✦ ❖ ✦
דעת · רמה 2 — למדן

שולחן ערוך · אורח חיים

The blessings of the evening Shema — עיונים מעמיקים
סימן רל״ו · ד׳ סעיפים
שתים לפניה ושתים לאחריה · סמיכת גאולה לתפלה · י״ח פסוקים · תפלה בציבור · אמן אחר ברכת עצמו
עיון, פלפול, שיטות הראשונים והאחרונים
⚡ ללומדים ותלמידי חכמים ⚡
✦ ❖ ✦

פלפול מעמיק

סוגיות, מקורות, חקירת היסוד, מחלוקות ראשונים ואחרונים,
נפקא מינות הלכתא ועיון בשיטות

הנושא:
שולחן ערוך אורח חיים סימן רל״ו — ד׳ סעיפים
עם נושאי כלים: בית יוסף, טור, רמב״ם (הלכות קריאת שמע פרק א · הלכות תפלה פרק ז · הלכות ברכות פרק א), מגן אברהם, ט״ז, באר היטב, משנה ברורה, ערוך השלחן

הבסיס התלמודי:
ריש ברכות (ברכות ד׳ ע״ב) · ברכות י״א ע״א · משנה ברכות פרק א׳

עריכה ועיון:
רב יוסף חיים סממה · דעת

📑 Table of contents

  1. הקדמת הסוגיא — מחלוקת רבי יוחנן וריב״ל (ברכות ד׳ ע״ב), וחקירת גאולה אריכתא
  2. שתים לפניה ושתים לאחריה — (שו״ע או״ח רל״ו:א)
  3. סמיכת גאולה לתפלה — (שו״ע או״ח רל״ו:ב)
  4. י״ח פסוקים ויראו עינינו — (שו״ע או״ח רל״ו:ב)
  5. תפלה בציבור מול סמיכת גאולה — (שו״ע או״ח רל״ו:ג)
  6. אמן אחר ברכת עצמו — (שו״ע או״ח רל״ו:ד)
  7. נפקא מינות והנהגות למעשה — טבלה
  8. טבלה — מקורות הסוגיא — גמרא, ראשונים ואחרונים

📜 The text of the Shulchan Aruch — the seifim

דִּין בִּרְכוֹת ק״ש שֶׁל עַרְבִית. וּבוֹ ד׳ סְעִיפִים:

א׳: מנין הברכות — בערב מברך שתים לפני קריאת שמע ושתים לאחריה. ב׳: סמיכת גאולה לתפלה — אין לספר בין גאולה דערבית לתפלה, ואף בין יראו עינינו לתפלה ; ומה שמכריז שליח ציבור ראש חודש, וכן אמירת ברכו למי שלא שמע — אינם הפסק ; ובהגהה, מנהג המדקדקים לעמוד בי״ח הפסוקים. ג׳: תפלה בציבור — מצא ציבור שקראו קריאת שמע ועומדים להתפלל, יתפלל עמהם ואחר כך יקרא קריאת שמע עם ברכותיה. ד׳: עניית אמן — אחר שומר עמו ישראל עונה אמן אחר ברכת עצמו, ולא אחר ברכת המלך בכבודו.

Concise summary:

ד׳ seifim: one demand governs them all — the blessing of redemption must touch the Amidah, in the evening as in the morning. Seif 1 counts the blessings: « בערב מברך שתים לפני ק״ש ושתים לאחריה » (שו״ע או״ח רל״ו:א). Seif 2 draws the prohibition: « אין לספר בין גאולה דערבית לתפלה » (שו״ע או״ח רל״ו:ב); and extends it to the added verses: « ואף הנוהגין לומר י״ח פסוקים ויראו עינינו אין להפסיק בין יראו עינינו לתפלה » (שו״ע או״ח רל״ו:ב) — then at once names what is not a break: « ומיהו מה שמכריז ש״צ ר״ח בין קדיש לתפלת ערבית לא הוי הפסק כיון שהוא צורך תפלה » (שו״ע או״ח רל״ו:ב). Seif 3 places the congregation above the join: « מצא צבור שקראו קריאת שמע ורוצים לעמוד בתפלה יתפלל עמהם ואח״כ יקרא ק״ש עם ברכותיה » (שו״ע או״ח רל״ו:ג). And seif 4 closes on the amen: « אחר שומר עמו ישראל אומר אמן אחר ברכת עצמו ולא יענה אמן אחר ברכת המלך בכבודו » (שו״ע או״ח רל״ו:ד).

1. הקדמת הסוגיא — מחלוקת רבי יוחנן וריב״ל בריש ברכות

פתח דבר — פתיחת ההלכה

פותח מרן במניין הברכות — לשון מרן : « בערב מברך שתים לפני ק״ש ושתים לאחריה » (שו״ע או״ח רל״ו:א). ובו ד׳ סעיפים, וכולם סובבים על ציר אחד: חכמים רצו שתהא ברכת הגאולה נוגעת בתפלת ערבית, והם עצמם קבעו ביניהן ברכות ופסוקים וקדיש. מכאן שלוש תולדות — במה אין מספרין (סעיף ב׳), על מה מוותרין מפני הציבור (סעיף ג׳), ואחר איזו ברכה עונין אמן אחר עצמו (סעיף ד׳).
תורת הסוגיא בגמרא: יסוד הסימן בריש ברכות — « אָמַר מָר, קוֹרֵא קְרִיאַת שְׁמַע וּמִתְפַּלֵּל. מְסַיַּיע לֵיהּ לְרַבִּי יוֹחָנָן. » (ברכות ד׳ ע״ב) ; וזה לשון המימרא — « דְּאָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: אֵיזֶהוּ בֶּן הָעוֹלָם הַבָּא — זֶה הַסּוֹמֵךְ גְּאוּלָּה לִתְפִלָּה שֶׁל עַרְבִית. » (ברכות ד׳ ע״ב) ; ולעומתו — « רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי אוֹמֵר: תְּפִלּוֹת בָּאֶמְצַע תִּקְּנוּם. » (ברכות ד׳ ע״ב) ; ושאלה הגמרא — « בְּמַאי קָא מִפַּלְּגִי? » (ברכות ד׳ ע״ב) ; ונתנה שני צדדים. מצד הסברא — « דְּרַבִּי יוֹחָנָן סָבַר גְּאוּלָּה מֵאוּרְתָּא נָמֵי הָוֵי, אֶלָּא גְּאוּלָּה מְעַלַּיְיתָא לָא הָוְיָא אֶלָּא עַד צַפְרָא. » (ברכות ד׳ ע״ב) ; ומאידך — « וְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי סָבַר כֵּיוָן דְּלָא הָוְיָא אֶלָּא מִצַּפְרָא — לָא הָוְיָא גְּאוּלָּה מְעַלַּיְיתָא. » (ברכות ד׳ ע״ב) ; ומצד הכתוב — « וְאִיבָּעֵית אֵימָא קְרָא, וּשְׁנֵיהֶם מִקְרָא אֶחָד דָּרְשׁוּ, דִּכְתִיב ״בְּשָׁכְבְּךָ וּבְקוּמֶךָ״. » (ברכות ד׳ ע״ב) ; ודרשו בו רבי יוחנן — « רַבִּי יוֹחָנָן סָבַר: מַקִּישׁ שְׁכִיבָה לְקִימָה, מָה קִימָה — קְרִיאַת שְׁמַע וְאַחַר כָּךְ תְּפִלָּה, אַף שְׁכִיבָה נָמֵי — קְרִיאַת שְׁמַע וְאַחַר כָּךְ תְּפִלָּה. » (ברכות ד׳ ע״ב) ; וריב״ל — « רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי סָבַר: מַקִּישׁ שְׁכִיבָה לְקִימָה: מָה קִימָה — קְרִיאַת שְׁמַע סָמוּךְ לְמִטָּתוֹ, אַף שְׁכִיבָה נָמֵי — קְרִיאַת שְׁמַע סָמוּךְ לְמִטָּתוֹ. » (ברכות ד׳ ע״ב). ואחר כך הקשתה מן המשנה עצמה — « מֵתִיב מָר בְּרֵיהּ דְּרָבִינָא, בָּעֶרֶב מְבָרֵךְ שְׁתַּיִם לְפָנֶיהָ וּשְׁתַּיִם לְאַחֲרֶיהָ. וְאִי אָמְרַתְּ בָּעֵי לִסְמוֹךְ, הָא לָא קָא סָמֵךְ גְּאוּלָּה לִתְפִלָּה, דְּהָא בָּעֵי לְמֵימַר ״הַשְׁכִּיבֵנוּ״! » (ברכות ד׳ ע״ב) ; ותירצה — « אָמְרִי: כֵּיוָן דְּתַקִּינוּ רַבָּנַן ״הַשְׁכִּיבֵנוּ״ — כִּגְאוּלָּה אֲרִיכְתָּא דָּמְיָא. » (ברכות ד׳ ע״ב) ; והוסיפה ראיה משחרית — « אֶלָּא הָתָם כֵּיוָן דְּתַקִּינוּ רַבָּנַן לְמֵימַר ״ה׳ שְׂפָתַי תִּפְתָּח״ — כִּתְפִלָּה אֲרִיכְתָּא דָּמְיָא. הָכָא נָמֵי, כֵּיוָן דְּתַקִּינוּ רַבָּנַן לְמֵימַר ״הַשְׁכִּיבֵנוּ״ — כִּגְאוּלָּה אֲרִיכְתָּא דָּמְיָא. » (ברכות ד׳ ע״ב). תמצית: מחלוקת אחת, שני טעמים לה, וקושיא אחת שתירוצה נעשה יסוד לכל הסימן — מה שתקנו חכמים במקומו אינו חוצץ.
החקירה היסודית — ״כִּגְאוּלָּה אֲרִיכְתָּא דָּמְיָא״: האם השכיבנו (וכן י״ח הפסוקים) נעשו חלק מברכת הגאולה עצמה, ונמצא שהברכה נמשכת עד התפלה ; או שאין כאן הרחבת ברכה כלל אלא סילוק שם הפסק, שכל שתקנוהו חכמים במקומו אינו נקרא הפסק? ונפקא מינות גדולות יוצאות מכאן. ראשונה — דילוג הפסוקים: לצד (ב), שאין כאן אלא סילוק שם הפסק, המדלגם לא הפסיד בגוף הברכה, ולכך התירו לדלגם כדי להתפלל בציבור — « ונ״ל דאם יש שהות יקרא ק״ש וברכותיה וידלג ברוך ה׳ לעולם וגו׳ וגם יראו עינינו כדי להתפלל עם הציבור דאינה אלא מנהג » (מגן אברהם או״ח סימן רל״ו) ; וכן המשנה ברורה — « ואם הם עוסקים עדיין בברכות ק״ש והוא משער שעד שיגיעו הצבור לשמ״ע יוכל לומר ק״ש וברכותיה עד שומר עמו ישראל לעד יעשה כן וידלג ברוך ה׳ לעולם וכו׳ ויתפלל שמ״ע עם הצבור דאותן הפסוקים אינן אלא מנהג ויש גדולים שסוברים שאין לאומרו ולכן מוטב לדלג כדי לקיים תפלה בצבור עם סמיכת גאולה לתפלה » (משנה ברורה, מ״ב רל״ו:יא). שנייה — אמירתם אחר התפלה: לצד (א) אין להם מקום אלא בתוך הברכה, ולכך — « ואין צריך לאומרם אחר כך, דלא נתקנו אלא אחר ברכות קריאת שמע ולא בפני עצמן » (ערוך השלחן או״ח סימן רל״ו). שלישית — שבת ויום טוב: אם עיקרם כנגד י״ח ברכות, בטלו במקום שאין שם י״ח — « ולכן בשבתות וימים טובים לא נהגו לומר אלו הפסוקים, מפני שאין מתפללים י״ח ברכות, וגם בהם לא היתה היראה כל כך, דשבת עצמו שומר את ישראל » (ערוך השלחן או״ח סימן רל״ו) ; ומכל מקום הקדיש נשאר — « ולכן אפילו הספרדים שאין אומרים פסוקים אלו, מכל מקום קדיש אומרים, מפני שקדיש הוה עיקר הגאולה » (ערוך השלחן או״ח סימן רל״ו). רביעית — דיני בין הפרקים בתוכם: « ויראה לי דבי״ח פסוקים אלו בין פסוק לפסוק הוי כבין הפרקים, רק מן ׳יראו עינינו׳ עד גמר הברכה הוי כאמצע הפרק » (ערוך השלחן או״ח סימן רל״ו). תמצית: ההלכה נקטה בשני הצדדים כאחד — כלפי האיסור לספר נוהגין כצד (א) ומחמירין, וכלפי הדילוג והשמטה נוהגין כצד (ב) ומקילין. (וכל מעשה למעשה — לרב מוסמך.)

2. שתים לפניה ושתים לאחריה (שו״ע או״ח רל״ו:א)

לשון השלחן ערוך

סעיף א׳: « בערב מברך שתים לפני ק״ש ושתים לאחריה » (שו״ע או״ח רל״ו:א)
שורש הדין — המשנה והירושלמי: המשנה בפרק קמא דברכות — « מַתְנִי׳ בַּשַּׁחַר מְבָרֵךְ שְׁתַּיִם לְפָנֶיהָ וְאַחַת לְאַחֲרֶיהָ. וּבָעֶרֶב מְבָרֵךְ שְׁתַּיִם לְפָנֶיהָ וּשְׁתַּיִם לְאַחֲרֶיהָ. אַחַת אֲרוּכָּה וְאַחַת קְצָרָה. » (ברכות י״א ע״א) ; והבית יוסף הביא את חשבון הירושלמי — « ירושלמי ר׳ יוסי בר בון בשם ריב״ל ע״ש שבע ביום הללתיך כלו׳ שבשחר מברך שתים לפניה ואחת לאחריה ובערב שתים לפניה ושתים לאחריה הרי ז׳ » (בית יוסף או״ח סימן רל״ו) ; וכן חילקן הרמב״ם — « הַקּוֹרֵא קְרִיאַת שְׁמַע מְבָרֵךְ לְפָנֶיהָ וּלְאַחֲרֶיהָ. בַּיּוֹם מְבָרֵךְ שְׁתַּיִם לְפָנֶיהָ וְאַחַת לְאַחֲרֶיהָ. וּבַלַּיְלָה מְבָרֵךְ שְׁתַּיִם לְפָנֶיהָ וּשְׁתַּיִם לְאַחֲרֶיהָ. » (רמב״ם הלכות קריאת שמע פרק א הלכה ה). תמצית: שלוש בשחרית וארבע בערבית, ובכולן שבע — והשביעית היא השכיבנו, שאין לה בן זוג בשחרית.
נוסח ספרד ונוסח אשכנז בחתימת ״המעריב ערבים״: הטור מתאר את נוסח ספרד — « הראשונה אשר בדברו מעריב ערבים וכו׳ וחותמת ומבדיל בין יום ובין לילה בא״י המעריב ערבים זו היא נוסח ספרד » (טור או״ח סימן רל״ו) ; והביא את דעת אחיו הר״ר יחיאל — « וכתב אחי ה״ר יחיאל ז״ל ויותר נכון נוסח ספרד כי אין זה מעין חתימה סמוך לחתימה » (טור או״ח סימן רל״ו) ; והמשנה ברורה הכריעה כן — « ומנהג ספרד שלא לומר ה׳ צבאות וכו׳ אל חי וכו׳ אלא מסיימין תיכף אחרי מבדיל בין יום וכו׳ ברוך אתה וכו׳ כי היכי דלהוי מעין חתימה סמוך לחתימה וכן נכון » (משנה ברורה, מ״ב רל״ו:ב) ; ואף המגן אברהם הביא את יישוב הטור למנהגנו — « כתוב בעמק ברכה שיש להפסיק בין ברקיע כרצונו ובין בורא יום ולילה » (מגן אברהם או״ח סימן רל״ו). וכן העירה המשנה ברורה על מקום ההפסק שבברכה — « ויש להפסיק בין ברקיע כרצונו לבין בורא יום ולילה דכרצונו קאי אדלעיל » (משנה ברורה, מ״ב רל״ו:ב). תמצית: הכלל הוא ״מעין חתימה סמוך לחתימה״ ; נוסח ספרד מקיימו במישרין, ונוסח אשכנז מקיימו על דרך הרא״ש שהביא הטור.
חתימת ״גאל ישראל״ ולא ״גואל ישראל״: תמצית: ארבע ברכות ושני כללים — ״סמוכה לחברתה אינה פותחת בברוך״, ו״מעין חתימה סמוך לחתימה״.

3. סמיכת גאולה לתפלה — ומה שאינו הפסק (שו״ע או״ח רל״ו:ב)

לשון השלחן ערוך

סעיף ב׳: « אין לספר בין גאולה דערבית לתפלה » (שו״ע או״ח רל״ו:ב) ; « ואף הנוהגין לומר י״ח פסוקים ויראו עינינו אין להפסיק בין יראו עינינו לתפלה » (שו״ע או״ח רל״ו:ב) ; « ומיהו מה שמכריז ש״צ ר״ח בין קדיש לתפלת ערבית לא הוי הפסק כיון שהוא צורך תפלה » (שו״ע או״ח רל״ו:ב) ; « וכן יכול לומר ברכו להוציא מי שלא שמע ולא הוי הפסק » (שו״ע או״ח רל״ו:ב) ובהגהת הרמ״א: « ראיתי מדקדקים נהגו לעמוד כשאומרים הי״ח פסוקים של ברוך ה׳ לעולם וכו׳ ומנהג יפה הוא כי נתקנו במקום תפלת י״ח וע״כ ראוי לעמוד בהן כמו בתפלה » (שו״ע או״ח רל״ו:ב)
שורש הפסק: נפסקה הלכה כרבי יוחנן, וכן כתב ערוך השלחן — « איפסקא הלכתא דגם בערבית צריך לסמוך גאולה לתפלה כרבי יוחנן » (ערוך השלחן או״ח סימן רל״ו) ; והמשנה ברורה העמידה את הדבר בשורה אחת — « שגם בערבית מצוה לסמוך גאולה לתפלה » (משנה ברורה, מ״ב רל״ו:ד) ; וכן ברמב״ם — « וּבִתְפִלַּת הָעֶרֶב קוֹרֵא קְרִיאַת שְׁמַע וּמְבָרֵךְ לְפָנֶיהָ וּלְאַחֲרֶיהָ וְסוֹמֵךְ גְּאֻלָּה לִתְפִלָּה וּמִתְפַּלֵּל מְעֻמָּד » (רמב״ם הלכות תפלה פרק ז הלכה יח). תמצית: אין הסמיכה מדיני שחרית בלבד, אלא אף בערבית.
קושיית הראשונים — הלכתא אהלכתא: והרי קיימא לן תפלת ערבית רשות, ואם רשות היא — מה מקום לחייב סמיכה? וזה לשון הבית יוסף בשם התוספות — « ואי תימא קשיא הלכתא אהלכתא דקי״ל תפלת ערבית רשות והכא פסקינן כר״י דאפילו אי סובר כרב דאמר רשות היא מ״מ מחוייב לסמוך א״כ גם לנו יש לסמוך » (בית יוסף או״ח סימן רל״ו) ; ועוד, שהרי אנו עצמנו מפסיקין שם בקדיש, ומשמע שאין הסמיכה מעכבת — « ומיהו בסדר ר״ע פירש מה שאנו אומרים קדיש בין גאולה לתפלת ערבית לאשמועינן דלא בעינן מיסמך גאולה דערבית לתפלה משום דתפלת ערבית רשות ולא נהירא ונכון להחמיר ולהזהיר מלספר בינתים » (בית יוסף או״ח סימן רל״ו).
יישוב הדבר: אף לרב, דאמר תפלת ערבית רשות, מודה רבי יוחנן שכשהוא מתפלל — צריך לסמוך, וכלשון הבית יוסף שהובא לעיל. וכל שכן לדידן, שקבעוה חובה. ומכל מקום, מפני שמעיקר הדין רשות היתה, הקילו בה מה שלא הקילו בשחרית — וזהו שכתבה המשנה ברורה על הפניית הרמ״א לסימן ס״ט · 69 — « ר״ל דשם בהג״ה מבואר דדוקא בערבית מקילינן לזה אבל לא בשחרית » (משנה ברורה, מ״ב רל״ו:ט) ; ועל דרך זו כתב המגן אברהם שאין הקולא אלא במקום הסמיכה בלבד — « ונ״ל דבין הפרקי׳ דינן כמו בשחרית דדוק׳ בין גאול׳ לתפלה יש מקילין משום דתפלת ערבית רשות אבל בין ק״ש וברכותי׳ חובה לכ״ע » (מגן אברהם או״ח סימן רל״ו). תמצית: שני צדדים בערבית — חיוב סמיכה מזה, וקולא בהפסק מזה ; ואין הקולא אלא בנקודת הסמיכה עצמה.
מה שאינו הפסק — וגדרו: תמצית: הגדר אינו השתיקה אלא הזיקה — כל שהוא צורך התפלה אינו זר לה ואינו חוצץ ; וכל שאינו צורך התפלה, אף מלה אחת אסורה.

4. י״ח פסוקים ויראו עינינו — שלושה טעמים ומחלוקת העמידה (שו״ע או״ח רל״ו:ב)

שלושה טעמים בראשונים לתקנת הפסוקים: טעם הרא״ש, שהובא בטור — « ומה שנוהגין להפסיק בפסוקים ויראו עינינו וקדיש לפי שבימים ראשונים היו בתי כנסיות שלהם בשדות והיו יראים להתאחר שם עד זמן תפלת ערבית ותיקנו לומר פסוקים אלו שיש בהם י״ח אזכרות כנגד י״ח ברכות שיש בתפלת ערבית ונפטרין בקדיש » (טור או״ח סימן רל״ו) ; והמשנה ברורה העתיקתו — « ומה שנוהגין להפסיק בפסוקים ויראו עינינו וקדיש לפי שבימים הראשונים היו בתי כנסיות שלהם בשדות והיו יראים להתאחר שם עד זמן תפלת ערבית ותקנו לומר פסוקים אלו שיש בהם י״ח אזכרות כנגד י״ח ברכות שיש בתפלת ערבית ונפטרין בקדיש » (משנה ברורה, מ״ב רל״ו:ה) ; טעם התוספות, שהובא בבית יוסף — « ואנו שאומרים יראו עינינו ופסוקים אחרים אחר השכיבנו הואיל והתקינו להו רבנן ה״ל גאולה אריכתא דתקינו לומר זה שבתוך כך יתפלל חבירו גם הוא ולא ילך מב״ה עד שיגמור כל אחד תפלתו » (בית יוסף או״ח סימן רל״ו) ; וטעם הר״י, שהובא אף הוא בבית יוסף — « אבל הר״י נתן טעם למנהג שבתחלה שהיתה תפלה ערבית רשות היו אומרים אלו הפסוקים שיש בהם י״ח הזכרות כנגד י״ח ברכות וחותמין עליהם ואומרים קדיש ויוצאים ואח״כ אע״פ שקבעוה חובה נשאר הדבר כמו המנהג הראשון ולא הוי הפסקה בין גאולה לתפלה כיון שמתחילה אדעתא דהכי קבעוה חובה לא מיקרי הפסקה » (בית יוסף או״ח סימן רל״ו). ומכל מקום יש מן הגדולים שלא אמרום כלל — « ומ״ש רבינו שיש מן הגדולים שנהגו שלא לאמרם כ״כ שם תלמידי הר״י שהיה נוהג הרמב״ן » (בית יוסף או״ח סימן רל״ו) ; וכלשון הטור — « ועתה שחזרו להתפלל ערבית בבתי כנסיות לא נתבטל מנהג הראשון ומ״מ אין להפסיק בדברים אחרים ויש מן הגדולים שנהגו שלא לאמרם » (טור או״ח סימן רל״ו) ; והמשנה ברורה — « ועתה שחזרו להתפלל ערבית בבתי כנסיות לא נתבטל מנהג הראשון ומ״מ אין להפסיק בדברים אחרים ויש מן הגדולים שנהגו שלא לאמרם » (משנה ברורה, מ״ב רל״ו:ה). וערוך השלחן צירף את שלושת הטעמים לאחד — « אך מיהו על כל פנים אחרי שנתפשטה תקנה זו נעשה תקנה קבועה, וכגאולה אריכתא דמי » (ערוך השלחן או״ח סימן רל״ו). תמצית: הרא״ש תלה ביראה, התוספות בשהיית המתפללים, והר״י בהיות ערבית רשות — ושלושתם מסכימים שנעשתה תקנה קבועה, ומשום כך אינה הפסק.
ולשון רב נטרונאי גאון שבטור, ובו כל הפרשה בקצרה: « כתב רב נטרונאי מדברי חכמים אין אומרים בערב אלא שתים לפניה ושתים לאחריה וכיון שהלכה כרב דאמר תפלת ערבית רשות תיקנו האחרונים שאחר שאמר שומר את עמו ישראל לעד שאומר פסוקים שיש בהם זמירות ושבח ולומר אחריהם ברכה ומפסיק בקדיש כלומר אסתיים תפלה הרוצה לצאת יצא » (טור או״ח סימן רל״ו). תמצית: הקדיש בא לומר ״נסתיימה התפלה״ — ומכאן דקדק הט״ז שיש בו משום הפסק לענין אחד, כדלהלן.
מעומד או מיושב — ומה תלוי בזה: והנפקא מינה שבין הצדדים גדולה: אם אמירתם ״במקום תפלה״ ממש — היאך יתפלל אחר כך שמונה עשרה, והלא כמתפלל ושונה הוא? ומכאן הכריע הט״ז לישב, שהישיבה מורה שאינם אלא כגאולה אריכתא ולא כתפלה. ומכל מקום הודו האחרונים שמי שכבר התפלל עם הציבור וקורא אחר כך קריאת שמע וברכותיה — יכול לאומרם מעומד, וכמו שכתבה המשנה ברורה שם. ועוד דקדוק בנוסח — « שיש לומר הושיענו אלהי ישענו והוא פסוק בדברי הימים ולא יאמר הושיענו ה׳ אלהי ישענו דא״כ הוא מוסיף על י״ח אזכרות » (משנה ברורה, מ״ב רל״ו:י). תמצית: מנין האזכרות הוא עיקרם, והעמידה או הישיבה אינה אלא ההצהרה על מעמדם.

5. תפלה בציבור מול סמיכת גאולה לתפלה (שו״ע או״ח רל״ו:ג)

לשון השלחן ערוך

סעיף ג׳: « מצא צבור שקראו קריאת שמע ורוצים לעמוד בתפלה יתפלל עמהם ואח״כ יקרא ק״ש עם ברכותיה » (שו״ע או״ח רל״ו:ג)
שורש הפסק: לשון הבית יוסף, והוא מקור הסעיף — « ונראה שמי שנכנס לב״ה ומצא ציבור שקראו את שמע ורוצה לעמוד בתפלה יתפלל עמהם ואח״כ יקרא את שמע עם ברכותיה ואע״פ שאינו סומך גאולה לתפלה מוטב שיתפלל עם הציבור ולא יסמוך משיסמוך ויתפלל ביחיד » (בית יוסף או״ח סימן רל״ו) ; וראייתו מתשובת רב האי גאון — « בא״י עושים כן מתפללין של ערבית ואח״כ קורין את שמע בזמנה ולא איכפת להו למיסמך גאולה של ערבית לתפלה של ערבית » (בית יוסף או״ח סימן רל״ו) ; ומסקנתו שם — « וחזינן דק״ש בעונתה דהיינו בצאת הכוכבים עדיף ממיסמך גאולה לתפלה היכא דלא אפשר לצלויי » (בית יוסף או״ח סימן רל״ו) ; וכן הביא בשם הרשב״א — « ומה שהקשה ר״ת מדקיימא לן כר״י דאמר שצריך לסמוך גאולה לתפלה אה״נ מדינא הכי הוי כשמתפלל שלא בב״ה א״נ כשהגיע זמן המקרא קודם שיתפלל תפלת הערב הא לאו הכי מתפלל עם הציבור משום דתפלת הרבים עדיפא מסמיכת גאולה לתפלה של ערבית שהיא אינה חובה אלא רשות » (בית יוסף או״ח סימן רל״ו) ; והט״ז בשורה אחת — « הטעם דטפי עדיף להתפלל עם הצבור ממה שיסמוך גאולה לתפילה של ערבית » (ט״ז או״ח סימן רל״ו). תמצית: היסוד הוא ש״תפלת הרבים עדיפא״ ; ומאחר שערבית מעיקרה רשות היתה, אין הסמיכה שבה חמורה כשל שחרית, ונדחית מפני הציבור.
גדרי ההיתר וסייגיו: תמצית: שלוש דרכים לפי השעה — לדלג ולהרויח את שתיהן, להתפלל עמהם ולקרוא אחר כך, או לשמור על הסמיכה כשיזדמן לו מנין אחר.

6. אמן אחר ברכת עצמו — הרמב״ם והגאונים (שו״ע או״ח רל״ו:ד)

לשון השלחן ערוך

סעיף ד׳: « אחר שומר עמו ישראל אומר אמן אחר ברכת עצמו ולא יענה אמן אחר ברכת המלך בכבודו » (שו״ע או״ח רל״ו:ד)
שתי שיטות בעניית אמן אחר עצמו: שיטת הרמב״ם — « כָּל הָעוֹנֶה אָמֵן אַחַר בִּרְכוֹתָיו הֲרֵי זֶה מְגֻנֶּה. וְהָעוֹנֶה אַחַר בְּרָכָה שֶׁהִיא סוֹף בְּרָכוֹת אַחֲרוֹנוֹת הֲרֵי זֶה מְשֻׁבָּח. כְּגוֹן אַחַר בּוֹנֵה יְרוּשָׁלַיִם בְּבִרְכַּת הַמָּזוֹן וְאַחַר בְּרָכָה אַחֲרוֹנָה שֶׁל קְרִיאַת שְׁמַע שֶׁל עַרְבִית. » (רמב״ם הלכות ברכות פרק א הלכה טז) ; ומדבריו הוציא הבית יוסף את שני חלקי הסעיף — « ונראה מדבריו דאינו עונה אמן אחר המלך בכבודו משום דסיום הברכות הוא בשומר את עמו ישראל דומיא דעונה אמן אחר בונה ירושלים אע״פ שיש אחריה ברכת הטוב והמטיב » (בית יוסף או״ח סימן רל״ו) ; וכן המשנה ברורה בטעם הראשון — « שהוא סיום ברכת ק״ש ואזיל המחבר לטעמיה » (משנה ברורה, מ״ב רל״ו:יג) ; ובטעם השני — « כי היא אינה שייך לברכת ק״ש והויא ככל ברכה מיוחדת שאין עונה אמן אחר ברכת עצמו » (משנה ברורה, מ״ב רל״ו:יד). ומאידך, דעת הגאונים היא שעונין אמן אף אחר ברכה אחת שהיא סוף, ולדידהו יענה אף אחר ברכת המלך בכבודו. ולשון מרן בסימן רט״ו · 215 — « אין עונה אמן אחר ברכותיו אלא אחר ב׳ ברכות או יותר שהם סוף ברכות ונהגו לענות אמן אחר יהללוך ואחר ישתבח » (שו״ע או״ח רט״ו:א) ; ובהגהת הרמ״א שם — « ויש אומרים שאין עונין אמן רק אחר ברכת בונה ירושלים בברכת המזון וכן המנהג פשוט במדינות אלו ואין לשנות » (שו״ע או״ח רט״ו:א) ; ומכל מקום הוסיף — « ובמקומות שנהגו לענות אמן אחר יהללוך וישתבח יענה ג״כ אחר ברכת שומר עמו ישראל לעד » (שו״ע או״ח רט״ו:א) ; וכן העירה המשנה ברורה כאן — « ר״ל ששם כתב הרמ״א שבמדינותינו אין נוהגין לענות אחר ברכת עצמו אפילו אחר ברכת שומר עמו ישראל לעד » (משנה ברורה, מ״ב רל״ו:טז) ; וערוך השלחן — « והולך לשיטתו בסימן רט״ז דבכאן עונה ׳אמן׳ אחר ברכת עצמו כמו בברכת המזון ב׳בונה ירושלים׳ » (ערוך השלחן או״ח סימן רל״ו) ; ולמעשה — « אבל כבר נתבאר שם דאנחנו אין נוהגין כלל לענות ׳אמן׳ אחר ברכת עצמו, לבד בברכת המזון ב׳בונה ירושלים׳ » (ערוך השלחן או״ח סימן רל״ו). תמצית: מרן אזיל לשיטת הרמב״ם, שאין עונין אחר עצמו אלא בסוף שתי ברכות ומעלה — ולכן כן אחר שומר עמו ישראל ולא אחר המלך בכבודו ; ולמנהג אשכנז אין עונין אחר עצמו כלל, זולת בונה ירושלים.
כוונת ״תמיד ימלוך עלינו״ שבחתימה: תמצית: אף מלה אחת שבחתימה נמדדת בכלל ״אין תפלה בחתימת הברכה״.

7. נפקא מינות והנהגות למעשה

העניןההנהגההמקור
מנין הברכותשתים לפניה ושתים לאחריה, ובכולן שבע ביוםשו״ע או״ח רל״ו:א · ברכות י״א ע״א
סיפור אחר ברכואסור, ואף קודם שהתחיל הברכה הראשונהמ״ב רל״ו:א
הפסק בברכה הראשונהבין ״ברקיע כרצונו״ ל״בורא יום ולילה״מ״ב רל״ו:ב · מגן אברהם סימן רל״ו
נוסח החתימהנוסח ספרד עדיף, ונוסח אשכנז מיושבמ״ב רל״ו:ב · טור או״ח סימן רל״ו
חתימת אמת ואמונהגאל ישראל, לשעברמ״ב רל״ו:ג · טור או״ח סימן רל״ו
השכיבנו בין גאולה לתפלהאינו הפסק — כגאולה אריכתאברכות ד׳ ע״ב · רמב״ם הלכות תפלה פרק ז הלכה יח
סיפור בין גאולה לתפלהאסור אף בערביתשו״ע או״ח רל״ו:ב · מ״ב רל״ו:ד
הכרזת ראש חודש וטל ומטראינה הפסקשו״ע או״ח רל״ו:ב · מ״ב רל״ו:ז
הכרזת על הנסיםאף היא מותרתמ״ב רל״ו:ז
הכרזה בתוך ברכות ק״שאסורהמ״ב רל״ו:ז · מגן אברהם סימן רל״ו
אמירת ברכו למי שלא שמעמותרתשו״ע או״ח רל״ו:ב · מ״ב רל״ו:ח
הקולא — בערבית בלבדולא בשחריתמ״ב רל״ו:ט
עמידה בי״ח פסוקיםלרמ״א מנהג יפה ; ולרבים — מיושבהגהת הרמ״א · מ״ב רל״ו:י · ט״ז או״ח סימן רל״ו
נוסח ״הושיענו״בלא הוספת אזכרהמ״ב רל״ו:י
בין הפרקים שבפסוקיםבין פסוק לפסוק — כבין הפרקיםערוך השלחן או״ח סימן רל״ו
שבת ויום טובאין אומרים הפסוקים, והקדיש נשארערוך השלחן או״ח סימן רל״ו
מצא ציבור עומדים בתפלהיתפלל עמהם ואחר כך יקרא ק״ש וברכותיהשו״ע או״ח רל״ו:ג · מ״ב רל״ו:יב
ויש לו מנין אחר אחר כךלא יבטל את הסמיכהמ״ב רל״ו:יב
יש שהות לקרוא עד שומר עמו ישראלמדלג את הפסוקים ומתפלל עמהםמ״ב רל״ו:יא · מגן אברהם סימן רל״ו
אמירת הפסוקים אחר התפלהאין צריךערוך השלחן או״ח סימן רל״ו
לא התפלל מנחה ובא לבית הכנסתיתפלל מנחה בעוד שקורין, וערבית עמהםמ״ב רל״ו:יא · ט״ז או״ח סימן רל״ו
אמן אחר שומר עמו ישראללמרן — עונה אחר ברכת עצמושו״ע או״ח רל״ו:ד · מ״ב רל״ו:יג
אמן אחר המלך בכבודואינו עונהשו״ע או״ח רל״ו:ד · מ״ב רל״ו:יד
מנהג אשכנזאין עונין אחר עצמו כללמ״ב רל״ו:טז · שו״ע או״ח רט״ו:א
כוונת ״תמיד ימלוך עלינו״לשון שבח ולא לשון בקשהמ״ב רל״ו:טו · מגן אברהם סימן רל״ו
אמירת ״והוא רחום״מנהג קודם תפלת ערביתמ״ב רל״ו:א

8. טבלה — מקורות הסוגיא

טבלה — סוגיות ומקורות

העניןהדיןהמקור
משנת פ״ק דברכותבשחר שתים ואחת, ובערב שתים ושתיםברכות י״א ע״א · משנה ברכות פרק א׳
ירושלמי — שבע ביום הללתיךחשבון שבע הברכותבית יוסף או״ח סימן רל״ו · טור או״ח סימן רל״ו
רבי יוחנןהסומך גאולה לתפלה של ערביתברכות ד׳ ע״ב
ריב״לתפלות באמצע תקנוםברכות ד׳ ע״ב
שני צדדי המחלוקתסברא, וקרא ד״בשכבך ובקומך״ברכות ד׳ ע״ב
קושיית מר בריה דרבינאוהלא השכיבנו מפסיקברכות ד׳ ע״ב
התירוץכגאולה אריכתא דמיאברכות ד׳ ע״ב · רמב״ם הלכות תפלה פרק ז הלכה יח
הכרעת ההלכהכרבי יוחנן, אף בערביתערוך השלחן או״ח סימן רל״ו · מ״ב רל״ו:ד
טעם הרא״ש בי״ח פסוקיםבתי כנסיות שבשדותטור או״ח סימן רל״ו · מ״ב רל״ו:ה
טעם התוספותשיגמור חברו את תפלתובית יוסף או״ח סימן רל״ו
טעם הר״ישמתחילה היתה ערבית רשותבית יוסף או״ח סימן רל״ו
רב נטרונאי גאוןהקדיש מורה על סיום התפלהטור או״ח סימן רל״ו
מי שלא אמרם כללהרמב״ן ורבינו שמואלבית יוסף או״ח סימן רל״ו
עמידה בפסוקיםמחלוקת הרמ״א והאחרוניםהגהת הרמ״א · ט״ז או״ח סימן רל״ו · ערוך השלחן או״ח סימן רל״ו
תפלה בציבורעדיפא מסמיכת גאולה לתפלהבית יוסף או״ח סימן רל״ו · שו״ע או״ח רל״ו:ג
תשובת רב האי גאוןק״ש בעונתה קודמת לסמיכהבית יוסף או״ח סימן רל״ו
דעת הרשב״אתפלת הרבים עדיפאבית יוסף או״ח סימן רל״ו
אמן אחר ברכת עצמואחר סוף ברכות אחרונותרמב״ם הלכות ברכות פרק א הלכה טז · שו״ע או״ח רל״ו:ד
מנהג אשכנזאין עונין אחר עצמו כללשו״ע או״ח רט״ו:א · מ״ב רל״ו:טז
גמרא: ברכות פרק קמא (ד׳ ע״ב) · ברכות י״א ע״א · משנה ברכות פרק א׳
ראשונים ומרן: רמב״ם (הלכות קריאת שמע פרק א · הלכות תפלה פרק ז · הלכות ברכות פרק א) · רי״ף · רא״ש · תוספות · תלמידי רבינו יונה · רבינו תם · ר״י · רמב״ן · רשב״א · רשב״ם · מרדכי · הגהות מיימוניות · אגור · כלבו · רב נטרונאי גאון · רב האי גאון · סדר רב עמרם · טור · בית יוסף · שלחן ערוך · הגהת הרמ״א
פוסקים ונושאי כלים: ב״ח · מגן אברהם · ט״ז · באר היטב · אליה רבה · פרי מגדים · חיי אדם · מעשה רב · שערי תשובה · משנה ברורה · ביאור הלכה · ערוך השלחן
← רמה 3 — סיכום רמה 1 — יסוד →
~ ~ ~ ~ ~
דעת · רב יוסף חיים סממה

פלפול ועיון באורח חיים · סימן רל״ו · דין ברכות ק״ש של ערבית · ⚡ רמה 2 — למדן
⚠️ תוכן זה נועד ללימוד בלבד. לכל שאלה למעשה (לְמַעֲשֶׂה), יש לפנות לרב מוסמך.

DAAT דעת — © 5786 / 2026 · Back to home · סימן רל״ו · ♥ Soutenir

📖Join a chavruta