✦ ❖ ✦
דעת · רמה 2 — למדן
שולחן ערוך · אורח חיים
ברכות קריאת שמע של ערבית — עיונים מעמיקים
סימן רל״ו · ד׳ סעיפים
שתים לפניה ושתים לאחריה · סמיכת גאולה לתפלה · י״ח פסוקים · תפלה בציבור · אמן אחר ברכת עצמו
עיון, פלפול, שיטות הראשונים והאחרונים
⚡ ללומדים ותלמידי חכמים ⚡
✦ ❖ ✦
פלפול מעמיק
סוגיות, מקורות, חקירת היסוד, מחלוקות ראשונים ואחרונים,
נפקא מינות הלכתא ועיון בשיטות
הנושא:
שולחן ערוך אורח חיים סימן רל״ו — ד׳ סעיפים
עם נושאי כלים: בית יוסף, טור, רמב״ם (הלכות קריאת שמע פרק א · הלכות תפלה פרק ז · הלכות ברכות פרק א), מגן אברהם, ט״ז, באר היטב, משנה ברורה, ערוך השלחן
הבסיס התלמודי:
ריש ברכות (ברכות ד׳ ע״ב) · ברכות י״א ע״א · משנה ברכות פרק א׳
עריכה ועיון:
רב יוסף חיים סממה · דעת
📑 תוכן העניינים
- הקדמת הסוגיא — מחלוקת רבי יוחנן וריב״ל (ברכות ד׳ ע״ב), וחקירת גאולה אריכתא
- שתים לפניה ושתים לאחריה — (שו״ע או״ח רל״ו:א)
- סמיכת גאולה לתפלה — (שו״ע או״ח רל״ו:ב)
- י״ח פסוקים ויראו עינינו — (שו״ע או״ח רל״ו:ב)
- תפלה בציבור מול סמיכת גאולה — (שו״ע או״ח רל״ו:ג)
- אמן אחר ברכת עצמו — (שו״ע או״ח רל״ו:ד)
- נפקא מינות והנהגות למעשה — טבלה
- טבלה — מקורות הסוגיא — גמרא, ראשונים ואחרונים
📜 לשון השולחן ערוך — הסעיפים
דִּין בִּרְכוֹת ק״ש שֶׁל עַרְבִית. וּבוֹ ד׳ סְעִיפִים:
א׳: מנין הברכות — בערב מברך שתים לפני קריאת שמע ושתים לאחריה. ב׳: סמיכת גאולה לתפלה — אין לספר בין גאולה דערבית לתפלה, ואף בין יראו עינינו לתפלה ; ומה שמכריז שליח ציבור ראש חודש, וכן אמירת ברכו למי שלא שמע — אינם הפסק ; ובהגהה, מנהג המדקדקים לעמוד בי״ח הפסוקים. ג׳: תפלה בציבור — מצא ציבור שקראו קריאת שמע ועומדים להתפלל, יתפלל עמהם ואחר כך יקרא קריאת שמע עם ברכותיה. ד׳: עניית אמן — אחר שומר עמו ישראל עונה אמן אחר ברכת עצמו, ולא אחר ברכת המלך בכבודו.
תמצית קצרה:
ד׳ סעיפים: דרישה אחת מושלת בכולם — שתהא ברכת הגאולה נוגעת בתפלה, בערבית כבשחרית. סעיף א׳ מונה את הברכות: « בערב מברך שתים לפני ק״ש ושתים לאחריה » (שו״ע או״ח רל״ו:א). סעיף ב׳ מוציא מזה את האיסור: « אין לספר בין גאולה דערבית לתפלה » (שו״ע או״ח רל״ו:ב) ; ומרחיבו אף לפסוקים שנוספו: « ואף הנוהגין לומר י״ח פסוקים ויראו עינינו אין להפסיק בין יראו עינינו לתפלה » (שו״ע או״ח רל״ו:ב) — ומיד מונה מה שאינו הפסק: « ומיהו מה שמכריז ש״צ ר״ח בין קדיש לתפלת ערבית לא הוי הפסק כיון שהוא צורך תפלה » (שו״ע או״ח רל״ו:ב). סעיף ג׳ מעמיד את הציבור למעלה מן הסמיכה: « מצא צבור שקראו קריאת שמע ורוצים לעמוד בתפלה יתפלל עמהם ואח״כ יקרא ק״ש עם ברכותיה » (שו״ע או״ח רל״ו:ג). וסעיף ד׳ חותם בעניית אמן: « אחר שומר עמו ישראל אומר אמן אחר ברכת עצמו ולא יענה אמן אחר ברכת המלך בכבודו » (שו״ע או״ח רל״ו:ד).
1. הקדמת הסוגיא — מחלוקת רבי יוחנן וריב״ל בריש ברכות
פתח דבר — פתיחת ההלכה
פותח מרן במניין הברכות — לשון מרן :
« בערב מברך שתים לפני ק״ש ושתים לאחריה » (שו״ע או״ח רל״ו:א). ובו ד׳ סעיפים, וכולם סובבים על ציר
אחד: חכמים רצו שתהא ברכת הגאולה נוגעת בתפלת ערבית, והם עצמם קבעו ביניהן ברכות ופסוקים וקדיש. מכאן שלוש
תולדות — במה אין מספרין (סעיף ב׳), על מה מוותרין מפני הציבור (סעיף ג׳), ואחר איזו ברכה עונין אמן אחר עצמו
(סעיף ד׳).
תורת הסוגיא בגמרא: יסוד הסימן בריש ברכות —
« אָמַר מָר, קוֹרֵא קְרִיאַת שְׁמַע וּמִתְפַּלֵּל. מְסַיַּיע לֵיהּ לְרַבִּי יוֹחָנָן. » (ברכות ד׳ ע״ב) ; וזה לשון המימרא —
« דְּאָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: אֵיזֶהוּ בֶּן הָעוֹלָם הַבָּא — זֶה הַסּוֹמֵךְ גְּאוּלָּה לִתְפִלָּה שֶׁל עַרְבִית. » (ברכות ד׳ ע״ב) ; ולעומתו —
« רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי אוֹמֵר: תְּפִלּוֹת בָּאֶמְצַע תִּקְּנוּם. » (ברכות ד׳ ע״ב) ; ושאלה הגמרא —
« בְּמַאי קָא מִפַּלְּגִי? » (ברכות ד׳ ע״ב) ; ונתנה שני צדדים. מצד הסברא —
« דְּרַבִּי יוֹחָנָן סָבַר גְּאוּלָּה מֵאוּרְתָּא נָמֵי הָוֵי, אֶלָּא גְּאוּלָּה מְעַלַּיְיתָא לָא הָוְיָא אֶלָּא עַד צַפְרָא. » (ברכות ד׳ ע״ב) ; ומאידך —
« וְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי סָבַר כֵּיוָן דְּלָא הָוְיָא אֶלָּא מִצַּפְרָא — לָא הָוְיָא גְּאוּלָּה מְעַלַּיְיתָא. » (ברכות ד׳ ע״ב) ; ומצד הכתוב —
« וְאִיבָּעֵית אֵימָא קְרָא, וּשְׁנֵיהֶם מִקְרָא אֶחָד דָּרְשׁוּ, דִּכְתִיב ״בְּשָׁכְבְּךָ וּבְקוּמֶךָ״. » (ברכות ד׳ ע״ב) ; ודרשו בו רבי יוחנן —
« רַבִּי יוֹחָנָן סָבַר: מַקִּישׁ שְׁכִיבָה לְקִימָה, מָה קִימָה — קְרִיאַת שְׁמַע וְאַחַר כָּךְ תְּפִלָּה, אַף שְׁכִיבָה נָמֵי — קְרִיאַת שְׁמַע וְאַחַר כָּךְ תְּפִלָּה. » (ברכות ד׳ ע״ב) ;
וריב״ל —
« רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי סָבַר: מַקִּישׁ שְׁכִיבָה לְקִימָה: מָה קִימָה — קְרִיאַת שְׁמַע סָמוּךְ לְמִטָּתוֹ, אַף שְׁכִיבָה נָמֵי — קְרִיאַת שְׁמַע סָמוּךְ לְמִטָּתוֹ. » (ברכות ד׳ ע״ב). ואחר כך הקשתה מן המשנה עצמה —
« מֵתִיב מָר בְּרֵיהּ דְּרָבִינָא, בָּעֶרֶב מְבָרֵךְ שְׁתַּיִם לְפָנֶיהָ וּשְׁתַּיִם לְאַחֲרֶיהָ. וְאִי אָמְרַתְּ בָּעֵי לִסְמוֹךְ, הָא לָא קָא סָמֵךְ גְּאוּלָּה לִתְפִלָּה, דְּהָא בָּעֵי לְמֵימַר ״הַשְׁכִּיבֵנוּ״! » (ברכות ד׳ ע״ב) ; ותירצה —
« אָמְרִי: כֵּיוָן דְּתַקִּינוּ רַבָּנַן ״הַשְׁכִּיבֵנוּ״ — כִּגְאוּלָּה אֲרִיכְתָּא דָּמְיָא. » (ברכות ד׳ ע״ב) ; והוסיפה ראיה משחרית —
« אֶלָּא הָתָם כֵּיוָן דְּתַקִּינוּ רַבָּנַן לְמֵימַר ״ה׳ שְׂפָתַי תִּפְתָּח״ — כִּתְפִלָּה אֲרִיכְתָּא דָּמְיָא. הָכָא נָמֵי, כֵּיוָן דְּתַקִּינוּ רַבָּנַן לְמֵימַר ״הַשְׁכִּיבֵנוּ״ — כִּגְאוּלָּה אֲרִיכְתָּא דָּמְיָא. » (ברכות ד׳ ע״ב). תמצית: מחלוקת אחת, שני טעמים לה, וקושיא אחת שתירוצה נעשה יסוד לכל
הסימן — מה שתקנו חכמים במקומו אינו חוצץ.
החקירה היסודית — ״כִּגְאוּלָּה אֲרִיכְתָּא דָּמְיָא״: האם השכיבנו (וכן י״ח הפסוקים) נעשו חלק מברכת
הגאולה עצמה, ונמצא שהברכה נמשכת עד התפלה ; או שאין כאן הרחבת ברכה כלל אלא סילוק שם הפסק, שכל
שתקנוהו חכמים במקומו אינו נקרא הפסק?
- (א) הרחבת הברכה — שכן לשון הגמרא ״אריכתא״ משמע שהברכה עצמה נתארכה, וכן דקדק הרמב״ם בלשונו — « וְאַף עַל פִּי שֶׁמְּבָרֵךְ הַשְׁכִּיבֵנוּ אַחַר גָּאַל יִשְׂרָאֵל אֵינָהּ הֶפְסֵק בֵּין גְּאֻלָּה לִתְפִלָּה וַהֲרֵי שְׁתֵּיהֶן כִּבְרָכָה אַחַת אֲרֻכָּה » (רמב״ם הלכות תפלה פרק ז הלכה יח) ; ועוד, שנתנו הראשונים טעם שהשכיבנו מעניין הגאולה ממש — « כתב הר״י הטעם דהשכיבנו כגאולה אריכתא דמיא מפני שכשעבר השם לנגוף את מצרים היו מפחדים ומתפללים לשם יתברך שיקיים דברו שלא יתן המשחית לבא אל בתיהם לנגוף וכנגד אותה תפלה תקנו לומר השכיבנו הילכך מעין גאולה הוי » (בית יוסף או״ח סימן רל״ו) ; וכן העתיקה המשנה ברורה — « וכתבו בתר״י הטעם דכשעבר ה׳ לנגוף את מצרים היו ישראל מפחדים ומתפללים להש״י שיקיים דברו שלא יתן המשחית לבא אל בתיהם לנגוף וכנגד אותה תפלה תקנו לומר השכיבנו הלכך מעין גאולה היא » (משנה ברורה, מ״ב רל״ו:ג) ; ואף ערוך השלחן כתב שאותם פסוקים עצמם מענייני גאולה הם — « אך מיהו על כל פנים אחרי שנתפשטה תקנה זו נעשה תקנה קבועה, וכגאולה אריכתא דמי » (ערוך השלחן או״ח סימן רל״ו).
- (ב) סילוק שם הפסק — שכן הגמרא עצמה דימתה את הדבר ל״ה׳ שפתי תפתח״, שאינו ברכה כלל אלא פסוק שקבעוהו חכמים — « אֶלָּא הָתָם כֵּיוָן דְּתַקִּינוּ רַבָּנַן לְמֵימַר ״ה׳ שְׂפָתַי תִּפְתָּח״ — כִּתְפִלָּה אֲרִיכְתָּא דָּמְיָא. הָכָא נָמֵי, כֵּיוָן דְּתַקִּינוּ רַבָּנַן לְמֵימַר ״הַשְׁכִּיבֵנוּ״ — כִּגְאוּלָּה אֲרִיכְתָּא דָּמְיָא. » (ברכות ד׳ ע״ב) ; ועוד, שי״ח הפסוקים אינם מעניין הברכה ואינם אלא מנהג, ואף על פי כן אינם הפסק — « דאותן פסוקים לא מקרי הפסק כיון דתקינו לאומרם הו״ל כגאולה אריכתא » (משנה ברורה, מ״ב רל״ו:ו) ; והמשנה ברורה עצמה כתבה עליהם — « ואם הם עוסקים עדיין בברכות ק״ש והוא משער שעד שיגיעו הצבור לשמ״ע יוכל לומר ק״ש וברכותיה עד שומר עמו ישראל לעד יעשה כן וידלג ברוך ה׳ לעולם וכו׳ ויתפלל שמ״ע עם הצבור דאותן הפסוקים אינן אלא מנהג ויש גדולים שסוברים שאין לאומרו ולכן מוטב לדלג כדי לקיים תפלה בצבור עם סמיכת גאולה לתפלה » (משנה ברורה, מ״ב רל״ו:יא) ; והר״י תלה את הדבר בכוונת התקנה מתחילתה ולא בגוף הברכה — « אבל הר״י נתן טעם למנהג שבתחלה שהיתה תפלה ערבית רשות היו אומרים אלו הפסוקים שיש בהם י״ח הזכרות כנגד י״ח ברכות וחותמין עליהם ואומרים קדיש ויוצאים ואח״כ אע״פ שקבעוה חובה נשאר הדבר כמו המנהג הראשון ולא הוי הפסקה בין גאולה לתפלה כיון שמתחילה אדעתא דהכי קבעוה חובה לא מיקרי הפסקה » (בית יוסף או״ח סימן רל״ו).
2. שתים לפניה ושתים לאחריה (שו״ע או״ח רל״ו:א)
לשון השלחן ערוך
סעיף א׳:
« בערב מברך שתים לפני ק״ש ושתים לאחריה » (שו״ע או״ח רל״ו:א)
שורש הדין — המשנה והירושלמי: המשנה בפרק קמא דברכות —
« מַתְנִי׳ בַּשַּׁחַר מְבָרֵךְ שְׁתַּיִם לְפָנֶיהָ וְאַחַת לְאַחֲרֶיהָ. וּבָעֶרֶב מְבָרֵךְ שְׁתַּיִם לְפָנֶיהָ וּשְׁתַּיִם לְאַחֲרֶיהָ. אַחַת אֲרוּכָּה וְאַחַת קְצָרָה. » (ברכות י״א ע״א) ;
והבית יוסף הביא את חשבון הירושלמי —
« ירושלמי ר׳ יוסי בר בון בשם ריב״ל ע״ש שבע ביום הללתיך כלו׳ שבשחר מברך שתים לפניה ואחת לאחריה ובערב שתים לפניה ושתים לאחריה הרי ז׳ » (בית יוסף או״ח סימן רל״ו) ; וכן חילקן הרמב״ם —
« הַקּוֹרֵא קְרִיאַת שְׁמַע מְבָרֵךְ לְפָנֶיהָ וּלְאַחֲרֶיהָ. בַּיּוֹם מְבָרֵךְ שְׁתַּיִם לְפָנֶיהָ וְאַחַת לְאַחֲרֶיהָ. וּבַלַּיְלָה מְבָרֵךְ שְׁתַּיִם לְפָנֶיהָ וּשְׁתַּיִם לְאַחֲרֶיהָ. » (רמב״ם הלכות קריאת שמע פרק א הלכה ה). תמצית: שלוש בשחרית וארבע בערבית, ובכולן שבע — והשביעית היא
השכיבנו, שאין לה בן זוג בשחרית.
נוסח ספרד ונוסח אשכנז בחתימת ״המעריב ערבים״: הטור מתאר את נוסח ספרד —
« הראשונה אשר בדברו מעריב ערבים וכו׳ וחותמת ומבדיל בין יום ובין לילה בא״י המעריב ערבים זו היא נוסח ספרד » (טור או״ח סימן רל״ו) ; והביא את דעת אחיו הר״ר יחיאל —
« וכתב אחי ה״ר יחיאל ז״ל ויותר נכון נוסח ספרד כי אין זה מעין חתימה סמוך לחתימה » (טור או״ח סימן רל״ו) ;
והמשנה ברורה הכריעה כן —
« ומנהג ספרד שלא לומר ה׳ צבאות וכו׳ אל חי וכו׳ אלא מסיימין תיכף אחרי מבדיל בין יום וכו׳ ברוך אתה וכו׳ כי היכי דלהוי מעין חתימה סמוך לחתימה וכן נכון » (משנה ברורה, מ״ב רל״ו:ב) ; ואף המגן אברהם הביא את יישוב הטור למנהגנו —
« כתוב בעמק ברכה שיש להפסיק בין ברקיע כרצונו ובין בורא יום ולילה » (מגן אברהם או״ח סימן רל״ו). וכן העירה המשנה ברורה על מקום ההפסק שבברכה —
« ויש להפסיק בין ברקיע כרצונו לבין בורא יום ולילה דכרצונו קאי אדלעיל » (משנה ברורה, מ״ב רל״ו:ב). תמצית: הכלל הוא ״מעין חתימה סמוך לחתימה״ ; נוסח ספרד מקיימו
במישרין, ונוסח אשכנז מקיימו על דרך הרא״ש שהביא הטור.
חתימת ״גאל ישראל״ ולא ״גואל ישראל״:
- הדין — « וחותם בא״י גאל ישראל ולא גואל ישראל שנתקנה על הגאולה שעברה » (טור או״ח סימן רל״ו) ; וכן המשנה ברורה — « ראשונה אמת ואמונה ואינה פותחת בברוך דהויא סמוכה לחברתה דק״ש לא הוי הפסק וחותם בא״י גאל ישראל ולא גואל ישראל כמו בתפלה משום שנתקנה על הגאולה שעברה » (משנה ברורה, מ״ב רל״ו:ג).
- הטעם — הברכה על הגאולה שעברה היא, ולא כתפלה שהיא על העתידה.
- הברכה הרביעית — « וברכה שניה השכיבנו וחותם שומר עמו ישראל לעד מפני שלילה צריכין שימור מן המזיקין » (משנה ברורה, מ״ב רל״ו:ג) ; ובלשון הטור — « שניה השכיבנו וחותם שומר את עמו ישראל לעד מפני שלילה צריכה שימור מן המזיקין » (טור או״ח סימן רל״ו).
- וכן ערוך השלחן — « ברכה שנייה שלאחר קריאת שמע היא ׳השכיבנו׳, וחותם ׳שומר את עמו ישראל לעד׳, מפני שלילה צריכה שימור מן המזיקין » (ערוך השלחן או״ח סימן רל״ו) ; והוסיף על סיום הברכה — « וקודם החתימה אומרים: ׳ושמור צאתינו וכו׳ כדי שתהיה מעין חתימה סמוך לחתימה » (ערוך השלחן או״ח סימן רל״ו).
- ובברכה השנייה שלפניה — « ואף במקומות שבשחרית אומרים ׳אהבה רבה׳, מכל מקום בערבית אומרים ׳אהבת עולם׳, וכך תיקנו הגאונים » (ערוך השלחן או״ח סימן רל״ו).
3. סמיכת גאולה לתפלה — ומה שאינו הפסק (שו״ע או״ח רל״ו:ב)
לשון השלחן ערוך
סעיף ב׳:
« אין לספר בין גאולה דערבית לתפלה » (שו״ע או״ח רל״ו:ב) ;
« ואף הנוהגין לומר י״ח פסוקים ויראו עינינו אין להפסיק בין יראו עינינו לתפלה » (שו״ע או״ח רל״ו:ב) ;
« ומיהו מה שמכריז ש״צ ר״ח בין קדיש לתפלת ערבית לא הוי הפסק כיון שהוא צורך תפלה » (שו״ע או״ח רל״ו:ב) ;
« וכן יכול לומר ברכו להוציא מי שלא שמע ולא הוי הפסק » (שו״ע או״ח רל״ו:ב)
ובהגהת הרמ״א:
« ראיתי מדקדקים נהגו לעמוד כשאומרים הי״ח פסוקים של ברוך ה׳ לעולם וכו׳ ומנהג יפה הוא כי נתקנו במקום תפלת י״ח וע״כ ראוי לעמוד בהן כמו בתפלה » (שו״ע או״ח רל״ו:ב)
שורש הפסק: נפסקה הלכה כרבי יוחנן, וכן כתב ערוך השלחן —
« איפסקא הלכתא דגם בערבית צריך לסמוך גאולה לתפלה כרבי יוחנן » (ערוך השלחן או״ח סימן רל״ו) ; והמשנה ברורה העמידה את הדבר בשורה אחת —
« שגם בערבית מצוה לסמוך גאולה לתפלה » (משנה ברורה, מ״ב רל״ו:ד) ; וכן ברמב״ם —
« וּבִתְפִלַּת הָעֶרֶב קוֹרֵא קְרִיאַת שְׁמַע וּמְבָרֵךְ לְפָנֶיהָ וּלְאַחֲרֶיהָ וְסוֹמֵךְ גְּאֻלָּה לִתְפִלָּה וּמִתְפַּלֵּל מְעֻמָּד » (רמב״ם הלכות תפלה פרק ז הלכה יח).
תמצית: אין הסמיכה מדיני שחרית בלבד, אלא אף בערבית.
קושיית הראשונים — הלכתא אהלכתא: והרי קיימא לן תפלת ערבית רשות, ואם רשות היא — מה מקום
לחייב סמיכה? וזה לשון הבית יוסף בשם התוספות —
« ואי תימא קשיא הלכתא אהלכתא דקי״ל תפלת ערבית רשות והכא פסקינן כר״י דאפילו אי סובר כרב דאמר רשות היא מ״מ מחוייב לסמוך א״כ גם לנו יש לסמוך » (בית יוסף או״ח סימן רל״ו) ; ועוד, שהרי אנו עצמנו מפסיקין
שם בקדיש, ומשמע שאין הסמיכה מעכבת —
« ומיהו בסדר ר״ע פירש מה שאנו אומרים קדיש בין גאולה לתפלת ערבית לאשמועינן דלא בעינן מיסמך גאולה דערבית לתפלה משום דתפלת ערבית רשות ולא נהירא ונכון להחמיר ולהזהיר מלספר בינתים » (בית יוסף או״ח סימן רל״ו).
יישוב הדבר: אף לרב, דאמר תפלת ערבית רשות, מודה רבי יוחנן שכשהוא מתפלל — צריך לסמוך, וכלשון
הבית יוסף שהובא לעיל. וכל שכן לדידן, שקבעוה חובה. ומכל מקום, מפני שמעיקר הדין רשות היתה, הקילו בה מה שלא
הקילו בשחרית — וזהו שכתבה המשנה ברורה על הפניית הרמ״א לסימן ס״ט · 69 —
« ר״ל דשם בהג״ה מבואר דדוקא בערבית מקילינן לזה אבל לא בשחרית » (משנה ברורה, מ״ב רל״ו:ט) ; ועל דרך זו כתב המגן אברהם שאין הקולא אלא במקום הסמיכה בלבד —
« ונ״ל דבין הפרקי׳ דינן כמו בשחרית דדוק׳ בין גאול׳ לתפלה יש מקילין משום דתפלת ערבית רשות אבל בין ק״ש וברכותי׳ חובה לכ״ע » (מגן אברהם או״ח סימן רל״ו). תמצית: שני צדדים בערבית — חיוב סמיכה מזה, וקולא בהפסק מזה ; ואין
הקולא אלא בנקודת הסמיכה עצמה.
מה שאינו הפסק — וגדרו:
- הכרזת ראש חודש — « ומיהו מה שמכריז ש״צ ר״ח בין קדיש לתפלת ערבית לא הוי הפסק כיון שהוא צורך תפלה » (שו״ע או״ח רל״ו:ב) ; ומקורו בבית יוסף בשם הרשב״א — « וכתב הרשב״א בתשובה שמה שמכריז ש״צ בין קדיש לתפלה דערבית ואומר ר״ח אין מוחין בידו שאין זה הפסק כיון שהוא צורך תפלה » (בית יוסף או״ח סימן רל״ו).
- אמירת ברכו — « וכן יכול לומר ברכו להוציא מי שלא שמע ולא הוי הפסק » (שו״ע או״ח רל״ו:ב) ; « צריך ליזהר מאד שלא לספר אחר ברכו דערבית אפילו קודם שהתחיל לברך הברכה ראשונה אם דעתו להתפלל אז מעריב עם הצבור » (משנה ברורה, מ״ב רל״ו:א).
- עד היכן ההיתר — « ולאו דוקא לקרוא ולהכריז שהוא ר״ח שהוא דאורייתא או להכריז טל ומטר שאם יטעו צריך לחזור אלא אפילו להכריז על הנסים שפיר דמי » (משנה ברורה, מ״ב רל״ו:ז).
- והיכן הוא פוסק — « ודוקא במקום זה יכול להפסיק אבל כשהוא עומד בברכת ק״ש בין הפרקים אסור לו להכריז שום דבר » (משנה ברורה, מ״ב רל״ו:ז).
- ולמעשה בבתי כנסיות שלנו — « וכיון דגם בערבית יש חיוב לסמוך גאולה לתפלה, לכן יש ליזהר שלא לדבר בין ברכת ׳שומר עמו ישראל לעד׳ ובין שמונה עשרה » (ערוך השלחן או״ח סימן רל״ו).
4. י״ח פסוקים ויראו עינינו — שלושה טעמים ומחלוקת העמידה (שו״ע או״ח רל״ו:ב)
שלושה טעמים בראשונים לתקנת הפסוקים: טעם הרא״ש, שהובא בטור —
« ומה שנוהגין להפסיק בפסוקים ויראו עינינו וקדיש לפי שבימים ראשונים היו בתי כנסיות שלהם בשדות והיו יראים להתאחר שם עד זמן תפלת ערבית ותיקנו לומר פסוקים אלו שיש בהם י״ח אזכרות כנגד י״ח ברכות שיש בתפלת ערבית ונפטרין בקדיש » (טור או״ח סימן רל״ו) ; והמשנה ברורה העתיקתו —
« ומה שנוהגין להפסיק בפסוקים ויראו עינינו וקדיש לפי שבימים הראשונים היו בתי כנסיות שלהם בשדות והיו יראים להתאחר שם עד זמן תפלת ערבית ותקנו לומר פסוקים אלו שיש בהם י״ח אזכרות כנגד י״ח ברכות שיש בתפלת ערבית ונפטרין בקדיש » (משנה ברורה, מ״ב רל״ו:ה) ;
טעם התוספות, שהובא בבית יוסף —
« ואנו שאומרים יראו עינינו ופסוקים אחרים אחר השכיבנו הואיל והתקינו להו רבנן ה״ל גאולה אריכתא דתקינו לומר זה שבתוך כך יתפלל חבירו גם הוא ולא ילך מב״ה עד שיגמור כל אחד תפלתו » (בית יוסף או״ח סימן רל״ו) ;
וטעם הר״י, שהובא אף הוא בבית יוסף —
« אבל הר״י נתן טעם למנהג שבתחלה שהיתה תפלה ערבית רשות היו אומרים אלו הפסוקים שיש בהם י״ח הזכרות כנגד י״ח ברכות וחותמין עליהם ואומרים קדיש ויוצאים ואח״כ אע״פ שקבעוה חובה נשאר הדבר כמו המנהג הראשון ולא הוי הפסקה בין גאולה לתפלה כיון שמתחילה אדעתא דהכי קבעוה חובה לא מיקרי הפסקה » (בית יוסף או״ח סימן רל״ו).
ומכל מקום יש מן הגדולים שלא אמרום כלל —
« ומ״ש רבינו שיש מן הגדולים שנהגו שלא לאמרם כ״כ שם תלמידי הר״י שהיה נוהג הרמב״ן » (בית יוסף או״ח סימן רל״ו) ; וכלשון הטור —
« ועתה שחזרו להתפלל ערבית בבתי כנסיות לא נתבטל מנהג הראשון ומ״מ אין להפסיק בדברים אחרים ויש מן הגדולים שנהגו שלא לאמרם » (טור או״ח סימן רל״ו) ; והמשנה ברורה —
« ועתה שחזרו להתפלל ערבית בבתי כנסיות לא נתבטל מנהג הראשון ומ״מ אין להפסיק בדברים אחרים ויש מן הגדולים שנהגו שלא לאמרם » (משנה ברורה, מ״ב רל״ו:ה).
וערוך השלחן צירף את שלושת הטעמים לאחד —
« אך מיהו על כל פנים אחרי שנתפשטה תקנה זו נעשה תקנה קבועה, וכגאולה אריכתא דמי » (ערוך השלחן או״ח סימן רל״ו).
תמצית: הרא״ש תלה ביראה, התוספות בשהיית המתפללים, והר״י בהיות ערבית רשות — ושלושתם מסכימים
שנעשתה תקנה קבועה, ומשום כך אינה הפסק.
ולשון רב נטרונאי גאון שבטור, ובו כל הפרשה בקצרה:
« כתב רב נטרונאי מדברי חכמים אין אומרים בערב אלא שתים לפניה ושתים לאחריה וכיון שהלכה כרב דאמר תפלת ערבית רשות תיקנו האחרונים שאחר שאמר שומר את עמו ישראל לעד שאומר פסוקים שיש בהם זמירות ושבח ולומר אחריהם ברכה ומפסיק בקדיש כלומר אסתיים תפלה הרוצה לצאת יצא » (טור או״ח סימן רל״ו).
תמצית: הקדיש בא לומר ״נסתיימה התפלה״ — ומכאן דקדק הט״ז שיש בו משום הפסק לענין אחד, כדלהלן.
מעומד או מיושב — ומה תלוי בזה:
- (א) מעומד, כדעת הרמ״א — « ראיתי מדקדקים נהגו לעמוד כשאומרים הי״ח פסוקים של ברוך ה׳ לעולם וכו׳ ומנהג יפה הוא כי נתקנו במקום תפלת י״ח וע״כ ראוי לעמוד בהן כמו בתפלה » (שו״ע או״ח רל״ו:ב) ; שכיון שנתקנו במקום תפלת שמונה עשרה, דין עמידתה עליהם.
- (ב) מיושב, כדעת רבים מן האחרונים — « והרבה אחרונים כתבו דיותר טוב שלא לעמוד כדי להראות שאין רוצה לצאת בזה ידי חובת תפלת י״ח אך כשמתפלל עם הצבור וקורא אח״כ ק״ש וברכותיה אז יוכל לומר ברוך ה׳ וכו׳ מעומד » (משנה ברורה, מ״ב רל״ו:י) ; וכן ערוך השלחן — « אבל רבים חולקים וסבירא ליה דיותר טוב לישב, שלא יאמרו שבזה יוצאים ידי תפלת שמונה עשרה » (ערוך השלחן או״ח סימן רל״ו). וסברת הט״ז — « לע״ד נראה שהאומרם במיושב שפיר דמי דאם האומרם מעומד נתכוין שיהיה זה במקום י״ח א״כ יצא ידי תפלת ערבית והיאך יתפלל אחר כך ערבית שנית » (ט״ז או״ח סימן רל״ו).
5. תפלה בציבור מול סמיכת גאולה לתפלה (שו״ע או״ח רל״ו:ג)
לשון השלחן ערוך
סעיף ג׳:
« מצא צבור שקראו קריאת שמע ורוצים לעמוד בתפלה יתפלל עמהם ואח״כ יקרא ק״ש עם ברכותיה » (שו״ע או״ח רל״ו:ג)
שורש הפסק: לשון הבית יוסף, והוא מקור הסעיף —
« ונראה שמי שנכנס לב״ה ומצא ציבור שקראו את שמע ורוצה לעמוד בתפלה יתפלל עמהם ואח״כ יקרא את שמע עם ברכותיה ואע״פ שאינו סומך גאולה לתפלה מוטב שיתפלל עם הציבור ולא יסמוך משיסמוך ויתפלל ביחיד » (בית יוסף או״ח סימן רל״ו) ;
וראייתו מתשובת רב האי גאון —
« בא״י עושים כן מתפללין של ערבית ואח״כ קורין את שמע בזמנה ולא איכפת להו למיסמך גאולה של ערבית לתפלה של ערבית » (בית יוסף או״ח סימן רל״ו) ; ומסקנתו שם —
« וחזינן דק״ש בעונתה דהיינו בצאת הכוכבים עדיף ממיסמך גאולה לתפלה היכא דלא אפשר לצלויי » (בית יוסף או״ח סימן רל״ו) ; וכן הביא בשם הרשב״א —
« ומה שהקשה ר״ת מדקיימא לן כר״י דאמר שצריך לסמוך גאולה לתפלה אה״נ מדינא הכי הוי כשמתפלל שלא בב״ה א״נ כשהגיע זמן המקרא קודם שיתפלל תפלת הערב הא לאו הכי מתפלל עם הציבור משום דתפלת הרבים עדיפא מסמיכת גאולה לתפלה של ערבית שהיא אינה חובה אלא רשות » (בית יוסף או״ח סימן רל״ו) ;
והט״ז בשורה אחת —
« הטעם דטפי עדיף להתפלל עם הצבור ממה שיסמוך גאולה לתפילה של ערבית » (ט״ז או״ח סימן רל״ו).
תמצית: היסוד הוא ש״תפלת הרבים עדיפא״ ; ומאחר שערבית מעיקרה רשות היתה, אין הסמיכה שבה חמורה
כשל שחרית, ונדחית מפני הציבור.
גדרי ההיתר וסייגיו:
- העיקר — « דתפלת הצבור עדיפא ממסמך גאולה לתפלה דערבית » (משנה ברורה, מ״ב רל״ו:יב).
- והתנאי — « אבל כ״ז דוקא כשהוא משער שלא יוכל להשיג אח״כ מנין להתפלל עמהם דאל״ה אין לו לבטל מצות סמיכת גאולה לתפלה » (משנה ברורה, מ״ב רל״ו:יב).
- ואם יש שהות — עצה טובה — « ואם הם עוסקים עדיין בברכות ק״ש והוא משער שעד שיגיעו הצבור לשמ״ע יוכל לומר ק״ש וברכותיה עד שומר עמו ישראל לעד יעשה כן וידלג ברוך ה׳ לעולם וכו׳ ויתפלל שמ״ע עם הצבור דאותן הפסוקים אינן אלא מנהג ויש גדולים שסוברים שאין לאומרו ולכן מוטב לדלג כדי לקיים תפלה בצבור עם סמיכת גאולה לתפלה » (משנה ברורה, מ״ב רל״ו:יא) ; וכן המגן אברהם — « ונ״ל דאם יש שהות יקרא ק״ש וברכותיה וידלג ברוך ה׳ לעולם וגו׳ וגם יראו עינינו כדי להתפלל עם הציבור דאינה אלא מנהג » (מגן אברהם או״ח סימן רל״ו).
- ואין משלימין אותם אחר כך — « ואין צריך לאומרם אחר כך, דלא נתקנו אלא אחר ברכות קריאת שמע ולא בפני עצמן » (ערוך השלחן או״ח סימן רל״ו).
- מי שלא התפלל מנחה — « עוד כתבו במקומות שמקדימין להתפלל ערבית מבע״י ובא לבהכ״נ בשעה שמתחילין ברכו והוא לא התפלל מנחה יתפלל מנחה בעוד שהם קורין ק״ש וברכותיה ואח״כ יתפלל ערבית עם הצבור ואח״כ יקרא ק״ש וברכותיה בלילה » (משנה ברורה, מ״ב רל״ו:יא) ; ומכל מקום — « אכן אם יהיה לו לתפלת ערבית מנין בלילה ימתין בתפלת מנחה להתפלל בשעה שהצבור מתפללין ערבית ותפלת ערבית יתפלל אח״כ כדינה עם צבור בלילה » (משנה ברורה, מ״ב רל״ו:יא).
- ומכאן שאלת הט״ז — « ואם בא לבה״כ אחר ברכו ויוכל להתפלל מנחה ויסיים כשיתחילו הקהל ערבית יש לעיין מה יעשה » (ט״ז או״ח סימן רל״ו) ; ומסקנתו שם, שאין לו להתפלל מנחה יחד עם הציבור המתפללין ערבית, שאין זו תפלה בציבור, שאצלו עדיין יום ואצלם כבר לילה.
6. אמן אחר ברכת עצמו — הרמב״ם והגאונים (שו״ע או״ח רל״ו:ד)
לשון השלחן ערוך
סעיף ד׳:
« אחר שומר עמו ישראל אומר אמן אחר ברכת עצמו ולא יענה אמן אחר ברכת המלך בכבודו » (שו״ע או״ח רל״ו:ד)
שתי שיטות בעניית אמן אחר עצמו: שיטת הרמב״ם —
« כָּל הָעוֹנֶה אָמֵן אַחַר בִּרְכוֹתָיו הֲרֵי זֶה מְגֻנֶּה. וְהָעוֹנֶה אַחַר בְּרָכָה שֶׁהִיא סוֹף בְּרָכוֹת אַחֲרוֹנוֹת הֲרֵי זֶה מְשֻׁבָּח. כְּגוֹן אַחַר בּוֹנֵה יְרוּשָׁלַיִם בְּבִרְכַּת הַמָּזוֹן וְאַחַר בְּרָכָה אַחֲרוֹנָה שֶׁל קְרִיאַת שְׁמַע שֶׁל עַרְבִית. » (רמב״ם הלכות ברכות פרק א הלכה טז) ;
ומדבריו הוציא הבית יוסף את שני חלקי הסעיף —
« ונראה מדבריו דאינו עונה אמן אחר המלך בכבודו משום דסיום הברכות הוא בשומר את עמו ישראל דומיא דעונה אמן אחר בונה ירושלים אע״פ שיש אחריה ברכת הטוב והמטיב » (בית יוסף או״ח סימן רל״ו) ;
וכן המשנה ברורה בטעם הראשון —
« שהוא סיום ברכת ק״ש ואזיל המחבר לטעמיה » (משנה ברורה, מ״ב רל״ו:יג) ; ובטעם השני —
« כי היא אינה שייך לברכת ק״ש והויא ככל ברכה מיוחדת שאין עונה אמן אחר ברכת עצמו » (משנה ברורה, מ״ב רל״ו:יד). ומאידך, דעת הגאונים היא שעונין אמן אף אחר ברכה אחת שהיא סוף,
ולדידהו יענה אף אחר ברכת המלך בכבודו. ולשון מרן בסימן רט״ו · 215 —
« אין עונה אמן אחר ברכותיו אלא אחר ב׳ ברכות או יותר שהם סוף ברכות ונהגו לענות אמן אחר יהללוך ואחר ישתבח » (שו״ע או״ח רט״ו:א) ;
ובהגהת הרמ״א שם —
« ויש אומרים שאין עונין אמן רק אחר ברכת בונה ירושלים בברכת המזון וכן המנהג פשוט במדינות אלו ואין לשנות » (שו״ע או״ח רט״ו:א) ; ומכל מקום הוסיף —
« ובמקומות שנהגו לענות אמן אחר יהללוך וישתבח יענה ג״כ אחר ברכת שומר עמו ישראל לעד » (שו״ע או״ח רט״ו:א) ;
וכן העירה המשנה ברורה כאן —
« ר״ל ששם כתב הרמ״א שבמדינותינו אין נוהגין לענות אחר ברכת עצמו אפילו אחר ברכת שומר עמו ישראל לעד » (משנה ברורה, מ״ב רל״ו:טז) ; וערוך השלחן —
« והולך לשיטתו בסימן רט״ז דבכאן עונה ׳אמן׳ אחר ברכת עצמו כמו בברכת המזון ב׳בונה ירושלים׳ » (ערוך השלחן או״ח סימן רל״ו) ; ולמעשה —
« אבל כבר נתבאר שם דאנחנו אין נוהגין כלל לענות ׳אמן׳ אחר ברכת עצמו, לבד בברכת המזון ב׳בונה ירושלים׳ » (ערוך השלחן או״ח סימן רל״ו).
תמצית: מרן אזיל לשיטת הרמב״ם, שאין עונין אחר עצמו אלא בסוף שתי ברכות ומעלה — ולכן כן אחר
שומר עמו ישראל ולא אחר המלך בכבודו ; ולמנהג אשכנז אין עונין אחר עצמו כלל, זולת בונה ירושלים.
כוונת ״תמיד ימלוך עלינו״ שבחתימה:
- הדין — « באומרו תמיד ימלוך עלינו לא יהיה כונתו בלשון בקשה שמתפלל שימלוך עלינו דהיינו לקרב הגאולה שאין תפלה בחתימת הברכה אלא יהיה כונתו בלשון שבח שהקב״ה ימלוך לעולם » (משנה ברורה, מ״ב רל״ו:טו).
- ומקורו — « וכתבו הג״מ שא״ל ימלוך לשון בקשה שאין תפלה בחתימת הברכה וצ״ל פי׳ שבח שהקב״ה ימלוך לעולם » (מגן אברהם או״ח סימן רל״ו).
- הכלל שביסודו — אין תפלה ובקשה בחתימת הברכה, ולפיכך יש לכוון לשון שבח.
7. נפקא מינות והנהגות למעשה
| הענין | ההנהגה | המקור |
|---|---|---|
| מנין הברכות | שתים לפניה ושתים לאחריה, ובכולן שבע ביום | שו״ע או״ח רל״ו:א · ברכות י״א ע״א |
| סיפור אחר ברכו | אסור, ואף קודם שהתחיל הברכה הראשונה | מ״ב רל״ו:א |
| הפסק בברכה הראשונה | בין ״ברקיע כרצונו״ ל״בורא יום ולילה״ | מ״ב רל״ו:ב · מגן אברהם סימן רל״ו |
| נוסח החתימה | נוסח ספרד עדיף, ונוסח אשכנז מיושב | מ״ב רל״ו:ב · טור או״ח סימן רל״ו |
| חתימת אמת ואמונה | גאל ישראל, לשעבר | מ״ב רל״ו:ג · טור או״ח סימן רל״ו |
| השכיבנו בין גאולה לתפלה | אינו הפסק — כגאולה אריכתא | ברכות ד׳ ע״ב · רמב״ם הלכות תפלה פרק ז הלכה יח |
| סיפור בין גאולה לתפלה | אסור אף בערבית | שו״ע או״ח רל״ו:ב · מ״ב רל״ו:ד |
| הכרזת ראש חודש וטל ומטר | אינה הפסק | שו״ע או״ח רל״ו:ב · מ״ב רל״ו:ז |
| הכרזת על הנסים | אף היא מותרת | מ״ב רל״ו:ז |
| הכרזה בתוך ברכות ק״ש | אסורה | מ״ב רל״ו:ז · מגן אברהם סימן רל״ו |
| אמירת ברכו למי שלא שמע | מותרת | שו״ע או״ח רל״ו:ב · מ״ב רל״ו:ח |
| הקולא — בערבית בלבד | ולא בשחרית | מ״ב רל״ו:ט |
| עמידה בי״ח פסוקים | לרמ״א מנהג יפה ; ולרבים — מיושב | הגהת הרמ״א · מ״ב רל״ו:י · ט״ז או״ח סימן רל״ו |
| נוסח ״הושיענו״ | בלא הוספת אזכרה | מ״ב רל״ו:י |
| בין הפרקים שבפסוקים | בין פסוק לפסוק — כבין הפרקים | ערוך השלחן או״ח סימן רל״ו |
| שבת ויום טוב | אין אומרים הפסוקים, והקדיש נשאר | ערוך השלחן או״ח סימן רל״ו |
| מצא ציבור עומדים בתפלה | יתפלל עמהם ואחר כך יקרא ק״ש וברכותיה | שו״ע או״ח רל״ו:ג · מ״ב רל״ו:יב |
| ויש לו מנין אחר אחר כך | לא יבטל את הסמיכה | מ״ב רל״ו:יב |
| יש שהות לקרוא עד שומר עמו ישראל | מדלג את הפסוקים ומתפלל עמהם | מ״ב רל״ו:יא · מגן אברהם סימן רל״ו |
| אמירת הפסוקים אחר התפלה | אין צריך | ערוך השלחן או״ח סימן רל״ו |
| לא התפלל מנחה ובא לבית הכנסת | יתפלל מנחה בעוד שקורין, וערבית עמהם | מ״ב רל״ו:יא · ט״ז או״ח סימן רל״ו |
| אמן אחר שומר עמו ישראל | למרן — עונה אחר ברכת עצמו | שו״ע או״ח רל״ו:ד · מ״ב רל״ו:יג |
| אמן אחר המלך בכבודו | אינו עונה | שו״ע או״ח רל״ו:ד · מ״ב רל״ו:יד |
| מנהג אשכנז | אין עונין אחר עצמו כלל | מ״ב רל״ו:טז · שו״ע או״ח רט״ו:א |
| כוונת ״תמיד ימלוך עלינו״ | לשון שבח ולא לשון בקשה | מ״ב רל״ו:טו · מגן אברהם סימן רל״ו |
| אמירת ״והוא רחום״ | מנהג קודם תפלת ערבית | מ״ב רל״ו:א |
8. טבלה — מקורות הסוגיא
טבלה — סוגיות ומקורות
| הענין | הדין | המקור |
|---|---|---|
| משנת פ״ק דברכות | בשחר שתים ואחת, ובערב שתים ושתים | ברכות י״א ע״א · משנה ברכות פרק א׳ |
| ירושלמי — שבע ביום הללתיך | חשבון שבע הברכות | בית יוסף או״ח סימן רל״ו · טור או״ח סימן רל״ו |
| רבי יוחנן | הסומך גאולה לתפלה של ערבית | ברכות ד׳ ע״ב |
| ריב״ל | תפלות באמצע תקנום | ברכות ד׳ ע״ב |
| שני צדדי המחלוקת | סברא, וקרא ד״בשכבך ובקומך״ | ברכות ד׳ ע״ב |
| קושיית מר בריה דרבינא | והלא השכיבנו מפסיק | ברכות ד׳ ע״ב |
| התירוץ | כגאולה אריכתא דמיא | ברכות ד׳ ע״ב · רמב״ם הלכות תפלה פרק ז הלכה יח |
| הכרעת ההלכה | כרבי יוחנן, אף בערבית | ערוך השלחן או״ח סימן רל״ו · מ״ב רל״ו:ד |
| טעם הרא״ש בי״ח פסוקים | בתי כנסיות שבשדות | טור או״ח סימן רל״ו · מ״ב רל״ו:ה |
| טעם התוספות | שיגמור חברו את תפלתו | בית יוסף או״ח סימן רל״ו |
| טעם הר״י | שמתחילה היתה ערבית רשות | בית יוסף או״ח סימן רל״ו |
| רב נטרונאי גאון | הקדיש מורה על סיום התפלה | טור או״ח סימן רל״ו |
| מי שלא אמרם כלל | הרמב״ן ורבינו שמואל | בית יוסף או״ח סימן רל״ו |
| עמידה בפסוקים | מחלוקת הרמ״א והאחרונים | הגהת הרמ״א · ט״ז או״ח סימן רל״ו · ערוך השלחן או״ח סימן רל״ו |
| תפלה בציבור | עדיפא מסמיכת גאולה לתפלה | בית יוסף או״ח סימן רל״ו · שו״ע או״ח רל״ו:ג |
| תשובת רב האי גאון | ק״ש בעונתה קודמת לסמיכה | בית יוסף או״ח סימן רל״ו |
| דעת הרשב״א | תפלת הרבים עדיפא | בית יוסף או״ח סימן רל״ו |
| אמן אחר ברכת עצמו | אחר סוף ברכות אחרונות | רמב״ם הלכות ברכות פרק א הלכה טז · שו״ע או״ח רל״ו:ד |
| מנהג אשכנז | אין עונין אחר עצמו כלל | שו״ע או״ח רט״ו:א · מ״ב רל״ו:טז |
גמרא: ברכות פרק קמא (ד׳ ע״ב) · ברכות י״א ע״א · משנה ברכות פרק א׳
ראשונים ומרן: רמב״ם (הלכות קריאת שמע פרק א · הלכות תפלה פרק ז · הלכות ברכות פרק א) · רי״ף · רא״ש · תוספות · תלמידי רבינו יונה · רבינו תם · ר״י · רמב״ן · רשב״א · רשב״ם · מרדכי · הגהות מיימוניות · אגור · כלבו · רב נטרונאי גאון · רב האי גאון · סדר רב עמרם · טור · בית יוסף · שלחן ערוך · הגהת הרמ״א
פוסקים ונושאי כלים: ב״ח · מגן אברהם · ט״ז · באר היטב · אליה רבה · פרי מגדים · חיי אדם · מעשה רב · שערי תשובה · משנה ברורה · ביאור הלכה · ערוך השלחן
~ ~ ~ ~ ~
דעת · רב יוסף חיים סממה
פלפול ועיון באורח חיים · סימן רל״ו · דין ברכות ק״ש של ערבית · ⚡ רמה 2 — למדן
דעת · רב יוסף חיים סממה
פלפול ועיון באורח חיים · סימן רל״ו · דין ברכות ק״ש של ערבית · ⚡ רמה 2 — למדן
⚠️ תוכן זה נועד ללימוד בלבד. לכל שאלה למעשה (לְמַעֲשֶׂה), יש לפנות לרב מוסמך.
DAAT דעת — © 5786 / 2026 · חזרה לדף הבית · סימן רל״ו · ♥ Soutenir