הנושא:
שולחן ערוך אורח חיים סימן רל״ב — ג׳ סעיפים
עם נושאי כלים: בית יוסף, טור, רמב״ם (הלכות תפלה פרק ו), מגן אברהם, ט״ז, באר היטב, משנה ברורה, ערוך השלחן
א׳:אם השעה דחוקה — מתפללין בלחש, ואחר כך אומר השליח ציבור מגן ומחיה, עונין קדושה, ומסיים האל הקדוש ; ולרמ״א מתפלל השליח ציבור עם הקהל בקול רם. ב׳:חמשה דברים — תספורת, מרחץ, בורסקי, דין וסעודה — אין מתחילין בהם סמוך למנחה גדולה ; ואם התחיל אינו מפסיק, ובלבד שיישאר שהות ; ובו שיעורי ההתחלה לכל אחד ואחד ; ובהגהה ארבע שיטות ומנהג העולם. ג׳:קבע וטעימה — אין האיסור אלא בקובע לסעודה ; אבל אכילת פירות ופת כביצה בלא קבע — מותרת.
Résumé concis :
ג׳ seifim : un seul souci les gouverne — Minha tombe au milieu du jour, et le milieu du jour est plein d’occupations. Le séif 1 sauve la prière quand le temps manque déjà :
«אם השעה דחוקה יתפללו בלחש ואח״כ יאמר ש״ץ מגן ומחיה ויענה קדושה ומסיים האל הקדוש אם אין שהות ביום לגמור י״ח ברכות» (שו״ע או״ח רל״ב:א) — et le Rama y ajoute son usage :
«וי״א שמתפלל השליח צבור עם הקהל בקול רם וכן נוהגים» (שו״ע או״ח רל״ב:א). Le séif 2 empêche qu’on en arrive là :
«לא ישב אדם להסתפר סמוך למנחה עד שיתפלל ולא יכנס למרחץ ולא לבורסקי» (שו״ע או״ח רל״ב:ב) ;
«ולא לדין ולא לאכול אפי׳ סעודה קטנה סמוך למנחה גדולה» (שו״ע או״ח רל״ב:ב) — et pose aussitôt la limite inverse :
«ואם התחיל באחת מכל אלו אינו מפסיק אף ע״פ שהתחיל באיסור והוא שיהא שהות ביום להתפלל אחר שיגמור סעודתו או מלאכתו» (שו״ע או״ח רל״ב:ב). Enfin le séif 3 dit ce qui n’est pas visé :
«והא דאסור לאכול סעודה קטנה היינו כשקובע לסעודה אבל לטעום דהיינו אכילת פירות מותר» (שו״ע או״ח רל״ב:ג).
1. הקדמת הסוגיא — משנת פ״ק דשבת ושני הלישני
פתח דבר — פתיחת ההלכה
פותח מרן בשעה הדחוקה — לשון מרן :
«אם השעה דחוקה יתפללו בלחש ואח״כ יאמר ש״ץ מגן ומחיה ויענה קדושה ומסיים האל הקדוש אם אין שהות ביום לגמור י״ח ברכות» (שו״ע או״ח רל״ב:א). ובו ג׳ סעיפים, וכולם סובבים על דבר אחד: תפלת המנחה אינה באה בשעה פנויה אלא בתוך עסקיו של אדם, ולפיכך הוצרכו חכמים לגדור סביבה — לקצר כשאין שהות, ולמנוע התחלה בדבר העלול להימשך, ולהעמיד גבול בין סעודת קבע לטעימה בעלמא.
החקירה היסודית — האיסור שסמוך למנחה: גזירה היא, מחשש שמא יימשך העסק ותעבור השעה, או דין בחובת התפלה עצמה, שמשהגיעה שעתה שוב אין אדם רשאי לפנות לעסקיו?
(א) גזירה מחמת חשש המשכה — שכן הגמרא נתנה לכל דבר ודבר חשש משלו, ואילו היה הדין בעצם התפלה לא היה מקום לחלק ביניהם:
«רַב אַחָא בַּר יַעֲקֹב אָמַר: לְעוֹלָם בְּתִסְפּוֹרֶת דִּידַן, לְכַתְּחִילָּה אַמַּאי לֹא יֵשֵׁב — גְּזֵירָה שֶׁמָּא יִשָּׁבֵר הַזּוּג.» (שבת ט׳ ע״ב) ;
«וְלֹא לַבּוּרְסְקִי — לְעַיּוֹנֵי בְּעָלְמָא. לְכַתְּחִלָּה אַמַּאי לָא — דִּילְמָא חָזֵי פְּסֵידָא בִּזְבִינֵיהּ וּמִטְּרִיד.» (שבת ט׳ ע״ב) ;
«וְלֹא לֶאֱכוֹל — בִּסְעוּדָה קְטַנָּה. לְכַתְּחִלָּה אַמַּאי לָא — דִילְמָא אָתֵי לְאִמְּשׁוֹכֵי.» (שבת ט׳ ע״ב) ;
«וְלֹא לָדִין — בִּגְמַר הַדִּין. לְכַתְּחִלָּה אַמַּאי לָא — דִילְמָא חָזֵי טַעְמָא וְסָתַר דִּינָא.» (שבת ט׳ ע״ב). וכן דקדק הרמב״ם בלשון גזירה, ומכאן שאין הדבר אלא במקום שהחשש מצוי:
«וּמֻתָּר לְהִסְתַּפֵּר וְלִכָּנֵס לַמֶּרְחָץ סָמוּךְ לְשַׁחֲרִית מִפְּנֵי שֶׁלֹּא גָּזְרוּ אֶלָּא סָמוּךְ לַמִּנְחָה שֶׁהוּא דָּבָר הַמָּצוּי שֶׁרֹב הָעָם נִכְנָסִין שָׁם בַּיּוֹם.» (רמב״ם הלכות תפלה פרק ו הלכה ז). וכן ביארו האחרונים כל אחד ואחד מן החששות:
«האי סמוך למנחה היינו סמוך למנחה גדולה כאשר כתב המחבר בסוף דבריו ואכולהו קאי ואף שעד סוף זמן המנחה יש שהות הרבה אפ״ה חיישינן שמא ישבר הזוג ויחזר אחר אחרת ויעבור המנחה» (משנה ברורה, מ״ב רל״ב:ו) ;
«אפילו לעיוני בעלמא שמא יראה שנתקלקלו העורות ויצטער ויהיה טרוד בצערו ולא יתפלל» (משנה ברורה, מ״ב רל״ב:ט) ;
«אפילו שמעו טענותיהם מכבר ועתה ראו לישב בשביל גמר דין אסור שמא יראו טעם ויסתרו הדין וימשך הענין» (משנה ברורה, מ״ב רל״ב:י).
(ב) דין בחובת התפלה — שכן ריש לקישה של הסוגיא היא דעת ריב״ל, שמשהגיע הזמן נאסר אף בטעימה כלשהי:
«נֵימָא תֶּיהְוֵי תְּיוּבְתָּא דְּרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי, דְּאָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי: כֵּיוָן שֶׁהִגִּיעַ זְמַן תְּפִלַּת הַמִּנְחָה, אָסוּר לְאָדָם שֶׁיִּטְעוֹם כְּלוּם קוֹדֶם שֶׁיִּתְפַּלֵּל תְּפִלַּת הַמִּנְחָה.» (שבת ט׳ ע״ב). ולשון המשנה עצמה — עַד שֶׁיִּתְפַּלֵּל — משמע שהתפלה היא הקובעת ולא אורך העסק. ואף המחבר סתם בכל הדברים כאחד, ולא חילק בין גדול לקטן:
«לא ישב אדם להסתפר סמוך למנחה עד שיתפלל ולא יכנס למרחץ ולא לבורסקי» (שו״ע או״ח רל״ב:ב) ;
«ולא לדין ולא לאכול אפי׳ סעודה קטנה סמוך למנחה גדולה» (שו״ע או״ח רל״ב:ב).
ונפקא מינות גדולות יוצאות מכאן. ראשונה — טעימה: לצד הגזירה אין לאסור טעימה, שאין בה המשכה, וכן פסק מרן —
«והא דאסור לאכול סעודה קטנה היינו כשקובע לסעודה אבל לטעום דהיינו אכילת פירות מותר» (שו״ע או״ח רל״ב:ג) ; וכן כתב הטור, ובפירוש דחה את ריב״ל —
«ודוקא לאכול אסור סמוך למנחה קטנה אבל לטעום פירות מותר דאין הלכה כרבי יהושע דאמר כיון שהגיע זמן תפלת המנחה אסור לטעום עד שיתפלל» (טור או״ח סימן רל״ב). שנייה — קריאת השמש לבית הכנסת: לצד הגזירה, כשיש מי שיזכיר — בטל החשש ובטלה הגזירה, וזהו טעם הרמ״א —
«ונהגו להקל כשתי הסברות דהיינו בסעודה גדולה סמוך למנחה גדולה ובסעודה קטנה סמוך למנחה קטנה ואפשר הטעם משום דעכשיו קוראין לבה״כ לא חיישינן דלמא יפשע ולא יתפלל» (שו״ע או״ח רל״ב:ב) ; ולפיכך תלתה המשנה ברורה את ההיתר במי שדרכו להתפלל בציבור —
«ומיירי שדרכו ג״כ לילך להתפלל בצבור בבהכ״נ אבל אם דרכו להתפלל ביחידות בביתו לא מהני» (משנה ברורה, מ״ב רל״ב:כח). שלישית — שחרית: לצד הגזירה, לא גזרו אלא במצוי —
«וּמֻתָּר לְהִסְתַּפֵּר וְלִכָּנֵס לַמֶּרְחָץ סָמוּךְ לְשַׁחֲרִית מִפְּנֵי שֶׁלֹּא גָּזְרוּ אֶלָּא סָמוּךְ לַמִּנְחָה שֶׁהוּא דָּבָר הַמָּצוּי שֶׁרֹב הָעָם נִכְנָסִין שָׁם בַּיּוֹם.» (רמב״ם הלכות תפלה פרק ו הלכה ז). תמצית: כל מחלוקות הסימן נמשכות אחר חקירה זו — ולהלכה נקטו הפוסקים כצד הגזירה, ומשום כך הותרה הטעימה והועילה קריאת השמש. (וכל מעשה למעשה — לרב מוסמך.)
2. אם השעה דחוקה — מגן ומחיה עד האל הקדוש (שו״ע או״ח רל״ב:א)
לשון השלחן ערוך
סעיף א׳:
«אם השעה דחוקה יתפללו בלחש ואח״כ יאמר ש״ץ מגן ומחיה ויענה קדושה ומסיים האל הקדוש אם אין שהות ביום לגמור י״ח ברכות:» (שו״ע או״ח רל״ב:א) ובהגהת הרמ״א:
«הגה וי״א שמתפלל השליח צבור עם הקהל בקול רם וכן נוהגים וע״ל סי׳ קכ״ד סעיף ב׳:» (שו״ע או״ח רל״ב:א)
שורש הדין: הביא הבית יוסף בשם שבלי הלקט, שכתב רבינו אפרים בשם רב האי גאון —
«דציבור דדחיקא להו שעתא ביני שמשי אית להו לצלויי בלחש והדר לנחותי ש״ץ דלית ליה לש״ץ למיחת ולאפוקינהו י״ח בקול רם לפי שמצות תפלה בלחש» (בית יוסף או״ח סימן רל״ב) ; ושם המעשה למעשה —
«ותקנתייהו דמצלי כולהו בלחש במצות תפלה והדר נחית ש״ץ ואומר מגן ומחיה וענו קדושה ומסיים האל הקדוש אם אין שהות ביום למיגמר י״ח ברכות והכי נהוג רבנן במתיבתא כד דחיקא להו שעתא וכן ראוי לעשות» (בית יוסף או״ח סימן רל״ב) תמצית: אין זו תקנה מאוחרת אלא מנהג הישיבות שבבבל, ומרן העתיקו כלשונו.
קושיא — מרן העמיד את הדבר על כך שאין השליח ציבור מוציא את הרבים בקול רם, וכן כתב המגן אברהם —
«דלית ליה לש״ץ למיחש ולאפקינהו בקול רם לפי שמצות תפילה בלחש ולא נפקי י״ח בין יחיד בין צבור אלא בלחש» (מגן אברהם או״ח סימן רל״ב) ; והוא עצמו הקשה מסימן קכ״ד · 124 —
«וצ״ע דבסי׳ קכ״ד ס״ב משמע דיוצא בתפילתו שבקול רם וצ״ל דהתם א״א בע״א» (מגן אברהם או״ח סימן רל״ב) שם פסק מרן ששליח ציבור שנכנס ומצא ציבור שכבר התפללו מתחיל מיד בקול רם ויוצא בה — ואם יוצא שם, למה לא יוציא כאן?
תירוץ: כבר כלל המגן אברהם את התירוץ בלשונו —
«וצ״ע דבסי׳ קכ״ד ס״ב משמע דיוצא בתפילתו שבקול רם וצ״ל דהתם א״א בע״א» (מגן אברהם או״ח סימן רל״ב) ; וערוך השלחן פירשו:
«ולמה לא יתפללו כולם בשוה, הציבור בלחש ושליח הציבור בקול רם, משום דמצות תפלה היא בלחש ואין שליח הציבור יוצא כשיתפלל רק בקול רם» (ערוך השלחן או״ח סימן רל״ב) תמצית: אין תפלת הקול רם יוצאת אלא במקום שאי אפשר בעניין אחר מפני טורח הציבור, כגון שליח ציבור יחיד שאיחר ; אבל כאן, שהציבור כולו יכול להתפלל בלחש, אין מוותרין על עיקר מצות התפלה — ומקצרין את החזרה ולא את הלחש.
מרן והרמ״א — שני סדרים לשעה דחוקה: דעת מרן שיקדימו הציבור לחש ואחריו קדושה מקוצרת —
«היינו שלא יסמכו הצבור מפני הדחק לצאת רק בתפלת הש״ץ שיתפלל בקול רם דעיקר תפלה בלחש הוא ורק הש״ץ יקצר בתפלתו שבקול ולא יאמר כ״א ג׳ ראשונות להוציאן ידי חובתן בקדושה» (משנה ברורה, מ״ב רל״ב:ב) ; ודעת הרמ״א —
«וי״א שמתפלל השליח צבור עם הקהל בקול רם וכן נוהגים» (שו״ע או״ח רל״ב:א) ; והמשנה ברורה ביארה את מעשהו —
«היינו שהש״ץ אומר מיד בקול רם והקהל יאמר עמו בלחש מלה במלה עד לאחר האל הקדוש וטוב שיהיה עכ״פ אחד שיענה אמן על ברכת הש״ץ» (משנה ברורה, מ״ב רל״ב:ד) ; וערוך השלחן העיד על מנהג שלישי —
«אבל מנהגינו באופן אחר, והוא הדרך המעולה, והיינו שאם השעה דחוקה עומד שליח הציבור ואומר חצי קדיש אחר ׳אשרי׳, ומברך ג׳ ראשונות בקול רם והציבור שותקין ועונין ג׳ אמנין אלו ועונין קדושה» (ערוך השלחן או״ח סימן רל״ב) ; ומכל מקום —
«אמנם האריז״ל הקפיד מאוד וצוה שהציבור יתפללו כדרכן עם שליח הציבור בלחש, ואחר כך יתפלל שליח הציבור בקול רם כבכל התפלות, ואף שיהיה לאחר שקיעת החמה, וכן אנו נוהגים תמיד» (ערוך השלחן או״ח סימן רל״ב) תמצית: שלוש דרכים בשעה דחוקה, ושלושתן משמרות דבר אחר: מרן את הלחש, הרמ״א את הקדושה, והמנהג שהביא ערוך השלחן את עניית האמן ; והאריז״ל ויתר על כולן וקיים את סדר התפלה כתקנתו.
היסוד:
«ותקנתייהו דמצלי כולהו בלחש במצות תפלה והדר נחית ש״ץ ואומר מגן ומחיה וענו קדושה ומסיים האל הקדוש אם אין שהות ביום למיגמר י״ח ברכות והכי נהוג רבנן במתיבתא כד דחיקא להו שעתא וכן ראוי לעשות» (בית יוסף או״ח סימן רל״ב) ;
«היינו שלא יסמכו הצבור מפני הדחק לצאת רק בתפלת הש״ץ שיתפלל בקול רם דעיקר תפלה בלחש הוא ורק הש״ץ יקצר בתפלתו שבקול ולא יאמר כ״א ג׳ ראשונות להוציאן ידי חובתן בקדושה» (משנה ברורה, מ״ב רל״ב:ב) ;
«וי״א שמתפלל השליח צבור עם הקהל בקול רם וכן נוהגים» (שו״ע או״ח רל״ב:א)
3. חמשה דברים סמוך למנחה — שני הלישני והכרעת הפוסקים (שו״ע או״ח רל״ב:ב)
לשון השלחן ערוך
סעיף ב׳:
«לא ישב אדם להסתפר סמוך למנחה עד שיתפלל ולא יכנס למרחץ ולא לבורסקי (מקום שמעבדין שם העורות) ולא לדין ולא לאכול אפי׳ סעודה קטנה סמוך למנחה גדולה ואם התחיל באחת מכל אלו אינו מפסיק אף ע״פ שהתחיל באיסור והוא שיהא שהות ביום להתפלל אחר שיגמור סעודתו או מלאכתו אבל אם אין שהות להתפלל אחר כך צריך להפסיק מיד ומאימתי התחלת תספורת משיניח סודר של ספרים על ברכיו והתחלת מרחץ משיפשוט לבושו העליון והתחלת בורסקי משיקשור בגד בין כתפיו כדרך הבורסקים והתחלת דין אם היו עסוקים בו משיתחילו בעלי דינין לטעון ואם לא היו עסוקים בו משיתעטפו הדיינים ולדידן משישבו אדעתא לדון והתחלת אכילה משיטול ידיו:» (שו״ע או״ח רל״ב:ב) ובהגהת הרמ״א:
«הגה ויש חולקים וסבירא להו דסעודה קטנה מותר ואינו אסור רק בסעודת נשואין או מילה (טור בשם רבינו תם) וי״א דאפי׳ סעודה גדולה סמוך למנחה גדולה שרי (בעל המאור והגהות מרדכי פ״ק דשבת) וי״א דסעודה קטנה אפילו סמוך למנחה קטנה שרי (טור בשם ר״י) ונהגו להקל כשתי הסברות דהיינו בסעודה גדולה סמוך למנחה גדולה ובסעודה קטנה סמוך למנחה קטנה ואפשר הטעם משום דעכשיו קוראין לבה״כ לא חיישינן דלמא יפשע ולא יתפלל (אגודה פ״ק דשבת) (וע״ל סי׳ פ״ט) מיהו בסעודה גדולה יש להחמיר אפי׳ סמוך למנחה גדולה ואפי׳ אם התחיל קודם לכן כשמגיע מנחה קטנה והשעה עוברת צריך לקום ולהתפלל (טור ובית יוסף בשם הפוסקים):» (שו״ע או״ח רל״ב:ב)
שורש הפסק — כמי נפסקו שני הלישני: הרי״ף פסק כלישנא בתרא, וכן הביא הבית יוסף —
«והרי״ף כתב אפי׳ סעודה קטנה סמוך למנחה גדולה אסור טעמו לפי שהוא פוסק כרב אחא בר יעקב משום דלישנא בתרא הוא» (בית יוסף או״ח סימן רל״ב) ; והתוספות פסקו כלישנא קמא —
«וכתבו התוספות (שם) על לישנא קמא נראה דהכי הילכתא ושרי סעודה קטנה במנחה גדולה עד זמן תפלה ודוקא סעודה גדולה כגון סעודת אירוסין ונישואין וסעודת מילה הוא דלא» (בית יוסף או״ח סימן רל״ב) ; ומסקנת הבית יוסף —
«ולענין הלכה כיון שהרי״ף והרמב״ם מסכימים לדעת אחת הכי נקטינן» (בית יוסף או״ח סימן רל״ב) ; והט״ז סיכם את שתי הדרכים —
«ופסק רי״ף ורמב״ם כלישנא בתרא דהוא רב אחא בר יעקב והיינו דיעה שמביא כאן הש״ע והיינו לחומרא והתו׳ בשם ר״ת פסקו לקול׳ כתירוץ הראשון והיינו הי״א שמביא רמ״א» (ט״ז או״ח סימן רל״ב) ; וכן המשנה ברורה —
«ונחלקו הפוסקים בזה הרי״ף והרמב״ם פסקו כתירוצא בתרא וזהו שסתם המחבר כמותם והרמ״א בריש דבריו פסק כתירוצא קמא» (משנה ברורה, מ״ב רל״ב:ה) תמצית: מרן הלך אחר הרי״ף והרמב״ם וסתם כלישנא בתרא לחומרא, והרמ״א פתח בלישנא קמא לקולא — ומכאן כל חילוקי המנהגים שבסעיף.
קושיית ערוך השלחן — אם ההלכה כלישנא בתרא, שאף סעודה קטנה אסורה מחצות היום ואילך, היאך אוכלין כל ישראל אחר חצות? וזה לשונו —
«ולשיטה זו לא מצאנו ידינו ורגלינו בדורינו ובדורות הקודמים, ורוב אכילתינו הוא אחר חצות, ולהדיא נראה דכל ישראל לא קבלו עליהם חומרת שיטה זו וכמעט שאי אפשר לעמוד בה» (ערוך השלחן או״ח סימן רל״ב) ; ואף לשיטת התוספות אין אנו יוצאים ידי חובתנו —
«ולפי זה גם לשיטה זו אין אנו יוצאים ידי חובתינו, שהרי בקיץ רבים וגדולים אוכלים אחר שעה רביעית וחמישית כידוע ואין פוצה פה ומצפצף» (ערוך השלחן או״ח סימן רל״ב)
שלושה תירוצים בערוך השלחן: הראשון — טעם הרמ״א שקוראין לבית הכנסת, ואינו מצוי בזמננו —
«אבל באמת ההיתר הזה לא שייך עתה ברוב המקומות, שאין קוראין לבית הכנסת במנחה» (ערוך השלחן או״ח סימן רל״ב) ; השני — הירושלמי, שגורס ״סמוך לחשיכה״, ולדידן שזמן המנחה עד הערב אין האיסור אלא בסמוך לחשיכה —
«ולפי תירוץ זה לא קשה כלל על מנהגינו, דהנה אנן נוהגין כרבנן דתפלת המנחה עד הערב, ולכן עד סמוך לחשיכה מותר לאכול, וכן כל המלאכות כמרחץ וגילוח ובורסקי ודין» (ערוך השלחן או״ח סימן רל״ב) ; והשלישי, והוא העיקר למעשה —
«ולכן מי שאינו מתפלל מנחה בציבור וודאי מחוייב להתפלל מנחה קודם אכילתו בזמן סמוך למנחה קטנה, וכל שכן אחר זמן זה, אבל המתפלל בציבור יכול לסמוך על ההתירים שכתבנו» (ערוך השלחן או״ח סימן רל״ב) תמצית: לא הקולא היא הפותרת אלא השמירה: מי שתפלתו בציבור, המניין עצמו הוא זכרונו ; ומי שמתפלל ביחידות אין לו על מה לסמוך, ויתפלל קודם.
ארבע השיטות שברמ״א, וגדריהן: שיטת רבינו תם —
«ויש חולקים וסבירא להו דסעודה קטנה מותר ואינו אסור רק בסעודת נשואין או מילה» (שו״ע או״ח רל״ב:ב) ; והטור פירשה —
«ופירש ר״ת דוקא סעודה גדולה כגון של מילה ונישואין ופדיון הבן והתספורת של בן אלעשה שהיא כעין תספורת של כהן גדול שהיה מתאחר בה הרבה ובורסקי גדול ותחלת דין» (טור או״ח סימן רל״ב) ; ולדידה אף שאר הדברים מותרים —
«ולדידהו תספורת דידן נמי שרי ומרחץ דוקא כולה מלתא דמרחץ אבל להזיע בעלמא שרי ובורסקי דוק׳ בורסקי גדולה ודין דוקא לתחילת דין אסור ומ״מ הם מודו דאם התחילו סמוך למ״ק מפסיקין אפי׳ סעודה קטנה» (מגן אברהם או״ח סימן רל״ב) ; שיטת בעל המאור —
«וי״א דאפי׳ סעודה גדולה סמוך למנחה גדולה שרי» (שו״ע או״ח רל״ב:ב) ; ולדידה סמוך למנחה קטנה אסור הכל —
«ולדידהו סמוך למ״ק אסור אפי׳ סעודה קטנה ואם התחילו אין מפסיקין אפי׳ מסעודה גדולה» (מגן אברהם או״ח סימן רל״ב) ; שיטת ר״י —
«וי״א דסעודה קטנה אפילו סמוך למנחה קטנה שרי» (שו״ע או״ח רל״ב:ב) ; ומכל מקום משהגיעה מנחה קטנה עצמה —
«משמע דכשהגיע זמן מנחה קטנה מודה דאסור להתחיל ובהגהת מרדכי מיקל גם בזה» (משנה ברורה, מ״ב רל״ב:כו) ; והמשנה ברורה סיכמה את יחסן —
«שתי אלו הדעות מקילין יותר מדעות הקודמות דלדידהו רק באופן אחד אסור» (משנה ברורה, מ״ב רל״ב:כה) ; ואת גדר ההיתר של שיטת רבינו תם —
«היינו סמוך למנחה גדולה ואחר מכן עד סמוך למנחה קטנה אבל סמוך למנחה קטנה שהוא מתחלת שעה עשירית ולמעלה גם לדידהו אסור בכל אלה ואפילו בדיעבד אם התחילו אז מפסיקין כשיגיע הזמן דמנחה קטנה» (משנה ברורה, מ״ב רל״ב:כב) תמצית: ארבע מדרגות — מרן אוסר הכל מחצות, רבינו תם מתיר סעודה קטנה, בעל המאור מתיר אף גדולה עד מנחה קטנה, ור״י מתיר קטנה אף סמוך למנחה קטנה ; והרמ״א צירף שתי הקולות האחרונות למנהג אחד.
חידוש הט״ז — סעודה גדולה חמורה אף בדיעבד:
הסברה —
«אלא דנ״ל דסעודה גדולה אפילו התחיל מפסיק מטעם אחר דלא מיירי מתני׳ מיניה והיינו מטעם שכרות» (ט״ז או״ח סימן רל״ב). וראייתו מן הגמרא שחילקה בין מנחה לערבית משום דהכא שכיחא שכרות.
המסקנה —
«דלהאי דיעה שהוא פסק הרי״ף והרמב״ם יש לאסור אפי׳ דיעבד בס״ג כשיגיע זמן מ״ק אבל שאר דברים גדולים כגון תספורת בן אלעשה וכולה מלתא דמרחץ ותחילת דין אם התחילו אין מפסיקין» (ט״ז או״ח סימן רל״ב).
וכן הרמ״א למעשה —
«מיהו בסעודה גדולה יש להחמיר אפי׳ סמוך למנחה גדולה ואפי׳ אם התחיל קודם לכן כשמגיע מנחה קטנה והשעה עוברת צריך לקום ולהתפלל» (שו״ע או״ח רל״ב:ב) ; ופירש הט״ז —
«ונראה דהך והשעה עוברת פי׳ שבאמת יש עוד שהות אח״כ אלא דיש לחוש מתוך שרואה שתמשוך הסעודה עוד זמן עד שיעור שיעבור הזמן יש להחמיר בזה» (ט״ז או״ח סימן רל״ב).
וטעמו —
«היינו שלא לסמוך על קריאת השמש להתחיל אז הסעודה דשכיח שכרות ובשכרות לא מהני הקריאה» (משנה ברורה, מ״ב רל״ב:ל) ;
«ומ״מ בתחלת דין ואינך מילי סומכין על קריאת ב״ה דלא ממשכי כולי האי ועוד דאמרי׳ בגמ׳ לא שכיחי שכרות א״כ פשיטא דבסעודה דשכיח שכרות אסור להתחיל דבשכור לא מהני קריאת ב״ה» (מגן אברהם או״ח סימן רל״ב) ; וערוך השלחן —
«ופשוט הוא דבמקום שיש חשש שכרות - פשיטא שצריך להפסיק, ולכן בסעודות גדולות שרגילים להשתכר חייבים להפסיק ולהתפלל מנחה» (ערוך השלחן או״ח סימן רל״ב).
ולמעשה —
«ולפ״ז כשיש חתונה בשבת ולא יצאו מבהכ״נ עד אחר חצות יתפללו מנחה מקודם ואח״כ יאכלו דסעודת נישואין הוי סעודה גדולה» (משנה ברורה, מ״ב רל״ב:ל) ; ובשאר הדברים —
«ודע דדוקא סעודה קטנה סומכין על קריאת השמש לבהכ״נ אבל סעודה גדולה אין סומכין על קריאה לבהכ״נ להתיר להתחיל סמוך למ״ק» (משנה ברורה, מ״ב רל״ב:כט).
היסוד:
«הֵי ״סָמוּךְ לַמִּנְחָה״? אִילֵּימָא לְמִנְחָה גְּדוֹלָה — אַמַּאי לָא? הָאִיכָּא שְׁהוּת בַּיּוֹם טוּבָא! אֶלָּא סָמוּךְ לְמִנְחָה קְטַנָּה.» (שבת ט׳ ע״ב) ;
«ונחלקו הפוסקים בזה הרי״ף והרמב״ם פסקו כתירוצא בתרא וזהו שסתם המחבר כמותם והרמ״א בריש דבריו פסק כתירוצא קמא» (משנה ברורה, מ״ב רל״ב:ה) ;
«ולכן מי שאינו מתפלל מנחה בציבור וודאי מחוייב להתפלל מנחה קודם אכילתו בזמן סמוך למנחה קטנה, וכל שכן אחר זמן זה, אבל המתפלל בציבור יכול לסמוך על ההתירים שכתבנו» (ערוך השלחן או״ח סימן רל״ב)
4. אם התחילו אין מפסיקין — ומאימתי התחלה (שו״ע או״ח רל״ב:ב)
לשון השלחן ערוך
סעיף ב׳ (המשך):
«ואם התחיל באחת מכל אלו אינו מפסיק אף ע״פ שהתחיל באיסור והוא שיהא שהות ביום להתפלל אחר שיגמור סעודתו או מלאכתו» (שו״ע או״ח רל״ב:ב) ;
«אבל אם אין שהות להתפלל אחר כך צריך להפסיק מיד» (שו״ע או״ח רל״ב:ב) ;
«ומאימתי התחלת תספורת משיניח סודר של ספרים על ברכיו והתחלת מרחץ משיפשוט לבושו העליון והתחלת בורסקי משיקשור בגד בין כתפיו כדרך הבורסקים» (שו״ע או״ח רל״ב:ב) ;
«והתחלת דין אם היו עסוקים בו משיתחילו בעלי דינין לטעון ואם לא היו עסוקים בו משיתעטפו הדיינים ולדידן משישבו אדעתא לדון והתחלת אכילה משיטול ידיו» (שו״ע או״ח רל״ב:ב)
שורש הדין: שיעורי ההתחלה כולם בגמרא —
«מֵאֵימָתַי הַתְחָלַת תִּסְפּוֹרֶת? אָמַר רַב אָבִין: מִשֶּׁיַּנִּיחַ מַעְפּוֹרֶת שֶׁל סַפָּרִין עַל בִּרְכָּיו.» (שבת ט׳ ע״ב) ; ובאכילה נחלקו —
«וּמֵאֵימָתַי הַתְחָלַת אֲכִילָה? — רַב אָמַר: מִשֶּׁיִּטּוֹל יָדָיו. וְרַבִּי חֲנִינָא אָמַר: מִשֶּׁיַּתִּיר חֲגוֹרוֹ.» (שבת ט׳ ע״ב) ; והמשנה ברורה יישבה את שתי הדעות —
«ומי שרגיל להתיר איזורו בשעת אכילה מקרי התחלה מישתיר איזורו אף קודם נטילה» (משנה ברורה, מ״ב רל״ב:כ) ; ובעטיפת הדיינים —
«שכך היו נוהגים מלפנים כשיושבין בדין משום ששכינה שורה עמהם» (משנה ברורה, מ״ב רל״ב:יט) תמצית: כל שיעור הוא מעשה גלוי המעיד על כניסה לעסק, ולא מחשבה שבלב.
קושיא — הירושלמי אמר שהמפסיק כשאינו חייב נקרא הדיוט, וכן הביא המגן אברהם —
«וכל הפטור ומפסיק נקרא הדיוט» (מגן אברהם או״ח סימן רל״ב) אם כן, מי שהתחיל באיסור — וכי אף הוא אסור לו להפסיק ולהתפלל, ונמצא שכרו יוצא בהפסדו?
תירוץ ערוך השלחן:
«ומכל מקום יראה לי דאין זה אלא בהתחיל בהיתר, אבל בהתחיל באיסור - רשאי להפסיק כיון שהתחיל באיסור» (ערוך השלחן או״ח סימן רל״ב) תמצית: כלל ״כל הפטור ועושה נקרא הדיוט״ נאמר במי שהתורה פטרתו ; אבל מי שנכנס לעסק באיסור אינו בכלל הפטורים לעניין זה, ורשאי לתקן את מעשהו ולהתפלל.
נפקא מינות בדין ההתחלה:
עד היכן מגיע ההיתר —
«אפילו התחיל אחר שהגיע כבר זמן מנחה גדולה ואפילו אחר כך כל שלא הגיע עדיין החצי שעה שקודם מנחה קטנה» (משנה ברורה, מ״ב רל״ב:יג).
אף בדברים גדולים —
«היינו אפילו התחיל סעודה גדולה או שנכנס לבורסקי גדולה וכה״ג בשארי דברים כאשר הזכרנו בפתיחה דבודאי יש לחוש בהו שמא ימשך הרבה אפ״ה אינו מפסיק כיון שיש שהות להתפלל אחר שיגמור סעודתו או מלאכתו» (משנה ברורה, מ״ב רל״ב:יד).
וכשלא יישאר שהות —
«היינו אפילו עוד היום גדול כל שיודע שתמשך סעודתו או מלאכתו עד שתחשך צריך להפסיק מיד שמא ישכח ויעבור הזמן לגמרי» (משנה ברורה, מ״ב רל״ב:טז) ; וכן ערוך השלחן —
«ודווקא כשישאר שהות להתפלל אחר כך, אבל אם לא ישאר שהות - אפילו התחילו בהיתר צריכין להפסיק, ואפילו עוד היום גדול כל שיודע שתמשך סעודתו עד הלילה - צריך להפסיק» (ערוך השלחן או״ח סימן רל״ב).
התחיל סמוך למנחה קטנה —
«אפי׳ אחר מנחה גדולה אין מפסיקין אפי׳ כשיגיע זמן מנחה קטנה, ואם התחילו סמוך למנחה קטנה מפסיקין אפי׳ יש שהות» (מגן אברהם או״ח סימן רל״ב).
וטעם ההיתר כולו —
«ולכן חיישינן שיעברו זמן המנחה ולא יתפללו, כלל ולפיכך אסרו להתחיל בהם» (ערוך השלחן או״ח סימן רל״ב).
סעיף ג׳:
«והא דאסור לאכול סעודה קטנה היינו כשקובע לסעודה אבל לטעום דהיינו אכילת פירות מותר וה״ה לאכול פת כביצה כדרך שאדם אוכל בלא קבע מותר:» (שו״ע או״ח רל״ב:ג)
שורש הדין: הטור דחה את ריב״ל והתיר טעימת פירות —
«ודוקא לאכול אסור סמוך למנחה קטנה אבל לטעום פירות מותר דאין הלכה כרבי יהושע דאמר כיון שהגיע זמן תפלת המנחה אסור לטעום עד שיתפלל» (טור או״ח סימן רל״ב) ; והוא עצמו הוסיף את פת הכביצה —
«ונ״ל דאף לר״ת שאוסר סעודה קטנה סמוך למנחה קטנה דוקא כשקובע עצמו לסעודה אבל אם אוכל כביצה כדרך שאדם אוכל מעט בלא קבע מותר כמו אכילת פירות» (טור או״ח סימן רל״ב) תמצית: מרן העתיק את הטור כמעט מילה במילה, ובכך הכריע שאין האיסור אלא בקביעות.
קושיית ערוך השלחן —
«והנה התיר פת כביצה, ומשמע אפילו פת דצריך נטילת ידים והמוציא וברכת המזון. והוא דבר תימא, דמי יכריחו שלא יאכל יותר» (ערוך השלחן או״ח סימן רל״ב) פת הטעונה נטילת ידיים, המוציא וברכת המזון — היאך תיקרא אכילת עראי, ומי ערב שלא יימשך אחריה?
תירוץ: הגדר אינו בברכה אלא בהכנה. וכן העלה ערוך השלחן —
«וכן פירות - מותר אפילו הרבה, וכן גלוסקאות שברכתן ׳מזונות׳ מותר אפילו יותר מכביצה, דכל הני מקרו אכילת עראי» (ערוך השלחן או״ח סימן רל״ב) ; והמשנה ברורה קבעה את השיעור —
«ולא יותר וכתב המ״א דבשתיה יותר מכביצה נמי אסור» (משנה ברורה, מ״ב רל״ב:לה) ; ובשתייה —
«וסתם משקה מותר לשתות אפילו הרבה» (משנה ברורה, מ״ב רל״ב:לה) ; ומקורו במגן אברהם —
«דוקא ולא יותר ול״נ דלשתיה יותר מכביצ׳ אסור אף על גב דגבי סוכה מקרי עראי מ״מ הכא טעמא דלמא ממשך וזה שייך יותר בשתיה דמשכר» (מגן אברהם או״ח סימן רל״ב) ; ובתבשיל של דגן —
«אפילו כבר הגיע זמן מ״ק ואפילו אם אוכל הרבה פירות דזה לא מקרי סעודה. ותבשיל העשוי מחמשת המינים ג״כ מותר אם אינו קובע עלייהו» (משנה ברורה, מ״ב רל״ב:לד) תמצית: כביצה פת בלא הכנה אינה סעודה אף שברכתה המוציא ; ופירות ומזונות אין להם שיעור, שאין דרכן לקבוע ; ומשקה משכר אסור אף בפחות, שהוא עצמו המושך.
ראשונים ומרן: רמב״ם (הלכות תפלה פרק ו) · רש״י · רי״ף · רא״ש · תוספות · רבינו תם · ר״י · בעל המאור · הגהות מרדכי · אגודה · רבינו ירוחם · שבלי הלקט · רבינו אפרים · רב האי גאון · הר״ן · רשב״ם · תרומת הדשן · טור · בית יוסף · שלחן ערוך · הגהת הרמ״א
פוסקים ונושאי כלים: לבוש · ב״ח · מגן אברהם · ט״ז · באר היטב · אליה רבה · פרי מגדים · חיי אדם · דרך החיים · שערי תשובה · משנה ברורה · ביאור הלכה · ערוך השלחן