✦ ❖ ✦
DAAT · NIVEAU 1 — INITIATION

Siman רכ״ז · Que dit-on quand le ciel se déchire ?

ברכת הזיקים — les cinq phénomènes du séif 1, le choix entre עושה מעשה בראשית et שכחו וגבורתו מלא עולם, la règle des nuées (נתפזרו העבים) et le délai d’une parole (תוך כדי דיבור)
סימן רכ״ז · ג׳ סעיפים
ברכת הזיקים
🌱 Niveau Initiation · מתחילים
✦ ❖ ✦

Le siman précédent bénissait les arbres en fleurs ; celui-ci lève les yeux vers ce qui ne se cultive pas. Il répond à trois questions, et à trois seulement : sur quoi bénit-on, quelle formule dit-on — car il y en a deux, et le siman laisse choisir —, et combien de fois, jusqu’à quand. Texte hébreu, traduction française et explication des ג׳ seifim, avec une section de cas pratiques.

Sujet : Ce que l’on dit sur la comète, le séisme, l’éclair, le tonnerre et le vent en tempête — עושה מעשה בראשית ושכחו וגבורתו מלא עולם
Source : שולחן ערוך אורח חיים סימן רכ״ז · ג׳ סעיפים

Compilation : רב יוסף חיים סממה
DAAT · daattorah.com

Un seul geste, trois questions. Sur quoi ? — cinq phénomènes, et le Mehaber les nomme un par un : la comète, le tremblement de terre, l’éclair, le tonnerre, le vent en tempête. Quelle formule ? — עושה מעשה בראשית, ou bien, si on le veut, שכחו וגבורתו מלא עולם ; l’une ou l’autre, jamais les deux. Combien de fois ? — une seule, tant que les nuées tiennent ; et le séif 3 ajoute une limite de temps que rien d’autre, dans ces simanim, n’avait posée : תוך כדי דיבור. Nous étudions ici au niveau du principe ; pour la conduite personnelle, on se réfère à la décision du Rav.

📑 Plan de l’étude

A. חמשת הדברים (séif 1) — la comète, le séisme, l’éclair, le tonnerre et le vent
B. שתי הברכות (séif 1) — עושה מעשה בראשית ou שכחו וגבורתו מלא עולם
C. נתפזרו העבים (séif 2) — combien de fois bénit-on pendant un orage
D. בבה״כ ותוך כדי דיבור (séif 3) — le lieu où l’on ne bénit pas, et le délai
1-3. Cas pratiques et questions de compréhension

A. חמשת הדברים — les cinq phénomènes

זִיקִים — le mot qui donne son titre au siman, et que le Mehaber ne laisse pas dans l’ombre : il le définit dans le séif même. La Guemara posait déjà la question — « על הזיקין: מאי זיקין? אמר שמואל: כוכבא דשביט. » (ברכות נ״ח ע״ב) — et Chmouel, qui affirmait pourtant « ואמר שמואל: נהירין לי שבילי דשמיא כשבילי דנהרדעא, לבר מכוכבא דשביט דלא ידענא מאי ניהו. » (ברכות נ״ח ע״ב), avouait ne pas savoir ce qu’est cet astre-là. Le siman ne traite donc pas d’un phénomène mais de cinq, et une même bénédiction les couvre tous.

Séif 1 — על הזיקים ועל רעדת הארץ ועל הברקים ועל הרעמים

על הזיקים והוא כמין כוכב היורה כחץ באורך השמים ממקום למקום ונמשך אורו כשבט ועל רעדת הארץ ועל הברקים ועל הרעמים ועל רוחות שנשבו בזעף על כל אחד מאלו אומר בא״י אמ״ה עושה מעשה בראשית ואם ירצה יאמר בא״י אמ״ה שכחו וגבורתו מלא עולם:
Séif 1 : sur les zikim — c’est une sorte d’étoile qui file comme une flèche sur la longueur du ciel, d’un lieu à un autre, et dont la lumière se prolonge comme un bâton — sur le tremblement de la terre, sur les éclairs, sur le tonnerre, et sur des vents qui ont soufflé en tempête : sur chacun de ceux-là il dit « Béni sois-Tu, Hachem notre Dieu, Roi de l’univers, qui fait l’œuvre du commencement » ; et s’il le veut, il dira « Béni sois-Tu, Hachem notre Dieu, Roi de l’univers, dont la force et la puissance emplissent le monde ».
Les cinq, et pourquoi ces cinq-là. Le séif ne nomme pas un phénomène mais cinq : « על הזיקים », « ועל רעדת הארץ », « ועל הברקים », « ועל הרעמים », « ועל רוחות שנשבו בזעף » (שו״ע או״ח רכ״ז:א). L’Aroukh haChoulhan rapporte au nom du Gaon de Vilna une raison à ce nombre : « וחשיב כאן ה׳ דברים מפני שיש בארץ ראשי ד׳ יסודות: אש רוח מים עפר, והשמים הם גשם החמישי. וזהו זיקין כוכבא דשביט הבא מן השמים, וזועות בא מן הארץ, ברקים הם אש, ורעמים הם קולות של מים, ורוחות הם יסוד הרוח (הגר״א בפירושו למשניות). » (ערוך השלחן או״ח סימן רכ״ז). résumé : les quatre éléments de la terre — feu, air, eau, poussière — et le ciel qui fait le cinquième ; la liste n’est pas un inventaire mais une carte du monde créé.
Deux explications du זיק, et l’on retient les deux. Le Mehaber donne la première dans le séif : « והוא כמין כוכב היורה כחץ באורך השמים ממקום למקום ונמשך אורו כשבט » (שו״ע או״ח רכ״ז:א). La Michna Beroura ajoute la seconde : « וי״א שהוא כוכב שיש לו זנב ושבט של אורה ושניהם העתיקו אחרונים לדינא » (משנה ברורה, מ״ב רכ״ז:א) ; et l’Aroukh haChoulhan les met côte à côte : « וזיקין הוא כמין כוכב היורה כחץ באורך השמים ממקום למקום, ונמשך אורו כשבט, אי נמי כוכב שנראה שיש לו זנב ארוך (רע״ב) » (ערוך השלחן או״ח סימן רכ״ז). résumé : l’étoile qui file d’un bout du ciel à l’autre, et l’astre à longue queue — les Aharonim ont retenu les deux pour la pratique.
Une seule fois par nuit. « ולא יברך בלילה אחד רק פ״א אפילו אם ראה כוכב אחר רץ באותו לילה » (משנה ברורה, מ״ב רכ״ז:ב) ; et les Chaarei Techouva écrivent de même : « ולא יברך בלילה אחת רק פעם אחד ואף שראה כוכב אחר רץ באותה לילה » (שערי תשובה או״ח סימן רכ״ז). Et si c’est le même astre à longue queue que l’on revoit : « ואם אותו כוכב עצמו שיש לו שבט רואהו עוד הפעם בלילה אחרת א״צ לחזור ולברך כל שהוא עדיין בתוך למ״ד יום לראיה ראשונה » (משנה ברורה, מ״ב רכ״ז:א). résumé : la bénédiction n’est pas comptée par étoile mais par nuit ; et pour l’astre qui demeure, trente jours passent avant qu’il ne soit de nouveau une nouveauté.
רעדת הארץ — la terre qui tremble. La michna l’appelle « זועות » et la Guemara demande ce que c’est : « ועל הזועות. מאי זועות? אמר רב קטינא: גוהא. » (ברכות נ״ט ע״א) ; l’Aroukh haChoulhan traduit en une ligne : « וזועות הם רעידת הארץ » (ערוך השלחן או״ח סימן רכ״ז). Quant à savoir si l’on bénit sur une seconde secousse, les Chaarei Techouva appliquent ici la règle du séif 2 : « ולענין זועות אם עבר זמנו מה בין רעש לרעש דאסח דעתיה מיניה צריך לחזור ולברך ואם לאו א״צ לחזור ולברך וכן לענין רוחות » (שערי תשובה או״ח סימן רכ״ז). résumé : le séisme est du siman comme l’orage ; et là aussi, ce qui décide c’est de savoir si l’esprit s’en était détourné entre-temps.
הברקים — l’éclair, et celui qui n’en est pas un. « ועל הברקים אומר ״ברוך … שכחו וגבורתו מלא עולם״. מאי ברקים? אמר רבא: ברקא. » (ברכות נ״ט ע״א). La Michna Beroura pose une limite : « ואותן שהן באים בלא רעם כלל רק מחמת חום מצדד הח״א שאין זה ברקים הנזכר בגמרא ואין מברכין עליהם » (משנה ברורה, מ״ב רכ״ז:ג). résumé : l’éclair de chaleur, celui des nuits d’été qui vient sans le moindre tonnerre, n’est pas l’éclair dont parle la Guemara — et le ’Hayé Adam incline à n’y pas bénir.
הרעמים — le tonnerre, et pourquoi il fut créé. « ועל הרעמים. מאי רעמים? אמר שמואל: ענני בגלגלא. » (ברכות נ״ט ע״א) ; « ורבנן אמרי: ענני דשפכי מיא להדדי, שנאמר: ״לקול תתו המון מים בשמים״. » (ברכות נ״ט ע״א). Et la Guemara donne au tonnerre une finalité : « אמר רבי אלכסנדרי אמר רבי יהושע בן לוי: לא נבראו רעמים אלא לפשוט עקמומית שבלב, שנאמר: ״והאלהים עשה שיראו מלפניו״. » (ברכות נ״ט ע״א). résumé : que le bruit vienne des nuées qui roulent ou des nuées qui s’entrechoquent, la Guemara ne s’arrête pas à la physique — le tonnerre fut créé pour redresser ce qui, dans le cœur, est tordu.
רוחות שנשבו בזעף — le vent en tempête. « ועל הרוחות. מאי רוחות? אמר אביי: זעפא. » (ברכות נ״ט ע״א), et Abayé ajoute deux traits : « ואמר אביי: גמירי, דזעפא בליליא לא הוי. » (ברכות נ״ט ע״א) et « ואמר אביי: גמירי, דזעפא תרתי שעי לא קאי, לקיים מה שנאמר: ״לא תקום פעמים צרה״. » (ברכות נ״ט ע״א). Le Magen Avraham note que le vent qui n’est pas en tempête a lui aussi sa bénédiction : « ואם נשבו בנחת אומר ברוך עושה מע״ב » (מגן אברהם או״ח סימן רכ״ז), et s’étonne de l’omission : « ונ״ל דמ״מ הוא רוח גדול רק מה שאינו נושב בזעף שלא נשמע בכל העולם וצ״ע למה השמיטו הרב״י » (מגן אברהם או״ח סימן רכ״ז). La Michna Beroura tranche pour nous : « ואם שלא בזעף אם הוא רוח גדול מברך עושה מעשה בראשית ולא יוכל לברך שכחו וגבורתו וכו׳ אחרי שהוא שלא בזעף גדול » (משנה ברורה, מ״ב רכ״ז:ד) ; « וטוב לברך תמיד על רוח סערה שאין מצויה רק ברכת עושה מעשה בראשית שבזה בודאי יוצא ממ״נ כי אין אנו בקיאין כ״כ מהו בזעף » (משנה ברורה, מ״ב רכ״ז:ד). résumé : la mesure du זעף nous échappe ; on s’en tient donc à עושה מעשה בראשית, qui convient dans les deux cas.

B. שתי הברכות — deux formules, et l’on choisit

עוֹשֶׂה מַעֲשֵׂה בְרֵאשִׁית et שֶׁכֹּחוֹ וּגְבוּרָתוֹ מָלֵא עוֹלָם — la michna avait réparti les deux formules entre deux listes : celle-ci aux cinq phénomènes du séif, celle-là aux montagnes, aux mers et aux déserts. La Guemara demande pourquoi ; de sa réponse sort tout le séif 1, et la liberté de choix qu’il laisse.
Ce que la michna disait, et la difficulté. La michna partage : « על הזיקין, ועל הזועות, ועל הברקים, ועל הרעמים, ועל הרוחות, אומר ברוך שכחו וגבורתו מלא עולם. » (משנה ברכות פרק ט משנה ב) — puis « על ההרים, ועל הגבעות, ועל הימים, ועל הנהרות, ועל המדברות, אומר ברוך עושה מעשה בראשית. » (משנה ברכות פרק ט משנה ב). Et la Guemara s’en étonne : « אטו כל הני דאמרן עד השתא, לאו מעשה בראשית נינהו? והכתיב ״ברקים למטר עשה״! » (ברכות נ״ט ע״א). résumé : si l’éclair aussi est œuvre du commencement, pourquoi la michna réserve-t-elle עושה מעשה בראשית aux montagnes et aux fleuves ?
Les deux réponses : Abayé et Rava. « אמר אביי: כרוך ותני. רבא אמר: התם מברך תרתי — ״ברוך … שכחו מלא עולם״, ו״עושה מעשה בראשית״. » (ברכות נ״ט ע״א) — et la Guemara conclut : « הכא ״עושה מעשה בראשית״ — איכא, ״שכחו מלא עולם״ ליכא. » (ברכות נ״ט ע״א). Rachi explique pourquoi les montagnes ne portent pas la seconde formule : « ופירש״י על ההרים לא מצי לברוכי מלא עולם שאינן במקום אחד אלא כל או״א במקומו. » (בית יוסף או״ח סימן רכ״ז). résumé : pour Abayé, la michna est à lire d’un seul tenant ; pour Rava, ici il y a deux bénédictions possibles et là une seule — car une montagne ne remplit pas le monde comme le fait un coup de tonnerre.
Ce que le Mehaber a retenu — et l’ordre qu’il renverse. Le Rambam écrit : « על כל אחד מאלו מברך ברוך שכחו וגבורתו מלא עולם. ואם רצה מברך עושה בראשית » (רמב״ם הלכות ברכות פרק י הלכה יד). Le Mehaber dit la même chose dans l’ordre inverse : « על כל אחד מאלו אומר בא״י אמ״ה עושה מעשה בראשית ואם ירצה יאמר בא״י אמ״ה שכחו וגבורתו מלא עולם » (שו״ע או״ח רכ״ז:א). Le Beit Yossef avait exposé les deux lectures de Rava : « ודעת הראב״ד בהשגות דהא דאמר רבא מברך תרתי שיברך על כל אחד מאותם הדברים שתי ברכות הללו וכ״נ מדברי רש״י » (בית יוסף או״ח סימן רכ״ז) ; « אבל התוספו׳ (שם) כתבו ורבא אמר התם מברך שכחו וגבורתו מלא עולם ועושה מעשה בראשית פירוש אומר או האי או האי אי זה שירצה וכ״כ הרי״ף והרמב״ם והרא״ש. » (בית יוסף או״ח סימן רכ״ז). résumé : deux bénédictions à dire, ou bien deux bénédictions au choix — le Mehaber suit la seconde lecture, celle de Tossafot, du Rif, du Rambam et du Roch, et met en premier la formule que la michna citait en second.
On choisit — on ne cumule pas. « אבל לא יברך שתי ברכות כאחת אלא או זו או זו » (משנה ברורה, מ״ב רכ״ז:ו). résumé : le mot ואם ירצה du séif ouvre une alternative, non une addition : celle-ci ou celle-là, jamais les deux à la fois.
Ce que veut dire « שכחו וגבורתו מלא עולם ». « ר״ל ברוך הנותן כח להטבע להראות כח יוצר בראשית כדי שייראו מלפניו » (משנה ברורה, מ״ב רכ״ז:ז). L’Aroukh haChoulhan dit pourquoi ces cinq-là méritent cette formule : « מפני שהם נראים ונשמעים בגודל משך הארץ » (ערוך השלחן או״ח סימן רכ״ז). résumé : la force dont parle la bénédiction n’est pas celle de l’orage mais celle qui la lui donne — et ces phénomènes-là se voient et s’entendent d’un bout du pays à l’autre.
L’usage répandu, et ce qu’en dit la Michna Beroura. « והעולם נוהגים לברך על הברקים עושה מ״ב ועל הרעמים שכחו וגבורתו וכו׳ וכן מסתבר שע״י הרעם נראה גבורתו של הקב״ה יותר מבברק » (משנה ברורה, מ״ב רכ״ז:ה) ; mais « אמנם באמת שייך כל אחת מהברכות על שניהם וע״כ אם שמע ברק ורעם כאחד מברך ברכה אחת דהיינו עושה מע״ב על שניהם ואם בירך שכחו וגבורתו מ״ע ג״כ יוצא » (משנה ברורה, מ״ב רכ״ז:ה) ; et « ואם לא היו תכופים זה אחר זה מברך תחלה על הברק [שהוא מתראה תחלה לעין האדם] עושה מע״ב ואח״כ על הרעם שכחו וגבורתו מ״ע » (משנה ברורה, מ״ב רכ״ז:ה). résumé : l’usage réserve עושה מעשה בראשית à l’éclair et שכחו וגבורתו au tonnerre ; la Michna Beroura le justifie, tout en rappelant que chacune convient aux deux, et qu’ensemble ils ne font qu’une bénédiction.
Le Taz ne trouve pas la raison de l’usage. « והמנהג לומר על הרעמים שכחו וגבורתו ועל הברקים עושה מ״ב ואיני יודע טעם לזה אולי שהרעמים מראים כח משא״כ בברקים » (ט״ז או״ח סימן רכ״ז). Et l’Aroukh haChoulhan va plus loin : « ולפי זה בעת הרעם שקודם לו כרגע נראה ברק, מברך על שניהם ברכה אחת (מג״א) איזה ברכה שירצה. » (ערוך השלחן או״ח סימן רכ״ז), « ולעניות דעתי ברכה השנייה הוא ברכה לבטלה » (ערוך השלחן או״ח סימן רכ״ז). Le Magen Avraham avait écrit la même règle : « נ״ל דאם שמע רעם וראה ברק כאחד מברך על שניהם ברכ׳ א׳ ברוך עושה מע״ב » (מגן אברהם או״ח סימן רכ״ז). résumé : quand l’éclair précède le tonnerre d’un instant, tous s’accordent qu’une bénédiction suffit ; l’Aroukh haChoulhan tient qu’en dire alors une seconde est une bénédiction en vain. Pour la pratique, on suit son Rav.

C. נתפזרו העבים — combien de fois bénit-on

נִתְפַּזְּרוּ הֶעָבִים — le séif 2 ne change pas la formule : il compte. Un orage n’est pas une suite d’événements séparés mais un seul, tant que le ciel reste chargé ; et ce qui rouvre l’obligation, ce n’est pas le temps qui passe mais le ciel qui s’ouvre puis se referme.

Séif 2 — כל זמן שלא נתפזרו העבים

כל זמן שלא נתפזרו העבים נפטר בברכה אחת נתפזרו בין ברק לברק ובין רעם לרעם צריך לחזור ולברך:
Séif 2 : tant que les nuées ne se sont pas dispersées, il est quitte par une seule bénédiction. Si elles se sont dispersées entre un éclair et un éclair, ou entre un coup de tonnerre et un autre, il doit bénir de nouveau.
La source : le Yerouchalmi, et l’explication du Roch. « ירושלמי שם אם בטרודין דיו פעם אחת ביום ואם במפסיקין צריך לברך על כל פעם ופעם וכתב הרא״ש פירוש טרודים שלא נתפזרו העבים בינתים מפסיקין שנתפזרו העבים בינתים וכן פירש ה״ר יונה בשם ר״ח: » (בית יוסף או״ח סימן רכ״ז). résumé : « serrés » veut dire que les nuées ne se sont pas dispersées entre-temps, « espacés » qu’elles se sont dispersées — et c’est exactement ce que le Mehaber écrit en hébreu clair.
Ce que « dispersées » veut dire au juste. « ודוקא היכא דהשמים נטהרו וזכו לגמרי בין ברק לברק ואח״כ נתקדרו השמים בעבים ושמע עוד קול רעם וברק צריך לברך מחדש עליהם דהוי מלתא חדתא » (משנה ברורה, מ״ב רכ״ז:ח) ; en revanche « אבל היכא שנתפזרו העבים ע״י הרוח אחד הנה ואחד הנה ועדיין מעונן הרקיע אז נפטר הכל ע״י ברכה הראשונה ואין צריך לחזור ולברך מחדש » (משנה ברורה, מ״ב רכ״ז:ח). résumé : il ne suffit pas que les nuées bougent — il faut que le ciel se soit entièrement dégagé, puis se soit recouvert : alors seulement c’est une chose nouvelle.
Et le jour d’après ? « ומשמע בירושלמי דדוקא באותו יום אבל ביום אחר בכל גוונא צריך לחזור ולברך » (משנה ברורה, מ״ב רכ״ז:ח). L’Aroukh haChoulhan décrit la même chose : « כשבירך על הרעם ועל הברק, לא יברך על עוד רעמים וברקים כל זמן שהגשם הולך והעננים מכונסים. » (ערוך השלחן או״ח סימן רכ״ז) ; « אבל כשנתפזרו העננים ופסקו הגשמים וזרחה השמש ואחר כך היה ברק ורעם - מברך עליהם פעם אחר וכן לעולם, דזהו כעניין אחר. » (ערוך השלחן או״ח סימן רכ״ז). résumé : la bénédiction couvre un orage, pas une saison — un jour nouveau rouvre l’obligation dans tous les cas.

D. בבה״כ ותוך כדי דיבור — le lieu, et le délai

תּוֹךְ כְּדֵי דִבּוּר — « le temps d’une parole », la plus courte mesure de la halakha. Le séif 3 la fait apparaître par un cas extrême : un homme entend le tonnerre là où l’on ne prononce pas de bénédiction. Sortira-t-il ? Cela dépend de ce qu’il peut faire dans ce très court délai — et de ce que le délai, au juste, mesure.

Séif 3 — היה יושב בבה״כ ושמע קול רעם

היה יושב בבה״כ ושמע קול רעם או ראה ברק אם יכול לצאת ולברך תוך כדי דיבור יצא ואם לאו לא יצא:
Séif 3 : s’il était assis aux lieux d’aisance et qu’il a entendu le tonnerre ou vu un éclair — s’il peut sortir et bénir dans le temps d’une parole, qu’il sorte ; et sinon, qu’il ne sorte pas.
Quel lieu, au juste. Le Mehaber abrège en בבה״כ ; le Tour écrit le mot au long : « היה יושב בבית הכסא ושמע קול רעם או ראה ברק אם יכול לצאת ולברך תוך כדי דיבור יצא ואם לאו לא יצא: » (טור או״ח סימן רכ״ז), et le Beit Yossef en donne la source : « גם זה ירושלמי שם וכתבו הרא״ש ז״ל » (בית יוסף או״ח סימן רכ״ז). La Michna Beroura étend le cas : « וה״ה אם היה בבית שמקצבין בו בשר דשם ריח מעופש מאד או שהיה הולך במבואות המטונפות ויכול לזרז עצמו לצאת משם תיכף » (משנה ברורה, מ״ב רכ״ז:ט). résumé : il s’agit des lieux d’aisance et de tout lieu semblable — une boucherie à l’odeur lourde, une ruelle souillée — partout où l’on ne prononce pas de bénédiction.
« יצא » ne veut pas dire « il est quitte ». Le Taz le lit ainsi : « בציר״י דאין שייך לומר כאן יצא בקמ״ץ דהא פטור הוא כל שא״א לו » (ט״ז או״ח סימן רכ״ז), et la Michna Beroura l’explique de même : « פי׳ ימהר לצאת משם כדי שלא יפסיד הברכה » (משנה ברורה, מ״ב רכ״ז:יב). résumé : le mot n’est pas au passé mais à l’impératif — qu’il sorte ; et le séif ne mesure pas ce qui est acquis mais ce qu’il faut faire.
Encore faut-il pouvoir sortir en état de bénir. « והיינו היכא שלא עשה צרכיו ולא נגע בידיו במקום הטינופת » (משנה ברורה, מ״ב רכ״ז:יא) ; « או שיכול ליטול ידיו במים או בשאר מידי דמנקי סמוך לשמיעתו דאל״ה ודאי יתארך הזמן יותר מכדי דבור » (משנה ברורה, מ״ב רכ״ז:יא). Le Magen Avraham l’avait déjà posé : « וכגון שלא נגע עדיין במקום הטינופת ולא עשה צרכיו עדיין או שיכול ליטול ידיו עיין סס״י ד׳ » (מגן אברהם או״ח סימן רכ״ז). Et si le besoin le presse : « י״א דאפילו אם נתעורר לעשות צרכיו מ״מ כל זמן שאין מתאוה כ״כ שיהא בו משום בל תשקצו יכול לצאת משם קודם שעשה צרכיו ולברך ויש מחמירין בזה » (משנה ברורה, מ״ב רכ״ז:י) ; « ובפרט היכי דמשער שישמע עוד קול רעם ויוכל לברך אח״כ בודאי נכון להחמיר » (משנה ברורה, מ״ב רכ״ז:י). résumé : mains propres et corps non engagé — sinon le délai est déjà passé, et il vaut mieux attendre le coup de tonnerre suivant.
Le délai, et l’ordre des bénédictions. « ומכל זה נשמע דשיעור הברכה שעל רעמים וברקים הוא דוקא בכדי דיבור ואם עבר יותר מכדי דבור מעת שראה הברק או שמע הרעם שוב לא יברך על רעם וברק זה » (משנה ברורה, מ״ב רכ״ז:יב) ; d’où : « ומטעם זה היכא דעשה צרכיו ונטל ידיו ושמע קול רעם או ראה ברק יברך מתחלה על הרעם והברק ואח״כ יאמר אשר יצר » (משנה ברורה, מ״ב רכ״ז:יב) ; et « ודע עוד דסתם ידים דהיינו שאינו יודע אם הם מלוכלכות כשרות לברכה » (משנה ברורה, מ״ב רכ״ז:יב). Le Taz, lui, n’accorde pas au délai cette portée : « ונ״ל דאין השיעור של הברכה תוך כ״ד ואחר שיעור זה לא יברך » (ט״ז או״ח סימן רכ״ז) — « אלא דודאי אחר שיעור תכ״ד ג״כ צריך לברך כל שאפשר לו וכמ״ש בשאר ברכות כגון בסי׳ רכ״ו לענין רואה אילנות » (ט״ז או״ח סימן רכ״ז). résumé : pour la Michna Beroura, passé כדי דיבור, cet éclair-là ne se bénit plus ; pour le Taz, le délai ne règle que l’obligation de se hâter. Pour la pratique, on suit son Rav.
L’Aroukh haChoulhan trouve le cas presque introuvable. « והנה זהו כמעט מן הנמנעות, ומשכחת לה בלא עשה צרכיו ולא נגע במקום הטנופת ומים לפניו (עיין מג״א). » (ערוך השלחן או״ח סימן רכ״ז) ; et il propose une autre lecture : « ולעניות דעתי אין כוונת הירושלמי שנכנס לעשות צרכיו אלא שנכנס לאיזה דבר, ובזה האופן יכול לצאת תוך כדי דיבור » (ערוך השלחן או״ח סימן רכ״ז). résumé : réunir toutes les conditions — n’avoir rien fait, n’avoir rien touché, avoir de l’eau sous la main — est presque impossible ; peut-être le Yerouchalmi ne parlait-il pas de quelqu’un qui était entré pour ses besoins.
Le siman en une phrase : cinq phénomènes, une bénédiction en deux formules au choix — עושה מעשה בראשית ou שכחו וגבורתו מלא עולם, jamais les deux —, une seule fois tant que les nuées tiennent, et le tout dans le temps d’une parole.

Cas pratiques

Cas 1 — Un orage éclate ce soir

Situation : le ciel se couvre, l’éclair passe, le tonnerre suit. Que dis-je, et combien de fois ?
Conduite : la formule est celle du séif : « על כל אחד מאלו אומר בא״י אמ״ה עושה מעשה בראשית ואם ירצה יאמר בא״י אמ״ה שכחו וגבורתו מלא עולם » (שו״ע או״ח רכ״ז:א), sans les cumuler : « אבל לא יברך שתי ברכות כאחת אלא או זו או זו » (משנה ברורה, מ״ב רכ״ז:ו). Si l’éclair et le tonnerre viennent ensemble : « אמנם באמת שייך כל אחת מהברכות על שניהם וע״כ אם שמע ברק ורעם כאחד מברך ברכה אחת דהיינו עושה מע״ב על שניהם ואם בירך שכחו וגבורתו מ״ע ג״כ יוצא » (משנה ברורה, מ״ב רכ״ז:ה). Et pour le nombre : « כל זמן שלא נתפזרו העבים נפטר בברכה אחת » (שו״ע או״ח רכ״ז:ב), sachant que « אבל היכא שנתפזרו העבים ע״י הרוח אחד הנה ואחד הנה ועדיין מעונן הרקיע אז נפטר הכל ע״י ברכה הראשונה ואין צריך לחזור ולברך מחדש » (משנה ברורה, מ״ב רכ״ז:ח). résumé : une bénédiction pour tout l’orage, dans l’une des deux formules. Pour la pratique, on suit son Rav.

Cas 2 — Je vois une étoile filante

Situation : une nuit d’été, une traînée de lumière traverse le ciel. Y a-t-il une bénédiction ?
Conduite : c’est le premier mot du siman : « על הזיקים והוא כמין כוכב היורה כחץ באורך השמים ממקום למקום ונמשך אורו כשבט » (שו״ע או״ח רכ״ז:א). Et l’on ne recommence pas : « ולא יברך בלילה אחד רק פ״א אפילו אם ראה כוכב אחר רץ באותו לילה » (משנה ברורה, מ״ב רכ״ז:ב) ; pour l’astre à longue queue, « ואם אותו כוכב עצמו שיש לו שבט רואהו עוד הפעם בלילה אחרת א״צ לחזור ולברך כל שהוא עדיין בתוך למ״ד יום לראיה ראשונה » (משנה ברורה, מ״ב רכ״ז:א). résumé : oui, et une seule fois dans la nuit. Pour la pratique, on suit son Rav.

Cas 3 — Le tonnerre me surprend dans un lieu impropre

Situation : j’entends le tonnerre là où l’on ne prononce pas de bénédiction. Dois-je me précipiter dehors ?
Conduite : « אם יכול לצאת ולברך תוך כדי דיבור יצא ואם לאו לא יצא » (שו״ע או״ח רכ״ז:ג) ; la Michna Beroura explique le mot : « פי׳ ימהר לצאת משם כדי שלא יפסיד הברכה » (משנה ברורה, מ״ב רכ״ז:יב), et pose la condition : « והיינו היכא שלא עשה צרכיו ולא נגע בידיו במקום הטינופת » (משנה ברורה, מ״ב רכ״ז:יא). Et si l’on est déjà engagé : « ובפרט היכי דמשער שישמע עוד קול רעם ויוכל לברך אח״כ בודאי נכון להחמיר » (משנה ברורה, מ״ב רכ״ז:י). résumé : on se hâte si l’on peut sortir aussitôt et bénir proprement ; sinon on reste, et l’on attendra le coup suivant. Pour la pratique, on suit son Rav.

Questions de compréhension

Vérifie ta compréhension :
  1. Quels sont les cinq phénomènes du séif 1, et quel ordre le Gaon de Vilna y lit-il (ערוך השלחן או״ח סימן רכ״ז) ?
  2. Pourquoi la michna réservait-elle עושה מעשה בראשית aux montagnes, et comment la Guemara résout-elle la difficulté (ברכות נ״ט ע״א) ?
  3. Peut-on dire les deux bénédictions l’une après l’autre (מ״ב רכ״ז:ו) ?
  4. Que faut-il exactement pour que l’on doive bénir de nouveau pendant un orage (מ״ב רכ״ז:ח) ?
  5. Que signifie le mot יצא au séif 3, et qui le lit ainsi (ט״ז או״ח סימן רכ״ז · מ״ב רכ״ז:יב) ?

Pour aller plus loin

Si tu veux approfondir ce siman :
Continuer vers le siman suivantSiman 228 →
~ ~ ~ ~ ~
DAAT · רב יוסף חיים סממה

סימן רכ״ז · ג׳ סעיפים · Niveau 1 — Initiation
♥ Soutenir DAAT
📖Rejoindre la khavroutha