✦ ❖ ✦
דעת · רמה 2 — למדן

שולחן ערוך · אורח חיים

One who wishes to pray both Minchas — עיונים מעמיקים
סימן רל״ד · ב׳ סעיפים
מנחה גדולה · מנחה קטנה · תפלת נדבה · אשרי · פרשת התמיד · תשלומין
עיון, פלפול, שיטות הראשונים והאחרונים
⚡ ללומדים ותלמידי חכמים ⚡
✦ ❖ ✦

פלפול מעמיק

סוגיות, מקורות, חקירת היסוד, מחלוקות ראשונים ואחרונים,
נפקא מינות הלכתא ועיון בשיטות

הנושא:
שולחן ערוך אורח חיים סימן רל״ד — ב׳ סעיפים
עם נושאי כלים: בית יוסף, טור, רמב״ם (הלכות תפלה פרק א ופרק ג), מגן אברהם, ט״ז, באר היטב, משנה ברורה, ערוך השלחן

הבסיס התלמודי:
סוגיית תפלת נדבה (ברכות כ״א ע״א) · סוגיית התשלומין (ברכות כ״ו ע״א)

עריכה ועיון:
רב יוסף חיים סממה · דעת

📑 Table of contents

  1. הקדמת הסוגיא — תפלת נדבה בברכות (ברכות כ״א ע״א), וחקירת היסוד
  2. הרוצה להתפלל מנחה גדולה ומנחה קטנה — איזו חובה ואיזו רשות · (שו״ע או״ח רל״ד:א)
  3. תנאי תפלת הרשות — כוונה וחידוש · (שו״ע או״ח רל״ד:א)
  4. אשרי שקודם מנחה — מנין וקדיש · (הגהת הרמ״א)
  5. פרשת התמיד — קודם אשרי או אחריו · (הגהת הרמ״א)
  6. שכח ולא התפלל מנחה — תשלומין ואשרי · (שו״ע או״ח רל״ד:ב)
  7. נפקא מינות והנהגות למעשה — טבלאות ומקורות

📜 The text of the Shulchan Aruch — the seifim

הָרוֹצֶה לְהִתְפַּלֵּל מִנְחָה גְּדוֹלָה וּמִנְחָה קְטַנָּה. וּבוֹ ב׳ סְעִיפִים:

א׳: חובה ורשות — הרוצה בשתי המנחות אינו מתפלל בתורת רשות אלא את הגדולה ; והתפלל את הגדולה לשם חובה, אין הקטנה אלא רשות ; ואין מתפללין תפלת רשות אלא מי שמכיר בעצמו שהוא זהיר וזריז ואמיד בדעתו לכוין מראש ועד סוף ; ובהגהה — אשרי שקודם מנחה אינו נאמר אלא במנין, מפני הקדיש שעליו, ופרשת התמיד נאמרת קודם אשרי. ב׳: תשלומין — שכח ולא התפלל מנחה, מתפלל ערבית שתים ואומר אשרי קודם התפלה שהיא תשלומין.

Concise summary:

ב׳ seifim: a single question governs them both — what makes a prayer owed, and what is merely an addition? Seif 1 separates the obligation from the voluntary: «הרוצה להתפלל מנחה גדולה ומנחה קטנה אין ראוי לו להתפלל רשות אלא הגדולה» (שו״ע או״ח רל״ד:א) — and shuts it again at once: «אבל אין ראוי להתפלל תפלת רשות אא״כ מכיר בעצמו שהוא זהיר וזריז ואמיד בדעתו לכוין בתפלתו מראש ועד סוף בלא היסח הדעת» (שו״ע או״ח רל״ד:א). The Rama grafts onto it the threshold of prayer: «אין לומר אשרי שקודם מנחה אלא כשיש מנין בב״ה כדי שיאמרו עליו הקדיש שלפני תפלת המנחה» (שו״ע או״ח רל״ד:א); «יש שכתבו שנהגו לומר פרשת התמיד קודם אשרי של תפלת המנחה נגד תמיד של בין הערבים ומנהג יפה הוא» (שו״ע או״ח רל״ד:א). And seif 2 gives his Mincha back to the man who lost it: «אם שכח ולא התפלל מנחה מתפלל ערבית שתים ואומר אשרי קודם תפלה שהיא תשלומין לתפלת המנחה» (שו״ע או״ח רל״ד:ב).

1. הקדמת הסוגיא — תפלת נדבה, ושתי המנחות

פתח דבר — פתיחת ההלכה

פותח מרן במי שרוצה בשתיהן — לשון מרן : «הרוצה להתפלל מנחה גדולה ומנחה קטנה אין ראוי לו להתפלל רשות אלא הגדולה» (שו״ע או״ח רל״ד:א). ובו ב׳ סעיפים, ושניהם סובבים על שאלה אחת: מה נחשבת תפלה, ומה אינו אלא תוספת. סעיף א׳ מחלק בין החובה שבשתי המנחות ובין הרשות שבהן, ומעמיד את הרשות בתנאים כבדים ; וסעיף ב׳ פונה למי שלא התפלל כלל, ומשלים לו את מנחתו בערבית.
תורת הסוגיא בגמרא: יסוד תפלת הנדבה בברכות — «וְרַבִּי יוֹחָנָן אָמַר: וּלְוַאי שֶׁיִּתְפַּלֵּל אָדָם כׇּל הַיּוֹם כּוּלּוֹ» (ברכות כ״א ע״א) ; ומיד הוצב התנאי המעכב — «הִתְפַּלֵּל וְנִכְנַס לְבֵית הַכְּנֶסֶת וּמָצָא צִבּוּר שֶׁמִּתְפַּלְּלִין, אִם יָכוֹל לְחַדֵּשׁ בָּהּ דָּבָר — יַחְזוֹר וְיִתְפַּלֵּל, וְאִם לָאו — אַל יַחְזוֹר וְיִתְפַּלֵּל» (ברכות כ״א ע״א) ; ובאותה שיטה עצמה נאמר גם הצד שכנגד, שאין חוזרין בסתם — «סָפֵק הִתְפַּלֵּל סָפֵק לֹא הִתְפַּלֵּל — אֵינוֹ חוֹזֵר וּמִתְפַּלֵּל» (ברכות כ״א ע״א). וכן פסק הרמב״ם, וקבע שהתוספת נדבה היא וטעונה חידוש — «תְּפִלּוֹת אֵלּוּ אֵין פּוֹחֲתִין מֵהֶן אֲבָל מוֹסִיפִין עֲלֵיהֶם. אִם רָצָה אָדָם לְהִתְפַּלֵּל כָּל הַיּוֹם כֻּלּוֹ הָרְשׁוּת בְּיָדוֹ. וְכָל אוֹתָן הַתְּפִלּוֹת שֶׁיּוֹסִיף כְּמוֹ מַקְרִיב נְדָבוֹת. לְפִיכָךְ צָרִיךְ שֶׁיְּחַדֵּשׁ דָּבָר בְּכָל בְּרָכָה וּבְרָכָה מִן הָאֶמְצָעִיּוֹת מֵעֵין הַבְּרָכוֹת» (רמב״ם הלכות תפלה פרק א הלכה ט). ומזמניה של מנחה — «הָא לָמַדְתָּ שֶׁזְּמַן מִנְחָה גְּדוֹלָה מִשֵּׁשׁ שָׁעוֹת וּמֶחֱצָה עַד תֵּשַׁע שָׁעוֹת וּמֶחֱצָה. וּזְמַן מִנְחָה קְטַנָּה מִתֵּשַׁע שָׁעוֹת וּמֶחֱצָה עַד שֶׁיִּשָּׁאֵר מִן הַיּוֹם שָׁעָה וּרְבִיעַ» (רמב״ם הלכות תפלה פרק ג הלכה ד) ; וכן פסק מרן בסימן שלפנינו — «מי שהתפלל תפלת המנחה לאחר שש שעות ומחצה ולמעלה יצא ועיקר זמנה מט׳ שעות ומחצה ולמעלה עד הלילה לרבנן» (שו״ע או״ח רל״ג:א) תמצית: שתי מנחות ושני זמנים, ותפלת נדבה שהותרה על תנאי — ומכאן ואילך כל דיוני הסימן.
החקירה היסודית — מנחה גדולה הנקראת ״רשות״: דין בזמן הוא, שעדיין לא הגיע עיקר זמן החובה ולפיכך אין מה שמתפללין בו אלא נדבה, או דין בגוף התפלה, שמנחה גדולה עצמה קלה היא מפני שהיא כנגד קרבן שאינו תדיר? ונפקא מינות יוצאות מכאן. ראשונה — התפלל בסתם: לצד הזמן, כל שהתפלל קודם תשע ומחצה עדיין לא בא עיקר החיוב, ואף על פי כן עלתה לו לחובה בדיעבד — וכן פסקה המשנה ברורה: «ובסתמא [שלא כוון בהדיא לשם נדבה] נמי נראה דעולה לשם חובה ויתפלל השניה לשם נדבה אם ירצה» (משנה ברורה, מ״ב רל״ד:ג). שנייה — סדר הקדימה: לצד הזמן אין כאן הקדמת רשות לחובה כלל, וזו קושייתו ותירוצו של ערוך השלחן: «ואין לתמוה איך יקדים הרשות קודם החוב, הא אפילו בתשלומי תפלה שהיא חובה אין להקדימה קודם החיובית» (ערוך השלחן או״ח סימן רל״ד). שלישית — דעת הרא״ש: מי שסובר שאף מנחה גדולה עיקר זמן היא, הוכרח לומר שהראשונה חובה והשנייה נדבה — «ואתם שאתם נוהגין כמותו מסתבר כיון שהגיע שש שעות ומחצה שהוא זמן מנחה הראשונה חובה והשנייה נדבה» (טור או״ח סימן רל״ד) ; ועל כך העיר ערוך השלחן: «וזהו שלא כדברי הרמב״ם שפסק שיתפלל הראשונה נדבה» (ערוך השלחן או״ח סימן רל״ד) תמצית: כל מחלוקות הסימן נמשכות אחר חקירה זו — ולהלכה נקט מרן כטעם הרמב״ם, ואילו נושאי כליו יישבו את הסדר בטעם הזמן. (וכל מעשה למעשה — לרב מוסמך.)

2. הרוצה להתפלל מנחה גדולה ומנחה קטנה — איזו חובה ואיזו רשות (שו״ע או״ח רל״ד:א)

לשון השלחן ערוך

סעיף א׳: «הרוצה להתפלל מנחה גדולה ומנחה קטנה אין ראוי לו להתפלל רשות אלא הגדולה» (שו״ע או״ח רל״ד:א) ; «ואם יתפלל הגדולה חובה לא יתפלל הקטנה כי אם רשות» (שו״ע או״ח רל״ד:א)
שורש הדין: לשון מרן לשון הרמב״ם היא, וכמעט מלה במלה — «נָהֲגוּ אֲנָשִׁים הַרְבֵּה לְהִתְפַּלֵּל גְּדוֹלָה וּקְטַנָּה וְהָאַחַת רְשׁוּת. וְהוֹרוּ מִקְצָת הַגְּאוֹנִים שֶׁאֵין רָאוּי לְהִתְפַּלֵּל רְשׁוּת אֶלָּא הַגְּדוֹלָה. וְכֵן הַדִּין נוֹתֵן מִפְּנֵי שֶׁהִיא כְּנֶגֶד דָּבָר שֶׁאֵינוֹ תָּדִיר בְּכָל יוֹם. וְאִם הִתְפַּלֵּל הַגְּדוֹלָה חוֹבָה לֹא יִתְפַּלֵּל קְטַנָּה אֶלָּא רְשׁוּת» (רמב״ם הלכות תפלה פרק ג הלכה ג) תמצית: ״מקצת הגאונים״ שהזכיר הרמב״ם הם המקור, והטעם שנתן הוא טעם הקרבן: תמיד של בין הערבים קרב בתשע ומחצה, ומנחה גדולה אינה מכוונת כנגד המצוי בכל יום.
קושיא — כלל גדול הוא שאין מקדימין את הרשות לחובה, ואפילו תשלומי תפלה שהם חובה אין מקדימין אותם לתפלה החיובית. וכן הקשה ערוך השלחן בפירוש: «ואין לתמוה איך יקדים הרשות קודם החוב, הא אפילו בתשלומי תפלה שהיא חובה אין להקדימה קודם החיובית» (ערוך השלחן או״ח סימן רל״ד) — ואם כן היאך יעץ הרמב״ם להתפלל את הגדולה בתורת רשות, ורק אחריה את הקטנה בתורת חובה?
תירוץ: אין כאן הקדמה כלל, שכן בשעה שהוא מתפלל את הגדולה עדיין לא הגיע עיקר זמנה של החובה. וכן כתב ערוך השלחן: «כל שכן שאין להקדים נדבה לחובה, דיש לומר דהכא כיון דעיקר החיוב הוא בזמן מנחה קטנה» (ערוך השלחן או״ח סימן רל״ד) ; וכן ביארה המשנה ברורה: «דאף דלעולם מתפללין החוב מקודם ואח״כ הרשות הכא קודם תשע ומחצה לא הגיע עוד עיקר זמן מנחה שעיקר זמנה לכתחלה הוא מט׳ ומחצה ולמעלה שהיה זמן הקרבת התמיד בכל יום» (משנה ברורה, מ״ב רל״ד:ב) תמצית: הכלל שאין מקדימין רשות לחובה אינו נאמר אלא במקום ששתיהן בנות אותה שעה ; וכאן הרשות באה בשעתה והחובה עדיין לא הגיעה לשעתה, ואין זו קדימה אלא סדר הזמנים.
הרמב״ם והגאונים כנגד הרא״ש: שאלה נשאלה, והביאה הבית יוסף — «אנשים מהקהל התנדבו להתפלל בכל יום מנחה גדולה עד החג ונסתפקנו בענין מנחה קטנה אם היא חובה כנגד המנחה גדולה או איזה מהם רשות» (בית יוסף או״ח סימן רל״ד) ; והשיב הרא״ש, והביא הטור את תשובתו — «ואתם שאתם נוהגין כמותו מסתבר כיון שהגיע שש שעות ומחצה שהוא זמן מנחה הראשונה חובה והשנייה נדבה» (טור או״ח סימן רל״ד) ; והרי זה היפוכו של הרמב״ם, וכן העיר ערוך השלחן: «וזהו שלא כדברי הרמב״ם שפסק שיתפלל הראשונה נדבה» (ערוך השלחן או״ח סימן רל״ד) ; ועוד דקדק מלשון הטור: «אמנם ממה שלא כתב הטור כהרמב״ם דלכתחילה יתפלל מנחה קטנה, שמע מינה דסבירא ליה דשוין הן» (ערוך השלחן או״ח סימן רל״ד) תמצית: לרמב״ם ולגאונים הקטנה עיקר והגדולה נדבה ; לרא״ש הראשונה חובה והשנייה נדבה, מפני שאף שש ומחצה זמן מנחה הוא ; ולערוך השלחן דעת הטור ששתיהן שוות. ומרן פסק כרמב״ם.
נפקא מינה למעשה: «ובסתמא [שלא כוון בהדיא לשם נדבה] נמי נראה דעולה לשם חובה ויתפלל השניה לשם נדבה אם ירצה» (משנה ברורה, מ״ב רל״ד:ג) ; והיינו — הבא להתפלל שתי מנחות ולא פירש בפיו איזו נדבה, הרי הראשונה עלתה לו לחובה בדיעבד, ואין השנייה אלא נדבה ; ומכאן שכל דיון הרמב״ם והגאונים אינו אלא לכתחילה. «מנחה גדולה - הוא משש שעות ומחצה ומנחה קטנה הוא מתשע ומחצה ולמעלה ורוצה להתפלל שניהם אחת לחיוב ואחת לנדבה» (משנה ברורה, מ״ב רל״ד:א)
היסוד:
«הרוצה להתפלל מנחה גדולה ומנחה קטנה אין ראוי לו להתפלל רשות אלא הגדולה» (שו״ע או״ח רל״ד:א) ; «דאף דלעולם מתפללין החוב מקודם ואח״כ הרשות הכא קודם תשע ומחצה לא הגיע עוד עיקר זמן מנחה שעיקר זמנה לכתחלה הוא מט׳ ומחצה ולמעלה שהיה זמן הקרבת התמיד בכל יום» (משנה ברורה, מ״ב רל״ד:ב) ; «כל שכן שאין להקדים נדבה לחובה, דיש לומר דהכא כיון דעיקר החיוב הוא בזמן מנחה קטנה» (ערוך השלחן או״ח סימן רל״ד)

3. תנאי תפלת הרשות — כוונה וחידוש (שו״ע או״ח רל״ד:א)

לשון השלחן ערוך

סעיף א׳ (המשך): «אבל אין ראוי להתפלל תפלת רשות אא״כ מכיר בעצמו שהוא זהיר וזריז ואמיד בדעתו לכוין בתפלתו מראש ועד סוף בלא היסח הדעת» (שו״ע או״ח רל״ד:א) ; «אבל אם אינו מכוין בה יפה קרינן ביה למה לי רוב זבחיכם» (שו״ע או״ח רל״ד:א)
שורש הדין: לשון מרן כאן לשון הטור היא — «אבל נ״ל שיש לאדם ליזהר שלא יתפלל תפלת נדבה אם לא שיוכל לחדש בה דבר וגם צריך שיהא מכיר עצמו זהיר וזריז ואמיד בדעתו לכוין בתפלתו מראש ועד סוף בלא היסח הדעת» (טור או״ח סימן רל״ד) ; ושם הוסיף הטור את אנחתו — «והלואי שיוכל לכוין בג׳ תפלות שתיקנו חכמים» (טור או״ח סימן רל״ד). ויסוד ההיתר עצמו ברמב״ם — «תְּפִלּוֹת אֵלּוּ אֵין פּוֹחֲתִין מֵהֶן אֲבָל מוֹסִיפִין עֲלֵיהֶם. אִם רָצָה אָדָם לְהִתְפַּלֵּל כָּל הַיּוֹם כֻּלּוֹ הָרְשׁוּת בְּיָדוֹ. וְכָל אוֹתָן הַתְּפִלּוֹת שֶׁיּוֹסִיף כְּמוֹ מַקְרִיב נְדָבוֹת. לְפִיכָךְ צָרִיךְ שֶׁיְּחַדֵּשׁ דָּבָר בְּכָל בְּרָכָה וּבְרָכָה מִן הָאֶמְצָעִיּוֹת מֵעֵין הַבְּרָכוֹת» (רמב״ם הלכות תפלה פרק א הלכה ט) ; ומקורו בגמרא — «הִתְפַּלֵּל וְנִכְנַס לְבֵית הַכְּנֶסֶת וּמָצָא צִבּוּר שֶׁמִּתְפַּלְּלִין, אִם יָכוֹל לְחַדֵּשׁ בָּהּ דָּבָר — יַחְזוֹר וְיִתְפַּלֵּל, וְאִם לָאו — אַל יַחְזוֹר וְיִתְפַּלֵּל» (ברכות כ״א ע״א) תמצית: התוספת אינה אסורה, אלא שהיא קרבן נדבה — וקרבן נדבה טעון שיהא בו דבר.
קושיא — הטור הצריך שני תנאים כאחד, חידוש וכוונה ; ומרן בסימננו לא הזכיר אלא כוונה, ואילו בסימן ק״ז · 107 לא הזכיר במקום אחד אלא חידוש ובמקום אחר אלא כוונה: «חדוש זה שאמרנו הוא שיחדש איזה דבר בכל ברכה מהאמצעיות מעין הברכות ואם חידש אפי׳ בברכה אחת דיו כדי להודיע שהיא נדבה ולא חובה» (שו״ע או״ח ק״ז:ב) ; «הרוצה להתפלל תפלת נדבה צריך שיהא מכיר את עצמו זריז וזהיר ואמוד בדעתו שיוכל לכוין בתפלתו מראש ועד סוף אבל אם אינו יכול לכוין יפה קרינן ביה למה לי רוב זבחיכ׳ והלואי שיוכל לכוין בג׳ תפלו׳ הקבועות ליום» (שו״ע או״ח ק״ז:ד). ואם כן — האם די באחד מהם, או שמא צריך את שניהם?
תירוץ: המשנה ברורה העמידה את הדבר בספק, והציעה חילוק — «ובריש סימן ק״ז משמע דבעינן ג״כ שיחדש בה דבר ואפשר דהיכא שהוא מכיר בעצמו שיכוין היטב ותפלה טובה היא לא בעינן חידוש אבל מלישנא דטור לא משמע הכי» (משנה ברורה, מ״ב רל״ד:ד) תמצית: אפשר ששני התנאים אינם שני דינים אלא שני פנים לדין אחד — שתהא התפלה תפלה חדשה ולא חזרה על תפלה שכבר התפלל ; ומי שכוונתו שלמה מראשה ועד סופה, כבר תפלתו תפלה אחרת. ומכל מקום הודתה המשנה ברורה שאין לשון הטור סובל חילוק זה.
רבני צרפת ואשכנז כנגד הרי״ף: הביא הטור מחלוקת קדומה — «והשיב לדברי רבני צרפת ואשכנז אין לו לאדם להתפלל תפלת נדבה שלא תיקנו אלא ג׳ תפלות ביום אבל רב אלפס כתב שיכול אדם להתפלל תפלת נדבה» (טור או״ח סימן רל״ד) ; ולמעשה נקט מרן בסימן ק״ז · 107 כדעת המתירין, ובלבד שיחדש — «אם הוא מסופק אם התפלל חוזר ומתפלל ואינו צריך לחדש שום דבר אבל אם ברי לו שהתפלל אינו חוזר ומתפלל בלא חידוש וע״י חידוש חוזר ומתפלל בנדבה כל הפעמים שירצה» (שו״ע או״ח ק״ז:א) ; ואילו בציבור לא הותרה כלל — «אין צבור מתפללין תפלת נדבה כלל» (שו״ע או״ח ק״ז:ג) תמצית: מחלוקת יסודית בגדר התפלה — אם ״שלוש תפלות ביום״ מנין הוא הסוגר את המספר, או רצפה שאפשר להוסיף עליה ; והמנהג הלך אחר הרי״ף, אלא שהתנאים צמצמוהו.
נפקא מינה למעשה: «ובאמת מימינו לא שמענו זה, והלואי שנעמוד בתפלת חובה. ולכן בזמן הזה חלילה להתפלל תפלת נדבה, וכן יש להורות» (ערוך השלחן או״ח סימן רל״ד) ; והיינו — לא שנשתנה הדין, אלא שנשתנו המתפללים: התנאי של ״אמיד בדעתו לכוין מראש ועד סוף״ יצא מכלל המצוי, ולפיכך אין מורין להתפלל נדבה בזמן הזה. וכבר רמז לכך הטור — «והלואי שיוכל לכוין בג׳ תפלות שתיקנו חכמים» (טור או״ח סימן רל״ד)
היסוד:
«אבל אין ראוי להתפלל תפלת רשות אא״כ מכיר בעצמו שהוא זהיר וזריז ואמיד בדעתו לכוין בתפלתו מראש ועד סוף בלא היסח הדעת» (שו״ע או״ח רל״ד:א) ; «חדוש זה שאמרנו הוא שיחדש איזה דבר בכל ברכה מהאמצעיות מעין הברכות ואם חידש אפי׳ בברכה אחת דיו כדי להודיע שהיא נדבה ולא חובה» (שו״ע או״ח ק״ז:ב) ; «ובריש סימן ק״ז משמע דבעינן ג״כ שיחדש בה דבר ואפשר דהיכא שהוא מכיר בעצמו שיכוין היטב ותפלה טובה היא לא בעינן חידוש אבל מלישנא דטור לא משמע הכי» (משנה ברורה, מ״ב רל״ד:ד)

4. אשרי שקודם מנחה — מנין וקדיש (הגהת הרמ״א, שו״ע או״ח רל״ד:א)

לשון הרמ״א

ובהגהת הרמ״א: «אין לומר אשרי שקודם מנחה אלא כשיש מנין בב״ה כדי שיאמרו עליו הקדיש שלפני תפלת המנחה» (שו״ע או״ח רל״ד:א)
שורש הדין: ערוך השלחן נתן תחילה את טעמה של אמירת אשרי — «כיון שתפלת המנחה אין שום דבר לפניה ואינו מדרך ארץ לבוא ולהתפלל תיכף» (ערוך השלחן או״ח סימן רל״ד) ; ואחר כך את הקשר שבינה לקדיש — «ואף על גב דאין קדיש בלא אמירת דבר לפניו, אך הלא בכאן יש דבר לפניה, והיינו אמירת ׳אשרי׳» (ערוך השלחן או״ח סימן רל״ד) ; ומכאן למעשה — «ולכן יזהרו לומר ׳אשרי׳ בעשרה, דעל אמירת קדיש צריכין עשרה שיאמרו דבר» (ערוך השלחן או״ח סימן רל״ד) תמצית: אשרי שקודם מנחה שני פנים לו — פתח לתפלה, ונושא לקדיש ; והרמ״א תלה את אמירתו בפן השני.
קושיא — הט״ז הקשה על עצם הטעם: אם אין הקדיש נאמר אלא על דבר שנאמר בעשרה, מה הועיל האומר אשרי ביחיד ולאחר מכן שמע קדיש? והוא כתב בפירוש שאין זה טעם ההגהה — «עמ״ש בסי׳ נ״ה ס״ג ע״ז דהטעם משום שלא יפסיק לכתחלה בין אשרי להקדיש אבל אין הטעם דא״ל קדיש על מה שאמר בלא מנין» (ט״ז או״ח סימן רל״ד). ומאידך המגן אברהם נקט להדיא כטעם הראשון, ואף הרחיבו ללימוד: «ואם אמר אשרי בלא מנין ואח״כ באו למנין יאמרו מזמור א׳ ואחר כך יאמרו קדיש ונ״ל דה״ה כשלומדים בב״הכ וליכא מנין ואחר כך קוראין י׳ לומר קדיש לא יאות עבדי וק״ו הוא» (מגן אברהם או״ח סימן רל״ד)
תירוץ: שני הטעמים אינם סותרים אלא משלימים. לטעם המגן אברהם הקדיש עצמו הוא הנדון, וצריך שיהא ״דבר״ שנאמר בעשרה — וכן פירשה המשנה ברורה: «דהא עיקר טעם קדיש על הלימוד הוא משום שנתקדש השם ברבים וא״כ בעינן שיהיו עשרה בבהמ״ד בעת הלימוד» (משנה ברורה, מ״ב רל״ד:ה) ; ולפיכך נתנה עצה מעשית כשבא המנין באיחור: «ואם אמרו בלא מנין ואח״כ בא מנין יאמרו מזמור א׳ ואח״כ יאמרו קדיש» (משנה ברורה, מ״ב רל״ד:ה). ולטעם הט״ז הנדון הוא סמיכות אשרי לקדיש, ולפיכך אין להפסיק ביניהם תמצית: המגן אברהם דן במה שעליו נאמר הקדיש, והט״ז במה שנסמך אליו — ושני הדינים עולים יחד במנהג העולם.
מנהג הספרדים ומנהג האשכנזים בסדר המנחה: הביא הבית יוסף שני מנהגים בחזרת השליח ציבור במנחה — «אבל הספרדים אין נוהגים לחזור ש״ץ התפלה במנחה אלא מתפלל ש״ץ עם הציבור בקול רם ואומר קדושה וברכת אתה קדוש ואח״כ אומר האמצעיות בלחש עם הציבור ומתחיל רצה בקול רם וגומר תפלתו בקול רם ומנהג האשכנזים הוא הנכון» (בית יוסף או״ח סימן רל״ד) ; והטור תיאר את הסדר כמנהג אשכנז — «סדר תפלת המנחה בציבור אומר אשרי וקדיש ומתפללין י״ח וש״צ מחזיר התפלה כדרך שעושין בשחרית ונופלים על פניהם ואומרים ואנחנו לא נדע וכו׳» (טור או״ח סימן רל״ד) ; והמשנה ברורה הביאה נפקא מינה בקדיש תתקבל — «וכתבו הפוסקים דאם התפללו מנחה סמוך לחשיכה ונמשכו באמירת אבינו מלכנו או שארי תחנונים אחר התפלה עד שחשיכה אין לומר קדיש תתקבל שהתפלה היתה ביום אחר» (משנה ברורה, מ״ב רל״ד:ז) ; ומאידך — «אבל אם אירע שהתפלה עצמה נמשכה בלילה [וכמו תפלת נעילה] אומרים קדיש תתקבל» (משנה ברורה, מ״ב רל״ד:ז) תמצית: אשרי פותח את המנחה בכל המנהגים ; ומה שנחלקו בו הוא היקף החזרה שאחריו, ומה עולה עמה לענין קדיש תתקבל.
נפקא מינה למעשה: «וטוב ג״כ לומר פטום הקטורת אך כ״ז אם לא יעבור זמן תפלה אבל אם יש חשש שיעבור זמן תפלה אפילו אשרי ידלג ובעו״ה יש אנשים שנכשלין בזה» (משנה ברורה, מ״ב רל״ד:ו) ; וכיוצא בו כתב ערוך השלחן במי שאיחר — «אך הבא לבית הכנסת והציבור עומדים בתפלה יעמוד בתפלה מיד, כדי להתפלל בציבור» (ערוך השלחן או״ח סימן רל״ד) ; ובמי שהשעה דוחקתו — «ודע דאם אירע סיבה שאיחר עד קרוב להשקיעה, יעמוד בתפלה מיד ולא יאמר לא ׳אשרי׳ ולא פרשת התמיד והקטרת, ואין דוחין העיקר מפני הטפל» (ערוך השלחן או״ח סימן רל״ד)
היסוד:
«אין לומר אשרי שקודם מנחה אלא כשיש מנין בב״ה כדי שיאמרו עליו הקדיש שלפני תפלת המנחה» (שו״ע או״ח רל״ד:א) ; «דהא עיקר טעם קדיש על הלימוד הוא משום שנתקדש השם ברבים וא״כ בעינן שיהיו עשרה בבהמ״ד בעת הלימוד» (משנה ברורה, מ״ב רל״ד:ה) ; «ולכן יזהרו לומר ׳אשרי׳ בעשרה, דעל אמירת קדיש צריכין עשרה שיאמרו דבר» (ערוך השלחן או״ח סימן רל״ד)

5. פרשת התמיד — קודם אשרי או אחריו (הגהת הרמ״א, שו״ע או״ח רל״ד:א)

לשון הרמ״א

ובהגהת הרמ״א (המשך): «יש שכתבו שנהגו לומר פרשת התמיד קודם אשרי של תפלת המנחה נגד תמיד של בין הערבים ומנהג יפה הוא» (שו״ע או״ח רל״ד:א)
שורש הדין: הביא הבית יוסף את מקורו של המנהג — «וכ׳ הרד״א בשם הר״י שמצוה לומר קודם אשרי פרשת את קרבני לחמי וכן נהגו וגם נוהגין לומר גם כן מזמור מה ידידות משכנותיך» (בית יוסף או״ח סימן רל״ד) ; וערוך השלחן נתן את טעמו במלואו — «ויש נוהגים לומר פרשת התמיד וקטרת קודם ׳אשרי׳, ומנהג יפה ונכון הוא, שהקריבו תמיד של בין הערבים וקטרת כמו בשחרית, ולמה לא נשלם פרים שפתינו, ולכן המדקדקים נוהגים לאומרם בכל יום קודם המנחה» (ערוך השלחן או״ח סימן רל״ד) תמצית: כשם שאמירת פרשת התמיד שבשחרית באה במקום תמיד של שחר, כך אמירתה קודם מנחה באה במקום תמיד של בין הערבים.
קושיא — הט״ז השיב שסדר העבודה מחייב להפך: אם הפרשה במקום השחיטה והזריקה, והתפלה במקום ההקטרה, הרי הפרשה צריכה לבוא סמוך לתפלה ולא קודם אשרי — «ול״נ שי״ל אחר אשרי כי פ׳ זו היא במקום שחיטתו וזריקתו של התמיד ותפלת י״ח היא במקום הקטרתו על המזבח לשרפו» (ט״ז או״ח סימן רל״ד) ; ואף המגן אברהם הביא דעה כזאת — «ומ״ע בתשו׳ סימן י״ד כתב בשם הזוהר לאומרה אחר אשרי» (מגן אברהם או״ח סימן רל״ד)
תירוץ: ערוך השלחן נטל מן הקושיא את יסודה — שכל הראיה בנויה על כך שאשרי כתפלה הוא, ואינו כן: «ובאמת ׳אשרי׳ אינה תפלה אלא שבחו יתברך» (ערוך השלחן או״ח סימן רל״ד) ; ולפיכך הכריע — «ויש רוצים לומר דפרשת התמיד היא אחר ׳אשרי׳» (ערוך השלחן או״ח סימן רל״ד) תמצית: אם אשרי שבח הוא ולא תפלה, אין הוא מפסיק בין הפרשה לעבודה — ואין סדר המקדש מחייב כלום.
הכרעת המנהג: המשנה ברורה העידה מה נהגו — «ט״ז ומ״א כתבו לומר אחר אשרי אבל אין המנהג כן» (משנה ברורה, מ״ב רל״ד:ז) ; והוסיפה מה טוב לצרף — «וטוב ג״כ לומר פטום הקטורת אך כ״ז אם לא יעבור זמן תפלה אבל אם יש חשש שיעבור זמן תפלה אפילו אשרי ידלג ובעו״ה יש אנשים שנכשלין בזה» (משנה ברורה, מ״ב רל״ד:ו) תמצית: הט״ז והמגן אברהם כתבו לאומרה אחר אשרי, והמנהג לא הלך אחריהם ; ופיטום הקטורת נספח לפרשה, ושניהם נדחים מפני זמן התפלה.
נפקא מינה למעשה: «ודע דאם אירע סיבה שאיחר עד קרוב להשקיעה, יעמוד בתפלה מיד ולא יאמר לא ׳אשרי׳ ולא פרשת התמיד והקטרת, ואין דוחין העיקר מפני הטפל» (ערוך השלחן או״ח סימן רל״ד) ; והיינו — כל מעלתה של פרשת התמיד אינה אלא כשאין היא באה על חשבון העיקר ; ובשעת הדחק מדלגין עליה ואף על אשרי, ועומדין בתפלה.
היסוד:
«יש שכתבו שנהגו לומר פרשת התמיד קודם אשרי של תפלת המנחה נגד תמיד של בין הערבים ומנהג יפה הוא» (שו״ע או״ח רל״ד:א) ; «ול״נ שי״ל אחר אשרי כי פ׳ זו היא במקום שחיטתו וזריקתו של התמיד ותפלת י״ח היא במקום הקטרתו על המזבח לשרפו» (ט״ז או״ח סימן רל״ד) ; «ט״ז ומ״א כתבו לומר אחר אשרי אבל אין המנהג כן» (משנה ברורה, מ״ב רל״ד:ז)

6. שכח ולא התפלל מנחה — תשלומין ואשרי (שו״ע או״ח רל״ד:ב)

לשון השלחן ערוך

סעיף ב׳: «אם שכח ולא התפלל מנחה מתפלל ערבית שתים ואומר אשרי קודם תפלה שהיא תשלומין לתפלת המנחה» (שו״ע או״ח רל״ד:ב)
שורש הדין: הסוגיא בברכות — «אִיבַּעְיָא לְהוּ: טָעָה וְלֹא הִתְפַּלֵּל מִנְחָה, מַהוּ שֶׁיִּתְפַּלֵּל עַרְבִית שְׁתַּיִם?» (ברכות כ״ו ע״א) ; ושם שני צדדי הספק — «אֲבָל הָכָא תְּפִלָּה בִּמְקוֹם קׇרְבָּן הִיא, וְכֵיוָן דְּעָבַר יוֹמוֹ בָּטַל קׇרְבָּנוֹ. אוֹ דִילְמָא כֵּיוָן דִּצְלוֹתָא רַחֲמֵי הִיא, כׇּל אֵימַת דְּבָעֵי מְצַלֵּי וְאָזֵיל» (ברכות כ״ו ע״א) ; והפשיטה הגמרא — «טָעָה וְלֹא הִתְפַּלֵּל מִנְחָה — מִתְפַּלֵּל עַרְבִית שְׁתַּיִם, וְאֵין בָּזֶה מִשּׁוּם דְּעָבַר יוֹמוֹ בָּטַל קׇרְבָּנוֹ» (ברכות כ״ו ע״א) ; וחילקה בין שוכח למזיד — «אָמַר רַבִּי יִצְחָק אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: הָכָא בְּמַאי עָסְקִינַן — שֶׁבִּטֵּל בְּמֵזִיד» (ברכות כ״ו ע״א) תמצית: הספק עומד על גדר התפלה עצמה — קרבן היא, ובטל עם יומו, או רחמים, ולעולם אפשר לבקשם ; ולמסקנא נפסק שהתשלומין קיימין.
קושיא — ואם התפלה כקרבן היא, כיצד אומר אשרי בלילה על תפלה של יום שעבר? וכן כתב הבית יוסף בשם מהר״י — «כתוב בכתבי מהר״י סימן נ״ט שאם עבר זמן המנחה ורוצה להתפלל ערבית שאין אומר אשרי דהואיל וכבר עבר זמן המנחה א״כ היום כלה והולך לו ולא מצינו תשלומין לאשרי» (בית יוסף או״ח סימן רל״ד) — ולכאורה הסברה עמו: לתפלה נתנו חכמים תשלומין, ולאשרי לא נתנו.
תירוץ: הריב״ש השיב שאין אשרי כאן חלק מן החובה שעבר זמנה אלא סימן וזכר, וכן הביאו הבית יוסף — «והריב״ש כתב בתשובה שנכון הדבר. לומר אשרי אחר תפלת ערבית קודם תפלה שהיא תשלומין לתפלת המנחה כדי שיהא בזה היכר שהתפלה היא תשלום תפלת המנחה ואין בזה משום עבר יומו כמו שאין כן בתפלה עצמה» (בית יוסף או״ח סימן רל״ד) תמצית: אין אומרים אשרי בערב מפני שהוא תשלומין לאשרי, אלא מפני שהוא היכר לתפלה — שיהא ניכר שהעמידה השנייה מנחה היא ואינה ערבית שנייה ; וכיון שאין כאן חובה בפני עצמה, אין בו משום ״עבר יומו״.
שוכח ומזיד: הטור העמיד את הדין בשוכח בלבד — «שכח ולא התפלל מנחה מתפלל ערבית שתים הראשונה של ערבית והשניה לתשלומי מנחה ודוקא שכח אבל הזיד ולא התפלל אין לו תשלומין» (טור או״ח סימן רל״ד) ; והביא דעת גאון המרחיב — «וגאון כתב אפי׳ הזיד אם רוצה להשלים אותה בתפלת ערבית הרשות בידו אלא שאין לו שכר תפלה בזמנה» (טור או״ח סימן רל״ד) ; ויסוד החילוק בגמרא — «אָמַר רַבִּי יִצְחָק אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: הָכָא בְּמַאי עָסְקִינַן — שֶׁבִּטֵּל בְּמֵזִיד» (ברכות כ״ו ע״א) ; ומדידת ההפסד שבכל אופן — «כּוּלֵּי יוֹמָא מְצַלֵּי וְאָזֵיל, עַד חֲצוֹת, יָהֲבִי לֵיהּ שְׂכַר תְּפִלָּה בִּזְמַנָּהּ, מִכָּאן וְאֵילָךְ, שְׂכַר תְּפִלָּה — יָהֲבִי לֵיהּ, שְׂכַר תְּפִלָּה בִּזְמַנָּהּ — לָא יָהֲבִי לֵיהּ» (ברכות כ״ו ע״א) תמצית: לטור אין תשלומין למזיד כלל ; ולגאון יש לו רשות להשלים אלא שאיבד את שכר תפלה בזמנה ; והמשנה ברורה הפנתה בזה לסימן ק״ח · 108.
נפקא מינה למעשה: «טעה או נאנס ולא התפלל שחרית מתפלל מנחה שתים הראשונה מנחה והשני׳ לתשלומין ואם היפך לא יצא ידי תפלה שהיא תשלומין וצריך לחזור ולהתפלל אותה» (שו״ע או״ח ק״ח:א) ; וכן העמיד ערוך השלחן בנדון דידן — «אם שכח מלהתפלל מנחה - מתפלל ערבית שתים, הראשונה לחובה והשנייה לתשלומין, ואם היפך - לא יצא» (ערוך השלחן או״ח סימן רל״ד) ; והיינו — הקדים את התשלומין לחובת השעה, לא יצא ידי התשלומין וצריך לחזור עליהם.
היסוד:
«אם שכח ולא התפלל מנחה מתפלל ערבית שתים ואומר אשרי קודם תפלה שהיא תשלומין לתפלת המנחה» (שו״ע או״ח רל״ד:ב) ; «טָעָה וְלֹא הִתְפַּלֵּל מִנְחָה — מִתְפַּלֵּל עַרְבִית שְׁתַּיִם, וְאֵין בָּזֶה מִשּׁוּם דְּעָבַר יוֹמוֹ בָּטַל קׇרְבָּנוֹ» (ברכות כ״ו ע״א) ; «אם שכח מלהתפלל מנחה - מתפלל ערבית שתים, הראשונה לחובה והשנייה לתשלומין, ואם היפך - לא יצא» (ערוך השלחן או״ח סימן רל״ד)

7. נפקא מינות והנהגות למעשה

העניןההנהגההמקור
הרוצה בשתי המנחותאין מתפללין רשות אלא את הגדולהשו״ע או״ח רל״ד:א · רמב״ם הלכות תפלה פרק ג הלכה ג
התפלל את הגדולה לשם חובהאין הקטנה אלא רשותשו״ע או״ח רל״ד:א
התפלל בסתםעלתה לו לשם חובהמ״ב רל״ד:ג
טעם הקדמת הרשותעדיין לא הגיע עיקר זמן המנחהמ״ב רל״ד:ב · ערוך השלחן או״ח סימן רל״ד
זמני שתי המנחותמשש ומחצה, ומתשע ומחצהמ״ב רל״ד:א · רמב״ם הלכות תפלה פרק ג הלכה ד
דעת הרא״שהראשונה חובה והשנייה נדבהטור או״ח סימן רל״ד · ערוך השלחן או״ח סימן רל״ד
תנאי תפלת רשותזהיר, זריז, ואמיד בדעתו לכוין מראש ועד סוףשו״ע או״ח רל״ד:א · שו״ע או״ח ק״ז:ד
חידוש בתפלת נדבהבברכה אחת מן האמצעיות — ודי בכךשו״ע או״ח ק״ז:ב · רמב״ם הלכות תפלה פרק א הלכה ט
כוונה או חידוש — או שניהםספיקת המשנה ברורה, ולטור צריך שניהםמ״ב רל״ד:ד · טור או״ח סימן רל״ד
תפלת נדבה בציבוראין מתפללין כללשו״ע או״ח ק״ז:ג
תפלת נדבה בזמן הזהאין מורין להתפללערוך השלחן או״ח סימן רל״ד
אשרי שקודם מנחהאין אומרים אלא במניןשו״ע או״ח רל״ד:א · ערוך השלחן או״ח סימן רל״ד
אמרו אשרי ואחר כך בא מניןאומרים מזמור אחד ואחריו קדישמ״ב רל״ד:ה · מגן אברהם או״ח סימן רל״ד
טעם ההגהה לט״זשלא יפסיק בין אשרי לקדישט״ז או״ח סימן רל״ד
פרשת התמידקודם אשרי — וכן המנהגשו״ע או״ח רל״ד:א · מ״ב רל״ד:ז
דעת הט״ז והמגן אברהםאחר אשרי — ואין המנהג כןט״ז או״ח סימן רל״ד · מגן אברהם או״ח סימן רל״ד
פיטום הקטורת קודם מנחהטוב לאומרומ״ב רל״ד:ו
חשש שיעבור זמן תפלהמדלגין אף על אשרימ״ב רל״ד:ו · ערוך השלחן או״ח סימן רל״ד
שכח ולא התפלל מנחהמתפלל ערבית שתיםשו״ע או״ח רל״ד:ב · ברכות כ״ו ע״א
סדר השתייםהראשונה לחובה והשנייה לתשלומיןשו״ע או״ח ק״ח:א · ערוך השלחן או״ח סימן רל״ד
אשרי קודם תפלת התשלומיןאומרו, שיהא היכרשו״ע או״ח רל״ד:ב · בית יוסף או״ח סימן רל״ד
הזיד ולא התפלללטור אין תשלומין, ולגאון הרשות בידוטור או״ח סימן רל״ד · מ״ב רל״ד:ח
שכר תפלה בזמנהנותנין לו שכר תפלה ולא שכר תפלה בזמנהברכות כ״ו ע״א

טבלה — מקורות הסוגיא

טבלה — סוגיות ומקורות

העניןהדיןהמקור
ולואי שיתפלל אדם כל היוםיסוד ההיתר של תפלת נדבהברכות כ״א ע״א
אם יכול לחדש בה דברתנאי החידושברכות כ״א ע״א · רמב״ם הלכות תפלה פרק א הלכה ט
ספק התפללאינו חוזר ומתפללברכות כ״א ע״א · שו״ע או״ח ק״ז:א
נהגו אנשים הרבההגדולה רשות והקטנה חובהרמב״ם הלכות תפלה פרק ג הלכה ג
זמן שתי המנחותשש ומחצה · תשע ומחצהרמב״ם הלכות תפלה פרק ג הלכה ד · שו״ע או״ח רל״ג:א
תשובת הרא״שהראשונה חובהטור או״ח סימן רל״ד · בית יוסף או״ח סימן רל״ד
רבני צרפת ואשכנזאין תפלת נדבה כללטור או״ח סימן רל״ד
הרי״ףיכול אדם להתפלל נדבהטור או״ח סימן רל״ד
הכרעת מרןכרמב״ם ובתנאי כוונהשו״ע או״ח רל״ד:א · שו״ע או״ח ק״ז:ד
הגהות סמ״ק וכל בואשרי במנין מפני הקדיששו״ע או״ח רל״ד:א
אבודרהם בשם הר״יפרשת התמיד קודם אשרישו״ע או״ח רל״ד:א · בית יוסף או״ח סימן רל״ד
מהר״יאין אשרי לתשלומיןבית יוסף או״ח סימן רל״ד
הריב״שאומר אשרי, שיהא היכרבית יוסף או״ח סימן רל״ד
ספק הגמרא בתשלומי מנחהקרבן או רחמיםברכות כ״ו ע״א
מסקנת הגמראמתפלל ערבית שתיםברכות כ״ו ע״א
ביטל במזידאין לו תקנה כשוכחברכות כ״ו ע״א · מ״ב רל״ד:ח
גמרא: ברכות (כ״א ע״א) · ברכות (כ״ו ע״א)
ראשונים ומרן: רמב״ם (הלכות תפלה פרק א ופרק ג) · רי״ף · רא״ש · רבני צרפת ואשכנז · גאון · הגהות סמ״ק · כל בו · אבודרהם · הר״י · מהר״י · הריב״ש · טור · בית יוסף · שלחן ערוך · הגהת הרמ״א
פוסקים ונושאי כלים: לבוש · ב״ח · מגן אברהם · ט״ז · באר היטב · אליה רבה · פרי מגדים · חיי אדם · דרך החיים · שערי תשובה · משנה ברורה · ביאור הלכה · ערוך השלחן

← רמה 3 — סיכום רמה 1 — יסוד →
~ ~ ~ ~ ~
דעת · רב יוסף חיים סממה

פלפול ועיון באורח חיים · סימן רל״ד · הרוצה להתפלל מנחה גדולה ומנחה קטנה · ⚡ רמה 2 — למדן
⚠️ תוכן זה נועד ללימוד בלבד. לכל שאלה למעשה (לְמַעֲשֶׂה), יש לפנות לרב מוסמך.

DAAT דעת — © 5786 / 2026 · Back to home · סימן רל״ד · ♥ Soutenir

📖Join a chavruta