שולחן ערוך · אורח חיים

Résumé concis :

ד׳ seifim : une seule question les gouverne — quand ? Le séif 1 ouvre le temps : «זמן קריאת שמע בלילה משעת יציאת שלשה ככבים קטנים ואם הוא יום מעונן ימתין עד שיצא הספק מלבו» (שו״ע או״ח רל״ה:א), et règle aussitôt le cas de la communauté qui devance la nuit : «ואם הצבור מקדימים לקרות ק״ש מבעוד יום יקרא עמהם ק״ש וברכותיה ויתפלל עמהם וכשמגיע זמן קורא ק״ש בלא ברכות» (שו״ע או״ח רל״ה:א) — le Rama y ajoutant sa limite : «ומיהו לא יחזור ויתפלל בלילה אע״פ שהצבור מקדימים הרבה לפני הלילה אלא אם כן הוא רגיל בשאר פרישות וחסידות דאז לא מתחזי כיוהרא מה שיחזור ומתפלל» (שו״ע או״ח רל״ה:א). Le séif 2 protège l’heure de ce qui la ferait manquer : «אסור להתחיל לאכול חצי שעה סמוך לזמן קריאת שמע של ערבית» (שו״ע או״ח רל״ה:ב) ; «ואם התחיל לאכול אחר שהגיע זמנה מפסיק וקורא קריאת שמע בלא ברכותיה וגומר סעודתו ואחר כך קורא אותה בברכותיה ומתפלל» (שו״ע או״ח רל״ה:ב). Le séif 3 en donne les deux bornes : «לכתחלה צריך לקרות ק״ש מיד בצאת הככבים וזמנה עד חצי הלילה» (שו״ע או״ח רל״ה:ג) ; «ואם עבר ואיחר וקרא עד שלא עלה עמוד השחר יצא י״ח» (שו״ע או״ח רל״ה:ג). Et le séif 4 juge le cas extrême : «לא יצא ידי חובתו אלא א״כ היה אנוס כגון שכור או חולה וכיוצא בהן» (שו״ע או״ח רל״ה:ד).