✦ ❖ ✦
דעת · רמה 1 — יסוד

סימן רכ״ד · מה שהעין פוגשת

דיני ברכות פרטיות — העבודה זרה ועקירתה (שנתן ארך אפים לעוברי רצונו), חורבות בבל, אוכלוסא של ששים רבוא (חכם הרזים), החכמים והמלכים, הבתים והקברים — וכלל שלשים היום
סימן רכ״ד · י״ג סעיפים
דיני ברכות פרטיות
🌱 רמת יסוד · מתחילים
✦ ❖ ✦

הסימנים שלפניו חתמו את ברכות ההודאה. וסימננו חותם את פרק ברכות הראיה במה שקרא לו מרן דיני ברכות פרטיות — הברכות הנאמרות על מה שאדם פוגש: עבודה זרה, חורבה, אוכלוסא, חכם, מלך, בית, בית קברות. לשון הסעיפים, ביאור והסבר י״ג הסעיפים, ובסופם מקרים מעשיים.

הנושא: ברכות פרטיות — עבודה זרה ועקירתה, בבל הרשעה, חכם הרזים, חכמים ומלכים, בתים וקברים
המקור: שולחן ערוך אורח חיים סימן רכ״ד · י״ג סעיפים

עריכה: רב יוסף חיים סממה
DAAT · daattorah.com

פרק שלם של ברכות שאינן באות לא על מאכל, לא על ריח ולא על מצוה — אלא על מה שהעין פוגשת. עבודה זרה העומדת על מכונה, מקום שנעקרה ממנו, חורבות בבל, אוכלוסא של ששים רבוא, חכם, מלך, בתים ביישובן או בחורבנן, ובית קברות. וקרא לזה מרן דיני ברכות פרטיות, ועשאם שלושה עשר סעיפים. ושתי שאלות עוברות בכולם: מה בדיוק רואים (עבודה זרה, אדם, מקום), וכל כמה זמן מברכין עליו — וזה שהסעיף האחרון חותך במילה אחת. ואנו לומדים כאן דרך הלימוד ; ולמעשה — כל אחד לרבו.

📑 תכנית הלימוד

A. עבודה זרה ועקירתה (סעיפים א-ב) — העבודה זרה העומדת, זו שנעקרה, ומפני מה בטלה הברכה
B. בבל הרשעה (סעיפים ג-ד) — חמש ברכות בבל, גוב האריות, ועפר הקללה
C. אוכלוסין, חכמים ומלכים (סעיפים ה-ט) — ששים רבוא, החכמים, המלכים, והמצוה לצאת לקראתם
D. בתים, קברים, וכלל שלשים יום (סעיפים י-יג) — הבתים, הקברים, והכלל החותם את הסימן
1-4. מקרים מעשיים ושאלות הבנה

A. עבודה זרה ועקירתה — העומדת וזו שנעקרה

מַרְקוּלִיס — פותחת המשנה ברורה בזיהוי הדבר: היא ע״ג שעובדין אותה עי״ז שזורקין לה אבנים (משנה ברורה, מ״ב רכ״ד:א) ; והמגן אברהם מבאר את השם עצמו: פי׳ חילוף קילוס דאסור להזכיר ע״א בשמה (מגן אברהם או״ח סימן רכ״ד). תמצית: עבודה זרה שעובדין אותה בזריקת אבנים ; ואף שמה שם של היפוך, מפני שאסור לקרוא לעבודה זרה בשמה.

סעיף א׳ — הרואה מרקוליס או שאר עכו״ם

הרואה מרקוליס או שאר עכו״ם אומר ברוך אתה ה׳ אלהינו מלך העולם שנתן ארך אפים לעוברי רצונו ואם רואה אותו בתוך ל׳ יום אינו חוזר ומברך: הגה והאידנא אין מברכים זאת הברכה שהרי אנו מגודלים ביניהם ורואים אותו תמיד:
סעיף א׳: הרואה מרקוליס או שאר עבודה זרה אומר: ברוך אתה ה׳ אלהינו מלך העולם שנתן ארך אפים לעוברי רצונו. ואם רואה אותו בתוך שלושים יום — אינו חוזר ומברך. הגהת הרמ״א: והאידנא אין מברכים ברכה זו, שהרי אנו מגודלים ביניהם ורואים אותו תמיד.
הברייתא שממנה יצאה הברכה. תנו רבנן: הרואה מרקוליס, אומר: ברוך … שנתן ארך אפים לעוברי רצונו (ברכות נ״ז ע״ב). והרמב״ם כתבה מצד אחר — לא על הצורה אלא על מקום העבודה: הרואה מקום שעובדין בו עכו״ם מברך (רמב״ם הלכות ברכות פרק י הלכה ט) — שנתן ארך אפים לעוברי רצונו (רמב״ם הלכות ברכות פרק י הלכה ט) ; והטור, כמרן, נקט את הצורה עצמה: הרואה דמות גילולים של עו״ג אומר בא״י אלהינו מלך העולם שנתן ארך אפים לעוברי רצונו (טור או״ח סימן רכ״ד). תמצית: הברכה עתיקה ונוסחה קבוע ; ומה שמשתנה מפוסק לפוסק הוא מה שצריכה העין לפגוש — הצורה, או המקום שעובדין בו.
מה הברכה הזאת אומרת. ערוך השלחן נותן בה טעם: כלומר שלא תחשוב מדהיא מתקיימת זמן הרבה אינו חושש לה כביכול, אלא שזהו ממדת ארך אפים, שהקדוש ברוך הוא מאריך אפו וגבי דיליה (ערוך השלחן או״ח סימן רכ״ד). ומיד הוא מחבר את הזמן לכלל הסימן: ואם רואה אותה בתוך ל׳ יום אינו חוזר ומברך, דכל ברכות הראייה הוא משלשים לשלשים (ערוך השלחן או״ח סימן רכ״ד). תמצית: הרואה עבודה זרה מתקיימת דורות עלול לחשוב שאין כביכול מקפיד עליה ; והברכה אומרת בדיוק את ההיפך — מידת ארך אפים היא, ולא הסח הדעת.
עד היכן ״שאר עבודה זרה״. אפילו בית ע״ג [ב״י] וב״ח פי׳ דוקא כשרואה אותה בגלוי (משנה ברורה, מ״ב רכ״ד:ב). תמצית: אף הבית בכלל הדין לדעת הבית יוסף ; והב״ח מצריך שתהא נראית בגלוי.
ומפני מה אין מברכין אותה היום. פסק הרמ״א: והאידנא אין מברכים זאת הברכה שהרי אנו מגודלים ביניהם ורואים אותו תמיד (רמ״א או״ח רכ״ד:א). ופרשה המשנה ברורה את הטעם: שהרי אנו רואין אותה תמיד וכתבו האחרונים דאפילו הולך לעיר אחרת וראה שם ע״ג אינו מברך כיון דראה את מין זה תוך למ״ד בעירו (משנה ברורה, מ״ב רכ״ד:ג) ; ואפשר עוד דאפילו קטן שהגדיל א״צ לברך כיון שראה אותה בקטנותו (משנה ברורה, מ״ב רכ״ד:ג) ; והאליה רבה הרחיק עוד: ובא״ר כתב עוד מילתא חדתי דאפילו הוא לא ראה אותה תוך למ״ד כיון שיש רוב העולם שהוא שוכן ביניהם שרואין אותה (משנה ברורה, מ״ב רכ״ד:ג). וכבר כתב המגן אברהם: נ״ל דבא לאשמועינן אפי׳ הולך לעיר אחרת וראה א״א מ״מ כיון דראה כיוצא בזה בעירו תוך ל׳ אינו מברך (מגן אברהם או״ח סימן רכ״ד). תמצית: לא הברכה בטלה אלא תנאה — שלושים היום אינם נשלמים לעולם, שאנו שרויים בתוך מה שראוי היה שנראה לעתים רחוקות. ואף הנסיעה לעיר אחרת אינה משנה.

סעיף ב׳ — הרואה מקום שנעקרה ממנה עכו״ם

הרואה מקום שנעקרה ממנה עכו״ם אם הוא בארץ ישראל אומר ברוך אתה ה׳ אלהינו מלך העולם שעקר ע״א מארצנו ואם הוא בחוצה לארץ אומר שעקר ע״א מהמקום הזה ואומר בשתיהן כשם שעקרת אותה מהמקום הזה כן תעקור אותה מכל המקומות והשב לב עובדיהם לעבדך: הגה ואם נעקרה עכו״ם ממקום א׳ ונתנוה במקום אחר מברך על מקום שנעקרה שעקר עכו״ם ועל מקום שנתנוה לשם שנתן ארך אפים (ב״י בשם תוס׳ ירוש׳):
סעיף ב׳: הרואה מקום שנעקרה ממנו עבודה זרה — אם הוא בארץ ישראל אומר: ברוך אתה ה׳ אלהינו מלך העולם שעקר עבודה זרה מארצנו ; ואם הוא בחוצה לארץ אומר: שעקר עבודה זרה מהמקום הזה. ואומר בשתיהן: כשם שעקרת אותה מהמקום הזה כן תעקור אותה מכל המקומות, והשב לב עובדיהם לעבדך. הגהת הרמ״א: ואם נעקרה ממקום אחד וניתנה במקום אחר — מברך על מקום שנעקרה ״שעקר עבודה זרה״, ועל מקום שנתנוה ״שנתן ארך אפים״ (בית יוסף בשם תוספות הירושלמי).
המשנה, ואחריה הברייתא. שנינו במשנה: הרואה מקום שנעשו בו נסים לישראל, אומר ברוך שעשה נסים לאבותינו במקום הזה. מקום שנעקרה ממנו עבודה זרה, אומר ברוך שעקר עבודה זרה מארצנו (משנה ברכות פרק ט משנה א). והברייתא הוסיפה את הבקשה שאחריה: מקום שנעקרה ממנו עבודה זרה, אומר: ברוך … שעקר עבודה זרה מארצנו. וכשם שנעקרה ממקום זה כן תעקר מכל מקומות ישראל, והשב לב עובדיהם לעבדך (ברכות נ״ז ע״ב), ואחר כך העמידה גבול: ובחוץ לארץ אין צריך לומר והשב לב עובדיהם לעבדך מפני שרובה גויים. רבי שמעון בן אלעזר אומר: אף בחוץ לארץ צריך לומר כן, מפני שעתידים להתגייר, שנאמר: אז אהפך אל עמים שפה ברורה (ברכות נ״ז ע״ב). תמצית: הברכה מן המשנה ; והבקשה והשב לב עובדיהם לעבדך מן הברייתא — ועליה עצמה סובב כל הדיון.
קושיית הטור על הרמב״ם. תמה הטור: וכתב הרמב״ם ז״ל ואומר בשתיהם כשם שעקרת אותה ממקום הזה כן תעקור אותה בכל המקומות והשב לב עובדיהם לעבדך ואיני יודע למה פוסק כדברי יחיד דרשב״א הוא דאמר הכי אבל לת״ק אצ״ל כן אלא בא״י שרובה ישראל אבל לא בח״ל (טור או״ח סימן רכ״ד). והשיב הבית יוסף: ולענין מה שתמה רבינו על הרמב״ם למה פסק כיחיד י״ל דמשום דמסתבר טעמיה פסק כוותיה (בית יוסף או״ח סימן רכ״ד), והזכיר את טעמו של רבי שמעון בן אלעזר: רשב״א אומר אף בח״ל צ״ל כן מפני שעתידין להתגייר (בית יוסף או״ח סימן רכ״ד). תמצית: תנא קמא ייחד את הבקשה לארץ ישראל ; ורבי שמעון בן אלעזר פשטה בכל העולם, מפני שהאומות עתידות לשוב. והרמב״ם — ומרן אחריו — תפס את דעת היחיד, מפני שטעמה מסתבר ואין איסור לאומרה בכל מקום.
פרטי הנוסח. כתב הרמב״ם: מקום שנעקרה ממנו עכו״ם אם בארץ ישראל הוא מברך שעקר עכו״ם מארצנו. ואם בחוץ לארץ הוא מברך שעקר עכו״ם ממקום הזה. ואומר בשתיהן כשם שעקרת ממקום זה כך תעקר מכל מקומות ותשיב לב עובדיהם לעבדך (רמב״ם הלכות ברכות פרק י הלכה ט). ודקדקה המשנה ברורה בשיעור העקירה: אפילו רק ממקום אחד (משנה ברורה, מ״ב רכ״ד:ד). תמצית: בארץ ישראל אין הברכה תובעת שתיטהר הארץ כולה — די במקום אחד.
הגהת הרמ״א ומקורה. הביא הבית יוסף את הירושלמי: גרסינן בירושלמי נעקר דמות גילולים של עו״ג ממקום אחד ונתנה למקום אחר במקום שנתנה אומר ברוך שנתן ארך אפים לעוברי רצונו ובמקום שנעקרה אומר ברוך שעקר דמות גילולים של עו״ג מן המקום הזה (בית יוסף או״ח סימן רכ״ד). והמשנה ברורה החזירה את הכל לכלל הסימן: היינו אם יש שלשים יום שלא ראה אותה וכנ״ל (משנה ברורה, מ״ב רכ״ד:ה). תמצית: העברת עבודה זרה ממקום למקום מולידה שתי ברכות הפוכות בשני מקומות — אחת על מה שנעקר, ואחת על ארך האפים הסובל את מה שהוצב במקום אחר ; והשנייה נתונה לדין שלושים יום.

B. בבל הרשעה — חורבותיה של מלכות

חָמֵשׁ בְּרָכוֹת — סעיפים ג-ד אינם אלא דרשה אחת: דרש רב המנונא: הרואה בבל הרשעה צריך לברך חמש ברכות. ראה בבל, אומר: ברוך … שהחריב בבל הרשעה. ראה ביתו של נבוכדנצר, אומר: ברוך … שהחריב ביתו של נבוכדנצר הרשע. ראה גוב של אריות או כבשן האש, אומר: ברוך … שעשה נסים לאבותינו במקום הזה. ראה מרקוליס, אומר: ברוך … שנתן ארך אפים לעוברי רצונו. ראה מקום שנוטלין ממנו עפר, אומר: ברוך … אומר ועושה גוזר ומקיים (ברכות נ״ז ע״ב). תמצית: חמש תחנות בנוף אחד — העיר, ארמון המלך, מקום הנס, העבודה זרה העומדת, והאדמה המקוללת. ומרן עשאן שני סעיפים: את המרקוליס העמיד בסעיף א׳, ואת הארבע הנותרות הניח כאן.

סעיף ג׳ — הרואה בבל הרשעה

הרואה בבל הרשעה אומר ברוך אתה ה׳ אלהינו מלך העולם שהחריב בבל הרשעה. ראה ביתו של נבוכדנצר אומר ברוך שהחריב ביתו של נבוכדנצר הרשע. ראה גוב אריות או כבשן האש אומר ברוך שעשה נס לצדיקים במקום הזה: (וע״ל סי׳ רי״ח סעיף ז):
סעיף ג׳: הרואה בבל הרשעה אומר: ברוך אתה ה׳ אלהינו מלך העולם שהחריב בבל הרשעה. ראה ביתו של נבוכדנצר אומר: ברוך שהחריב ביתו של נבוכדנצר הרשע. ראה גוב אריות או כבשן האש אומר: ברוך שעשה נס לצדיקים במקום הזה. (ועיין לעיל סימן רי״ח · 218 סעיף ז.)
נוסח שמרן שינה בו. בגמרא ברכת גוב האריות היא שעשה נסים לאבותינו במקום הזה (ברכות נ״ז ע״ב) ; אבל הטור כתב ראה גוב אריות וכבשן האש אומר ברוך שעשה נסים לצדיקים במקום הזה (טור או״ח סימן רכ״ד), וכן הרמב״ם: הרואה גב אריות וכבשן האש שהשלך בו חנניה מישאל ועזריה מברך (רמב״ם הלכות ברכות פרק י הלכה ט) — שעשה נס לצדיקים במקום הזה (רמב״ם הלכות ברכות פרק י הלכה ט). תמצית: דניאל וחביריו אינם ״אבותינו״ אלא צדיקים ; ולפיכך ההפניה לסימן רי״ח · 218 הכרחית — שם נקבעה ברכת שעשה נס לצדיקים במקום הזה.
מרחוק, ולא בדרך אחרת. הוסיף ערוך השלחן דבר מפליא בביתו של נבוכדנצר: ואפילו רואה אותה מרחוק, דא(י)לו מקרוב אי אפשר, דנחשים ועקרבים יסובבוה כמו שקללה ישעיה הנביא (ערוך השלחן או״ח סימן רכ״ד). תמצית: החורבן שלם כל כך שאי אפשר עוד לקרוב אליו — קללת ישעיה עצמה שומרת על ההריסות.
כבשן האש, ורב אשי. זיהתה המשנה ברורה את המקום: היינו החפירה שהוסק בה אז האש לחנניה מישאל ועזריה (משנה ברורה, מ״ב רכ״ד:ו). והגמרא מביאה דבר נפלא: אמר רב אשי: אנא, הא דרב המנונא לא שמיע לי, אלא מדעתאי בריכתינהו לכולהו (ברכות נ״ז ע״ב). תמצית: רב אשי לא שמע את דרשת רב המנונא, ומדעתו בירך את כולן — סימן שהמקום עצמו תובע את הברכות הללו.

סעיף ד׳ — ראה מקום שיש בבבל

ראה מקום שיש בבבל שכל בהמה שתעבור עליו אינה יכולה לזוז משם אם לא יתנו עליה מעפר המקום ההוא והיא סימן קללה לה דכתיב וטאטאתיה במטאטי (פירוש מכבדות הבית שקובל״י בלע״ז) השמד אומר ברוך אומר ועושה ברוך גוזר ומקיים:
סעיף ד׳: ראה אותו מקום שבבבל, שכל בהמה העוברת עליו אינה יכולה לזוז משם אלא אם כן נותנים עליה מעפר המקום ההוא — והוא סימן קללה לה, שנאמר ״וטאטאתיה במטאטא (פירוש: מכבדות הבית) השמד״ — אומר: ברוך אומר ועושה, ברוך גוזר ומקיים.
המקום, כפי שמתארו רש״י בטור. ראה מקום שנוטלין ממנו עפר אומר ברוך אומר ועושה ברוך גוזר ומקיים פירש״י שיש מקום בבבל שכל בהמה שתעבור עליו אינה יכולה לזוז משם אם לא שיתנו עליה מעפר המקום ההוא והוא סימן קללה לה דכתיב (טור או״ח סימן רכ״ד). תמצית: מרן העתיק כאן את תיאורו של רש״י כפי שהביאו הטור — קרקע האוחזת את הבהמות, ואין מתירן אלא עפרה שלה.
מעשהו של מר בריה דרבינא. מר בריה דרבינא כי הוה מטי לבבל הוה שקיל עפרא בסודריה ושדי לברא, לקיים מה שנאמר וטאטאתיה במטאטא השמד (ברכות נ״ז ע״ב). תמצית: לא די היה לו בברכה ; אלא נטל מן העפר בסודרו והשליכו החוצה — לקיים בידיו את המקרא שניבא את טאטואה של בבל.
בשם ומלכות או בלא? המשנה ברורה הכריעה לברכה גמורה והעירה על נוסח: היינו בשם ומלכות. בגמרא הגירסא ברוך אומר ועושה גוזר ומקיים (משנה ברורה, מ״ב רכ״ד:ז). וערוך השלחן נטה לצד השני: ולא ידעתי אם זהו בשם ומלכות אם לאו, ונראה שאינה בשם ומלכות, דאי בשם ומלכות לא שייך לומר שני פעמים (ערוך השלחן או״ח סימן רכ״ד). תמצית: הכל תלוי במילה כפולה. בגמרא נאמר ברוך פעם אחת ; ובנוסח הנדפס של מרן היא כפולה — ו״ברוך״ כפול, אומר ערוך השלחן, אינו מתיישב בברכה שבשם ומלכות.

C. אוכלוסין, חכמים ומלכים — ההמון, החכם והמלך

חֲכַם הָרָזִים — הברייתא נותנת את הברכה ואת טעמה: תנו רבנן: הרואה אוכלוסי ישראל, אומר: ברוך … חכם הרזים — שאין דעתם דומה זה לזה, ואין פרצופיהן דומים זה לזה (ברכות נ״ח ע״א), וקובעת את השיעור: אמר עולא: נקיטינן אין אוכלוסא בבבל. תנא: אין אוכלוסא פחותה מששים רבוא (ברכות נ״ח ע״א). תמצית: לא המספר הוא המבורך אלא השוני — ששים רבוא פרצופים שאין אחד דומה לחבירו, ששים רבוא דעות שאין אחת מכסה את חברתה ; ומי שיודע את כולן נקרא חכם הרזים.

סעיף ה׳ — הרואה ששים רבוא מישראל ביחד

הרואה ששים רבוא מישראל ביחד אומר ברוך אתה ה׳ אמ״ה חכם הרזים ואם הם עכו״ם אומר (ירמיה נ׳ יב) בושה אמכם חפרה יולדתכם הנה אחרית גוים מדבר ציה וערבה:
סעיף ה׳: הרואה ששים רבוא מישראל ביחד אומר: ברוך אתה ה׳ מלך העולם חכם הרזים. ואם הם גויים אומר (ירמיה נ, יב): בושה אמכם, חפרה יולדתכם ; הנה אחרית גוים — מדבר, ציה וערבה.
מה עניינו של ״חכם הרזים״. שאין דעתן דומין זה לזה ואין פרצופיהן דומין זה לזה והוא יודע מה בלב כל אלו האוכלוסין (משנה ברורה, מ״ב רכ״ד:ח). וערוך השלחן הרחיב את הרעיון: דכשם שהם מחולקים בדיעות, שהיא צורה הפנימית עד ששים רבוא, כך הן מחולקין בצורה החצונית, וזהו כלל כל הדעות והוא הקצה האחרון שאין עוד צורה אחרת מכאן ואילך (ערוך השלחן או״ח סימן רכ״ד) ; ומכאן הסיק: ולכן ניתנה התורה לס׳ רבוא, כדי לכלול כל הדעות והחכמות שאין להוסיף עליהם (ערוך השלחן או״ח סימן רכ״ד). תמצית: אין ששים רבוא מספר שרירותי — אלא, כלשון המהרש״א שהביא, הנקודה שבה נשלמות כל צורות הנפש האפשריות. ולפיכך ניתנה התורה במספר הזה, שלא תחסר ממנה שום דרך של הבנה.
בן זומא במעלות הר הבית. בן זומא ראה אוכלוסא על גב מעלה בהר הבית, אמר: ברוך … חכם הרזים וברוך … שברא כל אלו לשמשני (ברכות נ״ח ע״א). תמצית: ראה את האוכלוסא עולה ובירך שתים — אחת על מה שהיא, ואחת על מה שהיא מביאה לו. ומכאן עצמו הוציא הרמב״ם תנאי.
האם הרמב״ם מצריך ארץ ישראל? כך דקדק הבית יוסף: מדברי הרמב״ם נראה שאינו מברך על אוכלוסי ישראל אא״כ הם בא״י (בית יוסף או״ח סימן רכ״ד) ; והציע מקור אחר לתנאי זה: ואפשר שכתב כן מדאמר עולא אין אוכלוסא בבבל והוא מפרש דאפי׳ אם יראה אוכלוסא בבבל אין להם דין אוכלוסא לברך עליהם (בית יוסף או״ח סימן רכ״ד). ואכן לשון הרמב״ם מותנית: הרואה שש מאות אלף אדם כאחד (רמב״ם הלכות ברכות פרק י הלכה יא) — ואם ישראל הם ובארץ ישראל אומר (רמב״ם הלכות ברכות פרק י הלכה יא) — חכם הרזים (רמב״ם הלכות ברכות פרק י הלכה יא). תמצית: לרמב״ם אין אוכלוסא אמיתית אלא בארץ ישראל, כדרך שאמר עולא על בבל. ומרן לא הזכיר תנאי זה כלל.
והאם אדם אחד שקול כששים רבוא? כתב הטור: ואם רואה אפילו אחד שהוא מופלג בחכמה יברך חכם הרזים דרבי חנינא בריה דרב איקא בריך כד חזי לרב פפא (טור או״ח סימן רכ״ד), וסיים מיד וי״א שאין בזמן הזה מי שראוי לברך עליו כך (טור או״ח סימן רכ״ד). והוא מעשה רב פפא ורב הונא: אמרו ליה: בהדי דחזינך בריכינן עלך תרתי: ברוך … אשר חלק מחכמתו ליראיו ושהחיינו (ברכות נ״ח ע״ב), ותשובת רב חנינא: אמר להו: אנא נמי, כיון דחזתינכו חשבתינכו עלואי כשיתין רבוון בית ישראל, ובריכנא עלייכו תלתא (ברכות נ״ח ע״ב). וביאר הבית יוסף מפני מה לא נקטה הרמב״ם: ונראה שטעמו משום דס״ל דההוא עובדא לאו למימרא דבריך ממש אלא לומר שהיו חשובים בעיניו כששים ריבוא קאמר (בית יוסף או״ח סימן רכ״ד). תמצית: ״חשבתי אתכם עלי כששים רבוא״ — ברכה ממש, או לשון הפלגה? הטור נקטה כפשוטה, הרמב״ם כמשל, ומרן לא כתבה בסימננו כלל.

סעיפים ו-ז — חכמי ישראל וחכמי אומות העולם

הרואה חכמי ישראל אומר ברוך אתה ה׳ אלהינו מ״ה שחלק מחכמתו ליריאיו:
הרואה חכמי אומות העולם מעכו״ם שחכמים בחכמות העולם אומר ברוך אתה ה׳ אלהינו מ״ה שנתן מחכמתו לב״ו:
סעיף ו׳: הרואה חכמי ישראל אומר: ברוך אתה ה׳ אלהינו מלך העולם שחלק מחכמתו ליראיו.
סעיף ז׳: הרואה חכמי אומות העולם, שחכמים בחכמות העולם, אומר: ברוך אתה ה׳ אלהינו מלך העולם שנתן מחכמתו לבשר ודם.
הברייתא שממנה ארבע ברכות שבסימן. תנו רבנן: הרואה חכמי ישראל, אומר ברוך … שחלק מחכמתו ליראיו. חכמי אומות העולם, אומר: ברוך … שנתן מחכמתו לבשר ודם. הרואה מלכי ישראל, אומר: ברוך … שחלק מכבודו ליראיו. מלכי אומות העולם, אומר: ברוך … שנתן מכבודו לבשר ודם (ברכות נ״ח ע״א). תמצית: ברייתא אחת נושאת את סעיפים ו, ז וח — שני זוגות מקבילים, החכמה והכבוד, ישראל והאומות. ובכל פעם פועל אחר.
״שחלק״ ו״שנתן״ — מפני מה שני לשונות. המשנה ברורה משיבה בשורה אחת: שעם ד׳ הם חלק אלוה ודבקים בו לכן אמר שחלק משא״כ לקמיה בס״ז (משנה ברורה, מ״ב רכ״ד:ט), וכן המגן אברהם: שישראל הם חלק אלוה ודבקים בו לכן אומר שחלק (מגן אברהם או״ח סימן רכ״ד). והט״ז העמיק: הא דקתני בישראל שחלק ובאומות שנתן ראיתי תי׳ רבים ונ״ל עיקר דבישראל יש טעם לפי שהם דבקים בו ית׳ וכל שאתה אומר חלק צריך אתה לדעת ממי נחלק נמצא שיש יחוס לחלק אחר מי שנתחלק ממנו (ט״ז או״ח סימן רכ״ד) ; משא״כ באומות שאין להם יחוס אחרי הנותן כמו כל מתנ׳ דלית בה אחריו׳ על הנותן אלא מה שזכה זכה ותו לא (ט״ז או״ח סימן רכ״ד). והבית יוסף כתב כיוצא בזה: הטעם שבחכמי ישראל אומר שחלק ובחכמי עו״ג אומר שנתן נראה שהוא מפני שישראל ההולכי׳ בדרכי ה׳ ועושים מצותיו הרי הם כחלק השם אבל עו״ג רחוקים ממנו יתברך והם כמי שנותן מתנה מנכסיו שאינם חלק ממנו (בית יוסף או״ח סימן רכ״ד), ואחריו טעם האבודרהם: והר״ד אבודרהם כתב שהטעם מפני שהחלק הוא כמו הצינור הנמשך מן הנהר שאפשר להרחיבו ולהגדילו ואפשר לקצרו ולחסרו מה שאין כן במתנה כי תלושה ופסוקה (בית יוסף או״ח סימן רכ״ד). תמצית: חלק נשאר קשור למה שנחלק ממנו ; מתנה — לא, שמה שזכה זכה ואין לנותן עוד אחריות. חכמת ישראל נשארת קשורה למקורה כצינור לנהר, ומתרבה ומתמעטת לפי הזכות ; וחכמת האומות תלושה ופסוקה.
איזו חכמה, ואילו חכמים. באומות: היינו בהשבע חכמות לאפוקי אם הם חכמים בדתם ע״ז אינו מברך כלל (משנה ברורה, מ״ב רכ״ד:י), וכן המגן אברהם: ואם אינן חכמים אלא בדתם אינו מברך עליהם (מגן אברהם או״ח סימן רכ״ד). ובישראל כתב הטור בפשטות הרואה חכמי ישראל אומר בא״י אמ״ה שחלק מחכמתו ליראיו (טור או״ח סימן רכ״ד). אלא שערוך השלחן עמד על קושי מעשי: וכמה שיעור גדלו בתורה או בשארי חכמות לא נתבאר, ולכן נמנעים עתה מברכה זו (ערוך השלחן או״ח סימן רכ״ד). תמצית: החכמה שבאומות היינו חכמות העולם, ולא חכמת דתם — שעל זו אין מברכין כלל. ומחוסר שיעור ברור למילה ״גדול״, נמנע המנהג משתי הברכות.
נוסח אחר ברמב״ם. חכמי ישראל מברך שנתן מחכמתו ליראיו. מלכי ישראל אומר שנתן מכבודו ומגבורתו ליראיו. מלכי אמות העולם מברך שנתן מכבודו לבשר ודם (רמב״ם הלכות ברכות פרק י הלכה יא). תמצית: הרמב״ם כתב שנתן במקום שחלק שבברייתא שלנו, בטור ובמרן ; והוסיף ומגבורתו במלכי ישראל. נמצא שהחילוק שבנה הט״ז על שני הפעלים אינו לכל הנוסחאות.

סעיפים ח-ט — מלכים

על מלכי ישראל אומר ברוך אתה ה׳ אלהינו מלך העולם שחלק מכבודו ליראיו ועל מלכי אומות העולם עכו״ם אומר ברוך שנתן מכבודו לבשר ודם:
מצוה להשתדל לראות מלכים אפילו מלכי אומות העולם:
סעיף ח׳: על מלכי ישראל אומר: ברוך אתה ה׳ אלהינו מלך העולם שחלק מכבודו ליראיו ; ועל מלכי אומות העולם אומר: ברוך שנתן מכבודו לבשר ודם.
סעיף ט׳: מצוה להשתדל לראות מלכים, ואפילו מלכי אומות העולם.
מפני מה רצים לקראת מלך. אמר רבי יוחנן: לעולם ישתדל אדם לרוץ לקראת מלכי ישראל. ולא לקראת מלכי ישראל בלבד, אלא אפילו לקראת מלכי אומות העולם, שאם יזכה — יבחין בין מלכי ישראל למלכי אומות העולם (ברכות נ״ח ע״א). והביא הבית יוסף את פירוש רש״י: שאם יזכה לעולם הבא ויראה בכבוד מלך המשיח יבחין כמה יתר כבוד נוחלי שכר מצוה יותר ממה שהיה כבוד בעולם הזה (בית יוסף או״ח סימן רכ״ד), והמגן אברהם חזר עליו: היינו שמצוה לרוץ לקראת מלכי א״ה שאם יזכה לראות מלך המשיח שיבא במהרה יבחין מה בין גדולתם לגדולתו וידע שכר עושי מצות (מגן אברהם או״ח סימן רכ״ד). תמצית: אין יוצאין לראות מלך מפני הדרו, אלא כדי שתהא בידו מידה — שידע לעתיד, לפני כבודו של מלך המשיח, מה שכר עושי מצוות.
הסומא המברך על המלך. ומשמע בגמרא אפילו סומא כשיודע שהמלך עובר מברך ועיין בפמ״ג שמצדד דאם הוא סומא שלא ראה מאורות מימיו יברך בלא שם ומלכות (משנה ברורה, מ״ב רכ״ד:יא) ; וכבר המגן אברהם: משמע בגמרא אפי׳ סומא שיודע שהמלך עובר מברך (מגן אברהם או״ח סימן רכ״ד). וכן ערוך השלחן: ואפילו הוא סומא שאינו רואה מברך, ואפילו רואה דרך חלון או מרחוק מברך (ערוך השלחן או״ח סימן רכ״ד). והגמרא מספרת: רב ששת סגי נהור הוה. הוו קאזלי כולי עלמא לקבולי אפי מלכא, וקם אזל בהדייהו רב ששת (ברכות נ״ח ע״א) ; ואחר כך כי אתא מלכא, פתח רב ששת וקא מברך ליה. אמר ליה ההוא מינא: למאן דלא חזית ליה קא מברכת? (ברכות נ״ח ע״א). תמצית: רב ששת סומא היה, ויצא בכל זאת לקראת המלך ובירך. שאלו אותו מין היאך הוא מברך על מה שאינו רואה — ובזה בדיוק נחתך טיבן של ברכות אלו: על המאורע הן באות לא פחות מאשר על הראייה.
ושלטונים שאינם מלכים. השלטונים שאין עול מלך עליהם לשנות דבריהם ודן והורג במשפט מברך עליהם (משנה ברורה, מ״ב רכ״ד:יב) ; אבל ועל השרים שממנה המלך בכל עיר ועיר טוב וישר לברך בלא שם ומלכות (משנה ברורה, מ״ב רכ״ד:יב). והוסיף המגן אברהם: על השופט הגדול שהוא הקאד״י אין מברכין כלל (מגן אברהם או״ח סימן רכ״ד). תמצית: ״מלכות״ כאן היינו שלטון שאין עליו ערעור — הדן וההורג ואין מי שישנה את דברו. ולמטה מזה מברכין בלא שם ומלכות, ועל שופט סתם — אין מברכין כלל.
עד היכן ההשתדלות. ומותר לטמא בטומאה של דבריהן מפני כבודן בין למלכי ישראל ובין למלכי או״ה וכן מפני כבוד הבריות כגון לילך לנחם אבלים (משנה ברורה, מ״ב רכ״ד:יג) ; ויש גבול: אם רואה פ״א המלך לא יבטל יותר מלימודו לראותו אם לא שבא בחיל יותר ובכבוד גדול יותר (משנה ברורה, מ״ב רכ״ד:יג). והמגן אברהם עמד על עיקר הדבר: משמע בגמרא דמותר לעבור על מצות דרבנן לראות מלכים אפילו מלכי א״ה (מגן אברהם או״ח סימן רכ״ד). תמצית: המשנה ברורה מתירה לכהן להיטמא בטומאה דרבנן מפני כבוד מלך, בין ישראל ובין אומות ; והמגן אברהם מסתפק אם היתר זה נאמר אף במלכי האומות. ובכל אופן בפעם השנייה הלימוד קודם — אלא אם כן בא בחיל גדול מבראשונה.

D. בתים, קברים, וכלל שלשים יום — הבתים, הקברים והכלל החותם

מַצִּיב גְּבוּל אַלְמָנָה — הברייתא: תנו רבנן: הרואה בתי ישראל בישובן, אומר: ברוך … מציב גבול אלמנה. בחורבנן, אומר: ברוך דיין האמת. בתי אומות העולם בישובן, אומר: בית גאים יסח ה׳. בחורבנן, אומר: אל נקמות ה׳ אל נקמות הופיע (ברכות נ״ח ע״ב). תמצית: ארבע ברכות זו כנגד זו — ישראל ביישובן, ישראל בחורבנן, האומות ביישובן, והאומות בחורבנן. והקושי מתחיל בתיבת ״בתים״: אין הפוסקים שווים במה שהיא מורה.

סעיפים י-יא — בתי ישראל ובתי עכו״ם

הרואה בתי ישראל ביישובן כגון בישוב בית שני אומר בא״י אמ״ה מציב גבול אלמנה. הרואה בחורבנן אומר ברוך דיין האמת:
הרואה בתי עכו״ם בישובן אומר בית גאים יסח ה׳ בחרבנן אומר אל נקמות ה׳:
סעיף י׳: הרואה בתי ישראל ביישובן — כגון בישוב בית שני — אומר: ברוך אתה ה׳ אלהינו מלך העולם מציב גבול אלמנה. והרואה אותם בחורבנן אומר: ברוך דיין האמת.
סעיף י״א: הרואה בתי גויים בישובן אומר: בית גאים יסח ה׳ ; ובחורבנן אומר: אל נקמות ה׳.
שלוש לשונות בתיבת ״בתים״. לרש״י אלו בתי עשירי ישראל: פי׳ בתי עשירי ישראל שמיושבים בתוקף ובגבורה כגון בישוב בית שני (משנה ברורה, מ״ב רכ״ד:יד) — וכן הביאו המגן אברהם: פי׳ בתי עשירי ישראל שמיושבים בתוקף ובגבורה כגון בישוב בית שני (מגן אברהם או״ח סימן רכ״ד), ואפשר דוקא בא״י קאמר ולא בח״ל (מגן אברהם או״ח סימן רכ״ד). והבית יוסף צמצם: ואפשר דוקא בא״י ובזמן בית שני קאמר אבל בזה״ז אפילו בא״י לא (משנה ברורה, מ״ב רכ״ד:יד). והרי״ף קרא אחרת לגמרי: והרי״ף פי׳ בתי ישראל בישובן היינו בתי כנסיות שמתפללין בתוכן וכן נהגו העולם שאין מברכין על שארי בתים כ״א על בהכ״נ כשרואה אותה ביפיה ובתיקונה (משנה ברורה, מ״ב רכ״ד:יד). תמצית: בתי הגדולים, או בתי כנסיות? בארץ ישראל ובזמן הבית, או בכל מקום ובכל זמן? שלוש לשונות, ושלושה מנהגים.
ומה עשה בהן הט״ז. הרי״ף פי׳ בתי כנסיו׳ ולפ״ז צ״ל מ״ש אח״כ הרואה בתי עע״א היינו נמי בתי תיפלות שלהן (ט״ז או״ח סימן רכ״ד) ; וי״מ שקאי על כל בתי ישראל של מנהיגים ועשירים וביישובן דקאמר היינו כשיושבין בתוקפן ובכחן (ט״ז או״ח סימן רכ״ד) ; וסיים בדעת הבית יוסף: וב״י כ׳ שאין מברכין על בתי ישראל אא״כ היו בארץ ישראל ובזמן הבית (ט״ז או״ח סימן רכ״ד). והבית יוסף עצמו כתב: והא דרואה בתי ישראל נראה מדברי רש״י דקאי אבית המקדש שכתב מציב גבול אלמנה כגון בישוב בית שני והרי״ף כתב הרואה בתי כנסיות ישראל (בית יוסף או״ח סימן רכ״ד), ואחר כך הציע לשונו שלו: ויותר נראה לומר דבתי ישראל ביישובן היינו כשישראל מיושבים בלא שטן ולא פגע רע (בית יוסף או״ח סימן רכ״ד), עם הסתייגות: ואפשר שאע״פ שישראל מיושבים בתוקף וגבורה בקצת מקומות אין מברכין עליהם אא״כ היו בא״י ובזמן הבית (בית יוסף או״ח סימן רכ״ד). תמצית: אם כהרי״ף, נמצא ש״בתי האומות״ הם בתי תיפלה שלהם — ושואל הט״ז מפני מה כבר בסעיף א׳ נקבעה להם ברכה משלהם. ותירוצו: בסעיף א׳ רואה את העבודה זרה עצמה, וכאן רק את הבית המחזיק אותה.
המעשה המאיר את כל הסעיף. עולא ורב חסדא עברו על פתח ביתו החרב של איש מישראל, ונאנח רב חסדא. אמר לו עולא: מיום שחרב בית המקדש נגזרה גזירה על בתיהן של צדיקים שיחרבו, שנאמר: באזני ה׳ צבאות אם לא בתים רבים לשמה יהיו גדלים וטובים מאין יושב (ברכות נ״ח ע״ב) ; והוסיף את הנחמה: ואמר רבי יוחנן: עתיד הקדוש ברוך הוא להחזירן לישובן, שנאמר: שיר המעלות לדוד הבטחים בה׳ כהר ציון (ברכות נ״ח ע״ב). תמצית: ממעשה זה הוציא הבית יוסף ש״בתי ישראל״ אינם בית המקדש אלא בתי הצדיקים ובעלי הצדקה — ושחורבנם תולדת חורבן הבית, ועתיד להיבנות עמו.
ומה נוהגין היום. ובפמ״ג מצדד דבזה״ז טוב לברך ברוך מציב גבול אלמנה בלא שם ומלכות (משנה ברורה, מ״ב רכ״ד:יד). וערוך השלחן חד יותר: ועל כל פנים לא נהגנו בברכה זו מפני שינוי הפירושים, וספק ברכות להקל (ערוך השלחן או״ח סימן רכ״ד). ובבתי האומות: לפירש״י הנ״ל היינו בתי כותים שיושבים בשלוה והשקט ועושר ולהרי״ף היינו בתי תפלה שלהם (משנה ברורה, מ״ב רכ״ד:טו), והמגן אברהם: פי׳ בתי א״ה שיושבים בשלוה והשקט ועושר (מגן אברהם או״ח סימן רכ״ד). תמצית: ריבוי הפירושים הוא שקבע כאן את ההלכה — ומספק אין מברכין בשם ומלכות, והפרי מגדים יעץ לומר את הנוסח בלעדיהם.

סעיף י״ב — הרואה קברי ישראל

הרואה קברי ישראל אומר בא״י אמ״ה אשר יצר אתכם בדין וכו׳ ועל קברי עכו״ם אומר בושה אמכם וגו׳:
סעיף י״ב: הרואה קברי ישראל אומר: ברוך אתה ה׳ אלהינו מלך העולם אשר יצר אתכם בדין וכו׳ ; ועל קברי גויים אומר: בושה אמכם וגו׳.
הנוסח השלם, שמרן קיצרו ב״וכו׳״. הברייתא: תנו רבנן: הרואה קברי ישראל, אומר: ברוך … אשר יצר אתכם בדין, וזן אתכם בדין, וכלכל אתכם בדין, ואסף אתכם בדין, ועתיד להקימכם בדין (ברכות נ״ח ע״ב), וסיומה למר בריה דרבינא: מר בריה דרבינא מסיים בה, משמיה דרב נחמן: ויודע מספר כולכם, והוא עתיד להחיותכם ולקיים אתכם. ברוך … מחיה המתים (ברכות נ״ח ע״ב). והטור נותן את הנוסח שנהגו בו: הרואה קברי ישראל אומר בא״י אמ״ה אשר יצר אתכם בדין וזן אתכם בדין וכלכל אתכם בדין והמית אתכם בדין ועתיד להחיותכם בדין ולהקימכם בדין (טור או״ח סימן רכ״ד). תמצית: מרן כתב וכו׳ מפני שהנוסח ארוך וידוע ; ואצל הטור הוא שלם — ובו נראית התיבה והמית אתכם בדין, שאינה בברייתא.
״והמית אתכם בדין״ — כיצד אומרים כן. הביא הבית יוסף את הקושי ואת יישובו: אפ״ה דינו דין אמת כי הוא יודע כל דרכי איש וכל דרכיו משפט (בית יוסף או״ח סימן רכ״ד). והעיר על השמטה: והרי״ף והרא״ש כתבו ויודע מספר כולכם ולא ידעתי למה השמיטוהו הרמב״ם ורבינו (בית יוסף או״ח סימן רכ״ד). תמצית: קיימא לן שיש מיתה בלא חטא — ואף על פי כן דינו דין אמת, שהיודע כל דרכי איש הוא הדן. ואילו ויודע מספר כולכם, הרי״ף והרא״ש כתבוהו, והרמב״ם והטור השמיטוהו.
קבר יחיד אינו מספיק. ואם היה שם רק קבר אחד י״א שאין לומר ברכה זו כי נתקנה בלשון רבים (משנה ברורה, מ״ב רכ״ד:טז). וערוך השלחן הוסיף את ההנהגה: ועל קבר אחד אינו מברך, וכהן שאי אפשר לו לקרב עצמו להקברים נראה שיכול לברך מרחוק כיון שרואה אותם (ערוך השלחן או״ח סימן רכ״ד). תמצית: הברכה נתקנה בלשון רבים — למתים היא פונה, לא למת אחד. וכהן שאינו יכול לקרוב מברך מרחוק כל שהוא רואה את הקברים.

סעיף י״ג — כל ברכות הראיה

כל ברכות הראיה אם חזר וראה אותו דבר בתוך שלשים יום אינו חוזר ומברך:
סעיף י״ג: כל ברכות הראיה — אם חזר וראה אותו דבר בתוך שלושים יום, אינו חוזר ומברך.
הכלל החותם את הסימן. וכבר אמרו ערוך השלחן בסעיף הראשון: ואם רואה אותה בתוך ל׳ יום אינו חוזר ומברך, דכל ברכות הראייה הוא משלשים לשלשים (ערוך השלחן או״ח סימן רכ״ד). תמצית: אין הסעיף האחרון מחדש דבר — אלא מכליל. כל אחת משתים עשרה הברכות שלפניו נתונה לאותו קצב, והוא שהעלים למעשה את ברכת סעיף א׳.
״אותו דבר״ — ולא אחר. ודוקא כשראה אותו מלך אבל אם ראה מלך אחר צריך לברך [מ״א בשם רדב״ז] (משנה ברורה, מ״ב רכ״ד:יז), וה״ה לענין ההיא דסי״ב ברואה קבר אחר וכל כיו״ב (משנה ברורה, מ״ב רכ״ד:יז) ; והמגן אברהם: ודוקא כשראה אותו מלך אבל אם ראה מלך אחר צריך לברך (מגן אברהם או״ח סימן רכ״ד) ; וערוך השלחן: וכל ברכות הראייה כבר נתבאר שהוא משלשים יום לשלשים יום, אבל כשרואה מלך אחר אפילו בתוך ל׳ מברך (ערוך השלחן או״ח סימן רכ״ד), ובקברים ואם ראה בית הקברות אחר מברך אף בתוך ל׳, וכן אם נתוספו קברים בבית הקברים זה גם כן חוזר ומברך, ואם יש ספק אם נתוספו אינו מברך, ויברך כשהוא סמוך להקברים תוך ארבע אמות (ערוך השלחן או״ח סימן רכ״ד). תמצית: שלושים היום חלים על החפץ ולא על הסוג. מלך אחר, בית קברות אחר, קברים שנתוספו — וחוזרת הברכה, ואפילו בו ביום.
הסימן במשפט אחד: שלושה עשר מבטים ושלוש עשרה אמירות — על עבודה זרה העומדת ועל זו שנעקרה, על חורבות מלכות, על אוכלוסא, על חכם, על מלך, על בתים ועל קברים ; וסעיף אחרון המחזיק את כולם, כל ברכות הראיה אם חזר וראה אותו דבר בתוך שלשים יום אינו חוזר ומברך.

מקרים מעשיים

מקרה 1 — עובר על פני בית עבודה זרה

המצב: דרכי היומיומית עוברת ליד כנסייה. השולחן ערוך קבע ברכה ; האם אומר אותה?
ההנהגה: סעיף א׳ אכן קובע את הברכה: « הרואה מרקוליס או שאר עכו״ם אומר ברוך אתה ה׳ אלהינו מלך העולם שנתן ארך אפים לעוברי רצונו ואם רואה אותו בתוך ל׳ יום אינו חוזר ומברך » (שו״ע או״ח רכ״ד:א), והמשנה ברורה מרחיבה אף לבית: « אפילו בית ע״ג [ב״י] וב״ח פי׳ דוקא כשרואה אותה בגלוי » (משנה ברורה, מ״ב רכ״ד:ב). אלא שהרמ״א הוציאה מן המנהג: « והאידנא אין מברכים זאת הברכה שהרי אנו מגודלים ביניהם ורואים אותו תמיד » (רמ״א או״ח רכ״ד:א), והמשנה ברורה ביארה את היקפו: « שהרי אנו רואין אותה תמיד וכתבו האחרונים דאפילו הולך לעיר אחרת וראה שם ע״ג אינו מברך כיון דראה את מין זה תוך למ״ד בעירו » (משנה ברורה, מ״ב רכ״ד:ג) — ואף: « ובא״ר כתב עוד מילתא חדתי דאפילו הוא לא ראה אותה תוך למ״ד כיון שיש רוב העולם שהוא שוכן ביניהם שרואין אותה » (משנה ברורה, מ״ב רכ״ד:ג). תמצית: למעשה אין מברכין, ואף הנסיעה למקום אחר אינה פותחת את הברכה מחדש. ומה שנשאר הוא מה שהברכה מלמדת: « כלומר שלא תחשוב מדהיא מתקיימת זמן הרבה אינו חושש לה כביכול, אלא שזהו ממדת ארך אפים, שהקדוש ברוך הוא מאריך אפו וגבי דיליה » (ערוך השלחן או״ח סימן רכ״ד). ולמעשה — לרב מוסמך.

מקרה 2 — אוכלוסא גדולה בכותל

המצב: התכנסות של מאות אלפי יהודים. האם אומר חכם הרזים?
ההנהגה: סעיף ה׳ קובע את השיעור: « הרואה ששים רבוא מישראל ביחד אומר ברוך אתה ה׳ אמ״ה חכם הרזים ואם הם עכו״ם אומר » (שו״ע או״ח רכ״ד:ה), והברייתא מונה אותו: « אמר עולא: נקיטינן אין אוכלוסא בבבל. תנא: אין אוכלוסא פחותה מששים רבוא » (ברכות נ״ח ע״א). והברכה על מה שתיארה המשנה ברורה: « שאין דעתן דומין זה לזה ואין פרצופיהן דומין זה לזה והוא יודע מה בלב כל אלו האוכלוסין » (משנה ברורה, מ״ב רכ״ד:ח). ונשארה שאלת המקום: « מדברי הרמב״ם נראה שאינו מברך על אוכלוסי ישראל אא״כ הם בא״י » (בית יוסף או״ח סימן רכ״ד) — לרמב״ם דוקא בארץ ישראל, וזהו בדיוק המקרה שלפנינו. תמצית: צריך ששים רבוא ממש ביחד ולמראה עיניים ; ופחות מזה — הטור ידע הרחבה, « ואם רואה אפילו אחד שהוא מופלג בחכמה יברך חכם הרזים דרבי חנינא בריה דרב איקא בריך כד חזי לרב פפא » (טור או״ח סימן רכ״ד), שמרן לא נקטה, ושהטור עצמו סיים עליה « וי״א שאין בזמן הזה מי שראוי לברך עליו כך » (טור או״ח סימן רכ״ד). ולמעשה — לרב מוסמך.

מקרה 3 — ראש מדינה בביקור רשמי

המצב: נשיא או מלך עובר בעירי בשיירה. האם אצא לראותו, ואברך?
ההנהגה: מרן מעודד את היציאה: « מצוה להשתדל לראות מלכים אפילו מלכי אומות העולם » (שו״ע או״ח רכ״ד:ט), והברכה היא שבסעיף ח׳: « על מלכי ישראל אומר ברוך אתה ה׳ אלהינו מלך העולם שחלק מכבודו ליראיו ועל מלכי אומות העולם עכו״ם אומר ברוך שנתן מכבודו לבשר ודם » (שו״ע או״ח רכ״ד:ח). והגמרא נתנה טעם: « אמר רבי יוחנן: לעולם ישתדל אדם לרוץ לקראת מלכי ישראל. ולא לקראת מלכי ישראל בלבד, אלא אפילו לקראת מלכי אומות העולם, שאם יזכה — יבחין בין מלכי ישראל למלכי אומות העולם » (ברכות נ״ח ע״א). אבל לא כל ראש הוא מלך: « השלטונים שאין עול מלך עליהם לשנות דבריהם ודן והורג במשפט מברך עליהם » (משנה ברורה, מ״ב רכ״ד:יב), ואילו « ועל השרים שממנה המלך בכל עיר ועיר טוב וישר לברך בלא שם ומלכות » (משנה ברורה, מ״ב רכ״ד:יב). ואין חוזרין לזה בלי סוף: « אם רואה פ״א המלך לא יבטל יותר מלימודו לראותו אם לא שבא בחיל יותר ובכבוד גדול יותר » (משנה ברורה, מ״ב רכ״ד:יג). תמצית: השאלה המכרעת היא שלטון שאין עליו ערעור, ולא הטקס ; והאחרונים נקטו שברוב משטרינו אומרים את הנוסח בלא שם ומלכות. ולמעשה — לרב מוסמך.

מקרה 4 — עולה לבית הקברות אחר חודשים רבים

המצב: אני עולה לקבר קרוב, בבית קברות של ישראל שלא הייתי בו זה שנה. מה אומר, ומאיזה מרחק?
ההנהגה: סעיף י״ב: « הרואה קברי ישראל אומר בא״י אמ״ה אשר יצר אתכם בדין וכו׳ ועל קברי עכו״ם אומר בושה אמכם וגו׳ » (שו״ע או״ח רכ״ד:יב), והנוסח השלם אצל הטור: « הרואה קברי ישראל אומר בא״י אמ״ה אשר יצר אתכם בדין וזן אתכם בדין וכלכל אתכם בדין והמית אתכם בדין ועתיד להחיותכם בדין ולהקימכם בדין » (טור או״ח סימן רכ״ד). ועל קבר יחיד נמנעים: « ואם היה שם רק קבר אחד י״א שאין לומר ברכה זו כי נתקנה בלשון רבים » (משנה ברורה, מ״ב רכ״ד:טז). וערוך השלחן נתן את השיעור ואת מקרי החזרה: « ואם ראה בית הקברות אחר מברך אף בתוך ל׳, וכן אם נתוספו קברים בבית הקברים זה גם כן חוזר ומברך, ואם יש ספק אם נתוספו אינו מברך, ויברך כשהוא סמוך להקברים תוך ארבע אמות » (ערוך השלחן או״ח סימן רכ״ד), ובכהן: « ועל קבר אחד אינו מברך, וכהן שאי אפשר לו לקרב עצמו להקברים נראה שיכול לברך מרחוק כיון שרואה אותם » (ערוך השלחן או״ח סימן רכ״ד). וסעיף י״ג קובע את התדירות: « כל ברכות הראיה אם חזר וראה אותו דבר בתוך שלשים יום אינו חוזר ומברך » (שו״ע או״ח רכ״ד:יג). תמצית: בית קברות ולא קבר יחיד ; בתוך ארבע אמות ; אחת לשלושים יום באותו בית קברות — וחוזר ומברך אם נתוספו בו קברים, או אם הוא בית קברות אחר. ולמעשה — לרב מוסמך.

שאלות הבנה

בדוק את הבנתך:
  1. האם ברכת סעיף א׳ בטלה, או שמא תנאה הוא שאינו מתקיים עוד (רמ״א או״ח רכ״ד:א · מ״ב רכ״ד:ג)?
  2. מפני מה תמה הטור על הרמב״ם שפסק ״כדברי יחיד״ בסעיף ב׳ — ומה השיב הבית יוסף?
  3. על מה בדיוק חלה ברכת חכם הרזים: על המספר, או על דבר אחר (מ״ב רכ״ד:ח · ערוך השלחן או״ח סימן רכ״ד)?
  4. רב ששת סומא היה ובירך על המלך. מה זה מלמדנו בטיבן של ברכות הראיה (מ״ב רכ״ד:יא)?
  5. מפני מה אין מברכין עוד מציב גבול אלמנה, אף שהיא כתובה בשולחן ערוך (מ״ב רכ״ד:יד · ערוך השלחן או״ח סימן רכ״ד)?

להמשך הלימוד

אם ברצונך להעמיק בסימן זה:
להמשך לסימן הבא← סימן רכ״ה · 225
~ ~ ~ ~ ~
DAAT · רב יוסף חיים סממה

סימן רכ״ד · י״ג סעיפים · רמה 1 — יסוד
♥ תמיכה בדעת
📖הצטרפות לחברותא