, et avec quelle formule ?
Conduite : Le séif 4 le prévoit : הרואה מקום שנעשה נס ליחיד אינו מברך אבל הוא עצמו מברך שעשה לי נס במקום הזה וכל יוצאי יריכו גם כן מברכין שעשה נס לאבי במקום הזה (שו״ע או״ח רי״ח:ד). La formule change avec le degré : זה קאי על בן ומבן הבן ואילך יברך שעשה נס לאבותי או לאבי אבא (משנה ברורה, מ״ב רי״ח:יז). Mais jusqu’où descend l’obligation ? עיין בא״ר שהכריע דבנו ובן בנו צריכין לברך בין שנולדו קודם שקרה הנס ובין שנולדו לאחר מכן משום כבוד אביהם ומנכד ואילך אין מברכין אא״כ נולדו אבותיהם אחר שקרה הנס לאביהם הראשון דבזה הם שותפים כולם באותו הנס (משנה ברורה, מ״ב רי״ח:טז) ; et l’Aroukh haChoulhan est plus restrictif : ולכן לדינא נראה לעניות דעתי דרק בנו ובן בנו חייבים לברך בשם ומלכות, ולא שארי הדורות (ערוך השלחן או״ח סימן רי״ח). Un neveu, un ami, un époux ne bénissent pas : גם זה פשוט דזולת יוצאי ירכו אין שום אחד רשאי לברך אנס דאידך ואפילו בעל על אשתו או אשה אבעלה (ביאור הלכה סימן רי״ח). résumé : le petit-fils bénit — שעשה נס לאבי אבא — mais pas au-delà selon l’Aroukh haChoulhan, et jamais quelqu’un qui n’est pas de sa descendance. Pour la pratique, on suit son Rav.
Questions de compréhension
Vérifie ta compréhension :
- Sur quoi porte exactement la bénédiction du séif 1 : sur le miracle, ou sur le lieu ?
- Pourquoi ne bénit-on pas sur un miracle fait à quelques tribus (séif 2) ?
- Pourquoi le tonnerre se bénit-il chaque fois, et le lieu du miracle seulement tous les trente jours (מ״ב רי״ח:יג) ?
- Qu’est-ce qui distingue Yoav ben Tserouya de Daniel dans le séif 7 — et pourquoi cette distinction change-t-elle la raison de bénir ?
- Le séif 9 refuse-t-il de reconnaître un sauvetage naturel, ou refuse-t-il seulement de lui donner cette bénédiction-ci ?
Pour aller plus loin
Si tu veux approfondir ce siman :
📖Rejoindre la khavroutha
- 📚 Niveau 2 — Lamdan : pour le pilpoul — ניסא דרבים וניסא דיחיד ; ניכר הנס מתוך המקום ; אדם מסוים ובעיא דלא איפשטא ; גדר הנס
- ✨ Niveau 3 — Synthèse : pour la révision et la mémorisation rapide
- 👑 Niveau 4 — Daat HaRav (Admour HaZaken) : page-passerelle — l’Admour HaZaken n’a pas rédigé ce siman dans son Choulhan Aroukh ; renvoi aux Niveaux 1-3 et à son Siddour