✦ ❖ ✦
דעת · רמה 1 — יסוד
סימן רי״ט · ניצלתי — מה אומַר?
ברכת הודאת היחיד — ארבעה שצריכים להודות (ארבעה צריכים להודות), נוסח הברכה (הגומל לחייבים טובות), מנין הברכה (בפני עשרה ותרי מינייהו רבנן), זמנה, וההצלות שאינן מנויות ברשימה
סימן רי״ט · ט׳ סעיפים
ברכת הודאת היחיד
🌱 רמת יסוד · מתחילים
✦ ❖ ✦
הסימן שלפניו עסק בברכות הנאמרות על נס — על נס שראהו ועל מקום שנעשה בו נס. וסימננו יורד מדרגה, אל חיי יום-יום: עבר אדם ים, או חולי, או בית האסורים — ויצא מהם. מה יאמר עתה? ותורה שבעל פה משיבה ברשימה של ארבעה ובברכה אחת. לשון הסעיפים, ביאור והסבר ט׳ הסעיפים, ובסופם מקרים מעשיים.
הנושא : מי חייב בברכת הגומל, מה נוסחה, בפני מי ותוך כמה זמן — ארבעה צריכים להודות, הגומל לחייבים טובות, בפני עשרה ותרי מינייהו רבנן, והני ארבעה לאו דוקא
המקור : שולחן ערוך אורח חיים סימן רי״ט · ט׳ סעיפים
עריכה : רב יוסף חיים סממה
DAAT · daattorah.com
אין סימננו שואל אם מותר להודות — להודות מותר תמיד. שאלתו אחרת: מתי נעשית ההודאה חובה, בנוסח קבוע ובפני ציבור? והתשובה ברשימה של ארבעה מצבים, שכולם עולים ממזמור אחד שבו חוזר הפזמון יודו לה׳ חסדו ארבע פעמים. וערוך השלחן נתן שם למשותף שביניהם: לא נס גלוי ולא מהלכו הרגיל של עולם, אלא הממוצע שביניהם — ויש עוד מין שלישי והוא ממוצע בין הנסיות ובין הטבעיות, והיינו שהעניין הולך בטבע אבל יוצא מעט מגדר הטבע אל טבע הנסיות (ערוך השלחן או״ח סימן רי״ט). ואנו לומדים כאן ברמת העיקרון ; ולמעשה — לרב מוסמך.
📑 תכנית הלימוד
א. ארבעה צריכים להודות (סעיף א) — ים, מדבר, חולי ובית האסורים — והסימן שבפסוק
ב. נוסח הברכה (סעיף ב) — מה אומר המברך, ומה עונים השומעים
ג. בפני עשרה (סעיפים ג-ה) — עשרה ושנים מהם תלמידי חכמים ; וברכת אחר עליו
ד. זמן הברכה (סעיף ו) — התשלומין, ושלשת הימים
ה. גדרי הסכנה (סעיפים ז-ח) — דרך רגילה, חולי שאין בו סכנה — אשכנז וספרד
ו. הני ארבעה לאו דוקא (סעיף ט) — ההצלות שאינן מנויות ברשימה
1-3. מקרים מעשיים — ושאלות להבנה
א. ארבעה צריכים להודות — מי חייב בהודאה
אַרְבָּעָה צְרִיכִין לְהוֹדוֹת — לא רשות היא אלא חובה, ומקורה במאמר רב יהודה אמר רב: אמר רב יהודה אמר רב: ארבעה צריכין להודות: יורדי הים, הולכי מדברות, ומי שהיה חולה ונתרפא, ומי שהיה חבוש בבית האסורים ויצא (ברכות נ״ד ע״ב). והגמרא תולה כל אחד מהארבעה בפסוק שבמזמור ק״ז, ששם חוזר אותו פזמון ארבע פעמים — וכך בים: יורדי הים מנלן? — דכתיב: ״יורדי הים באניות וגו׳ המה ראו מעשי ה׳״ (ברכות נ״ד ע״ב).
סעיף א׳ — ארבעה צריכים להודות
ארבעה צריכים להודות יורדי הים כשעלו ממנה והולכי מדברות כשיגיעו ליישוב ומי שהיה חולה ונתרפא ומי שהיה חבוש בבית האסורים ויצא וסימנך וכל החיי״ם יודוך סלה ״חולה ״יסורין ״ים ״מדבר:
ביאור: ארבעה חייבים להודות — יורדי הים כשעלו ממנו, והולכי מדברות כשהגיעו ליישוב, ומי שהיה חולה ונתרפא, ומי שהיה חבוש בבית האסורים ויצא. וסימנך: ״וכל החיי״ם יודוך סלה״ — חולה, יסורין, ים, םדבר.
המקור — ארבעה, ומזמור אחד. מרן העתיק את לשון הגמרא: אמר רב יהודה אמר רב: ארבעה צריכין להודות: יורדי הים, הולכי מדברות, ומי שהיה חולה ונתרפא, ומי שהיה חבוש בבית האסורים ויצא (ברכות נ״ד ע״ב). ואין הארבעה בחירה שרירותית: הראתה הגמרא לכל אחד מהם מקום במזמור ק״ז, שבו צועקים אל ה׳ ומודים אחר כך — וכך יורדי הים מנלן? — דכתיב: ״יורדי הים באניות וגו׳ המה ראו מעשי ה׳״ (ברכות נ״ד ע״ב). תמצית: אין הרשימה מיון של סכנות אלא קריאה במזמור המתאר ארבע צרות והצלה אחת.
הרמב״ם כתב ״דרכים״, והגמרא ״מדברות״. ארבעה צריכין להודות. חולה שנתרפא. וחבוש שיצא מבית האסורים. ויורדי הים כשעלו. והולכי דרכים כשיגיעו לישוב (רמב״ם הלכות ברכות פרק י הלכה ח). ועמד הבית יוסף על שינוי הלשון ולמד ממנו: אלא דממה ששינה הולכי מדברות האמור בגמרא וכתב במקומה בפ״י הולכי דרכים משמע דבכל הולך דרך קאמר ומינה למד רבינו דחולה ונתרפא בכל חולי קאמר (בית יוסף או״ח סימן רי״ט). תמצית: מילה אחת שנשתנתה ברמב״ם פותחת את שני המנהגים שיתנגשו בסעיף ז׳ — לברך רק ביוצא ממדבר, או ביוצא מכל דרך.
ומאימתי? חניית ביניים אינה הגעה. ודוקא כשעלו ממנה לגמרי ואין בכלל זה מה שעומדים עם הספינה כשבאה לנמל (משנה ברורה, מ״ב רי״ט:א) ; וכן וה״ה בהולכי מדבריות ובדרך הליכתם עוברים דרך איזה עיר ג״כ אין מברכין (משנה ברורה, מ״ב רי״ט:א). ובחולה: ונתרפא - והולך כבר על בוריו (משנה ברורה, מ״ב רי״ט:ב). וערוך השלחן סיכם את ארבעתם: ואינו מברך עד שיצא מהצרה לגמרי: יורדי הים עד שיעלה ליבשה, הולכי מדבריות עד שיגיע לתוך הישוב, ומי שהיה חולה ונתרפא עד שיצא לשוק (ערוך השלחן או״ח סימן רי״ט). תמצית: אין מברכין בתוך הסכנה ולא בהקלה הראשונה, אלא כשיצא ממנה לגמרי.
החבוש — מחמת מה? המגן אברהם צמצם: חבוש. על עסקי נפשות (מגן אברהם או״ח סימן רי״ט) — כלומר בעסקי נפשות. והביאה המשנה ברורה את החולקים: דעת מ״א דמיירי בחבוש על עסקי נפשות דוקא והרבה חולקים עליו (משנה ברורה, מ״ב רי״ט:ג), והביאור הלכה פירט: והנה הא״ר וברכ״י ועוד אחרונים חלקו עליו והוכיחו מהרבה ראשונים דאפי׳ חבוש מחמת ממון ולא היה שום סכנה ג״כ מברך כיון דעכ״פ היה כלוא ולא היה מושל בנפשו (ביאור הלכה סימן רי״ט). וערוך השלחן הכריע כמותם: ואין חילוק בין אם היה חבוש מחמת ממון ובין מחמת נפשות (ערוך השלחן או״ח סימן רי״ט). תמצית: למגן אברהם סכנת המיתה היא המחייבת ; ולרבים אחרים די בשלילת החירות.
מי מברך, וכמה פעמים. כתבו האחרונים דמי שנתחייב ארבעתן אינו מברך כ״א ברכה אחת לכולן (משנה ברורה, מ״ב רי״ט:ג). ובקטן ובאשה: עוד כתבו דקטן אינו מחוייב להודות (משנה ברורה, מ״ב רי״ט:ג), ווגם נשים מנהג העולם שאין מברכין ברכה זו וכתבו האחרונים הטעם משום דסדר ברכה זו הוא בפני עשרה וכדלקמיה ולא אורח ארעא לאשה (משנה ברורה, מ״ב רי״ט:ג) ; אבל ויש שכתבו דמ״מ נכון הוא שתברך בפני עשרה עכ״פ בפני נשים ואיש אחד (משנה ברורה, מ״ב רי״ט:ג). וערוך השלחן ברור מזה: וקטן אין לו לברך ברכה זו, ונשים נהגו שלא לברך, ואין בזה שום טעם (ערוך השלחן או״ח סימן רי״ט). תמצית: ברכה אחת פוטרת כמה הצלות שבאו כאחת ; ובנשים, מנהג ההימנעות תלוי במסגרת הציבורית, ורבים מן הפוסקים נוטים שתברך. ולמעשה — לרב מוסמך.
ב. נוסח הברכה — מה אומר המברך
הַגּוֹמֵל לְחַיָּבִים טוֹבוֹת — ופירש הבית יוסף את הנוסח מילה במילה: כלומר אפי׳ לאותם שהם חייבים דהיינו שהם רשעים דתרגום רשע חייבא עכ״ז גומל להם טובות וגם אני כאחד מהם שאף על פי שאיני הגון גמלני בכל טוב (בית יוסף או״ח סימן רי״ט). נמצא שאין הניצול עומד כצדיק שקיבל שכרו, אלא כמי שקיבל יותר ממה שהגיע לו.
סעיף ב׳ — ומה מברך
ומה מברך בא״י אמ״ה הגומל לחייבים טובות שגמלני כל טוב והשומעים אומרים מי שגמלך כל טוב הוא יגמלך כל טוב סלה:
ביאור: ומה הוא מברך? ״ברוך אתה ה׳ אלוקינו מלך העולם, הגומל לחייבים טובות שגמלני כל טוב״. והשומעים אומרים: ״מי שגמלך כל טוב, הוא יגמלך כל טוב סלה״.
הנוסח, וגירסת הגמרא. בגמרא נוסח קצר יותר: מאי מברך? אמר רב יהודה: ״ברוך גומל חסדים טובים״ (ברכות נ״ד ע״ב). וביאר הבית יוסף שמרן נקט גירסה אחרת, גירסת הרי״ף והרמב״ם והרא״ש ; ופירש את המילה הקשה: כלומר אפי׳ לאותם שהם חייבים דהיינו שהם רשעים דתרגום רשע חייבא עכ״ז גומל להם טובות וגם אני כאחד מהם שאף על פי שאיני הגון גמלני בכל טוב (בית יוסף או״ח סימן רי״ט). תמצית: ״חייב״ אינו מוסב על אחרים אלא על המברך עצמו — מודה הוא שקיבל שלא בזכותו.
תשובת השומעים אינה בגמרא. ומ״ש והשומעים אומרים אשר גמלך כל טוב וכו׳ אינו בגמרא אלא שהרמב״ם כתבו בפ״י (בית יוסף או״ח סימן רי״ט) ; והיא לשון הרמב״ם: וכל השומעין אומרים שגמלך טוב הוא יגמלך סלה (רמב״ם הלכות ברכות פרק י הלכה ח). ואם לא ענו? ואם לא אמרו אינו מעכב (משנה ברורה, מ״ב רי״ט:ה). וערוך השלחן אמר מה טיבה: וזהו כעין תנחומין וברכה לנפש שסבלה יסורין (ערוך השלחן או״ח סימן רי״ט). תמצית: תשובת הציבור תנחומין היא למי שסבל — יפה, ואינה מעכבת.
מעומד, ובלא דקדוק יתר במילים. ונוסח זה אינו מעכב כל שאמר ענין הברכה (משנה ברורה, מ״ב רי״ט:ד), וכתב הרמב״ם המברך צריך שיהיה עומד בשעת ברכה ובדיעבד יצא אף בישיבה (משנה ברורה, מ״ב רי״ט:ד) — והיא לשון הרמב״ם: וכיצד מודה וכיצד מברך. עומד ביניהן ומברך (רמב״ם הלכות ברכות פרק י הלכה ח). וערוך השלחן ביאר למה מנהג הברכה אחר העלייה לתורה עולה יפה לשני הצדדים: ומטעם זה נראה דנהגו לברך ברכה זו אחר שעולה לתורה, דאז וודאי יש בין העשרה איזה לומדים והוא מעומד (ערוך השלחן או״ח סימן רי״ט). תמצית: עומד בתוך העשרה — והנוסח נמדד בעניינו ולא באותיותיו.
ג. בפני עשרה — בפני מי מברכין
בִּפְנֵי עֲשָׂרָה וּתְרֵי מִינַּיְיהוּ רַבָּנַן — מאמר אביי, ודקדק בו מר זוטרא: אביי אמר: וצריך לאודויי קמי עשרה, דכתיב: ״וירוממוהו בקהל עם וגו׳״ (ברכות נ״ד ע״ב) ; מר זוטרא אמר: ותרין מינייהו רבנן, שנאמר: ״ובמושב זקנים יהללוהו״ (ברכות נ״ד ע״ב). והפסוק שממנו למדו — וירוממוהו בקהל עם ובמושב זקנים יהללוהו — הוא פסוקו האחרון של אותו מזמור ק״ז שממנו נמנו ארבע ההצלות.
סעיף ג׳ — בפני עשרה ותרי מינייהו רבנן
צריך לברך ברכה זו בפני י׳ ותרי מינייהו רבנן דכתיב וירוממוהו בקהל עם ובמושב זקנים יהללוהו ואם לא שכיחי רבנן לא יניח מלברך ונהגו לברך אחר קריאת התורה לפי שיש שם עשרה ואם בירך בפחות מעשרה יש אומרים שיצא ויש אומרים שלא יצא וטוב לחזור ולברך בפני י׳ בלא הזכרת שם ומלכות:
ביאור: צריך לברך ברכה זו בפני עשרה, ושנים מהם תלמידי חכמים, שנאמר ״וירוממוהו בקהל עם ובמושב זקנים יהללוהו״. ואם אין תלמידי חכמים מצויים — אל יימנע מלברך. ונהגו לברך אחר קריאת התורה, לפי שיש שם עשרה. ואם בירך בפחות מעשרה — יש אומרים שיצא ויש אומרים שלא יצא, וטוב לחזור ולברך בפני עשרה בלא הזכרת שם ומלכות.
מנין למדו עשרה ותרי רבנן. אביי אמר: וצריך לאודויי קמי עשרה, דכתיב: ״וירוממוהו בקהל עם וגו׳״ (ברכות נ״ד ע״ב) ; מר זוטרא אמר: ותרין מינייהו רבנן, שנאמר: ״ובמושב זקנים יהללוהו״ (ברכות נ״ד ע״ב). והפסוק שממנו למדו הוא אחרון שבמזמור ק״ז, אותו מזמור עצמו שממנו נמנו ארבע ההצלות. ודקדקה המשנה ברורה שני דברים: בפני עשרה - עם בעל הנס (משנה ברורה, מ״ב רי״ט:ו), וואין זקן אלא מי שקנה חכמה וכתב מ״א דבעינן הני דתנו הלכתא (משנה ברורה, מ״ב רי״ט:ז). תמצית: עשרה עם המברך ; ו״זקן״ אינו בא שנים אלא מי שקנה חכמה.
עשרה או תריסר? הגמרא עצמה נשארה בספק: מתקיף לה רב אשי: ואימא כולהו רבנן?! — מי כתיב ״בקהל זקנים״? ״בקהל עם״ כתיב. ואימא בי עשרה שאר עמא, ותרי רבנן! קשיא (ברכות נ״ד ע״ב). והביא הבית יוסף את החלוקה: והתוספות סוברים דבעינן י׳ ועוד תרי רבנן דה״ל תריסר כיון דאותיבנא לרב הונא ואסיקנא בקשיא וכ״נ שהוא דעת הרא״ש (בית יוסף או״ח סימן רי״ט), כנגד והרי״ף והרמב״ם וסמ״ג סוברים דכיון דמידי דרבנן הוא נקטינן לקולא (בית יוסף או״ח סימן רי״ט). והטור הלך בדרך הראשונה: וכתבו כיון דלא אפשיטא עבדינן לחומרא ובעינן תרווייהו (טור או״ח סימן רי״ט). תמצית: הגמרא סיימה בקשיא. לתוספות ולרא״ש נוקטים לחומרא — עשרה ועוד שני חכמים, הרי תריסר ; ולרי״ף ולרמב״ם, שנקט כמותם מרן, שני החכמים מכלל העשרה הם.
ואם אין תלמידי חכמים? לא עשה מרן מזה עיכוב: ואם לא שכיחי רבנן לא יניח מלברך (שו״ע או״ח רי״ט:ג). ומקורו בבית יוסף: וכתוב בא״ח נהגו להודות אחר קריאת התורה לפי שיש שם י׳ (בית יוסף או״ח סימן רי״ט) — ומשם המנהג הכתוב בסעיף: ונהגו לברך אחר קריאת התורה לפי שיש שם עשרה (שו״ע או״ח רי״ט:ג). והביאור הלכה ביאר למה אין שני החכמים מעכבים: ולכן אף שפסקינן דבעינן תרי רבנן אעפ״כ אי לא שכיחי רבנן מסתברא שאינו מעכב (ביאור הלכה סימן רי״ט). תמצית: המנין הוא התנאי ; שני החכמים הידור — והעלייה לתורה מזמנת בדרך כלל את שניהם.
בירך בלא עשרה — יצא? הטור דייק מלשון צריך שאינו אלא לכתחילה: ואם בירך אפילו בפחות מי׳ א״צ לחזור ולברך דלישנא וצריך לאודויי באנפי י׳ משמע דוקא לכתחלה (טור או״ח סימן רי״ט). והבית יוסף דחה את הדיוק: זו היא סברת רבינו דדייק מלישנא דגמרא ואין הדיוק נראה בעיני דאדרבה לישנא דצריך משמע שיש עיכוב בדבר (בית יוסף או״ח סימן רי״ט), והט״ז הוסיף קושיא: וגם אני תמהתי ע״ד הטור דהא גם בעיקר חיוב ההודאה נאמר לשון צריכים דהא אמרו ד׳ צריכים להודות (ט״ז על שולחן ערוך אורח חיים, סימן רי״ט). ולפיכך הניח מרן את שתי הדעות ופסק בנחת: ואם בירך בפחות מעשרה יש אומרים שיצא ויש אומרים שלא יצא וטוב לחזור ולברך בפני י׳ בלא הזכרת שם ומלכות (שו״ע או״ח רי״ט:ג) — בלא הזכרת שם ומלכות - משום דספק ברכות להקל (משנה ברורה, מ״ב רי״ט:ט). תמצית: לשון ״צריך״ נאמרת גם על מה שמעכב — ומכאן הספק ; ובספק אין חוזרין ומזכירין את השם.
ואם יודע שלא יזדמנו לו עשרה? דכל עיקר עשרה אינו אלא למצוה ולפ״ז אם יודע שלא יזדמנו לו עשרה יברך בלא עשרה אפי׳ לכתחלה (משנה ברורה, מ״ב רי״ט:ח) ; ומאידך ועיין בהלכות הרא״ה שכתב דימתין עד שלשים יום פן יזדמן לו עשרה שיוכל לקיים המצוה כהלכתה ויותר לא ימתין (משנה ברורה, מ״ב רי״ט:ח). והזהיר הביאור הלכה: ואמנם לכתחלה יש ליזהר שלא לברך בלא עשרה אפילו דרך שבח והודאה (ביאור הלכה סימן רי״ט). תמצית: לדעה הראשונה מברך ואינו ממתין ; ולדרך הזהירות ממתין למנין — עד שלשים יום ולא יותר. ולמעשה — לרב מוסמך.
סעיף ד׳ — אם בירך אחר, וההגה
אם בירך אחר ואמר בא״י אמ״ה אשר גמלך כל טוב וענה אמן יצא וכן אם אמר בריך רחמנא מלכא דעלמא דיהבך לן וענה אמן יצא: הגה ואין זה ברכה לבטלה מן המברך אע״פ שלא נתחייב בברכה זו הואיל ואינו מברך רק דרך שבח והודאה על טובת חבירו שמשמח בה: (טור)
ביאור: אם בירך אחר ואמר ״ברוך אתה ה׳ אלוקינו מלך העולם אשר גמלך כל טוב״, וענה זה אמן — יצא. וכן אם אמר ״בריך רחמנא מלכא דעלמא דיהבך לן״ וענה אמן — יצא. הגה: ואין זו ברכה לבטלה מצד המברך, אף על פי שלא נתחייב בברכה זו, הואיל ואינו מברך אלא דרך שבח והודאה על טובת חבירו שהוא שמח בה (טור).
המעשה שממנו נולד הסעיף. רב יהודה חלש ואתפח. על לגביה רב חנא בגדתאה ורבנן. אמרי ליה: ״בריך רחמנא דיהבך ניהלן ולא יהבך לעפרא״. אמר להו: פטרתון יתי מלאודויי (ברכות נ״ד ע״ב), ושאלה הגמרא היאך יצא בזה: והא אמר אביי בעי אודויי באפי עשרה! — דהוו בי עשרה. והא איהו לא קא מודה! — לא צריך, דעני בתרייהו ״אמן״ (ברכות נ״ד ע״ב). תמצית: רב יהודה שנתרפא יצא בברכת תלמידיו — לפי שהיו עשרה ולפי שענה אמן.
למה כאן האמן מעכב. ואי לא ענה אמן לא יצא ומיירי ששמע הברכה מתחלתה ועד סופה וכוון נמי לצאת בה ידי חובת ברכת הגומל שנתחייב (משנה ברורה, מ״ב רי״ט:יא). והטעם בטור בשם הרא״ש: ולא חשיב ברכה לבטלה כיון שהם לא נתחייבו בה שהם נתנו שבח והודאה למקום כדרך בני אדם שמשבחים למקום על הטובה שמזמין להם (טור או״ח סימן רי״ט). תמצית: בכל מקום ״שומע כעונה״ ואין האמן מעכב ; וכאן המברך עצמו לא נתחייב בכלום — ולפיכך עניית האמן היא שעושה את הברכה שלו.
הגהת הרמ״א, ופקפוק האחרונים. ואין זה ברכה לבטלה מן המברך אע״פ שלא נתחייב בברכה זו הואיל ואינו מברך רק דרך שבח והודאה על טובת חבירו שמשמח בה (רמ״א או״ח רי״ט:ד). והמגן אברהם ראה בה היתר רחב: משמע דס״ל דכל מי ששמח בו רשאי לברך וכ״ש על אשתו שילדה (מגן אברהם או״ח סימן רי״ט), ותיארה המשנה ברורה את המנהג: וכ״ש על אשתו שהיא כגופו דרשאי לברך ומזה נוהגים קצת אנשים שכשיולדות נשותיהם וחוזרות לבורין עומדים ומברכים ברכת הגומל (משנה ברורה, מ״ב רי״ט:יז), ונוסחו: ונוסח הברכה יאמר הגומל לחייבים טובות שגמלך כל טוב (משנה ברורה, מ״ב רי״ט:יז). אבל הבית יוסף חלק: ולענין הלכה כיון דלדברי הכל אינו חייב לברך לא יברך ואם בירך גוערין בו דדילמא ברכה לבטלה היא (בית יוסף או״ח סימן רי״ט), והט״ז התנה תנאי שבלב: משמע דוקא ששמח בלבו על שזה נתרפא או ניצול אבל אם אינו שמח בלבו כ״כ אלא שאומר כן מפני השלום (ט״ז על שולחן ערוך אורח חיים, סימן רי״ט), והודה: ועל אביו ועל רבו מותר לכ״ע לברך על רפואתו דבזה גם הרשב״א מודה (ט״ז על שולחן ערוך אורח חיים, סימן רי״ט). והביאור הלכה סיים: וע״כ נראה דבלא אביו ורבו אינו נכון לברך אפילו באב על בנו וכדומה (ביאור הלכה סימן רי״ט), וכן המשנה ברורה: וע״כ מהנכון ליזהר לכתחלה שלא לברך ברכת הגומל אפילו על קרובו ואוהבו כ״א על אביו ורבו לבד (משנה ברורה, מ״ב רי״ט:יח). תמצית: הברכה על חבירו צריכה שמחה אמיתית ; והמנהג הרחיבה ליולדת, ואילו האחרונים צידדו שלא לברך אלא על אביו ורבו. ולמעשה — לרב מוסמך.
סעיף ה׳ — נתכוין להוציא את חבירו
אם בירך אחד הגומל לעצמו ונתכוין להוציא את חבירו ושמע חבירו וכוון לצאת יצא אפילו בלא עניית אמן: (כיון שהמברך גם כן חייב יצא האחר בלא עניית אמן) (טור):
ביאור: אם בירך אחד ״הגומל״ לעצמו ונתכוון להוציא בה את חבירו, ושמע חבירו וכיוון לצאת — יצא, ואפילו בלא עניית אמן. (לפי שהמברך אף הוא חייב בברכה, יצא האחר בלא עניית אמן) (טור).
ההבדל המדויק מן הסעיף הקודם. כיון שהמברך גם כן חייב יצא האחר בלא עניית אמן (שו״ע או״ח רי״ט:ה). וערוך השלחן העמיד את שני הסעיפים זה מול זה: ואינו דומה להדין הקודם שיצא גם בלא ׳אמן׳ לפי שהמברך נתחייב בה, מה שאין כן כאן שמברך בעדו בהכרח שיענה ׳אמן׳ (ערוך השלחן או״ח סימן רי״ט), וכבר הביא הבית יוסף את רבינו יונה: וכתב ה״ר יונה על האי עובדא למדנו מכאן שאם יש שם י׳ וברכו ברכה זו וענה החולה אמן א״צ לברך ברכה אחרת ואם אין שם י׳ צריך לברך (בית יוסף או״ח סימן רי״ט). תמצית: שניהם חייבים בשווה, זה מברך וזה שומע — וחוזר הדין הרגיל, והאמן נעשה רשות.
שתי הכוונות. המשנה ברורה העמידה את התנאי משני הצדדים: וה״ה דלכתחלה יכול לפטור עצמו בכך. ודוקא שיש שם עשרה הא אי ליכא עשרה בודאי אין לו לכוין לפטור עצמו (משנה ברורה, מ״ב רי״ט:יב). והמגן אברהם הראה מה תלוי בזה: כלומר דאם הוי ברכה לבטלה לא יצא חבירו בברכתו (מגן אברהם או״ח סימן רי״ט). תמצית: צריך שהמברך יכוון להוציא ושהשומע יכוון לצאת ; ואין סומכין על דרך זו אלא כשיש שם עשרה.
ד. זמן הברכה — מתי מברכין
תַּשְׁלוּמִין — הרי שאין הברכה נפסדת אם לא בירכה מיד. וכבר כתב הטור: ואם איחר מלברך יש לו תשלום לברך כ״ז שירצ׳ (טור או״ח סימן רי״ט) ; ומכל מקום הביא הבית יוסף גבול מקובל בשם הרמב״ן: אבל בא״ח כתוב בשם רמב״ן דעד ג׳ ימים מברכין (בית יוסף או״ח סימן רי״ט).
סעיף ו׳ — אם איחר, יש לו תשלומין
אם איחר יש לו תשלומין לברך כל זמן שירצה ונכון שלא לאחר שלשה ימים:
ביאור: אם איחר — יש לו תשלומין ומברך כל זמן שירצה ; ונכון שלא לאחר יותר משלשה ימים.
התשלומין בלא גבול, והגבול שבמנהג. כתב הטור: ואם איחר מלברך יש לו תשלום לברך כ״ז שירצ׳ (טור או״ח סימן רי״ט), והביא הבית יוסף שיעור מקובל בשם הרמב״ן: אבל בא״ח כתוב בשם רמב״ן דעד ג׳ ימים מברכין (בית יוסף או״ח סימן רי״ט). והמשנה ברורה נתנה טעם לשלשת הימים: דעד זמן זה קרוי בא מן הדרך (משנה ברורה, מ״ב רי״ט:כ). תמצית: אין הברכה נפסדת ; אבל לאחר שלשה ימים שוב אינו ״בא מן הדרך״, וכבר שככה התפעלות ההודאה.
כשהמנין ושלשת הימים סותרים זה את זה. ר״ל שלא בירך בשעה שעלה מן הים או בשעה שחזר לבוריו ממחלתו (משנה ברורה, מ״ב רי״ט:יט), וזה המעשה: אעפ״כ אל יאחר יותר משלשה ימים כגון אם יצא ביום ב׳ לאחר שכבר קראו יברך בעשרה בלא ס״ת ואל ימתין עד יום ה׳ (משנה ברורה, מ״ב רי״ט:כ). וערוך השלחן סיכם והוסיף סייג: וכבר כתבנו שלא להתעכב בברכה זו יותר מג׳ ימים, אמנם בדיעבד אם איחר יש לו תשלומין כל זמן שירצה (ערוך השלחן או״ח סימן רי״ט), אבל ונראה לי דאם הפליג זמן רב עד שנשכח העניין, אין לו לברך עוד ואבד הברכה (ערוך השלחן או״ח סימן רי״ט). תמצית: מוטב לברך בפני עשרה בלא ספר תורה מלהמתין לשני או לחמישי. ולמעשה — לרב מוסמך.
ה. גדרי הסכנה — עד היכן מגיע החיוב
בְּחֶזְקַת סַכָּנָה — כל מחלוקת סעיפים ז׳-ח׳ תלויה בהיקפה של חזקה זו: הצריך סכנה ניכרת, או די במצב שדרכו להיות מסוכן? וכבר העמיד הטור את שתי הקריאות אצל החולה: וכן לענין חולה כתב הר״ר יוסף דוקא חולה שנפל למטה אבל חש בראשו או במעיו א״צ לברך (טור או״ח סימן רי״ט), כנגד אבל הרמב״ם ז״ל כתב דבכל דרך ובכל חולי צריך להודות (טור או״ח סימן רי״ט).
סעיף ז׳ — באשכנז וצרפת, ובספרד
באשכנז וצרפת אין מברכין כשהולכין מעיר לעיר שלא חייבו אלא בהולכי מדברות דשכיחי ביה חיות רעות ולסטים ובספרד נוהגים לברך מפני שכל הדרכים בחזקת סכנה ומיהו בפחות מפרסה אינו מברך ואם הוא מקום מוחזק בסכנה ביותר אפי׳ בפחות מפרסה:
ביאור: באשכנז ובצרפת אין מברכין כשהולכים מעיר לעיר, שלא חייבו אלא בהולכי מדברות, שמצויות בהם חיות רעות וליסטים. ובספרד נוהגים לברך, מפני שכל הדרכים בחזקת סכנה. ומכל מקום בפחות מפרסה אינו מברך ; ואם המקום מוחזק בסכנה ביותר — אפילו בפחות מפרסה.
שני מנהגים, ומחלוקת אחת ביסודם. הטור נתן את מנהג הצפון וטעמו: אבל ברכת הגומל במקום תודה איתקן (טור או״ח סימן רי״ט). והבית יוסף את מנהג הדרום: כתב הרד״א עתה נהגו העולם לברך ברכת הגומל ואפילו כשהולכים מעיר לעיר (בית יוסף או״ח סימן רי״ט). והמשנה ברורה הראתה היכן שורש המחלוקת: דס״ל דברכה זו שוה לענין ברכת תפלת הדרך לעיל בסימן ק״י עי״ש (משנה ברורה, מ״ב רי״ט:כב). תמצית: למנהג ספרד נמדדת ברכת הגומל כתפילת הדרך — וכל דרך בכלל ; ולמנהג אשכנז אין מחייבת אלא דרך מסוכנת ממש.
שיעור הפרסה. ומיהו בפחות מפרסה אינו מברך ואם הוא מקום מוחזק בסכנה ביותר אפי׳ בפחות מפרסה (שו״ע או״ח רי״ט:ז) ; ומקורו בבית יוסף: ולענין הלכה נראה דפחות מפרסה אינו מברך הגומל כדברי בה״ג לענין תפלת הדרך (בית יוסף או״ח סימן רי״ט), וטעמו במשנה ברורה: דבמקום קרוב כזה בודאי לאו בחזקת סכנה הוא (משנה ברורה, מ״ב רי״ט:כג). והט״ז למד מכאן לתפילת הדרך: דהא כתב הטור במילתא אחרית׳ דבתפל׳ הדרך צריך אדם לבקש רחמי׳ טפי מברכ׳ הגומל לפי שברכת הגומל היא במקום תודה (ט״ז על שולחן ערוך אורח חיים, סימן רי״ט). תמצית: בפחות מפרסה אין כאן ״דרך״ ; ויותר מזה, או במקום מוחזק בסכנה, יש ; ודרך אגב העיר הט״ז שברכת הגומל חמורה מתפילת הדרך, שהרי במקום קרבן תודה נתקנה.
ובזמננו? כתב ערוך השלחן שאין הברכה נוהגת אפילו בנסיעות רחוקות, אם לא דרך הים ומדבריות (ערוך השלחן או״ח סימן רי״ט), ורק תפלת הדרך שבסימן ק״י יש חיוב לאומרה בכל מקום (ערוך השלחן או״ח סימן רי״ט). ומאידך הזכיר הביאור הלכה כלל שאינו משתנה: ודע עוד דפשוט דלכו״ע בין בים ובין במדבר מברכין אפילו לא קרה לו שום סכנה (ביאור הלכה סימן רי״ט), אלא כיון שעלול לו לקרות מקרים כאלה צריך לאודויי שניצל מזה (ביאור הלכה סימן רי״ט). תמצית: אין מברכין מפני שאירע דבר, אלא מפני שהיה עלול לארע ; ונשאר לברר אילו דרכים עדיין כאלה. ולמעשה — לרב מוסמך.
סעיף ח׳ — בכל חולי, וההגה
בכל חולי צריך לברך אפילו אינו חולי של סכנה ולא מכה של חלל אלא כל שעלה למטה וירד מפני שדומה כמי שהעלוהו לגרדום (פי׳ מעלות שעושין דיינים לשבת כשדנין) לידון אין הפרש בין שיש לו מיחוש קבוע ובא מזמן לזמן ובין שאינו קבוע: הגה ויש אומרים דאינו מברך רק על חולי שיש בו סכנה כגון מכה של חלל (טור בשם הראב״ד והר״ר יוסף וכן נוהגין באשכנז):
ביאור: בכל חולי צריך לברך, ואפילו אין בו סכנה ואינו מכה של חלל, אלא כל שעלה למיטה וירד ממנה — מפני שדומה למי שהעלוהו לגרדום (פירוש: מעלות שעושים הדיינים לשבת עליהן כשהם דנים) לידון. ואין הפרש בין מי שיש לו מיחוש קבוע הבא מזמן לזמן ובין שאינו קבוע. הגה: ויש אומרים שאינו מברך אלא על חולי שיש בו סכנה, כגון מכה של חלל (טור בשם הראב״ד והר״ר יוסף, וכן נוהגין באשכנז).
משל הגרדום. בכל חולי צריך לברך אפילו אינו חולי של סכנה ולא מכה של חלל אלא כל שעלה למטה וירד מפני שדומה כמי שהעלוהו לגרדום (שו״ע או״ח רי״ט:ח). והמשנה ברורה פרשה את הדמיון: שאין אנו יודעים איך יצא דינו כמו כן בחולה כיון שנפל למשכב אין אנו יודעים סופו שכמה פעמים אע״פ שתחלתו לא היה סכנה לבסוף מתגברת המחלה ובא לידי סכנה (משנה ברורה, מ״ב רי״ט:כה). ומקורו בבית יוסף: דלאו דוקא בחולי שיש בו סכנה ולא במכה של חלל דוקא אלא כל שעלה למטה וירד צריך להודות שדומה כמי שהעלוהו לגרדום לידון (בית יוסף או״ח סימן רי״ט). תמצית: מי שנפל למשכב אינו יודע כיצד ייצא דינו — וזה שעושה את רפואתו הצלה, ולא אומדנת הרופא.
אבל צריך שיעלה למטה. אבל אם לא עלה למטה כלל רק שיש לו איזה מיחוש בעלמא בראשו או בגרונו וכה״ג אינו מברך אפילו לדעה זו (משנה ברורה, מ״ב רי״ט:כד) ; ואלא בכל גוונא כל שעלה למטה מחמתו בזמן שחשש בו חייב לברך אח״כ (משנה ברורה, מ״ב רי״ט:כז). ובמיחוש קבוע כתב המגן אברהם: ואף על פי שפעמי׳ רבות נתרפא ממנו מ״מ לאו בכל יומא מתרחיש ניסא (מגן אברהם או״ח סימן רי״ט), והמשנה ברורה בשם הרשב״א: ואדרבה כל שהוא קבוע הוא יותר מתחזק ואע״פ שנעשה לו נס פעמים רבות וניצול ממנו מן השמים רחמוהו ולאו כל שעתא מתרחיש ניסא (משנה ברורה, מ״ב רי״ט:כו). תמצית: מיחוש ראש אינו מספיק ; ואילו הרגילות במחלה אינה מקילה בה — אדרבה, אין הנס מתרחש בכל שעה.
ההגה, ומה היא באה לומר. ויש אומרים דאינו מברך רק על חולי שיש בו סכנה כגון מכה של חלל (רמ״א או״ח רי״ט:ח) ; והרחיבה המשנה ברורה: או שאר חולי שיש בו סכנה כגון קדחת של כל הגוף (משנה ברורה, מ״ב רי״ט:כח), והביאה שאין המנהג אחד: וכתב המ״א דקצת נוהגין כסברת המחבר וכן דעת הא״ר לדינא (משנה ברורה, מ״ב רי״ט:כח). והט״ז נתן שיעור של זמן: וה״ה בחולה שמוטל במטה יותר מג׳ ימים כנ״ל דהא צריך לבקשת רחמים מאחרים (ט״ז על שולחן ערוך אורח חיים, סימן רי״ט), והביאו ערוך השלחן: וכן החולה שמוטל במטה יותר מג׳ ימים צריך לברך (ערוך השלחן או״ח סימן רי״ט). תמצית: להגהה בעינן סכנה ממש ; ולשיעורו של הט״ז שלשה ימים במיטה הרי הם סכנה, שהרי אז מבקשים עליו רחמים מאחרים. ולמעשה — לרב מוסמך.
ו. הני ארבעה לאו דוקא — האם הרשימה סגורה
לָאו דַּוְקָא — שאלת הסעיף האחרון היא שאלתה של כל רשימה סגורה: הארבעה — הגדרה הם או דוגמאות? והריב״ש, שהביאו הבית יוסף, הכריע בקל וחומר: תשובה נראה שצריך לברך שהרי הולכי מדברות שצריכים להודות זהו מפני סכנת אריה וגנבים המצוים בדרכים (בית יוסף או״ח סימן רי״ט).
סעיף ט׳ — הני ארבעה לאו דוקא
הני ארבעה לאו דוקא דה״ה למי שנעשה לו נס כגון שנפל עליו כותל או ניצול מדריסת שור ונגיחותיו או שעמד עליו בעיר אריה לטרפו או אם גנבים באו לו אם שודדי לילה וניצל מהם וכל כיוצא בזה כלם צריכים לברך הגומל: ויש אומרים שאין מברכין הגומל אלא הני ארבעה דוקא וטוב לברך בלא הזכרת שם ומלכות:
ביאור: אין הארבעה דווקא, שהוא הדין למי שנעשה לו נס — כגון שנפל עליו כותל, או שניצל מדריסת שור ומנגיחותיו, או שעמד עליו אריה בעיר לטורפו, או שבאו עליו גנבים או שודדי לילה וניצל מהם — כולם צריכים לברך ״הגומל״. ויש אומרים שאין מברכין ״הגומל״ אלא על הארבעה בלבד, וטוב לברך בלא הזכרת שם ומלכות.
טענת הריב״ש — הארבעה דוגמאות הם. תשובה נראה שצריך לברך שהרי הולכי מדברות שצריכים להודות זהו מפני סכנת אריה וגנבים המצוים בדרכים (בית יוסף או״ח סימן רי״ט), והוסיף: ולא הוזכרו הד׳ בכתוב אלא מפני שהם מצוים תמיד בדרך מנהגו של עולם ברוב האנשים (בית יוסף או״ח סימן רי״ט). והגר״א אמרה בשלוש תיבות: ס״ט הני כו׳. שהרי סכנות מדברות הוא מפני אריה וגנבי (ביאור הגר״א על שולחן ערוך אורח חיים סימן רי״ט). תמצית: אם מודים ביוצא מן המדבר, מפני האריות והליסטים הוא — הרי שהאריה והליסטים מחייבים בכל מקום, ואין רשימת הארבעה אלא תיאור המצוי ביותר.
הדעה שכנגד, ומה היא משיבה. ויש אומרים שאין מברכין הגומל אלא הני ארבעה דוקא וטוב לברך בלא הזכרת שם ומלכות (שו״ע או״ח רי״ט:ט) ; ומקורה בבית יוסף: י״א שד׳ בלבד צריכין להודות אבל אחרים שבירכו הויא ברכה לבטלה (בית יוסף או״ח סימן רי״ט), וכן פסק ה״ר שם טוב פלכו בשם התוס׳ דאלו הד׳ דוקא (בית יוסף או״ח סימן רי״ט). והמשנה ברורה נתנה את הסברה: משום שמצויים ביותר תקנו עליהם ברכת הגומל משא״כ אינך שאינם שכיחים כלל אין לברך עליהם הגומל (משנה ברורה, מ״ב רי״ט:לא), וכן הגר״א: וי״א כו׳. מדנקט הני דוקא וס׳ הראשונה ס״ל דנקט הני מפני שהן מצויין יותר ברוב (ביאור הגר״א על שולחן ערוך אורח חיים סימן רי״ט). תמצית: לא הגדולות שבסכנות נמנו אלא השכיחות שבהן — ואין תקנת חכמים מתפשטת חוץ ממה שנתקנה עליו ; ולשאר יש ברכת הנס.
ומה עשה המנהג. והאחרונים כתבו דהמנהג כסברא ראשונה וכן מסתבר (משנה ברורה, מ״ב רי״ט:לב) ; והט״ז כמותו: אבל ראיתי נוהגין הרבה כסברא ראשונ׳ שהיא דעת ריב״ש ומסתבר כן דכל סכנות נכללו בהולכי מדבר דנקט בגמרא (ט״ז על שולחן ערוך אורח חיים, סימן רי״ט), והמגן אברהם: ועכשיו נהגו לברך כל מי שנעשה לו נס וכ״כ בלבוש (מגן אברהם או״ח סימן רי״ט), וערוך השלחן הכריע: והאחרונים כתבו שיש לברך על כל דבר סכנה כשניצול הימנה, וכן המנהג הפשוט ואין לשנות (ערוך השלחן או״ח סימן רי״ט) — אחר שהעיר שאין הפשרה פשרה: ובאמת בלא הזכרת שם ומלכות אינה ברכה כלל (ערוך השלחן או״ח סימן רי״ט). והוסיפה המשנה ברורה את המקרה שהכל מודים בו: ומי שהלך בדרך אפילו שלא במקום סכנה ובאו עליו לסטים להרגו וניצול לכו״ע מברך ברכת הגומל (משנה ברורה, מ״ב רי״ט:לא) ; וכן את התוספת: ואעפ״כ כשיגיע למקום שנעשה בו הנס יברך גם שעשה לי נס במקום הזה (משנה ברורה, מ״ב רי״ט:ל). תמצית: המנהג הפשוט כדעה הראשונה, ומברכין על כל הצלה ; וכשחוזר ועובר במקום שנעשה בו הנס מוסיף ברכת הנס. ולמעשה — לרב מוסמך.
הסימן במשפט אחד: היוצא מאחת מארבע הצרות שבמזמור ק״ז — הים, המדבר, החולי ובית האסורים — עומד בפני עשרה ומודה בגלוי שקיבל יותר ממה שהגיע לו: הגומל לחייבים טובות שגמלני כל טוב ; וכל דיוני הסימן סובבים על גבולות החיוב הזה — הזמן, מידת הסכנה, וההצלות שלא נמנו ברשימת הארבעה.
מקרים מעשיים
מקרה 1 — חוזר מטיסה ארוכה
המצב: חזרתי מנסיעה של עשר שעות במטוס. האם עלי לברך ״הגומל״?
ההנהגה: הכל תלוי במנהג ובהגדרת הטיסה. סעיף ז׳ מעמיד את שתי המסורות: באשכנז וצרפת אין מברכין כשהולכין מעיר לעיר שלא חייבו אלא בהולכי מדברות דשכיחי ביה חיות רעות ולסטים (שו״ע או״ח רי״ט:ז), כנגד ובספרד נוהגים לברך מפני שכל הדרכים בחזקת סכנה (שו״ע או״ח רי״ט:ז). והמשנה ברורה הראתה את סברת השנייה: דס״ל דברכה זו שוה לענין ברכת תפלת הדרך לעיל בסימן ק״י עי״ש (משנה ברורה, מ״ב רי״ט:כב). וערוך השלחן כתב בזמנו שאין הברכה נוהגת אפילו בנסיעות רחוקות, אם לא דרך הים ומדבריות (ערוך השלחן או״ח סימן רי״ט). והביאור הלכה הזכיר שאין מברכין מפני שאירע דבר: ודע עוד דפשוט דלכו״ע בין בים ובין במדבר מברכין אפילו לא קרה לו שום סכנה (ביאור הלכה סימן רי״ט). תמצית: אין השאלה ״האם פחדתי״ אלא ״האם דרך זו בכלל הדרכים שהוחזקו בסכנה״ — והתשובה תלויה במנהג קהילתו. ולמעשה — לרב מוסמך.
מקרה 2 — יצאתי מבית החולים
המצב: שכבתי ארבעה ימים במיטה מחמת דלקת שאין בה סכנה, ועתה הוטב לי. האם אברך?
ההנהגה: מרן אומר הן: בכל חולי צריך לברך אפילו אינו חולי של סכנה ולא מכה של חלל אלא כל שעלה למטה וירד מפני שדומה כמי שהעלוהו לגרדום (שו״ע או״ח רי״ט:ח) ; והגהת הרמ״א מבקשת יותר: ויש אומרים דאינו מברך רק על חולי שיש בו סכנה כגון מכה של חלל (רמ״א או״ח רי״ט:ח). אבל תחילה העמידה המשנה ברורה את התנאי המשותף: אבל אם לא עלה למטה כלל רק שיש לו איזה מיחוש בעלמא בראשו או בגרונו וכה״ג אינו מברך אפילו לדעה זו (משנה ברורה, מ״ב רי״ט:כד) ; והט״ז נתן שיעור המקרב את שתי הדעות: וה״ה בחולה שמוטל במטה יותר מג׳ ימים כנ״ל דהא צריך לבקשת רחמים מאחרים (ט״ז על שולחן ערוך אורח חיים, סימן רי״ט). ואין מברכין עד שיחזור לבוריו: ונתרפא - והולך כבר על בוריו (משנה ברורה, מ״ב רי״ט:ב). תמצית: עליית המיטה היא התנאי הראשון ; ומעבר לו מבקש מנהג אשכנז סכנה ממש, ושלשה ימים במיטה עשויים להיחשב כך. ולמעשה — לרב מוסמך.
מקרה 3 — אשתי ילדה: האם אני המברך?
המצב: אשתי ילדה ובריאה. האם אוכל לברך ״הגומל״ עבורה?
ההנהגה: זהו בדיוק המקרה שבנתה עליו ההגהה: ואין זה ברכה לבטלה מן המברך אע״פ שלא נתחייב בברכה זו הואיל ואינו מברך רק דרך שבח והודאה על טובת חבירו שמשמח בה (רמ״א או״ח רי״ט:ד), ותיארתו המשנה ברורה: וכ״ש על אשתו שהיא כגופו דרשאי לברך ומזה נוהגים קצת אנשים שכשיולדות נשותיהם וחוזרות לבורין עומדים ומברכים ברכת הגומל (משנה ברורה, מ״ב רי״ט:יז), ונוסחו: ונוסח הברכה יאמר הגומל לחייבים טובות שגמלך כל טוב (משנה ברורה, מ״ב רי״ט:יז) — וצריך שתענה אמן: ואי לא ענה אמן לא יצא ומיירי ששמע הברכה מתחלתה ועד סופה וכוון נמי לצאת בה ידי חובת ברכת הגומל שנתחייב (משנה ברורה, מ״ב רי״ט:יא). אבל הבית יוסף חלק: ולענין הלכה כיון דלדברי הכל אינו חייב לברך לא יברך ואם בירך גוערין בו דדילמא ברכה לבטלה היא (בית יוסף או״ח סימן רי״ט), והמשנה ברורה סיימה: וע״כ מהנכון ליזהר לכתחלה שלא לברך ברכת הגומל אפילו על קרובו ואוהבו כ״א על אביו ורבו לבד (משנה ברורה, מ״ב רי״ט:יח). וערוך השלחן העיד על אותה חלוקה: וקטן אין לו לברך ברכה זו, ונשים נהגו שלא לברך, ואין בזה שום טעם (ערוך השלחן או״ח סימן רי״ט). תמצית: המנהג קיים ויש לו סמך חזק, ורבים מן האחרונים מעדיפים שתברך היא עצמה בפני עשרה. ולמעשה — לרב מוסמך.
שאלות להבנה
בדוק את הבנתך:
- מנין באו ארבע ההצלות שבסעיף א׳, ולמה הן ארבע ולא שלוש או חמש?
- למה אומרים ״הגומל לחייבים טובות״ (סעיף ב׳)?
- עשרה או תריסר? היכן נעצרה הגמרא, וכיצד הכריע מרן (סעיף ג׳)?
- למה האמן מעכב בסעיף ד׳ ואינו מעכב בסעיף ה׳?
- רשימת הארבעה — הגדרה היא או סדרת דוגמאות (סעיף ט׳)?
להרחבה
אם ברצונך להעמיק בסימן זה:
📖להצטרף לחברותא
- 📚 רמה 2 — למדן: לעיון ולפלפול — ברכת הודאה או ברכת השבח ; עשרה ותרי רבנן או תריסר ; הני ארבעה לאו דוקא
- ✨ רמה 3 — סיכום: לחזרה ולשינון מהיר
- 👑 רמה 4 — דעת הרב (אדמו״ר הזקן): עמוד-גשר — אדמו״ר הזקן לא כתב סימן זה בשולחן ערוך שלו ; הפניה לרמות 1-3 ולסידורו