שולחן ערוך · אורח חיים

Concise summary:

ב׳ seifim: a single question governs them both — what makes a prayer owed, and what is merely an addition? Seif 1 separates the obligation from the voluntary: «הרוצה להתפלל מנחה גדולה ומנחה קטנה אין ראוי לו להתפלל רשות אלא הגדולה» (שו״ע או״ח רל״ד:א) — and shuts it again at once: «אבל אין ראוי להתפלל תפלת רשות אא״כ מכיר בעצמו שהוא זהיר וזריז ואמיד בדעתו לכוין בתפלתו מראש ועד סוף בלא היסח הדעת» (שו״ע או״ח רל״ד:א). The Rama grafts onto it the threshold of prayer: «אין לומר אשרי שקודם מנחה אלא כשיש מנין בב״ה כדי שיאמרו עליו הקדיש שלפני תפלת המנחה» (שו״ע או״ח רל״ד:א); «יש שכתבו שנהגו לומר פרשת התמיד קודם אשרי של תפלת המנחה נגד תמיד של בין הערבים ומנהג יפה הוא» (שו״ע או״ח רל״ד:א). And seif 2 gives his Mincha back to the man who lost it: «אם שכח ולא התפלל מנחה מתפלל ערבית שתים ואומר אשרי קודם תפלה שהיא תשלומין לתפלת המנחה» (שו״ע או״ח רל״ד:ב).