Siman 234 — הרוצה להתפלל מנחה גדולה ומנחה קטנה : laquelle des deux Minha est l’obligation ?

Le Mehaber tranche dès la première ligne : « הרוצה להתפלל מנחה גדולה ומנחה קטנה אין ראוי לו להתפלל רשות אלא הגדולה » (שו״ע או״ח רל״ד:א) — et il ajoute le cas inverse : « ואם יתפלל הגדולה חובה לא יתפלל הקטנה כי אם רשות » (שו״ע או״ח רל״ד:א). Sa source est le Rambam, presque mot pour mot : « נָהֲגוּ אֲנָשִׁים הַרְבֵּה לְהִתְפַּלֵּל גְּדוֹלָה וּקְטַנָּה וְהָאַחַת רְשׁוּת. וְהוֹרוּ מִקְצָת הַגְּאוֹנִים שֶׁאֵין רָאוּי לְהִתְפַּלֵּל רְשׁוּת אֶלָּא הַגְּדוֹלָה. וְכֵן הַדִּין נוֹתֵן מִפְּנֵי שֶׁהִיא כְּנֶגֶד דָּבָר שֶׁאֵינוֹ תָּדִיר בְּכָל יוֹם. » (רמב״ם הלכות תפלה פרק ג הלכה ג). La Michna Beroura explique pourquoi le volontaire peut ici précéder l’obligatoire : « דאף דלעולם מתפללין החוב מקודם ואח״כ הרשות הכא קודם תשע ומחצה לא הגיע עוד עיקר זמן מנחה שעיקר זמנה לכתחלה הוא מט׳ ומחצה ולמעלה שהיה זמן הקרבת התמיד בכל יום » (משנה ברורה, מ״ב רל״ד:ב). Et si l’on a prié la première sans y penser : « ובסתמא [שלא כוון בהדיא לשם נדבה] נמי נראה דעולה לשם חובה ויתפלל השניה לשם נדבה אם ירצה » (משנה ברורה, מ״ב רל״ד:ג). Le Tour rapporte pourtant la réponse du Roch, qui renverse l’ordre : « ואתם שאתם נוהגין כמותו מסתבר כיון שהגיע שש שעות ומחצה שהוא זמן מנחה הראשונה חובה והשנייה נדבה » (טור או״ח סימן רל״ד) — et l’Aroukh haChoulhan relève franchement l’écart : « וזהו שלא כדברי הרמב״ם שפסק שיתפלל הראשונה נדבה » (ערוך השלחן או״ח סימן רל״ד).

Le Mehaber la permet et la referme dans la même phrase : « אבל אין ראוי להתפלל תפלת רשות אא״כ מכיר בעצמו שהוא זהיר וזריז ואמיד בדעתו לכוין בתפלתו מראש ועד סוף בלא היסח הדעת » (שו״ע או״ח רל״ד:א) ; « אבל אם אינו מכוין בה יפה קרינן ביה למה לי רוב זבחיכם » (שו״ע או״ח רל״ד:א). La même exigence figure au siman 107 : « הרוצה להתפלל תפלת נדבה צריך שיהא מכיר את עצמו זריז וזהיר ואמוד בדעתו שיוכל לכוין בתפלתו מראש ועד סוף אבל אם אינו יכול לכוין יפה קרינן ביה למה לי רוב זבחיכ׳ והלואי שיוכל לכוין בג׳ תפלו׳ הקבועות ליום » (שו״ע או״ח ק״ז:ד) — auquel s’ajoute la condition du renouvellement : « חדוש זה שאמרנו הוא שיחדש איזה דבר בכל ברכה מהאמצעיות מעין הברכות ואם חידש אפי׳ בברכה אחת דיו כדי להודיע שהיא נדבה ולא חובה » (שו״ע או״ח ק״ז:ב). La Michna Beroura laisse la question ouverte : « ובריש סימן ק״ז משמע דבעינן ג״כ שיחדש בה דבר ואפשר דהיכא שהוא מכיר בעצמו שיכוין היטב ותפלה טובה היא לא בעינן חידוש אבל מלישנא דטור לא משמע הכי » (משנה ברורה, מ״ב רל״ד:ד). L’Aroukh haChoulhan, lui, la ferme pour notre temps : « ובאמת מימינו לא שמענו זה, והלואי שנעמוד בתפלת חובה. ולכן בזמן הזה חלילה להתפלל תפלת נדבה, וכן יש להורות » (ערוך השלחן או״ח סימן רל״ד). Pour la pratique, on suit son Rav.

C’est la glose du Rama : « אין לומר אשרי שקודם מנחה אלא כשיש מנין בב״ה כדי שיאמרו עליו הקדיש שלפני תפלת המנחה » (שו״ע או״ח רל״ד:א) — le Ashrei n’est pas là pour lui-même, il porte le kaddish. La Michna Beroura en tire la conduite : « ואם אמרו בלא מנין ואח״כ בא מנין יאמרו מזמור א׳ ואח״כ יאמרו קדיש » (משנה ברורה, מ״ב רל״ד:ה). Le Rama ajoute le second usage : « יש שכתבו שנהגו לומר פרשת התמיד קודם אשרי של תפלת המנחה נגד תמיד של בין הערבים ומנהג יפה הוא » (שו״ע או״ח רל״ד:א) ; le Beit Yossef en donne la source : « וכ׳ הרד״א בשם הר״י שמצוה לומר קודם אשרי פרשת את קרבני לחמי וכן נהגו וגם נוהגין לומר גם כן מזמור מה ידידות משכנותיך » (בית יוסף או״ח סימן רל״ד). Le Taz voulait l’inverse : « ול״נ שי״ל אחר אשרי כי פ׳ זו היא במקום שחיטתו וזריקתו של התמיד ותפלת י״ח היא במקום הקטרתו על המזבח לשרפו » (ט״ז או״ח סימן רל״ד) — mais la Michna Beroura constate l’usage : « ט״ז ומ״א כתבו לומר אחר אשרי אבל אין המנהג כן » (משנה ברורה, מ״ב רל״ד:ז) ; et elle rappelle la limite de tout cela : « וטוב ג״כ לומר פטום הקטורת אך כ״ז אם לא יעבור זמן תפלה אבל אם יש חשש שיעבור זמן תפלה אפילו אשרי ידלג ובעו״ה יש אנשים שנכשלין בזה » (משנה ברורה, מ״ב רל״ד:ו).