✦ ❖ ✦
DAAT · NIVEAU 1 — INITIATION

Siman רל״ד · Laquelle des deux Minha est l’obligation ?

הרוצה להתפלל מנחה גדולה ומנחה קטנה — חובה et רשות, les conditions de la תפלת נדבה, le אשרי et sa פרשת התמיד, et les תשלומין
סימן רל״ד · ב׳ סעיפים
הרוצה להתפלל מנחה גדולה ומנחה קטנה
🌱 Niveau Initiation · מתחילים
✦ ❖ ✦

Le siman précédent a fixé les heures de Minha ; celui-ci demande ce qu’on fait de l’homme qui les veut toutes les deux. Deux séifim, une distinction — ce qui est dû et ce qui est offert — et une question qui ne quitte plus la page : qu’est-ce qui rend une prière recevable ? Texte hébreu, traduction française et explication des ב׳ seifim, avec une section de cas pratiques.

Sujet : Laquelle des deux Minha est l’obligation — חובה ורשות, תפלת נדבה, אשרי, פרשת התמיד, תשלומין
Source : שולחן ערוך אורח חיים סימן רל״ד · ב׳ סעיפים

Compilation : רב יוסף חיים סממה
DAAT · daattorah.com

Le siman tient dans une distinction simple et un avertissement sévère. La distinction : des deux Minha qu’un homme peut prier, une seule est due — celle qui tombe au temps propre de Minha ; l’autre n’est qu’une offrande. L’avertissement : cette offrande, on ne l’apporte qu’à la condition de tenir sa pensée d’un bout à l’autre de la prière, faute de quoi elle rejoint les sacrifices dont le prophète dit qu’ils sont de trop. Le Rama y ajoute le seuil de Minha — le אשרי qui porte le kaddish et ne se dit donc qu’à dix, et la פרשת התמיד qui le précède. Puis le séif 2 se tourne vers celui qui n’a rien prié du tout, et lui rend sa Minha le soir. Nous étudions ici au niveau du principe ; pour la conduite personnelle, on se réfère à la décision du Rav.

📑 Plan de l’étude

A. חובה ורשות (séif 1) — laquelle des deux Minha est due, et pourquoi le volontaire peut la précéder
B. תפלת נדבה (séif 1) — à quelles conditions on offre une prière de plus
C. אשרי שקודם מנחה (glose du Rama) — le psaume, le minyan et le kaddish
D. פרשת התמיד (glose du Rama) — avant le Ashrei — ou après ?
E. שכח ולא התפלל מנחה (séif 2) — le rattrapage du soir et le Ashrei qui le précède
1-3. Cas pratiques et questions de compréhension

A. חובה ורשות — laquelle des deux Minha est due

מִנְחָה גְּדוֹלָה וּמִנְחָה קְטַנָּה — la grande Minha et la petite Minha. Ce ne sont pas deux prières mais deux fenêtres pour une seule : la première s’ouvre à six heures et demie du jour, la seconde à neuf heures et demie. Le Rambam en donne les bornes : « הָא לָמַדְתָּ שֶׁזְּמַן מִנְחָה גְּדוֹלָה מִשֵּׁשׁ שָׁעוֹת וּמֶחֱצָה עַד תֵּשַׁע שָׁעוֹת וּמֶחֱצָה. וּזְמַן מִנְחָה קְטַנָּה מִתֵּשַׁע שָׁעוֹת וּמֶחֱצָה עַד שֶׁיִּשָּׁאֵר מִן הַיּוֹם שָׁעָה וּרְבִיעַ » (רמב״ם הלכות תפלה פרק ג הלכה ד)

Séif 1 — הרוצה להתפלל מנחה גדולה ומנחה קטנה

הרוצה להתפלל מנחה גדולה ומנחה קטנה אין ראוי לו להתפלל רשות אלא הגדולה ואם יתפלל הגדולה חובה לא יתפלל הקטנה כי אם רשות אבל אין ראוי להתפלל תפלת רשות אא״כ מכיר בעצמו שהוא זהיר וזריז ואמיד בדעתו לכוין בתפלתו מראש ועד סוף בלא היסח הדעת אבל אם אינו מכוין בה יפה קרינן ביה למה לי רוב זבחיכם: הגה אין לומר אשרי שקודם מנחה אלא כשיש מנין בב״ה כדי שיאמרו עליו הקדיש שלפני תפלת המנחה (הגהות סמ״ק וכל בו) יש שכתבו שנהגו לומר פרשת התמיד קודם אשרי של תפלת המנחה נגד תמיד של בין הערבים ומנהג יפה הוא (אבודרהם בשם הר״י וב״י):
Séif 1 : celui qui veut prier Minha Guedola et Minha Ketana — il ne convient pas qu’il prie comme prière volontaire autre que la grande ; et s’il prie la grande comme obligation, il ne priera la petite que comme volontaire. Mais il ne convient pas de prier une prière volontaire, à moins qu’il ne se reconnaisse scrupuleux, diligent et sûr de son esprit pour tenir son intention dans sa prière du début à la fin sans que sa pensée s’en détache ; mais s’il n’y tient pas bien son intention, on lui applique : “pourquoi Me faut-il la multitude de vos sacrifices ?”. Glose du Rama : on ne dit pas le Ashrei qui précède Minha, sinon lorsqu’il y a un minyan à la synagogue, afin qu’on dise sur lui le kaddish d’avant la prière de Minha. Certains ont écrit qu’on a pris l’usage de dire la Parachat haTamid avant le Ashrei de la prière de Minha, en face du tamid de l’entre-deux-soirs — et c’est un bel usage.
Une seule des deux est due. Le Mehaber ouvre le siman par la règle : « הרוצה להתפלל מנחה גדולה ומנחה קטנה אין ראוי לו להתפלל רשות אלא הגדולה » (שו״ע או״ח רל״ד:א) ; et il ajoute le cas où l’on a déjà tranché autrement : « ואם יתפלל הגדולה חובה לא יתפלל הקטנה כי אם רשות » (שו״ע או״ח רל״ד:א). résumé : ce n’est pas la quantité qui compte mais l’étiquette — l’une des deux porte le titre d’obligation, l’autre celui d’offrande, et il faut savoir laquelle
D’où vient cette règle. Le Mehaber reprend le Rambam presque mot pour mot, et le Rambam donne le motif : « נָהֲגוּ אֲנָשִׁים הַרְבֵּה לְהִתְפַּלֵּל גְּדוֹלָה וּקְטַנָּה וְהָאַחַת רְשׁוּת. וְהוֹרוּ מִקְצָת הַגְּאוֹנִים שֶׁאֵין רָאוּי לְהִתְפַּלֵּל רְשׁוּת אֶלָּא הַגְּדוֹלָה. וְכֵן הַדִּין נוֹתֵן מִפְּנֵי שֶׁהִיא כְּנֶגֶד דָּבָר שֶׁאֵינוֹ תָּדִיר בְּכָל יוֹם. וְאִם הִתְפַּלֵּל הַגְּדוֹלָה חוֹבָה לֹא יִתְפַּלֵּל קְטַנָּה אֶלָּא רְשׁוּת » (רמב״ם הלכות תפלה פרק ג הלכה ג). résumé : le sacrifice qui correspond à Minha Guedola n’est pas celui de chaque jour, et une prière adossée à un korban moins régulier est plus légère — c’est elle qu’on offre en volontaire
Comment le volontaire peut-il précéder l’obligatoire ? La Michna Beroura pose la difficulté et la résout : « דאף דלעולם מתפללין החוב מקודם ואח״כ הרשות הכא קודם תשע ומחצה לא הגיע עוד עיקר זמן מנחה שעיקר זמנה לכתחלה הוא מט׳ ומחצה ולמעלה שהיה זמן הקרבת התמיד בכל יום » (משנה ברורה, מ״ב רל״ד:ב) ; l’Aroukh haChoulhan formule la même chose en montrant à quel point la question est aiguë : « ואין לתמוה איך יקדים הרשות קודם החוב, הא אפילו בתשלומי תפלה שהיא חובה אין להקדימה קודם החיובית » (ערוך השלחן או״ח סימן רל״ד) ; et il conclut : « כל שכן שאין להקדים נדבה לחובה, דיש לומר דהכא כיון דעיקר החיוב הוא בזמן מנחה קטנה » (ערוך השלחן או״ח סימן רל״ד). résumé : tant que neuf heures et demie ne sont pas venues, le temps propre de l’obligation n’est pas encore là — on ne fait donc pas passer le volontaire devant elle
Et si l’on a prié la première sans y penser ? La Michna Beroura règle le cas ordinaire : « ובסתמא [שלא כוון בהדיא לשם נדבה] נמי נראה דעולה לשם חובה ויתפלל השניה לשם נדבה אם ירצה » (משנה ברורה, מ״ב רל״ד:ג) ; et elle rappelle en ouverture de quoi l’on parle : « מנחה גדולה - הוא משש שעות ומחצה ומנחה קטנה הוא מתשע ומחצה ולמעלה ורוצה להתפלל שניהם אחת לחיוב ואחת לנדבה » (משנה ברורה, מ״ב רל״ד:א). résumé : sans intention explicite, la première prière remplit l’obligation — la seconde, dès lors, ne peut plus être qu’une offrande
La question qui a fait naître ce siman. Le Beit Yossef rapporte la consultation adressée au Roch : « אנשים מהקהל התנדבו להתפלל בכל יום מנחה גדולה עד החג ונסתפקנו בענין מנחה קטנה אם היא חובה כנגד המנחה גדולה או איזה מהם רשות » (בית יוסף או״ח סימן רל״ד) ; et le Tour donne la réponse, qui renverse l’ordre du Rambam : « ואתם שאתם נוהגין כמותו מסתבר כיון שהגיע שש שעות ומחצה שהוא זמן מנחה הראשונה חובה והשנייה נדבה » (טור או״ח סימן רל״ד) — l’Aroukh haChoulhan relève l’écart sans le farder : « וזהו שלא כדברי הרמב״ם שפסק שיתפלל הראשונה נדבה » (ערוך השלחן או״ח סימן רל״ד). résumé : le Rambach fait de la grande la volontaire, le Roch fait de la première la due — et le Mehaber a suivi le Rambam

B. תפלת נדבה — la prière qu’on offre en plus

תְּפִלַּת נְדָבָה — prière volontaire. Le Rambam en donne le principe : les trois prières sont un plancher, non un plafond, et tout ce qu’on ajoute est de l’ordre du don : « תְּפִלּוֹת אֵלּוּ אֵין פּוֹחֲתִין מֵהֶן אֲבָל מוֹסִיפִין עֲלֵיהֶם. אִם רָצָה אָדָם לְהִתְפַּלֵּל כָּל הַיּוֹם כֻּלּוֹ הָרְשׁוּת בְּיָדוֹ. וְכָל אוֹתָן הַתְּפִלּוֹת שֶׁיּוֹסִיף כְּמוֹ מַקְרִיב נְדָבוֹת. לְפִיכָךְ צָרִיךְ שֶׁיְּחַדֵּשׁ דָּבָר בְּכָל בְּרָכָה וּבְרָכָה מִן הָאֶמְצָעִיּוֹת מֵעֵין הַבְּרָכוֹת » (רמב״ם הלכות תפלה פרק א הלכה ט)

Séif 1 (suite) — תנאי תפלת הרשות

La permission et sa condition, dans la même phrase. Le Mehaber n’a pas plus tôt admis la prière volontaire qu’il la referme : « אבל אין ראוי להתפלל תפלת רשות אא״כ מכיר בעצמו שהוא זהיר וזריז ואמיד בדעתו לכוין בתפלתו מראש ועד סוף בלא היסח הדעת » (שו״ע או״ח רל״ד:א) ; et il en tire la conséquence : « אבל אם אינו מכוין בה יפה קרינן ביה למה לי רוב זבחיכם » (שו״ע או״ח רל״ד:א). résumé : trois qualités sont exigées — la vigilance, la promptitude, et l’estimation juste de ses propres forces ; qui ne les a pas apporte une offrande dont le prophète dit qu’elle est de trop
La même exigence, au siman 107. Le siman 107 est le lieu propre de la prière volontaire, et il dit la même chose : « הרוצה להתפלל תפלת נדבה צריך שיהא מכיר את עצמו זריז וזהיר ואמוד בדעתו שיוכל לכוין בתפלתו מראש ועד סוף אבל אם אינו יכול לכוין יפה קרינן ביה למה לי רוב זבחיכ׳ והלואי שיוכל לכוין בג׳ תפלו׳ הקבועות ליום » (שו״ע או״ח ק״ז:ד) ; il y ajoute une seconde condition, celle du renouvellement : « חדוש זה שאמרנו הוא שיחדש איזה דבר בכל ברכה מהאמצעיות מעין הברכות ואם חידש אפי׳ בברכה אחת דיו כדי להודיע שהיא נדבה ולא חובה » (שו״ע או״ח ק״ז:ב). résumé : il ne suffit pas de vouloir prier davantage ; il faut avoir quelque chose de neuf à demander, et le dire dans l’une des bénédictions du milieu
Faut-il les deux conditions à la fois ? La Michna Beroura pose la question et la laisse ouverte : « ובריש סימן ק״ז משמע דבעינן ג״כ שיחדש בה דבר ואפשר דהיכא שהוא מכיר בעצמו שיכוין היטב ותפלה טובה היא לא בעינן חידוש אבל מלישנא דטור לא משמע הכי » (משנה ברורה, מ״ב רל״ד:ד) ; le Tour, lui, les exigeait ensemble : « אבל נ״ל שיש לאדם ליזהר שלא יתפלל תפלת נדבה אם לא שיוכל לחדש בה דבר וגם צריך שיהא מכיר עצמו זהיר וזריז ואמיד בדעתו לכוין בתפלתו מראש ועד סוף בלא היסח הדעת » (טור או״ח סימן רל״ד). résumé : pour le Tour il faut et le renouvellement et la concentration ; la Michna Beroura suggère qu’une prière tenue de bout en bout pourrait suffire, mais reconnaît que la langue du Tour ne le dit pas
La racine talmudique du débat. Rabbi Yohanan en fait un souhait : « וְרַבִּי יוֹחָנָן אָמַר: וּלְוַאי שֶׁיִּתְפַּלֵּל אָדָם כׇּל הַיּוֹם כּוּלּוֹ » (ברכות כ״א ע״א) ; mais la même page pose la condition qui deviendra celle du siman 107 : « הִתְפַּלֵּל וְנִכְנַס לְבֵית הַכְּנֶסֶת וּמָצָא צִבּוּר שֶׁמִּתְפַּלְּלִין, אִם יָכוֹל לְחַדֵּשׁ בָּהּ דָּבָר — יַחְזוֹר וְיִתְפַּלֵּל, וְאִם לָאו — אַל יַחְזוֹר וְיִתְפַּלֵּל » (ברכות כ״א ע״א). résumé : prier tout le jour est une belle chose, mais une prière répétée sans rien de neuf n’est pas une prière de plus — c’est la même prière redite
Ce qu’en disent les A’haronim pour notre temps. L’Aroukh haChoulhan ferme la porte sans détour : « ובאמת מימינו לא שמענו זה, והלואי שנעמוד בתפלת חובה. ולכן בזמן הזה חלילה להתפלל תפלת נדבה, וכן יש להורות » (ערוך השלחן או״ח סימן רל״ד) ; le Tour l’avait déjà pressenti : « והלואי שיוכל לכוין בג׳ תפלות שתיקנו חכמים » (טור או״ח סימן רל״ד) ; et une communauté, elle, n’a jamais eu cette faculté : « אין צבור מתפללין תפלת נדבה כלל » (שו״ע או״ח ק״ז:ג). résumé : la prière volontaire n’a pas été abolie, elle est devenue impraticable — et les A’haronim préfèrent qu’on emploie ses forces aux trois prières dues. Pour la pratique, on suit son Rav

C. אשרי שקודם מנחה — le psaume, le minyan et le kaddish

אַשְׁרֵי שֶׁקּוֹדֶם מִנְחָה — le Ashrei d’avant Minha. L’Aroukh haChoulhan en donne d’abord la raison d’être : on n’entre pas dans une prière sans rien dire avant elle — « כיון שתפלת המנחה אין שום דבר לפניה ואינו מדרך ארץ לבוא ולהתפלל תיכף » (ערוך השלחן או״ח סימן רל״ד)

Séif 1 — הגהת הרמ״א : אשרי במנין

Le Ashrei n’est pas là pour lui-même. Le Rama tranche : « אין לומר אשרי שקודם מנחה אלא כשיש מנין בב״ה כדי שיאמרו עליו הקדיש שלפני תפלת המנחה » (שו״ע או״ח רל״ד:א) ; l’Aroukh haChoulhan explique le mécanisme : « ואף על גב דאין קדיש בלא אמירת דבר לפניו, אך הלא בכאן יש דבר לפניה, והיינו אמירת ׳אשרי׳ » (ערוך השלחן או״ח סימן רל״ד) ; et il en tire la conduite : « ולכן יזהרו לומר ׳אשרי׳ בעשרה, דעל אמירת קדיש צריכין עשרה שיאמרו דבר » (ערוך השלחן או״ח סימן רל״ד). résumé : le kaddish demande qu’on ait dit un texte devant dix hommes ; le Ashrei est ce texte — sans minyan il n’a plus d’office à remplir
Ce qu’on fait si le minyan arrive après. La Michna Beroura donne la solution : « ואם אמרו בלא מנין ואח״כ בא מנין יאמרו מזמור א׳ ואח״כ יאמרו קדיש » (משנה ברורה, מ״ב רל״ד:ה) ; le Magen Avraham en est la source, et il étend la règle à l’étude : « ואם אמר אשרי בלא מנין ואח״כ באו למנין יאמרו מזמור א׳ ואחר כך יאמרו קדיש ונ״ל דה״ה כשלומדים בב״הכ וליכא מנין ואחר כך קוראין י׳ לומר קדיש לא יאות עבדי וק״ו הוא » (מגן אברהם או״ח סימן רל״ד) ; et la Michna Beroura en explicite le motif : « דהא עיקר טעם קדיש על הלימוד הוא משום שנתקדש השם ברבים וא״כ בעינן שיהיו עשרה בבהמ״ד בעת הלימוד » (משנה ברורה, מ״ב רל״ד:ה). résumé : le kaddish sanctifie le Nom en public ; il faut donc que le texte lui-même ait été dit en public, et non seulement récité tout seul avant l’arrivée des dix
Le Taz n’est pas d’accord sur le motif. Il donne une autre explication de la glose : « עמ״ש בסי׳ נ״ה ס״ג ע״ז דהטעם משום שלא יפסיק לכתחלה בין אשרי להקדיש אבל אין הטעם דא״ל קדיש על מה שאמר בלא מנין » (ט״ז או״ח סימן רל״ד). résumé : pour le Taz, ce que le Rama craint n’est pas un kaddish sans texte, mais une coupure entre le Ashrei et le kaddish qui le suit
Ce que le Ashrei ne doit jamais coûter. La Michna Beroura fixe la limite : « וטוב ג״כ לומר פטום הקטורת אך כ״ז אם לא יעבור זמן תפלה אבל אם יש חשש שיעבור זמן תפלה אפילו אשרי ידלג ובעו״ה יש אנשים שנכשלין בזה » (משנה ברורה, מ״ב רל״ד:ו) ; et l’Aroukh haChoulhan dit la même chose de celui qui arrive en retard : « אך הבא לבית הכנסת והציבור עומדים בתפלה יעמוד בתפלה מיד, כדי להתפלל בציבור » (ערוך השלחן או״ח סימן רל״ד) ; et de celui que l’heure presse : « ודע דאם אירע סיבה שאיחר עד קרוב להשקיעה, יעמוד בתפלה מיד ולא יאמר לא ׳אשרי׳ ולא פרשת התמיד והקטרת, ואין דוחין העיקר מפני הטפל » (ערוך השלחן או״ח סימן רל״ד). résumé : le Ashrei est le seuil de la prière, non la prière ; on ne perd pas la ‘amida pour ne pas perdre son seuil

D. פרשת התמיד — avant le Ashrei, ou après ?

פָּרָשַׁת הַתָּמִיד — la section du sacrifice perpétuel. C’est le second usage rapporté par le Rama, et le Beit Yossef en donne la provenance : « וכ׳ הרד״א בשם הר״י שמצוה לומר קודם אשרי פרשת את קרבני לחמי וכן נהגו וגם נוהגין לומר גם כן מזמור מה ידידות משכנותיך » (בית יוסף או״ח סימן רל״ד)

Séif 1 — הגהת הרמ״א : פרשת התמיד קודם אשרי

L’usage du Rama. Le Rama l’adopte et le loue : « יש שכתבו שנהגו לומר פרשת התמיד קודם אשרי של תפלת המנחה נגד תמיד של בין הערבים ומנהג יפה הוא » (שו״ע או״ח רל״ד:א) ; l’Aroukh haChoulhan en donne la raison entière : « ויש נוהגים לומר פרשת התמיד וקטרת קודם ׳אשרי׳, ומנהג יפה ונכון הוא, שהקריבו תמיד של בין הערבים וקטרת כמו בשחרית, ולמה לא נשלם פרים שפתינו, ולכן המדקדקים נוהגים לאומרם בכל יום קודם המנחה » (ערוך השלחן או״ח סימן רל״ד). résumé : au Temple, l’après-midi avait son offrande comme le matin avait la sienne ; on lit donc sa section avant la ‘amida, à la place des paroles qui tiennent lieu de taureaux
Le Taz et le Magen Avraham veulent l’inverse. Le Taz raisonne à partir de l’ordre du Temple : « ול״נ שי״ל אחר אשרי כי פ׳ זו היא במקום שחיטתו וזריקתו של התמיד ותפלת י״ח היא במקום הקטרתו על המזבח לשרפו » (ט״ז או״ח סימן רל״ד) ; le Magen Avraham rapporte un avis au nom du Zohar : « ומ״ע בתשו׳ סימן י״ד כתב בשם הזוהר לאומרה אחר אשרי » (מגן אברהם או״ח סימן רל״ד). résumé : si la section tient lieu de l’abattage et de l’aspersion, et la ‘amida de la combustion, alors l’ordre du Temple exigerait qu’elle vienne juste avant la ‘amida — donc après le Ashrei
Ce que l’usage a retenu. La Michna Beroura constate : « ט״ז ומ״א כתבו לומר אחר אשרי אבל אין המנהג כן » (משנה ברורה, מ״ב רל״ד:ז) ; l’Aroukh haChoulhan tranche dans le même sens : « ויש רוצים לומר דפרשת התמיד היא אחר ׳אשרי׳ » (ערוך השלחן או״ח סימן רל״ד) ; et il ôte au raisonnement du Taz sa prémisse : « ובאמת ׳אשרי׳ אינה תפלה אלא שבחו יתברך » (ערוך השלחן או״ח סימן רל״ד). résumé : le Ashrei n’est pas une prière mais une louange ; l’argument tiré de l’ordre du Temple ne l’atteint donc pas, et l’usage a suivi le Rama

E. שכח ולא התפלל מנחה — le rattrapage du soir

תַּשְׁלוּמִין — rattrapage. La Guemara avait posé la question, et pesé les deux côtés : « אֲבָל הָכָא תְּפִלָּה בִּמְקוֹם קׇרְבָּן הִיא, וְכֵיוָן דְּעָבַר יוֹמוֹ בָּטַל קׇרְבָּנוֹ. אוֹ דִילְמָא כֵּיוָן דִּצְלוֹתָא רַחֲמֵי הִיא, כׇּל אֵימַת דְּבָעֵי מְצַלֵּי וְאָזֵיל » (ברכות כ״ו ע״א)

Séif 2 — אם שכח ולא התפלל מנחה

אם שכח ולא התפלל מנחה מתפלל ערבית שתים ואומר אשרי קודם תפלה שהיא תשלומין לתפלת המנחה (וע״ל סימן ק״ח):
Séif 2 : si l’on a oublié et qu’on n’a pas prié Minha, on prie Arvit deux fois, et l’on dit Ashrei avant la prière qui est le rattrapage de la prière de Minha (et voir plus haut siman 108).
Le din du séif. Le Mehaber pose la règle et l’usage qui l’accompagne : « אם שכח ולא התפלל מנחה מתפלל ערבית שתים ואומר אשרי קודם תפלה שהיא תשלומין לתפלת המנחה » (שו״ע או״ח רל״ד:ב) ; la Guemara l’avait déjà tranché : « טָעָה וְלֹא הִתְפַּלֵּל מִנְחָה — מִתְפַּלֵּל עַרְבִית שְׁתַּיִם, וְאֵין בָּזֶה מִשּׁוּם דְּעָבַר יוֹמוֹ בָּטַל קׇרְבָּנוֹ » (ברכות כ״ו ע״א). résumé : la Minha manquée n’est pas perdue avec le jour ; elle se rend le soir, en seconde ‘amida après celle d’Arvit
L’ordre ne se renverse pas. Le siman 108 en donne la règle générale : « טעה או נאנס ולא התפלל שחרית מתפלל מנחה שתים הראשונה מנחה והשני׳ לתשלומין ואם היפך לא יצא ידי תפלה שהיא תשלומין וצריך לחזור ולהתפלל אותה » (שו״ע או״ח ק״ח:א) ; l’Aroukh haChoulhan l’applique à notre cas : « אם שכח מלהתפלל מנחה - מתפלל ערבית שתים, הראשונה לחובה והשנייה לתשלומין, ואם היפך - לא יצא » (ערוך השלחן או״ח סימן רל״ד). résumé : la première ‘amida est celle du soir, obligatoire à son heure ; la seconde seulement est le rattrapage — inverser les deux fait manquer le rattrapage
Pourquoi dire Ashrei le soir. Le Beit Yossef rapporte l’avis opposé : « כתוב בכתבי מהר״י סימן נ״ט שאם עבר זמן המנחה ורוצה להתפלל ערבית שאין אומר אשרי דהואיל וכבר עבר זמן המנחה א״כ היום כלה והולך לו ולא מצינו תשלומין לאשרי » (בית יוסף או״ח סימן רל״ד) ; puis celui que le Mehaber a retenu : « והריב״ש כתב בתשובה שנכון הדבר. לומר אשרי אחר תפלת ערבית קודם תפלה שהיא תשלומין לתפלת המנחה כדי שיהא בזה היכר שהתפלה היא תשלום תפלת המנחה ואין בזה משום עבר יומו כמו שאין כן בתפלה עצמה » (בית יוסף או״ח סימן רל״ד). résumé : pour le Maharaï, le jour a passé et son Ashrei avec lui ; pour le Rivach, le Ashrei est là pour rendre visible que cette ‘amida est une Minha — et le Mehaber l’a suivi
Oublié — ou omis exprès ? Le séif ne parle que de l’oubli, et le Tour dit pourquoi : « שכח ולא התפלל מנחה מתפלל ערבית שתים הראשונה של ערבית והשניה לתשלומי מנחה ודוקא שכח אבל הזיד ולא התפלל אין לו תשלומין » (טור או״ח סימן רל״ד) ; mais il rapporte aussitôt un avis plus large : « וגאון כתב אפי׳ הזיד אם רוצה להשלים אותה בתפלת ערבית הרשות בידו אלא שאין לו שכר תפלה בזמנה » (טור או״ח סימן רל״ד) ; la Guemara avait posé la même distinction : « אָמַר רַבִּי יִצְחָק אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: הָכָא בְּמַאי עָסְקִינַן — שֶׁבִּטֵּל בְּמֵזִיד » (ברכות כ״ו ע״א) ; et elle avait mesuré ce qu’on perd en tout état de cause : « כּוּלֵּי יוֹמָא מְצַלֵּי וְאָזֵיל, עַד חֲצוֹת, יָהֲבִי לֵיהּ שְׂכַר תְּפִלָּה בִּזְמַנָּהּ, מִכָּאן וְאֵילָךְ, שְׂכַר תְּפִלָּה — יָהֲבִי לֵיהּ, שְׂכַר תְּפִלָּה בִּזְמַנָּהּ — לָא יָהֲבִי לֵיהּ » (ברכות כ״ו ע״א). résumé : la Michna Beroura renvoie pour cela au siman 108, et le rattrapage volontairement provoqué ne se traite pas comme un oubli. Pour la pratique, on suit son Rav

Cas pratiques

Cas 1 — J’ai prié Minha à midi et demi, et je trouve un minyan à six heures

Situation : j’ai prié Minha dès l’ouverture de Minha Guedola ; le soir venu, la communauté prie Minha et je voudrais me joindre à elle.
Conduite : Le séif règle exactement ce cas : « ואם יתפלל הגדולה חובה לא יתפלל הקטנה כי אם רשות » (שו״ע או״ח רל״ד:א) ; et la Michna Beroura précise l’effet d’une prière faite sans intention particulière : « ובסתמא [שלא כוון בהדיא לשם נדבה] נמי נראה דעולה לשם חובה ויתפלל השניה לשם נדבה אם ירצה » (משנה ברורה, מ״ב רל״ד:ג) ; mais la seconde reste soumise à toutes les conditions du volontaire : « אבל אין ראוי להתפלל תפלת רשות אא״כ מכיר בעצמו שהוא זהיר וזריז ואמיד בדעתו לכוין בתפלתו מראש ועד סוף בלא היסח הדעת » (שו״ע או״ח רל״ד:א) — et l’Aroukh haChoulhan les tient pour hors d’atteinte aujourd’hui : « ובאמת מימינו לא שמענו זה, והלואי שנעמוד בתפלת חובה. ולכן בזמן הזה חלילה להתפלל תפלת נדבה, וכן יש להורות » (ערוך השלחן או״ח סימן רל״ד). résumé : ma première prière a rempli l’obligation ; me joindre au minyan serait une prière volontaire, et les A’haronim ne l’encouragent pas — on peut répondre au kaddich et à la kedoucha sans refaire la ‘amida. Pour la pratique, on suit son Rav.

Cas 2 — Je prie Minha seul chez moi : dois-je dire Ashrei ?

Situation : il n’y a pas de minyan, et j’ouvre mon sidour à Ashrei par habitude.
Conduite : Le Rama tranche pour le Ashrei d’avant Minha : « אין לומר אשרי שקודם מנחה אלא כשיש מנין בב״ה כדי שיאמרו עליו הקדיש שלפני תפלת המנחה » (שו״ע או״ח רל״ד:א) ; l’Aroukh haChoulhan en explique le lien avec le kaddish : « ולכן יזהרו לומר ׳אשרי׳ בעשרה, דעל אמירת קדיש צריכין עשרה שיאמרו דבר » (ערוך השלחן או״ח סימן רל״ד) ; et la Michna Beroura rappelle que le Ashrei ne passe jamais avant l’heure : « וטוב ג״כ לומר פטום הקטורת אך כ״ז אם לא יעבור זמן תפלה אבל אם יש חשש שיעבור זמן תפלה אפילו אשרי ידלג ובעו״ה יש אנשים שנכשלין בזה » (משנה ברורה, מ״ב רל״ד:ו). résumé : le Ashrei d’avant Minha existe pour porter le kaddish ; là où il n’y aura pas de kaddish, il n’a plus de fonction — et là où l’heure presse, il cède la place à la ‘amida. Pour la pratique, on suit son Rav.

Cas 3 — J’ai oublié Minha et j’arrive à Arvit

Situation : la nuit est tombée sans que j’aie prié Minha ; j’entre à la synagogue pour Arvit.
Conduite : Le séif 2 donne l’ordre exact : « אם שכח ולא התפלל מנחה מתפלל ערבית שתים ואומר אשרי קודם תפלה שהיא תשלומין לתפלת המנחה » (שו״ע או״ח רל״ד:ב) ; l’Aroukh haChoulhan avertit qu’on ne l’inverse pas : « אם שכח מלהתפלל מנחה - מתפלל ערבית שתים, הראשונה לחובה והשנייה לתשלומין, ואם היפך - לא יצא » (ערוך השלחן או״ח סימן רל״ד) ; et le Rivach explique pourquoi l’on dit Ashrei avant la seconde : « והריב״ש כתב בתשובה שנכון הדבר. לומר אשרי אחר תפלת ערבית קודם תפלה שהיא תשלומין לתפלת המנחה כדי שיהא בזה היכר שהתפלה היא תשלום תפלת המנחה ואין בזה משום עבר יומו כמו שאין כן בתפלה עצמה » (בית יוסף או״ח סימן רל״ד). résumé : d’abord Arvit à son heure, puis Ashrei, puis la seconde ‘amida comme rattrapage de Minha — et l’on veillera à laisser passer un court intervalle entre les deux, comme l’enseigne le siman 108. Pour la pratique, on suit son Rav.

Questions de compréhension

Questions de compréhension :
  1. Des deux Minha, laquelle est l’obligation selon le Mehaber, et quel motif le Rambam en donne-t-il (רמב״ם הלכות תפלה פרק ג הלכה ג) ?
  2. Comment la Michna Beroura résout-elle le problème du volontaire qui précède l’obligatoire (מ״ב רל״ד:ב) ?
  3. Quelles conditions le Mehaber met-il à la prière volontaire, et laquelle le siman 107 y ajoute-t-il (שו״ע או״ח ק״ז:ב) ?
  4. Pourquoi le Ashrei d’avant Minha demande-t-il un minyan, et que fait-on si le minyan arrive après (מ״ב רל״ד:ה) ?
  5. Le Rama place la Parachat haTamid avant le Ashrei ; que répondent le Taz et le Magen Avraham, et qu’a retenu l’usage (מ״ב רל״ד:ז) ?
  6. Dans quel ordre prie-t-on le soir quand on a oublié Minha, et pourquoi dit-on Ashrei avant la seconde ‘amida (שו״ע או״ח רל״ד:ב) ?

Pour aller plus loin

Si tu veux approfondir ce siman :
Continuer vers le siman suivantSiman 235 →
~ ~ ~ ~ ~
DAAT · רב יוסף חיים סממה

סימן רל״ד · ב׳ סעיפים · Niveau 1 — Initiation
♥ Soutenir DAAT
📖Rejoindre la khavroutha