✦ ❖ ✦
דעת · רמה 2 — למדן
שולחן ערוך · אורח חיים
זמן קריאת שמע של ערבית — עיונים מעמיקים
סימן רל״ה · ד׳ סעיפים
זמן ק״ש של ערבית · צאת הככבים · הצבור מקדימים · חצי שעה · חצות · עמוד השחר
עיון, פלפול, שיטות הראשונים והאחרונים
⚡ ללומדים ותלמידי חכמים ⚡
✦ ❖ ✦
פלפול מעמיק
סוגיות, מקורות, חקירת היסוד, מחלוקות ראשונים ואחרונים,
נפקא מינות הלכתא ועיון בשיטות
הנושא:
שולחן ערוך אורח חיים סימן רל״ה — ד׳ סעיפים
עם נושאי כלים: בית יוסף, טור, רמב״ם (הלכות קריאת שמע פרק א), מגן אברהם, ט״ז, באר היטב, משנה ברורה, ביאור הלכה, ערוך השלחן
הבסיס התלמודי:
משנת ריש ברכות (ברכות ב׳ ע״א) · ברכות ד׳ ע״ב · ברכות ח׳ ע״ב · ברכות ט׳ ע״א · שבת ט׳ ע״ב
עריכה ועיון:
רב יוסף חיים סממה · דעת
📑 תוכן העניינים
- הקדמת הסוגיא — משנת ריש ברכות (ברכות ב׳ ע״א), חקירת היסוד ושלוש נפקא מינות
- מאימתי — צאת שלשה כוכבים — קטנים או בינונים, יום מעונן, והקורא קודם הזמן · (שו״ע או״ח רל״ה:א)
- אם הצבור מקדימים — שיטת רבינו תם, השגת הרא״ש, ודרכו של מרן · (שו״ע או״ח רל״ה:א)
- אסור להתחיל לאכול — שיעור חצי שעה, ומה מפסיקין ומה אין מפסיקין · (שו״ע או״ח רל״ה:ב)
- סוף הזמן — עד חצות לרמב״ם, ועד עמוד השחר לרשב״א ולרא״ש · (שו״ע או״ח רל״ה:ג)
- אחר שעלה עמוד השחר — האנוס, השיכור, וברכת השכיבנו · (שו״ע או״ח רל״ה:ד)
📜 לשון השולחן ערוך — הסעיפים
זְמַן קְרִיאַת שְׁמַע שֶׁל עַרְבִית. וּבוֹ ד׳ סְעִיפִים:
א׳: תחילת הזמן — משעת יציאת שלשה כוכבים קטנים ; ביום מעונן ממתין עד שיצא הספק מלבו ; קרא קודם לכן חוזר וקורא בלא ברכות ; והציבור המקדים — קורא ומתפלל עמהם וחוזר וקורא בזמנה, ובהגהה שאינו חוזר ומתפלל. ב׳: חצי שעה סמוך לזמן — אין מתחילין לאכול ; והמתחיל לאחר שהגיע הזמן מפסיק וקורא בלא ברכותיה, ובהגהה שאינו מפסיק לתפלה אלא אם כן לא התחיל או שאין שהות. ג׳: סוף הזמן — לכתחילה מיד בצאת הכוכבים, וזמנה עד חצות ; ובדיעבד עד שיעלה עמוד השחר. ד׳: אחר עלות השחר — לא יצא אלא אם כן היה אנוס, ואותו אנוס אינו אומר השכיבנו ; ובהגהה ששאר הברכות אומר.
תמצית קצרה:
ד׳ סעיפים: שאלה אחת סובבת את כולם — מתי? סעיף א׳ פותח את הזמן: «זמן קריאת שמע בלילה משעת יציאת שלשה ככבים קטנים ואם הוא יום מעונן ימתין עד שיצא הספק מלבו» (שו״ע או״ח רל״ה:א), ומיד דן בציבור המקדים לפני הלילה: «ואם הצבור מקדימים לקרות ק״ש מבעוד יום יקרא עמהם ק״ש וברכותיה ויתפלל עמהם וכשמגיע זמן קורא ק״ש בלא ברכות» (שו״ע או״ח רל״ה:א) — והרמ״א הוסיף את גבולו: «ומיהו לא יחזור ויתפלל בלילה אע״פ שהצבור מקדימים הרבה לפני הלילה אלא אם כן הוא רגיל בשאר פרישות וחסידות דאז לא מתחזי כיוהרא מה שיחזור ומתפלל» (שו״ע או״ח רל״ה:א). סעיף ב׳ שומר על השעה ממה שעלול להעבירה: «אסור להתחיל לאכול חצי שעה סמוך לזמן קריאת שמע של ערבית» (שו״ע או״ח רל״ה:ב) ; «ואם התחיל לאכול אחר שהגיע זמנה מפסיק וקורא קריאת שמע בלא ברכותיה וגומר סעודתו ואחר כך קורא אותה בברכותיה ומתפלל» (שו״ע או״ח רל״ה:ב). סעיף ג׳ נותן את שני קצותיה: «לכתחלה צריך לקרות ק״ש מיד בצאת הככבים וזמנה עד חצי הלילה» (שו״ע או״ח רל״ה:ג) ; «ואם עבר ואיחר וקרא עד שלא עלה עמוד השחר יצא י״ח» (שו״ע או״ח רל״ה:ג). וסעיף ד׳ דן בקצה האחרון: «לא יצא ידי חובתו אלא א״כ היה אנוס כגון שכור או חולה וכיוצא בהן» (שו״ע או״ח רל״ה:ד).
1. הקדמת הסוגיא — משנת ריש ברכות וחקירת היסוד
פתח דבר — פתיחת ההלכה
פותח מרן בזמן עצמו — לשון מרן :
«זמן קריאת שמע בלילה משעת יציאת שלשה ככבים קטנים ואם הוא יום מעונן ימתין עד שיצא הספק מלבו» (שו״ע או״ח רל״ה:א). ובו ד׳ סעיפים, וכולם סובבים על דבר אחד: מצות קריאת שמע של ערבית תלויה בשעה, ולא בכוונת הלב בלבד. ולפיכך הוצרכו לקבוע את תחילתה, לגדור סביבה גדר של חצי שעה, לקבוע את סופה, ולדון במי שאיחר עד שעלה עמוד השחר.
תורת הסוגיא בגמרא: יסוד הסימן במשנה הפותחת את הש״ס —
«מֵאֵימָתַי קוֹרִין אֶת שְׁמַע בָּעֲרָבִין? מִשָּׁעָה שֶׁהַכֹּהֲנִים נִכְנָסִים לֶאֱכוֹל בִּתְרוּמָתָן» (ברכות ב׳ ע״א) ; ומיד תרגמה הגמרא את לשון הכהנים לסימן שברקיע —
«מִכְּדִי כֹּהֲנִים אֵימַת קָא אָכְלִי תְּרוּמָה? — מִשְּׁעַת צֵאת הַכּוֹכָבִים» (ברכות ב׳ ע״א). ובאותה משנה נשנו גם קצות הזמן:
«רַבָּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר עַד שֶׁיַּעֲלֶה עַמּוּד הַשַּׁחַר» (ברכות ב׳ ע״א) ; ומעשה שהוא כהלכה —
«מַעֲשֶׂה וּבָאוּ בָנָיו מִבֵּית הַמִּשְׁתֶּה, אָמְרוּ לוֹ: לֹא קָרִינוּ אֶת שְׁמַע, אָמַר לָהֶם: אִם לֹא עָלָה עַמּוּד הַשַּׁחַר חַיָּיבִין אַתֶּם לִקְרוֹת» (ברכות ב׳ ע״א) ; וסיימה המשנה בטעם הסייג —
«אִם כֵּן, לָמָה אָמְרוּ חֲכָמִים ״עַד חֲצוֹת״ — כְּדֵי לְהַרְחִיק אָדָם מִן הָעֲבֵירָה» (ברכות ב׳ ע״א). נמצא שכל ארבעת סעיפי סימננו אינם אלא פירוש למשנה אחת: תחילת הזמן, סופו, והסייג שבתוכו.
חקירת היסוד: מהו הדבר הקובע את זמן קריאת שמע של ערבית —
- (א) הגדרת לילה — שהמצוה נאמרה בלילה, וכל שהוא לילה לענין אחד הוא לילה לענין זה. ולצד זה הלכו רבינו תם ואבי העזרי, שכיון שמפלג המנחה ואילך נחשב לילה לענין תפלה — הוא הדין לענין קריאת שמע, וכלשון הטור בשמו.
- (ב) שעת שכיבה ממש — שאין הלילה אלא סימן, והעיקר הוא ובשכבך, שעה שדרך בני אדם שוכבין בה. וכלשון הרמב״ם בפתיחת הלכותיו — «בְּשָׁעָה שֶׁדֶּרֶךְ בְּנֵי אָדָם שׁוֹכְבִין וְזֶה הוּא לַיְלָה» (רמב״ם הלכות קריאת שמע פרק א הלכה א). ולצד זה השיג הרא״ש על רבינו תם — «אבל לק״ש שתלוי בזמן שכיבה אין ראוי לקרות אז שעדיין אינו זמן שכיבה» (טור או״ח סימן רל״ה).
2. מאימתי — צאת שלשה כוכבים (שו״ע או״ח רל״ה:א)
לשון השלחן ערוך
סעיף א׳:
«זמן קריאת שמע בלילה משעת יציאת שלשה ככבים קטנים ואם הוא יום מעונן ימתין עד שיצא הספק מלבו» (שו״ע או״ח רל״ה:א) ; והמשך הסעיף —
«ואם קראה קודם לכן חוזר וקורא אותה בלא ברכות» (שו״ע או״ח רל״ה:א)
שורש הדין: הביא הבית יוסף את דברי תלמידי רבינו יונה, ובהם שני הדברים כאחד — הכוכבים הבינוניים והזהירות שמחמתה הצריכו קטנים —
«וכיון שאין הכל בקיאים בין בינונים לגדולים צריך ליזהר עד שיראו הקטנים ואם הוא יום מעונן ימתין עד שיצא הספק מלבו» (בית יוסף או״ח סימן רל״ה). ויסוד הכל בלשון הרמב״ם בראש הלכותיו —
«בְּשָׁעָה שֶׁדֶּרֶךְ בְּנֵי אָדָם שׁוֹכְבִין וְזֶה הוּא לַיְלָה» (רמב״ם הלכות קריאת שמע פרק א הלכה א).
קושיא — מרן כתב בפירוש שלשה כוכבים קטנים, ואילו מעיקר הדין די בבינוניים, וכן כתב המגן אברהם —
«ומן הדין סגי בבינוני׳ כמ״ש סי׳ תקס״ב אלא שאין אנו בקיאין לכן בעינן קטנים אבל גדולים לא מהני שנראים גם ביום» (מגן אברהם או״ח סימן רל״ה) ; והט״ז הקשה מדברי הרמ״א בהלכות תענית, ששם הסתפק בבינוניים —
«ובסי׳ תקס״ב לענין תענית כתב רמ״א בינונים וצ״ל דבתענית לא הטריחו כולי האי» (ט״ז או״ח סימן רל״ה). ואם מעיקר הדין די בבינוניים, מה טיבה של החומרא כאן, ולמה לא נהגו בה בתענית?
תירוץ: אין זו חומרא בגוף הדין אלא בבקיאות. שיעור הלילה הוא כוכב בינוני, וכלשון המשנה ברורה —
«דכתיב ובשכבך וקודם לילה לאו זמן שכיבה הוא ולילה מקרי משנראו ברקיע ג׳ כוכבים בינונים» (משנה ברורה, מ״ב רל״ה:א) ; אלא שאין אנו יודעים להבחין בין בינוני לגדול —
«אך מפני שאין הכל בקיאין ויבואו לטעות בגדולים» (משנה ברורה, מ״ב רל״ה:א) — ולפיכך
«החמירו גבי ק״ש דאינו קורא עד שיראו ג׳ קטנים» (משנה ברורה, מ״ב רל״ה:א). ומכאן מובן חילוקו של הט״ז: בקריאת שמע, שהיא מן התורה, לא סמכו על אומד העין ; ובתענית, שהיא דרבנן, לא הטריחו כל כך. ואף בכוכבים עצמם הקילה המשנה ברורה שאינם צריכים להיות במקום אחד —
«ואפי׳ מפוזרים» (משנה ברורה, מ״ב רל״ה:ב) תמצית: הקטנים אינם שיעור הלילה אלא שיעור הוודאות.
נפקא מינה — יום מעונן ומי שאין הרקיע נראה לו: כיון שהחומרא בבקיאות היא, כשאין ראייה כלל חוזרים אל השעון. וטעם ההמתנה —
«דספק דאורייתא הוא» (משנה ברורה, מ״ב רל״ה:ג) ; והשיעור —
«ואם הוא יודע מתי שקעה החמה ימתין כשיעור ד׳ מילין שהוא ע״ב מינוט» (משנה ברורה, מ״ב רל״ה:ד). ונפקא מינה שנייה — מי שקרא קודם הזמן: כתב הטור בשם רב פלטוי —
«הקורא ק״ש קודם שראה שלשה כוכבים אם נתכוין לכך לא יצא י״ח ויחזור ויקרא ויתפלל» (טור או״ח סימן רל״ה) ; וכן פסק מרן —
«ואם קראה קודם לכן חוזר וקורא אותה בלא ברכות» (שו״ע או״ח רל״ה:א) ; אלא שאין הברכות חוזרות עמה —
«דהא כבר בירך אותם ואע״ג דלא יצא בק״ש שקרא קודם הזמן אעפ״כ לא הוי הברכות לבטלה» (משנה ברורה, מ״ב רל״ה:ז). תמצית: הקריאה חוזרת מפני שהיא מן התורה ; והברכות אינן חוזרות מפני שתקנתן בפני עצמה.
3. אם הצבור מקדימים — שיטת רבינו תם והשגת הרא״ש (שו״ע או״ח רל״ה:א)
לשון השלחן ערוך
סעיף א׳ (המשך):
«ואם הצבור מקדימים לקרות ק״ש מבעוד יום יקרא עמהם ק״ש וברכותיה ויתפלל עמהם וכשמגיע זמן קורא ק״ש בלא ברכות» (שו״ע או״ח רל״ה:א) ובהגהת הרמ״א:
«ומיהו לא יחזור ויתפלל בלילה אע״פ שהצבור מקדימים הרבה לפני הלילה אלא אם כן הוא רגיל בשאר פרישות וחסידות דאז לא מתחזי כיוהרא מה שיחזור ומתפלל» (שו״ע או״ח רל״ה:א)
שורש הדין: שאלה נשאלה לרב האי גאון בציבור המקדים, והשיב שיתפלל עמהם וימתין בקריאת שמע —
«והשיב מוטב שיתפלל עמהם כדי שיתפלל בציבור אם הוא מפלג המנחה ולמעלה וימתין לקרות שמע עד זמנה» (טור או״ח סימן רל״ה). ומכאן דרכו של מרן: מתפלל עם הציבור בזמנם, וקורא קריאת שמע בזמנה.
שלוש שיטות בראשונים: דעת רבינו תם, שכיון שמפלג המנחה ואילך לילה הוא לענין תפלה — כך אף לענין קריאת שמע, ויוצא בקריאה שבבית הכנסת ; והשיג עליו הרא״ש —
«אבל לק״ש שתלוי בזמן שכיבה אין ראוי לקרות אז שעדיין אינו זמן שכיבה» (טור או״ח סימן רל״ה) ; ודעת רש״י, שאין יוצאין בקריאה שבבית הכנסת כלל אלא בקריאת שמע שעל המטה, וכפי שסיכם ערוך השלחן —
«ואם כן אותן הנוהגין כרש״י צריכין לקרות קריאת שמע שעל המטה בכוונה כדי לצאת בו ידי חובת קריאת שמע» (ערוך השלחן או״ח סימן רל״ה) ; ודעת רב האי גאון ותלמידי רבינו יונה, שקורא ומתפלל עמהם וחוזר וקורא בזמנה. ולהלכה נטו רוב הפוסקים כדרך השלישית, ומטעם שכתב ערוך השלחן —
«ובאמת בקריאת שמע דאורייתא אי אפשר להקל כמו בתפלה שהיא דרבנן» (ערוך השלחן או״ח סימן רל״ה).
קושיא — תמה הט״ז על מרן: מנין לו הדרך שנקט, שיקרא בבית הכנסת ויחזור ויקרא בלא ברכות —
«אלא דתמיהני על דרכו של רבינו בעל הש״ע בדברים אלו שכ׳ וכשיגיע זמן קורא ק״ש בלא ברכות דלא מצינו דרך זה בב״י» (ט״ז או״ח סימן רל״ה). ואם כדעת רש״י פסק, היה לו לומר שיוצא בקריאת שמע שעל המטה ; ואם כתלמידי רבינו יונה, היה לו לומר שלא יכוון לצאת בקריאה הראשונה.
תירוץ: הט״ז עצמו הציע דרך אחרת למעשה —
«וע״כ נלע״ד דבאמת כל מאן דחש למיעבד ע״צ הטוב בזה יקרא ק״ש על מטתו ויכוין לצאת י״ח בזה ולא מפני המזיקין» (ט״ז או״ח סימן רל״ה) ; אבל המשנה ברורה העמידה את דרך מרן על מכונה: הקריאה הראשונה אינה אלא כלפי הציבור, והכוונה נשמרת לשנייה —
«ולא יכוין אז לצאת ידי חובת ק״ש כ״א בקריאה שניה שקורא אח״כ בזמנה» (משנה ברורה, מ״ב רל״ה:ט) ; והתפלה עמהם משום שני טעמים —
«כדי לסמוך גאולה לתפלה וגם להתפלל עם הצבור» (משנה ברורה, מ״ב רל״ה:י). והמגן אברהם העיד על מנהג העולם ועל מה שראוי ליחיד לעשות —
«והעולם נהגו עכשיו כר״ת שיוצאין בק״ש שקראו בבה״כ אעפ״י שהוא מבע״י קצת אבל כל אדם יחמיר לעצמו ויקרא על מטתו כל הק״ש» (מגן אברהם או״ח סימן רל״ה) ; ובימינו נשתנה המנהג לטובה —
«והנה בזמנינו נהגו רוב העולם לקרות ק״ש ולהתפלל אחר צאת הכוכבים כדין» (משנה ברורה, מ״ב רל״ה:יב). תמצית: אין דרך מרן שיטה שלישית בסוגיא אלא הנהגה שמצילה את שתי הדעות — תפלה בציבור בפועל, וקריאת שמע בזמנה לכתחילה.
נפקא מינות בקריאה השנייה: כמה קורא — למגן אברהם די בשתי פרשיות —
«ודי שיקרא שתי פרשיות הראשונות כיון שהזכיר יציאת מצרים בבהכ״נ» (משנה ברורה, מ״ב רל״ה:יא) ; ולשאגת אריה יקרא שלשתן —
«אבל בשאגת אריה האריך ומסיק דירא שמים יש לו ליזהר לקרות כל השלש פרשיות של ק״ש אחר צאת הכוכבים» (משנה ברורה, מ״ב רל״ה:יא). והאם די בקריאת שמע שעל המטה —
«ואין כדאי לסמוך על הקריאה שקורא על מטתו אפילו אם מנהגו לקרות כל הג׳ פרשיות דהא צריך לכוין לצאת ידי מ״ע של ק״ש» (משנה ברורה, מ״ב רל״ה:יב). ומה דין מי שטעה והתחיל בברכות עם הציבור —
«ולכן אפילו בדיעבד אם התפלל בזמן הנ״ל צריך לחזור ולהתפלל אבל ק״ש סביר׳ להו לרוב הפוסקים דבעינן דוקא אחר צ״ה» (מגן אברהם או״ח סימן רל״ה).
היסוד:
«ומיהו לא יחזור ויתפלל בלילה אע״פ שהצבור מקדימים הרבה לפני הלילה אלא אם כן הוא רגיל בשאר פרישות וחסידות דאז לא מתחזי כיוהרא מה שיחזור ומתפלל» (שו״ע או״ח רל״ה:א) ; «הסכמת הפוסקים הוא דעכ״פ אין לו להקדימה יותר מפלג המנחה ואם הקדים לא יצא לא בק״ש וברכותיה ולא בתפלה לכו״ע» (משנה ברורה, מ״ב רל״ה:יד) ; «אבל מה שחוזר וקורא ק״ש לא מחזי כיוהרא דלענין ק״ש כמעט כל הפוסקים מסכימים דזמנה הוא מצה״כ» (משנה ברורה, מ״ב רל״ה:טו)
ובהגהת הרמ״א עצמה נתקשו האחרונים: הביאור הלכה כתב שלשון ההגהה מגומגמת, ושהנוסח המדויק הוא אחר — «וכפי הנראה ט״ס הוא בכאן וצ״ל ומיהו לא יאחר להתפלל בלילה וכו׳» (ביאור הלכה או״ח סימן רל״ה) ; ואף העיר מדעת הגר״א במעשה רב — «ובמעשה רב אות ס״ה כתב דמוטב להתפלל ערבית בזמנה ביחיד אם א״א לו לאסוף עשרה בזמן ק״ש» (ביאור הלכה או״ח סימן רל״ה) ; וערוך השלחן העיד שבימינו אין המנהג ההוא קיים — «ומיהו בימינו לא שמענו מנהג זה, ורק בשבת אנו מקדימין מעט קודם השקיעה, ובזה וודאי דחלילה לחזור ולהתפלל» (ערוך השלחן או״ח סימן רל״ה).
«ומיהו לא יחזור ויתפלל בלילה אע״פ שהצבור מקדימים הרבה לפני הלילה אלא אם כן הוא רגיל בשאר פרישות וחסידות דאז לא מתחזי כיוהרא מה שיחזור ומתפלל» (שו״ע או״ח רל״ה:א) ; «הסכמת הפוסקים הוא דעכ״פ אין לו להקדימה יותר מפלג המנחה ואם הקדים לא יצא לא בק״ש וברכותיה ולא בתפלה לכו״ע» (משנה ברורה, מ״ב רל״ה:יד) ; «אבל מה שחוזר וקורא ק״ש לא מחזי כיוהרא דלענין ק״ש כמעט כל הפוסקים מסכימים דזמנה הוא מצה״כ» (משנה ברורה, מ״ב רל״ה:טו)
ובהגהת הרמ״א עצמה נתקשו האחרונים: הביאור הלכה כתב שלשון ההגהה מגומגמת, ושהנוסח המדויק הוא אחר — «וכפי הנראה ט״ס הוא בכאן וצ״ל ומיהו לא יאחר להתפלל בלילה וכו׳» (ביאור הלכה או״ח סימן רל״ה) ; ואף העיר מדעת הגר״א במעשה רב — «ובמעשה רב אות ס״ה כתב דמוטב להתפלל ערבית בזמנה ביחיד אם א״א לו לאסוף עשרה בזמן ק״ש» (ביאור הלכה או״ח סימן רל״ה) ; וערוך השלחן העיד שבימינו אין המנהג ההוא קיים — «ומיהו בימינו לא שמענו מנהג זה, ורק בשבת אנו מקדימין מעט קודם השקיעה, ובזה וודאי דחלילה לחזור ולהתפלל» (ערוך השלחן או״ח סימן רל״ה).
4. אסור להתחיל לאכול — ומה מפסיקין (שו״ע או״ח רל״ה:ב)
לשון השלחן ערוך
סעיף ב׳:
«אסור להתחיל לאכול חצי שעה סמוך לזמן קריאת שמע של ערבית» (שו״ע או״ח רל״ה:ב) ;
«ואם התחיל לאכול אחר שהגיע זמנה מפסיק וקורא קריאת שמע בלא ברכותיה וגומר סעודתו ואחר כך קורא אותה בברכותיה ומתפלל» (שו״ע או״ח רל״ה:ב) ובהגהת הרמ״א:
«אבל אין צריך להפסיק לתפלה הואיל והתחיל לאכול אבל אם לא התחיל לאכול אע״פ שנוטל ידיו צריך להפסיק» (שו״ע או״ח רל״ה:ב) ;
«ואם אין שהות להתפלל מפסיק אף לתפלה» (שו״ע או״ח רל״ה:ב)
שורש הדין: ברייתא היא בברכות —
«חֲכָמִים עָשׂוּ סְיָיג לְדִבְרֵיהֶם, כְּדֵי שֶׁלֹּא יְהֵא אָדָם בָּא מִן הַשָּׂדֶה בָּעֶרֶב, וְאוֹמֵר: ״אֵלֵךְ לְבֵיתִי וְאוֹכַל קִימְעָא וְאֶשְׁתֶּה קִימְעָא, וְאִישַׁן קִימְעָא, וְאַחַר כָּךְ אֶקְרָא קְרִיאַת שְׁמַע וְאֶתְפַּלֵּל״, וְחוֹטַפְתּוֹ שֵׁינָה וְנִמְצָא יָשֵׁן כָּל הַלַּיְלָה» (ברכות ד׳ ע״ב) ; ושם גם הסדר הנכון —
«אֲבָל אָדָם בָּא מִן הַשָּׂדֶה בָּעֶרֶב, נִכְנָס לְבֵית הַכְּנֶסֶת, אִם רָגִיל לִקְרוֹת — קוֹרֵא. וְאִם רָגִיל לִשְׁנוֹת — שׁוֹנֶה, וְקוֹרֵא קְרִיאַת שְׁמַע וּמִתְפַּלֵּל, וְאוֹכֵל פִּתּוֹ וּמְבָרֵךְ» (ברכות ד׳ ע״ב). והרמב״ם העתיקה להלכה —
«לֹא יָבוֹא אָדָם מִמְּלַאכְתּוֹ וְיֹאמַר אֹכַל מְעַט וְאִישַׁן קִמְעָא וְאַחַר כָּךְ אֶתְפַּלֵּל, שֶׁמָּא תֶּאֱנֹס אוֹתוֹ שֵׁנָה וְנִמְצָא יָשֵׁן כָּל הַלַּיְלָה» (רמב״ם הלכות תפילה פרק ו הלכה ז) ; והטור הסיק ממנה את האיסור למעשה —
«אלמא כשהגיע זמן ק״ש אסור לקבוע סעודתו עד שיתפלל» (טור או״ח סימן רל״ה).
קושיא — מנין למרן שיעור חצי שעה? הטור לא כתב אלא משהגיע זמנה, וכן משמע מן התוספות ומן הרמב״ם ; ועל כן תמה הט״ז —
«אלא ודאי דכאן שזמנה ארוך אין איסור בסמוך אלא דסמוך שיעור קטן לפני הזמן» (ט״ז או״ח סימן רל״ה) ; ומסקנתו —
«אין להחמיר בחצי שעה כנלע״ד» (ט״ז או״ח סימן רל״ה).
תירוץ: ערוך השלחן גילה את מקור השיעור: השוואה לסימן רל״ב · 232 —
«ורבותינו בעלי השולחן ערוך שכתבו חצי שעה דימו זה לסמוך למנחה שבסימן רל״ב שהוא חצי שעה קודם» (ערוך השלחן או״ח סימן רל״ה) ; ולהלכה לא קיבלו האחרונים את קולת הט״ז —
«דעת הט״ז להקל בזה ולא בעי אלא שיעור מועט והאחרונים מסכימים לפסק השו״ע דכל דליכא אלא חצי שעה אסור להתחיל לאכול» (משנה ברורה, מ״ב רל״ה:יח). תמצית: השיעור אינו נלמד מסוגיית ערבית אלא מגזירת סמוך למנחה, ומרן השווה את שתיהן.
מה מפסיקין ומה אין מפסיקין: שנינו במשנת פרק קמא דשבת —
«מַפְסִיקִין לִקְרוֹת קְרִיאַת שְׁמַע וְאֵין מַפְסִיקִין לִתְפִלָּה» (שבת ט׳ ע״ב). ומכאן פסק מרן שמפסיק לקריאת שמע לבדה —
«מיד כיון דק״ש דאורייתא הוא והוא התחיל באיסור ואם התחיל בהיתר דהיינו לפני חצי שעה שסמוכה לצה״כ אפילו לק״ש אינו מפסיק כל שיש לו שהות לקרוא אחר גמר סעודתו» (משנה ברורה, מ״ב רל״ה:כא) ; ובלא ברכותיה —
«משום דברכות אינם אלא מדרבנן לא הטריחוהו להפסיק בשבילם» (משנה ברורה, מ״ב רל״ה:כב) ; וכן ביארה המשנה ברורה את כפל לשון הרמ״א —
«כמ״ש המחבר שאינו מפסיק אלא לקרות ק״ש בלחוד בלא ברכות ובלא שמ״ע ומשום שהם רק מדרבנן» (משנה ברורה, מ״ב רל״ה:כג). וטעם החילוק בין מנחה לערבית —
«ולא דמי להתחיל סמוך למנחה דאינו מפסיק בדיעבד אם כבר נטל ידיו כדמבואר לעיל בסי׳ רל״ב דבמנחה כיון דזמנה מועט מירתת ולא אתי למפשע משא״כ בערבית דזמנה בדיעבד כל הלילה גזרינן דלמא אתי למפשע ויסמוך על אריכותה של לילה» (משנה ברורה, מ״ב רל״ה:כד) ; וכן כתב המגן אברהם —
«דבמנחה כיון דזמנה קביעה מירתת ולא אתי למיפשע לכן א״צ להפסיק משא״כ בערבית דכוליה ליליא זמני׳ הוא גזרי׳ דלמא אתי למיפשע» (מגן אברהם או״ח סימן רל״ה) ; וערוך השלחן הוסיף עליו את העיקר —
«ועיקר הטעם הוא משום דקריאת שמע דאורייתא, מה שאין כן תפלה דרבנן» (ערוך השלחן או״ח סימן רל״ה).
נפקא מינות למעשה: נטל ידיו ולא התחיל — הרמ״א הביא מן הר״ן שמפסיק, והמשנה ברורה החמירה אף שיש שהות —
«היינו אף שיש עוד שהות הרבה להתפלל מחמרינן ליה שיפסיק» (משנה ברורה, מ״ב רל״ה:כד) ; אלא שאם כבר בירך על נטילת ידים —
«ודוקא כשלא בירך עדיין ענט״י אבל אם כבר בירך ענט״י נכון שלא יפסיק אלא יברך המוציא ויאכל כזית ויפסיק סעודתו» (משנה ברורה, מ״ב רל״ה:כד) ; וכן דעת ערוך השלחן —
«אבל אם בירך, בהכרח לו לאכול כדי שלא תהא הפסק בין נטילה להמוציא» (ערוך השלחן או״ח סימן רל״ה). אין שהות כלל —
«ר״ל בין שהוא עומד סמוך לעלות השחר או אפילו עומד בתחלת הלילה רק שסעודה זו תמשך עד עלות השחר» (משנה ברורה, מ״ב רל״ה:כה) ; ומכאן אזהרת המגן אברהם —
«וצריך ליזהר בימות הקיץ שלא לאכול בסעודה גדולה שיודע שתמשך» (מגן אברהם או״ח סימן רל״ה). ושאר מלאכות — לדעת המגן אברהם אף הן בכלל —
«ואסור לעשות כל המלאכות הנזכרות בסי׳ רל״ב» (מגן אברהם או״ח סימן רל״ה) ; וכן פסקה המשנה ברורה —
«אבל משהגיע זמן ק״ש אסור אף ללמוד כשהוא מתפלל בביתו ביחיד ואם אמר לחבירו שאינו לומד שיזכרנו שיתפלל מותר» (משנה ברורה, מ״ב רל״ה:יז) ; והביאור הלכה השווה להן את דין ההתחלה —
«וה״ה כשהתחיל במלאכות שכתבנו מקודם ג״כ דינא הכי» (ביאור הלכה או״ח סימן רל״ה) ; אבל ערוך השלחן חלק ותלה את האיסור באכילה בלבד —
«אבל מלשון הרמב״ם והטור והשולחן ערוך מבואר דרק אכילה אסרו משום דממשיך השינה» (ערוך השלחן או״ח סימן רל״ה).
5. סוף הזמן — עד חצות או עד עמוד השחר (שו״ע או״ח רל״ה:ג)
לשון השלחן ערוך
סעיף ג׳:
«לכתחלה צריך לקרות ק״ש מיד בצאת הככבים וזמנה עד חצי הלילה» (שו״ע או״ח רל״ה:ג) ;
«ואם עבר ואיחר וקרא עד שלא עלה עמוד השחר יצא י״ח» (שו״ע או״ח רל״ה:ג)
שורש הדין: לשון הרמב״ם היא לשון מרן כמעט מלה במלה —
«מִצְוָתָהּ מִשְּׁעַת יְצִיאַת הַכּוֹכָבִים עַד חֲצִי הַלַּיְלָה. וְאִם עָבַר וְאִחֵר וְקָרָא עַד שֶׁלֹּא עָלָה עַמּוּד הַשַּׁחַר יָצָא יְדֵי חוֹבָתוֹ שֶׁלֹּא אָמְרוּ עַד חֲצוֹת אֶלָּא כְּדֵי לְהַרְחִיק אָדָם מִן הַפְּשִׁיעָה» (רמב״ם הלכות קריאת שמע פרק א הלכה ט) ; ובגמרא נפסקה ההלכה —
«אָמַר רַב יְהוּדָה, אָמַר שְׁמוּאֵל: הֲלָכָה כְּרַבָּן גַּמְלִיאֵל» (ברכות ח׳ ע״ב).
מחלוקת הראשונים בסוף הזמן: לדעת הרמב״ם והסמ״ג יש סייג של חכמים עד חצות, ולדעת הרשב״א והרא״ש והטור אין סייג כלל לענין קריאת שמע, אלא ההלכה כרבן גמליאל אף לכתחילה —
«ואפילו לכתחלה יכול להמתין לקרות עד שיעלה ע״ה» (טור או״ח סימן רל״ה). וכן סיכם הביאור הלכה —
«המחבר סתם כדעת הרמב״ם והסמ״ג ודלא כדעת הרשב״א והרא״ש» (ביאור הלכה או״ח סימן רל״ה) ; וערוך השלחן תמה על הכרעת מרן —
«אבל במה שכתב לכתחילה צריך לקרות קריאת שמע מיד בצאת הכוכבים, מנא לן לפסוק נגד הרשב״א» (ערוך השלחן או״ח סימן רל״ה) ; ומכל מקום הכריע הביאור הלכה —
«מ״מ רובא דרבוותא קיימי בשיטת השו״ע» (ביאור הלכה או״ח סימן רל״ה).
נפקא מינות: לכתחילה מיד —
«דזריזין מקדימין למצות» (משנה ברורה, מ״ב רל״ה:כו). מהות החצות —
«דרבנן גדרו שאסור להתאחר בקריאת שמע ביותר מחצות שלא לבוא לידי מכשול ואם מתאחר מקרי עובר על דברי חכמים» (משנה ברורה, מ״ב רל״ה:כז) ; ומן התורה —
«דמן התורה לכו״ע זמנה כל הלילה דובשכבך כ״ז שבני אדם שוכבין משמע» (משנה ברורה, מ״ב רל״ה:כח). ובמקום הדחק —
«ובמקום הדחק כגון שהוא מלמד תורה לאחרים וכה״ג אפשר דיכול לסמוך על שיטת הרא״ש לאחר עד אחרי חצות» (ביאור הלכה או״ח סימן רל״ה). תמצית: מי שהגיע לחצות ולא קרא, לא הפסיד את המצוה אלא עבר על דברי חכמים ; ומי שיודע מראש שיתאחר — יש לו על מה לסמוך בשעת הדחק.
6. אחר שעלה עמוד השחר — האנוס וברכת השכיבנו (שו״ע או״ח רל״ה:ד)
לשון השלחן ערוך
סעיף ד׳:
«הקורא קריאת שמע של ערבית אחר שעלה עמוד השחר קודם הנץ» (שו״ע או״ח רל״ה:ד) —
«לא יצא ידי חובתו אלא א״כ היה אנוס כגון שכור או חולה וכיוצא בהן» (שו״ע או״ח רל״ה:ד) ;
«ואנוס שקרא אז לא יאמר השכיבנו דכיון שעלה עמוד השחר אינו זמן שכיבה» (שו״ע או״ח רל״ה:ד) ובהגהת הרמ״א:
«אבל שאר הברכות דהיינו שנים שלפני קריאת שמע וברכת אמת ואמונה עד השכיבנו אומר» (שו״ע או״ח רל״ה:ד)
שורש הדין: לשון הרמב״ם —
«הַקּוֹרֵא קְרִיאַת שְׁמַע שֶׁל עַרְבִית אַחַר שֶׁיַּעֲלֶה עַמּוּד הַשַּׁחַר קֹדֶם הָנֵץ הַחַמָּה לֹא יָצָא יְדֵי חוֹבָתוֹ אֶלָּא אִם כֵּן הָיָה אָנוּס כְּגוֹן שִׁכּוֹר אוֹ חוֹלֶה וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן» (רמב״ם הלכות קריאת שמע פרק א הלכה י) ;
«וְאָנוּס שֶׁקָּרָא בְּעֵת זֶה אֵינוֹ אוֹמֵר הַשְׁכִּיבֵנוּ» (רמב״ם הלכות קריאת שמע פרק א הלכה י). ובגמרא: ברייתא היא משום רבי עקיבא —
«פְּעָמִים שֶׁאָדָם קוֹרֵא קְרִיאַת שְׁמַע שְׁתֵּי פְּעָמִים בַּיּוֹם, אַחַת קוֹדֶם הָנֵץ הַחַמָּה, וְאַחַת לְאַחַר הַנֵּץ הַחַמָּה, וְיוֹצֵא בָּהֶן יְדֵי חוֹבָתוֹ, אַחַת שֶׁל יוֹם וְאַחַת שֶׁל לַיְלָה» (ברכות ח׳ ע״ב) ; וטעמה —
«לְעוֹלָם יְמָמָא הוּא, וְהַאי דְּקָרוּ לֵיהּ ״לֵילְיָא״ — דְּאִיכָּא אִינָשֵׁי דְּגָנוּ בְּהַהִיא שַׁעְתָּא» (ברכות ט׳ ע״א) ; ותנאה —
«אָמַר רַבִּי זֵירָא: וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יֹאמַר ״הַשְׁכִּיבֵנוּ״» (ברכות ט׳ ע״א).
קושיא — אם מן התורה זמנה כל הלילה, ואף לאחר עלות השחר עדיין קרוי זמן שכיבה לכמה בני אדם, מפני מה לא יצא הפושע ידי חובתו? והרי אין כאן אלא איחור.
תירוץ: אין זה דין בזמן אלא קנס בגברא —
«היכא דלא איתנס בטלו חכמים ממנו מצות ק״ש על שאיחר כ״כ ואינו יוצא ידי חובתה שוב בקריאתה» (משנה ברורה, מ״ב רל״ה:ל) ; ולפיכך דקדק הביאור הלכה בשני לשונות הסעיף —
«דבלא אונס אפילו קראה תיכף משעלה עה״ש ג״כ אינו יוצא ובאונס אפילו קראה אח״כ כל שלא הנץ החמה יוצא» (ביאור הלכה או״ח סימן רל״ה). תמצית: הזמן שלאחר עלות השחר קיים, אלא שחכמים נטלוהו ממי שאיחר בפשיעה ונתנוהו לאנוס.
מיהו האנוס: מקור הדבר במעשה —
«דְּהָהוּא זוּגָא דְּרַבָּנַן דְּאִשְׁתַּכּוּר בְּהִלּוּלָא דִּבְרֵיהּ דְּרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי» (ברכות ט׳ ע״א) ; והשיב להם ריב״ל —
«כְּדַאי הוּא רַבִּי שִׁמְעוֹן לִסְמוֹךְ עָלָיו בִּשְׁעַת הַדְּחָק» (ברכות ט׳ ע״א). וחקר הט״ז מאימתי נחשב השיכור אנוס —
«נ״ל באם נשתכר אדם אחר התחלת הזמן קריאת שמע לא מקרי אונס ואין לו שיעור לקרות רק עד שיעלה ע״ה ותו לא» (ט״ז או״ח סימן רל״ה) ; והמשנה ברורה הקילה בנשתכר לאחר שהגיע הזמן —
«ואפילו נשתכר לאחר שהגיע זמן ק״ש דהיינו מצאת הכוכבים ואילך נמי אינו בכלל מזיד» (משנה ברורה, מ״ב רל״ה:לא) — והחמירה בנשתכר סמוך לעלות השחר —
«אבל בנשתכר זמן מועט קודם עלות השחר שאי אפשר בשעה קטנה כזו להפיג שכרותו לא הוי אונס ולא יצא ידי חובתו» (משנה ברורה, מ״ב רל״ה:לא) ; וכן העתיק ערוך השלחן וציין שיש מגמגם בזה —
«ודווקא שהתחיל לשתות קודם שהגיע זמן קריאת שמע, אבל אם התחיל אחר כך, הרי הוא פושע ואינו יכול לקרות» (ערוך השלחן או״ח סימן רל״ה).
נפקא מינות בברכות: ברכת השכיבנו אינה נאמרת —
«ומיהו אם קורא אותה אחר שיעלה ע״ה לא יאמר השכיבנו שאין עתה זמן שכיבה» (טור או״ח סימן רל״ה) ; ואף בדילוג התיבה —
«מתבאר בפוסקים דאפילו אם ירצה לדלג תיבת השכיבנו ולהתחיל מן ותקננו בעצה וכו׳ נמי אינו נכון» (משנה ברורה, מ״ב רל״ה:לב) ; והטעם —
«ר״ל אינו זמן שבני אדם הולכים לשכב שיהיה שייך לומר על זה השכיבנו» (משנה ברורה, מ״ב רל״ה:לג). אבל שאר הברכות נאמרות —
«אבל שאר הברכות דהיינו שנים שלפני קריאת שמע וברכת אמת ואמונה עד השכיבנו אומר» (שו״ע או״ח רל״ה:ד). ובתפלת שמונה עשרה נחלקו: המשנה ברורה כתבה שלא יתפלל —
«וגם שמ״ע לא יתפלל דתפלת ערבית נתקנה רק בשביל לילה ומכיון שעלה עה״ש יום הוא לכל דבר» (משנה ברורה, מ״ב רל״ה:לד) ; וערוך השלחן כתב להיפך —
«וכל שכן שמתפלל שמונה עשרה» (ערוך השלחן או״ח סימן רל״ה). תמצית: מחלוקת למעשה בין המשנה ברורה לערוך השלחן, ותלויה היא בשאלה אם עלות השחר עשה את השעה יום לכל דבר או רק לענין ברכת שכיבה. (וכל מעשה למעשה — לרב מוסמך.)
7. נפקא מינות והנהגות למעשה
| הענין | ההנהגה | המקור |
|---|---|---|
| תחילת הזמן | יציאת שלשה כוכבים קטנים | שו״ע או״ח רל״ה:א · מ״ב רל״ה:א |
| שיעור הכוכבים מעיקר הדין | בינונים, ומפני שאין אנו בקיאין — קטנים | מגן אברהם סימן רל״ה · ט״ז סימן רל״ה |
| כוכבים מפוזרים | מועילים, ואינם צריכים להיות במקום אחד | מ״ב רל״ה:ב |
| יום מעונן | ממתין עד שיצא הספק מלבו, שספק דאורייתא לחומרא | שו״ע או״ח רל״ה:א · מ״ב רל״ה:ג |
| שיעור בשעון | ארבעה מילין משקיעת החמה, שהם שבעים ושתים דקות | מ״ב רל״ה:ד |
| קרא קודם הזמן | חוזר וקורא — ובלא ברכות | שו״ע או״ח רל״ה:א · מ״ב רל״ה:ז |
| הציבור מקדים מבעוד יום | קורא ומתפלל עמהם, וחוזר וקורא בזמנה בלא ברכות | שו״ע או״ח רל״ה:א · מ״ב רל״ה:ט |
| כמה יקרא בשנייה | שתי פרשיות למגן אברהם, ושלש לירא שמים | מ״ב רל״ה:יא · שאגת אריה |
| קריאת שמע שעל המטה | אין סומכין עליה, שאינו מכוין בה לצאת | מ״ב רל״ה:יב |
| לחזור ולהתפלל בלילה | אינו חוזר, אלא אם כן רגיל בשאר פרישות וחסידות | הגהת הרמ״א · מ״ב רל״ה:טו |
| הקדים קודם פלג המנחה | לא יצא לא בקריאת שמע ולא בתפלה | מ״ב רל״ה:יד |
| חצי שעה קודם הזמן | אין מתחילין לאכול | שו״ע או״ח רל״ה:ב · מ״ב רל״ה:יח |
| טעימה בעלמא | מותרת — פירות, ואף פת כביצה | מ״ב רל״ה:טז · מגן אברהם סימן רל״ה |
| שינה | אסורה, ואף שינה קלה | מ״ב רל״ה:יז |
| לימוד תורה | מותר סמוך לזמן ; ומשהגיע הזמן — למתפלל ביחידות אסור | מ״ב רל״ה:יז |
| התחיל באיסור | מפסיק וקורא קריאת שמע בלא ברכותיה | שו״ע או״ח רל״ה:ב · מ״ב רל״ה:כא |
| התחיל בהיתר ויש שהות | אינו מפסיק אף לקריאת שמע | מ״ב רל״ה:כא |
| נטל ידיו ולא התחיל | מפסיק ; ואם כבר בירך — יברך המוציא, יאכל כזית, ויפסיק | הגהת הרמ״א · מ״ב רל״ה:כד |
| אין שהות להתפלל | מפסיק אף לתפלה, ואף שהתחיל בהיתר | הגהת הרמ״א · מ״ב רל״ה:כה |
| שאר מלאכות שבסימן רל״ב | למגן אברהם ולמשנה ברורה אסורות ; ולערוך השלחן מותרות | מגן אברהם סימן רל״ה · ערוך השלחן או״ח סימן רל״ה |
| סוף הזמן לכתחילה | חצות, וסייג של חכמים הוא | שו״ע או״ח רל״ה:ג · מ״ב רל״ה:כז |
| סוף הזמן בדיעבד | עד שיעלה עמוד השחר | שו״ע או״ח רל״ה:ג · מ״ב רל״ה:כח |
| קרא לאחר עלות השחר בפשיעה | לא יצא ידי חובתו | שו״ע או״ח רל״ה:ד · מ״ב רל״ה:ל |
| קרא לאחר עלות השחר באונס | יוצא, עד הנץ החמה | שו״ע או״ח רל״ה:ד · מ״ב רל״ה:כט |
| ברכת השכיבנו לאנוס | אינו אומרה, ואף לא בדילוג התיבה | שו״ע או״ח רל״ה:ד · מ״ב רל״ה:לב |
| שאר הברכות לאנוס | אומר שתים שלפניה ואמת ואמונה עד השכיבנו | הגהת הרמ״א · מ״ב רל״ה:לד |
| תפלת ערבית לאנוס | למשנה ברורה אינו מתפלל ; ולערוך השלחן מתפלל | מ״ב רל״ה:לד · ערוך השלחן או״ח סימן רל״ה |
טבלה — מקורות הסוגיא
טבלה — סוגיות ומקורות
| הענין | הדין | המקור |
|---|---|---|
| משנת ריש ברכות | מאימתי קורין את שמע בערבין | ברכות ב׳ ע״א · משנה ברכות פרק א׳ |
| ביאור הגמרא | אכילת תרומה היא משעת צאת הכוכבים | ברכות ב׳ ע״א |
| מחלוקת התנאים בסוף הזמן | אשמורה ראשונה · חצות · עמוד השחר | ברכות ב׳ ע״א |
| טעם הסייג | כדי להרחיק אדם מן העבירה | ברכות ב׳ ע״א · ברכות ד׳ ע״ב |
| הלכה כרבן גמליאל | אמר רב יהודה אמר שמואל | ברכות ח׳ ע״ב |
| ברייתא דהשב מן השדה | אוכל קימעא ואישן קימעא — סייג | ברכות ד׳ ע״ב |
| מפסיקין ואין מפסיקין | לקריאת שמע — כן ; לתפלה — לא | שבת ט׳ ע״ב · משנה שבת פרק א׳ |
| שיטת רבי שמעון משום רבי עקיבא | שתי קריאות ביום, אחת של יום ואחת של לילה | ברכות ח׳ ע״ב · ברכות ט׳ ע״א |
| מעשה דההוא זוגא דרבנן | שיכור נחשב אנוס בשעת הדחק | ברכות ט׳ ע״א |
| ובלבד שלא יאמר השכיבנו | אמר רבי זירא | ברכות ט׳ ע״א |
| לשון הרמב״ם | מצותה מצאת הכוכבים עד חצי הלילה | רמב״ם הלכות קריאת שמע פרק א הלכה ט |
| הקורא אחר עלות השחר | לא יצא אלא אם כן היה אנוס | רמב״ם הלכות קריאת שמע פרק א הלכה י |
| איסור האכילה | לא יבוא אדם ממלאכתו ויאמר אוכל מעט | רמב״ם הלכות תפילה פרק ו הלכה ז |
| שיטת רבינו תם | מפלג המנחה ואילך לילה אף לקריאת שמע | טור או״ח סימן רל״ה · תוספות ריש ברכות |
| השגת הרא״ש | קריאת שמע תלויה בזמן שכיבה | טור או״ח סימן רל״ה |
| תשובת רב האי גאון | יתפלל עמהם וימתין לקרות בזמנה | טור או״ח סימן רל״ה · בית יוסף או״ח סימן רל״ה |
| שיעור חצי שעה | נלמד מסמוך למנחה | ערוך השלחן או״ח סימן רל״ה · ט״ז סימן רל״ה |
| הכרעת מרן בסוף הזמן | כרמב״ם וכסמ״ג | ביאור הלכה או״ח סימן רל״ה |
גמרא: ריש ברכות (ב׳ ע״א) · ברכות ד׳ ע״ב · ברכות ח׳ ע״ב · ברכות ט׳ ע״א · שבת ט׳ ע״ב · משנה ברכות פרק א׳
ראשונים ומרן: רמב״ם (הלכות קריאת שמע פרק א ; הלכות תפילה פרק ו) · רש״י · רי״ף · רא״ש · תוספות · רבינו תם · אבי העזרי · רבינו יונה ותלמידיו · רשב״א · רב האי גאון · רב פלטוי גאון · רב עמרם גאון · סמ״ג · רי״ץ גיאות · תרומת הדשן · מרדכי · הגהות מיימוניות · ר״ן · ראב״ד · טור · בית יוסף · שלחן ערוך · הגהת הרמ״א
פוסקים ונושאי כלים: לבוש · ב״ח · מגן אברהם · ט״ז · באר היטב · אליה רבה · מאמר מרדכי · נהר שלום · פרי מגדים · שאגת אריה · הגר״א ומעשה רב · חיי אדם · דרך החיים · שערי תשובה · משנה ברורה · ביאור הלכה · ערוך השלחן
~ ~ ~ ~ ~
דעת · רב יוסף חיים סממה
פלפול ועיון באורח חיים · סימן רל״ה · זמן ק״ש של ערבית · ⚡ רמה 2 — למדן
דעת · רב יוסף חיים סממה
פלפול ועיון באורח חיים · סימן רל״ה · זמן ק״ש של ערבית · ⚡ רמה 2 — למדן
⚠️ תוכן זה נועד ללימוד בלבד. לכל שאלה למעשה (לְמַעֲשֶׂה), יש לפנות לרב מוסמך.
DAAT דעת — © 5786 / 2026 · חזרה לדף הבית · סימן רל״ה · ♥ Soutenir