שולחן ערוך · אורח חיים

Résumé concis :

ג׳ seifim : un seul souci les gouverne — Minha tombe au milieu du jour, et le milieu du jour est plein d’occupations. Le séif 1 sauve la prière quand le temps manque déjà : «אם השעה דחוקה יתפללו בלחש ואח״כ יאמר ש״ץ מגן ומחיה ויענה קדושה ומסיים האל הקדוש אם אין שהות ביום לגמור י״ח ברכות» (שו״ע או״ח רל״ב:א) — et le Rama y ajoute son usage : «וי״א שמתפלל השליח צבור עם הקהל בקול רם וכן נוהגים» (שו״ע או״ח רל״ב:א). Le séif 2 empêche qu’on en arrive là : «לא ישב אדם להסתפר סמוך למנחה עד שיתפלל ולא יכנס למרחץ ולא לבורסקי» (שו״ע או״ח רל״ב:ב) ; «ולא לדין ולא לאכול אפי׳ סעודה קטנה סמוך למנחה גדולה» (שו״ע או״ח רל״ב:ב) — et pose aussitôt la limite inverse : «ואם התחיל באחת מכל אלו אינו מפסיק אף ע״פ שהתחיל באיסור והוא שיהא שהות ביום להתפלל אחר שיגמור סעודתו או מלאכתו» (שו״ע או״ח רל״ב:ב). Enfin le séif 3 dit ce qui n’est pas visé : «והא דאסור לאכול סעודה קטנה היינו כשקובע לסעודה אבל לטעום דהיינו אכילת פירות מותר» (שו״ע או״ח רל״ב:ג).