✦ ❖ ✦
דעת · רמה 1 — פתיחה
סימן רל״ו · הברכות שסביב קריאת שמע של ערבית
דין ברכות ק״ש של ערבית — שתים לפניה ושתים לאחריה, סמיכת גאולה לתפלה, י״ח פסוקים, תפלה בציבור, ואמן שבברכה האחרונה
סימן רל״ו · ד׳ סעיפים
דין ברכות ק״ש של ערבית
🌱 רמת פתיחה · מתחילים
✦ ❖ ✦
הסימן הקודם קבע את זמן קריאת שמע של ערבית ; וסימן זה קובע את ברכותיה — שתים לפניה ושתים לאחריה — ומוציא מכאן את כל תולדותיה של דרישה אחת: שתהא הגאולה נוגעת בתפלה. ומה רשאי להיכנס ביניהן? לשון הסימן, ביאור והסבר ד׳ הסעיפים, עם פרק של מקרים מעשיים.
הנושא: ברכות קריאת שמע של ערבית — שתים לפניה ושתים לאחריה, סמיכת גאולה לתפלה, י״ח פסוקים, אמן אחר ברכת עצמו
המקור: שולחן ערוך אורח חיים סימן רל״ו · ד׳ סעיפים
עריכה: רב יוסף חיים סממה
DAAT · daattorah.com
תפלת ערבית באה אחר שהזכיר אדם את יציאת מצרים — ומכאן כל מתיחותו של הסימן. רצו חכמים שברכת הגאולה תיגע בתפלה, והם עצמם קבעו ביניהן את השכיבנו, ואחריו י״ח הפסוקים, ואחריהם הקדיש. והשיב הסימן שמה שתקנו חכמים אינו חוצץ אלא מאריך. ומכאן שלוש תולדות: במה אין מספרין, מה מותר להכריז אף על פי כן, ועל מה מוותרין כשהציבור כבר עומדים בתפלה. אנו לומדים כאן בדרך העיון ; ולמעשה — כהוראת הרב.
📑 מהלך הלימוד
א. שתים לפניה ושתים לאחריה (סעיף א׳) — ארבע ברכות הערב, ומפני מה נתקנה הרביעית
ב. סמיכת גאולה לתפלה (סעיף ב׳) — קושיית הגמרא, תירוצה, ומה שנשאר מותר
ג. י״ח פסוקים ויראו עינינו (סעיף ב׳) — בתי הכנסיות שבשדות, והגהת הרמ״א
ד. תפלה בציבור (סעיף ג׳) — כשהציבור קודם לסמיכה
ה. אמן אחר ברכת עצמו (סעיף ד׳) — אחר איזו ברכה, ומה שהוסיף הרמ״א
1-3. מקרים מעשיים ושאלות להבנה
א. שתים לפניה ושתים לאחריה — ארבע הברכות של ערבית
שֶׁבַע בַּיּוֹם הִלַּלְתִּיךָ — החשבון קדום הוא: שלוש ברכות בשחרית וארבע בערבית. והביאו הבית יוסף בשם הירושלמי:
« ירושלמי ר׳ יוסי בר בון בשם ריב״ל ע״ש שבע ביום הללתיך כלו׳ שבשחר מברך שתים לפניה ואחת לאחריה ובערב שתים לפניה ושתים לאחריה הרי ז׳ » (בית יוסף או״ח סימן רל״ו)
סעיף א׳ — שתים לפני ק״ש ושתים לאחריה
בערב מברך שתים לפני ק״ש ושתים לאחריה:
סעיף א׳: בערב מברך שתים לפני קריאת שמע ושתים לאחריה.
השתים שלפניה.
« אשר בדברו וכו׳ ואהבת עולם ואינה פותחת בברוך דהויא סמוכה לראשונה » (משנה ברורה, מ״ב רל״ו:ב). תמצית: הראשונה אשר בדברו מעריב ערבים, והשנייה אהבת עולם — ואינה פותחת בברוך לפי שהיא סמוכה לחברתה
היכן מפסיקין בברכה הראשונה.
« ויש להפסיק בין ברקיע כרצונו לבין בורא יום ולילה דכרצונו קאי אדלעיל » (משנה ברורה, מ״ב רל״ו:ב). תמצית: כרצונו קאי אדלעיל ולא אדלקמן, ולפיכך מפסיקין קודם בורא יום ולילה. וכן כתב המגן אברהם לפניה:
« כתוב בעמק ברכה שיש להפסיק בין ברקיע כרצונו ובין בורא יום ולילה » (מגן אברהם או״ח סימן רל״ו)
שני נוסחאות לחתימה אחת. הטור מתאר את נוסח ספרד:
« הראשונה אשר בדברו מעריב ערבים וכו׳ וחותמת ומבדיל בין יום ובין לילה בא״י המעריב ערבים זו היא נוסח ספרד » (טור או״ח סימן רל״ו) ; ומביא את דעת אחיו:
« וכתב אחי ה״ר יחיאל ז״ל ויותר נכון נוסח ספרד כי אין זה מעין חתימה סמוך לחתימה » (טור או״ח סימן רל״ו). והמשנה ברורה הכריעה כן:
« ומנהג ספרד שלא לומר ה׳ צבאות וכו׳ אל חי וכו׳ אלא מסיימין תיכף אחרי מבדיל בין יום וכו׳ ברוך אתה וכו׳ כי היכי דלהוי מעין חתימה סמוך לחתימה וכן נכון » (משנה ברורה, מ״ב רל״ו:ב). תמצית: הכלל הוא שיהא מעין חתימה סמוך לחתימה ; נוסח ספרד מקיימו במישרין, והטור ביאר שאף נוסח אשכנז מקיימו
השתים שלאחריה.
« ראשונה אמת ואמונה ואינה פותחת בברוך דהויא סמוכה לחברתה דק״ש לא הוי הפסק וחותם בא״י גאל ישראל ולא גואל ישראל כמו בתפלה משום שנתקנה על הגאולה שעברה » (משנה ברורה, מ״ב רל״ו:ג). תמצית: הראשונה אמת ואמונה, וחותמה גאל ישראל לשעבר, שהיא על הגאולה שכבר היתה, ולא כתפלה שהיא על העתידה. וכן כתב הטור:
« וחותם בא״י גאל ישראל ולא גואל ישראל שנתקנה על הגאולה שעברה » (טור או״ח סימן רל״ו)
הרביעית — ומפני מה נתקנה.
« וברכה שניה השכיבנו וחותם שומר עמו ישראל לעד מפני שלילה צריכין שימור מן המזיקין » (משנה ברורה, מ״ב רל״ו:ג) ; וכלשון הזה בטור:
« שניה השכיבנו וחותם שומר את עמו ישראל לעד מפני שלילה צריכה שימור מן המזיקין » (טור או״ח סימן רל״ו). תמצית: בשחרית אין אלא ברכה אחת לאחריה, ובערבית הוסיפו אחת, לפי שהלילה צריך שימור
השכיבנו — מעין גאולה היא.
« וכתבו בתר״י הטעם דכשעבר ה׳ לנגוף את מצרים היו ישראל מפחדים ומתפללים להש״י שיקיים דברו שלא יתן המשחית לבא אל בתיהם לנגוף וכנגד אותה תפלה תקנו לומר השכיבנו הלכך מעין גאולה היא » (משנה ברורה, מ״ב רל״ו:ג) ; והבית יוסף בשם הר״י:
« כתב הר״י הטעם דהשכיבנו כגאולה אריכתא דמיא מפני שכשעבר השם לנגוף את מצרים היו מפחדים ומתפללים לשם יתברך שיקיים דברו שלא יתן המשחית לבא אל בתיהם לנגוף וכנגד אותה תפלה תקנו לומר השכיבנו הילכך מעין גאולה הוי » (בית יוסף או״ח סימן רל״ו). תמצית: בליל יציאת מצרים היו ישראל מתפללים שיישמרו — והשכיבנו היא אותה תפלה, ולפיכך אינה חוצצת בין הגאולה לתפלה
חשבון הרמב״ם.
« הַקּוֹרֵא קְרִיאַת שְׁמַע מְבָרֵךְ לְפָנֶיהָ וּלְאַחֲרֶיהָ. בַּיּוֹם מְבָרֵךְ שְׁתַּיִם לְפָנֶיהָ וְאַחַת לְאַחֲרֶיהָ. וּבַלַּיְלָה מְבָרֵךְ שְׁתַּיִם לְפָנֶיהָ וּשְׁתַּיִם לְאַחֲרֶיהָ. » (רמב״ם הלכות קריאת שמע פרק א הלכה ה). תמצית: אותה חלוקה עצמה, כדין כללי בברכות קריאת שמע ביום ובלילה
מה שאומרים קודם.
« והמנהג לומר והוא רחום קודם תפלת ערבית » (משנה ברורה, מ״ב רל״ו:א). תמצית: המנהג לומר והוא רחום קודם תפלת ערבית — והמשנה ברורה מפנה לטור לטעם הדבר
אזהרה כבר מן הברכו.
« צריך ליזהר מאד שלא לספר אחר ברכו דערבית אפילו קודם שהתחיל לברך הברכה ראשונה אם דעתו להתפלל אז מעריב עם הצבור » (משנה ברורה, מ״ב רל״ו:א). תמצית: משענו הציבור ברכו הרי הם כבר בברכות, וסיפור באותה שעה כאמצע הפרק הוא — והמשנה ברורה מעידה שרבים נכשלין בזה
ב. סמיכת גאולה לתפלה — לסמוך גאולה לתפלה של ערבית
סְמִיכַת גְּאוּלָּה לִתְפִלָּה — כל הלכות הסימן תלויות במאמר אחד של רבי יוחנן:
« דְּאָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: אֵיזֶהוּ בֶּן הָעוֹלָם הַבָּא — זֶה הַסּוֹמֵךְ גְּאוּלָּה לִתְפִלָּה שֶׁל עַרְבִית. » (ברכות ד׳ ע״ב). והמשנה ברורה העמידה את הדבר על תולדתו:
« שגם בערבית מצוה לסמוך גאולה לתפלה » (משנה ברורה, מ״ב רל״ו:ד)
סעיף ב׳ — אין לספר בין גאולה דערבית לתפלה
אין לספר בין גאולה דערבית לתפלה ואף הנוהגין לומר י״ח פסוקים ויראו עינינו אין להפסיק בין יראו עינינו לתפלה ומיהו מה שמכריז ש״צ ר״ח בין קדיש לתפלת ערבית לא הוי הפסק כיון שהוא צורך תפלה וכן יכול לומר ברכו להוציא מי שלא שמע ולא הוי הפסק: הגה וע״ל סי׳ ס״ט. ראיתי מדקדקים נהגו לעמוד כשאומרים הי״ח פסוקים של ברוך ה׳ לעולם וכו׳ ומנהג יפה הוא כי נתקנו במקום תפלת י״ח וע״כ ראוי לעמוד בהן כמו בתפלה:
סעיף ב׳: אין לספר בין ברכת גאולה של ערבית לתפלה. ואף הנוהגין לומר י״ח פסוקים וויראו עינינו אין להם להפסיק בין יראו עינינו לתפלה. ומיהו מה שמכריז שליח ציבור ראש חודש בין הקדיש לתפלת ערבית אינו הפסק, לפי שהוא צורך תפלה ; וכן יכול לומר ברכו להוציא את מי שלא שמע, ואינו הפסק. הגהת הרמ״א: ועיין לעיל סימן ס״ט · 69. ראיתי מדקדקים שנהגו לעמוד כשאומרים י״ח הפסוקים של ברוך ה׳ לעולם וכו׳, ומנהג יפה הוא, כי נתקנו במקום תפלת שמונה עשרה, ועל כן ראוי לעמוד בהן כמו בתפלה.
קושיית הגמרא ותירוצה.
« מֵתִיב מָר בְּרֵיהּ דְּרָבִינָא, בָּעֶרֶב מְבָרֵךְ שְׁתַּיִם לְפָנֶיהָ וּשְׁתַּיִם לְאַחֲרֶיהָ. וְאִי אָמְרַתְּ בָּעֵי לִסְמוֹךְ, הָא לָא קָא סָמֵךְ גְּאוּלָּה לִתְפִלָּה, דְּהָא בָּעֵי לְמֵימַר ״הַשְׁכִּיבֵנוּ״! » (ברכות ד׳ ע״ב) ; ומשני:
« אָמְרִי: כֵּיוָן דְּתַקִּינוּ רַבָּנַן ״הַשְׁכִּיבֵנוּ״ — כִּגְאוּלָּה אֲרִיכְתָּא דָּמְיָא. » (ברכות ד׳ ע״ב). תמצית: השכיבנו נראה כחוצץ, אבל ברכה שתקנוה חכמים אינה חוצצת אלא מאריכה
אותו טעם עצמו שבשחרית.
« אֶלָּא הָתָם כֵּיוָן דְּתַקִּינוּ רַבָּנַן לְמֵימַר ״ה׳ שְׂפָתַי תִּפְתָּח״ — כִּתְפִלָּה אֲרִיכְתָּא דָּמְיָא. הָכָא נָמֵי, כֵּיוָן דְּתַקִּינוּ רַבָּנַן לְמֵימַר ״הַשְׁכִּיבֵנוּ״ — כִּגְאוּלָּה אֲרִיכְתָּא דָּמְיָא. » (ברכות ד׳ ע״ב). תמצית: אף בשחרית מפסיקין בפסוק קודם התפלה ואין רואין בזה הפסק, וכן הדין בערבית
הרמב״ם קבעו להלכה.
« וּבִתְפִלַּת הָעֶרֶב קוֹרֵא קְרִיאַת שְׁמַע וּמְבָרֵךְ לְפָנֶיהָ וּלְאַחֲרֶיהָ וְסוֹמֵךְ גְּאֻלָּה לִתְפִלָּה וּמִתְפַּלֵּל מְעֻמָּד » (רמב״ם הלכות תפלה פרק ז הלכה יח) ; והוסיף:
« וְאַף עַל פִּי שֶׁמְּבָרֵךְ הַשְׁכִּיבֵנוּ אַחַר גָּאַל יִשְׂרָאֵל אֵינָהּ הֶפְסֵק בֵּין גְּאֻלָּה לִתְפִלָּה וַהֲרֵי שְׁתֵּיהֶן כִּבְרָכָה אַחַת אֲרֻכָּה » (רמב״ם הלכות תפלה פרק ז הלכה יח). תמצית: שתי הברכות כברכה אחת ארוכה הן — והוא תירוץ הגמרא עצמו בלשון פסק
מה נאסר למעשה.
« אין לספר בין גאולה דערבית לתפלה » (שו״ע או״ח רל״ו:ב) ; וכן חזר וכתב ערוך השלחן בלשון בתי כנסיות שלנו:
« וכיון דגם בערבית יש חיוב לסמוך גאולה לתפלה, לכן יש ליזהר שלא לדבר בין ברכת ׳שומר עמו ישראל לעד׳ ובין שמונה עשרה » (ערוך השלחן או״ח סימן רל״ו). תמצית: מסוף שומר עמו ישראל ועד תיבה ראשונה של שמונה עשרה — אין מדברין
שני דברים שאינם הפסק.
« ומיהו מה שמכריז ש״צ ר״ח בין קדיש לתפלת ערבית לא הוי הפסק כיון שהוא צורך תפלה » (שו״ע או״ח רל״ו:ב) ;
« וכן יכול לומר ברכו להוציא מי שלא שמע ולא הוי הפסק » (שו״ע או״ח רל״ו:ב). והבית יוסף הביא מקורו בשם הרשב״א:
« וכתב הרשב״א בתשובה שמה שמכריז ש״צ בין קדיש לתפלה דערבית ואומר ר״ח אין מוחין בידו שאין זה הפסק כיון שהוא צורך תפלה » (בית יוסף או״ח סימן רל״ו). תמצית: דבר שהוא צורך תפלה אינו זר לתפלה
עד היכן ההיתר.
« ולאו דוקא לקרוא ולהכריז שהוא ר״ח שהוא דאורייתא או להכריז טל ומטר שאם יטעו צריך לחזור אלא אפילו להכריז על הנסים שפיר דמי » (משנה ברורה, מ״ב רל״ו:ז). תמצית: היה מקום לומר שלא הותר אלא בדבר שאם שכחו חוזר ; והמשנה ברורה התירה אף על הנסים, שאין חוזרין עליו
והיכן פוסק ההיתר.
« ודוקא במקום זה יכול להפסיק אבל כשהוא עומד בברכת ק״ש בין הפרקים אסור לו להכריז שום דבר » (משנה ברורה, מ״ב רל״ו:ז). תמצית: לא הותר אלא במקום זה עצמו — בין הגאולה לתפלה — ולא בשאר מקומות שבברכות קריאת שמע
מפני מה בערבית בלבד.
« ר״ל דשם בהג״ה מבואר דדוקא בערבית מקילינן לזה אבל לא בשחרית » (משנה ברורה, מ״ב רל״ו:ט). תמצית: הרמ״א הפנה לסימן ס״ט · 69 ; והמשנה ברורה מדייקת שההיתר נאמר שם בערבית ולא בשחרית
ושאר הדינין כשחרית.
« ונ״ל דבין הפרקי׳ דינן כמו בשחרית דדוק׳ בין גאול׳ לתפלה יש מקילין משום דתפלת ערבית רשות אבל בין ק״ש וברכותי׳ חובה לכ״ע » (מגן אברהם או״ח סימן רל״ו). תמצית: בתוך ברכות קריאת שמע דיני ההפסק של ערבית כשל שחרית, ואין החילוק אלא במקום הסמיכה
ג. י״ח פסוקים ויראו עינינו — שמונה עשר הפסוקים
י״ח פְּסוּקִים — קודם שהם נוסח, מעשה הם, והביאתו המשנה ברורה בשם הטור:
« ומה שנוהגין להפסיק בפסוקים ויראו עינינו וקדיש לפי שבימים הראשונים היו בתי כנסיות שלהם בשדות והיו יראים להתאחר שם עד זמן תפלת ערבית ותקנו לומר פסוקים אלו שיש בהם י״ח אזכרות כנגד י״ח ברכות שיש בתפלת ערבית ונפטרין בקדיש » (משנה ברורה, מ״ב רל״ו:ה)
לשון הטור עצמו.
« ומה שנוהגין להפסיק בפסוקים ויראו עינינו וקדיש לפי שבימים ראשונים היו בתי כנסיות שלהם בשדות והיו יראים להתאחר שם עד זמן תפלת ערבית ותיקנו לומר פסוקים אלו שיש בהם י״ח אזכרות כנגד י״ח ברכות שיש בתפלת ערבית ונפטרין בקדיש » (טור או״ח סימן רל״ו). תמצית: בתי הכנסיות היו בשדות והיו יראים להתעכב שם עד הלילה ; י״ח אזכרות כנגד י״ח ברכות, ונפטרין בקדיש
המנהג נשאר משנתבטל טעמו.
« ועתה שחזרו להתפלל ערבית בבתי כנסיות לא נתבטל מנהג הראשון ומ״מ אין להפסיק בדברים אחרים ויש מן הגדולים שנהגו שלא לאמרם » (טור או״ח סימן רל״ו) ; וכן העתיקה המשנה ברורה:
« ועתה שחזרו להתפלל ערבית בבתי כנסיות לא נתבטל מנהג הראשון ומ״מ אין להפסיק בדברים אחרים ויש מן הגדולים שנהגו שלא לאמרם » (משנה ברורה, מ״ב רל״ו:ה). תמצית: חזרו בתי הכנסיות לעיר ולא נתבטל המנהג — ומקצת מן הגדולים לא היו אומרים אותם כלל
מפני מה אין פסוקים אלו הפסק.
« דאותן פסוקים לא מקרי הפסק כיון דתקינו לאומרם הו״ל כגאולה אריכתא » (משנה ברורה, מ״ב רל״ו:ו). תמצית: אותו הטעם שבהשכיבנו — מה שתקנו חכמים במקום זה מן הגאולה הוא ומאריכה
התוספות נותנים טעם אנושי מאוד.
« ואנו שאומרים יראו עינינו ופסוקים אחרים אחר השכיבנו הואיל והתקינו להו רבנן ה״ל גאולה אריכתא דתקינו לומר זה שבתוך כך יתפלל חבירו גם הוא ולא ילך מב״ה עד שיגמור כל אחד תפלתו » (בית יוסף או״ח סימן רל״ו). תמצית: פסוקים אלו נתנו למי שמתפלל לאט שהות לגמור, שלא ילך אדם מבית הכנסת קודם חברו
והר״י נותן טעם שלישי.
« אבל הר״י נתן טעם למנהג שבתחלה שהיתה תפלה ערבית רשות היו אומרים אלו הפסוקים שיש בהם י״ח הזכרות כנגד י״ח ברכות וחותמין עליהם ואומרים קדיש ויוצאים ואח״כ אע״פ שקבעוה חובה נשאר הדבר כמו המנהג הראשון ולא הוי הפסקה בין גאולה לתפלה כיון שמתחילה אדעתא דהכי קבעוה חובה לא מיקרי הפסקה » (בית יוסף או״ח סימן רל״ו). תמצית: כל עוד היתה תפלת ערבית רשות היו פסוקים אלו במקום תפלה ; משקבעוה חובה נשאר המנהג — וכיון שמתחילה כך היה, אינו נחשב הפסק
ערוך השלחן מאחד את הטעמים.
« אך מיהו על כל פנים אחרי שנתפשטה תקנה זו נעשה תקנה קבועה, וכגאולה אריכתא דמי » (ערוך השלחן או״ח סימן רל״ו). תמצית: שלושה טעמים ותוצאה אחת — תקנה שנתפשטה נעשית תקנה קבועה, ופסוקים אלו עצמם מענייני גאולה הם
מפני מה אין אומרים אותם בשבת ויום טוב.
« ולכן בשבתות וימים טובים לא נהגו לומר אלו הפסוקים, מפני שאין מתפללים י״ח ברכות, וגם בהם לא היתה היראה כל כך, דשבת עצמו שומר את ישראל » (ערוך השלחן או״ח סימן רל״ו). תמצית: אין שם י״ח ברכות שיעמדו אלו במקומן, ואף היראה לא היתה שווה. אבל הקדיש נשאר בכל מקום:
« ולכן אפילו הספרדים שאין אומרים פסוקים אלו, מכל מקום קדיש אומרים, מפני שקדיש הוה עיקר הגאולה » (ערוך השלחן או״ח סימן רל״ו)
הגהת הרמ״א.
« ראיתי מדקדקים נהגו לעמוד כשאומרים הי״ח פסוקים של ברוך ה׳ לעולם וכו׳ ומנהג יפה הוא כי נתקנו במקום תפלת י״ח וע״כ ראוי לעמוד בהן כמו בתפלה » (שו״ע או״ח רל״ו:ב). תמצית: כיון שנתקנו במקום תפלת שמונה עשרה, עומדין בהם כמו בתפלה
והדעה שכנגד, והיא דעת רבים.
« והרבה אחרונים כתבו דיותר טוב שלא לעמוד כדי להראות שאין רוצה לצאת בזה ידי חובת תפלת י״ח אך כשמתפלל עם הצבור וקורא אח״כ ק״ש וברכותיה אז יוכל לומר ברוך ה׳ וכו׳ מעומד » (משנה ברורה, מ״ב רל״ו:י) ; וכן ערוך השלחן:
« אבל רבים חולקים וסבירא ליה דיותר טוב לישב, שלא יאמרו שבזה יוצאים ידי תפלת שמונה עשרה » (ערוך השלחן או״ח סימן רל״ו). תמצית: הישיבה עצמה מורה שאינו יוצא בהם ידי תפלת שמונה עשרה — חוץ ממי שכבר התפלל עם הציבור וקורא אחר כך קריאת שמע
סברת הט״ז.
« לע״ד נראה שהאומרם במיושב שפיר דמי דאם האומרם מעומד נתכוין שיהיה זה במקום י״ח א״כ יצא ידי תפלת ערבית והיאך יתפלל אחר כך ערבית שנית » (ט״ז או״ח סימן רל״ו). תמצית: אם העמידה מורה שזה במקום שמונה עשרה — הרי יצא ידי חובתו, והיאך יתפלל אחר כך ; והישיבה מסלקת את הסתירה
מנין האזכרות.
« שיש לומר הושיענו אלהי ישענו והוא פסוק בדברי הימים ולא יאמר הושיענו ה׳ אלהי ישענו דא״כ הוא מוסיף על י״ח אזכרות » (משנה ברורה, מ״ב רל״ו:י). תמצית: מנין האזכרות הוא עיקרם של פסוקים אלו, והמוסיף עליהן פוגם בהם
היכן מותר להפסיק.
« ויראה לי דבי״ח פסוקים אלו בין פסוק לפסוק הוי כבין הפרקים, רק מן ׳יראו עינינו׳ עד גמר הברכה הוי כאמצע הפרק » (ערוך השלחן או״ח סימן רל״ו). תמצית: בין פסוק לפסוק כבין הפרקים, ומן יראו עינינו עד גמר הברכה כאמצע הפרק
ד. תפלה בציבור — כשהציבור קודם לסמיכה
תְּפִלָּה בְּצִבּוּר — שני ערכים מתנגשים, והמשנה ברורה אומרת מי מהם עדיף:
« דתפלת הצבור עדיפא ממסמך גאולה לתפלה דערבית » (משנה ברורה, מ״ב רל״ו:יב)
סעיף ג׳ — מצא צבור שקראו קריאת שמע
מצא צבור שקראו קריאת שמע ורוצים לעמוד בתפלה יתפלל עמהם ואח״כ יקרא ק״ש עם ברכותיה:
סעיף ג׳: מצא ציבור שקראו קריאת שמע ורוצים לעמוד בתפלה — יתפלל עמהם, ואחר כך יקרא קריאת שמע עם ברכותיה.
מקורו של הסעיף.
« ונראה שמי שנכנס לב״ה ומצא ציבור שקראו את שמע ורוצה לעמוד בתפלה יתפלל עמהם ואח״כ יקרא את שמע עם ברכותיה ואע״פ שאינו סומך גאולה לתפלה מוטב שיתפלל עם הציבור ולא יסמוך משיסמוך ויתפלל ביחיד » (בית יוסף או״ח סימן רל״ו). תמצית: מוטב שיתפלל עם הציבור ולא יסמוך, ממה שיסמוך ויתפלל ביחיד
מעשה שהיה בארץ ישראל.
« בא״י עושים כן מתפללין של ערבית ואח״כ קורין את שמע בזמנה ולא איכפת להו למיסמך גאולה של ערבית לתפלה של ערבית » (בית יוסף או״ח סימן רל״ו). תמצית: שם היו מתפללין ערבית ואחר כך קורין קריאת שמע בזמנה ואין חוששין לסמיכה — ומכאן שהסמיכה נדחית מפני החזק ממנה
הט״ז בשורה אחת.
« הטעם דטפי עדיף להתפלל עם הצבור ממה שיסמוך גאולה לתפילה של ערבית » (ט״ז או״ח סימן רל״ו). תמצית: זהו טעמו של הסעיף, בלא אריכות
ותנאי יש בהיתר.
« אבל כ״ז דוקא כשהוא משער שלא יוכל להשיג אח״כ מנין להתפלל עמהם דאל״ה אין לו לבטל מצות סמיכת גאולה לתפלה » (משנה ברורה, מ״ב רל״ו:יב). תמצית: אם יש בידו מנין אחר לאחר מכן — אינו מבטל את הסמיכה, ולא הותר אלא למי שלא ימצא ציבור כלל
דרך שלישית, כשיש שהות.
« ואם הם עוסקים עדיין בברכות ק״ש והוא משער שעד שיגיעו הצבור לשמ״ע יוכל לומר ק״ש וברכותיה עד שומר עמו ישראל לעד יעשה כן וידלג ברוך ה׳ לעולם וכו׳ ויתפלל שמ״ע עם הצבור דאותן הפסוקים אינן אלא מנהג ויש גדולים שסוברים שאין לאומרו ולכן מוטב לדלג כדי לקיים תפלה בצבור עם סמיכת גאולה לתפלה » (משנה ברורה, מ״ב רל״ו:יא). תמצית: אם יכול להגיע עד שומר עמו ישראל לעד קודם שיעמדו הציבור — מדלג את י״ח הפסוקים, שאינם אלא מנהג, ומרויח גם ציבור וגם סמיכה
וכן הציע המגן אברהם.
« ונ״ל דאם יש שהות יקרא ק״ש וברכותיה וידלג ברוך ה׳ לעולם וגו׳ וגם יראו עינינו כדי להתפלל עם הציבור דאינה אלא מנהג » (מגן אברהם או״ח סימן רל״ו). תמצית: אותה הנהגה ואותו טעם — פסוקים אלו מנהג, ותפלה בציבור עיקר
ואין משלימין אותם אחר כך.
« ואין צריך לאומרם אחר כך, דלא נתקנו אלא אחר ברכות קריאת שמע ולא בפני עצמן » (ערוך השלחן או״ח סימן רל״ו). תמצית: פסוקים אלו אין להם מקום אלא במקומם, ומחוץ למקומם אין להם מה להאריך
מי שעדיין לא התפלל מנחה.
« עוד כתבו במקומות שמקדימין להתפלל ערבית מבע״י ובא לבהכ״נ בשעה שמתחילין ברכו והוא לא התפלל מנחה יתפלל מנחה בעוד שהם קורין ק״ש וברכותיה ואח״כ יתפלל ערבית עם הצבור ואח״כ יקרא ק״ש וברכותיה בלילה » (משנה ברורה, מ״ב רל״ו:יא). תמצית: במקום שמקדימין להתפלל ערבית מבעוד יום — מתפלל מנחה בעוד שהציבור קורין קריאת שמע, ומתפלל ערבית עמהם, וקורא קריאת שמע וברכותיה בלילה
ה. אמן אחר ברכת עצמו — עניית אמן אחר עצמו
אָמֵן אַחַר בִּרְכַּת עַצְמוֹ — הכלל הוא כלשון הרמב״ם:
« כָּל הָעוֹנֶה אָמֵן אַחַר בִּרְכוֹתָיו הֲרֵי זֶה מְגֻנֶּה. וְהָעוֹנֶה אַחַר בְּרָכָה שֶׁהִיא סוֹף בְּרָכוֹת אַחֲרוֹנוֹת הֲרֵי זֶה מְשֻׁבָּח. כְּגוֹן אַחַר בּוֹנֵה יְרוּשָׁלַיִם בְּבִרְכַּת הַמָּזוֹן וְאַחַר בְּרָכָה אַחֲרוֹנָה שֶׁל קְרִיאַת שְׁמַע שֶׁל עַרְבִית. » (רמב״ם הלכות ברכות פרק א הלכה טז)
סעיף ד׳ — אחר שומר עמו ישראל אומר אמן
אחר שומר עמו ישראל אומר אמן אחר ברכת עצמו ולא יענה אמן אחר ברכת המלך בכבודו: (ועיין לעיל סי׳ רט״ו):
סעיף ד׳: אחר שומר עמו ישראל אומר אמן אחר ברכת עצמו ; ולא יענה אמן אחר ברכת המלך בכבודו. הגהת הרמ״א: ועיין לעיל סימן רט״ו · 215.
מפני מה בזו ולא בזו.
« שהוא סיום ברכת ק״ש ואזיל המחבר לטעמיה » (משנה ברורה, מ״ב רל״ו:יג). תמצית: שומר עמו ישראל סיום ברכות קריאת שמע הוא, והאמן מורה על הסיום
וברכת המלך בכבודו — יחידה היא.
« כי היא אינה שייך לברכת ק״ש והויא ככל ברכה מיוחדת שאין עונה אמן אחר ברכת עצמו » (משנה ברורה, מ״ב רל״ו:יד). תמצית: אינה מברכות קריאת שמע, אלא ברכה בפני עצמה, ואחר ברכה יחידה אין עונין אמן אחר עצמו
הדימוי שבבית יוסף.
« ונראה מדבריו דאינו עונה אמן אחר המלך בכבודו משום דסיום הברכות הוא בשומר את עמו ישראל דומיא דעונה אמן אחר בונה ירושלים אע״פ שיש אחריה ברכת הטוב והמטיב » (בית יוסף או״ח סימן רל״ו). תמצית: כשם שבברכת המזון עונין אמן אחר בונה ירושלים ולא אחר הטוב והמטיב, כך כאן עונין אחר הברכה הרביעית ולא אחר שלאחריה
כוונה שצריך ליזהר בה בחתימה.
« באומרו תמיד ימלוך עלינו לא יהיה כונתו בלשון בקשה שמתפלל שימלוך עלינו דהיינו לקרב הגאולה שאין תפלה בחתימת הברכה אלא יהיה כונתו בלשון שבח שהקב״ה ימלוך לעולם » (משנה ברורה, מ״ב רל״ו:טו). תמצית: תמיד ימלוך עלינו יאמר דרך שבח ולא דרך בקשה, שאין תפלה בחתימת הברכה
המגן אברהם, מקורה של הערה זו.
« וכתבו הג״מ שא״ל ימלוך לשון בקשה שאין תפלה בחתימת הברכה וצ״ל פי׳ שבח שהקב״ה ימלוך לעולם » (מגן אברהם או״ח סימן רל״ו). תמצית: זהו הלשון הראשון, והמשנה ברורה העתיקתו
הפניית הרמ״א ומה שהיא משנה.
« ר״ל ששם כתב הרמ״א שבמדינותינו אין נוהגין לענות אחר ברכת עצמו אפילו אחר ברכת שומר עמו ישראל לעד » (משנה ברורה, מ״ב רל״ו:טז). תמצית: הסעיף כדעת מרן ; והרמ״א מפנה לסימן רט״ו · 215, ששם כתב שמנהג מדינותיו שלא לענות אמן אחר עצמו כלל
ומה שכתוב שם בסימן רט״ו · 215.
« אין עונה אמן אחר ברכותיו אלא אחר ב׳ ברכות או יותר שהם סוף ברכות ונהגו לענות אמן אחר יהללוך ואחר ישתבח » (שו״ע או״ח רט״ו:א) ; ובהגהת הרמ״א:
« ויש אומרים שאין עונין אמן רק אחר ברכת בונה ירושלים בברכת המזון וכן המנהג פשוט במדינות אלו ואין לשנות » (שו״ע או״ח רט״ו:א) ; ומכל מקום הוסיף:
« ובמקומות שנהגו לענות אמן אחר יהללוך וישתבח יענה ג״כ אחר ברכת שומר עמו ישראל לעד » (שו״ע או״ח רט״ו:א). תמצית: במקום שנהגו לענות אמן אחר יהללוך וישתבח, עונין אף אחר שומר עמו ישראל לעד
המנהג כפי שתיארו ערוך השלחן.
« אבל כבר נתבאר שם דאנחנו אין נוהגין כלל לענות ׳אמן׳ אחר ברכת עצמו, לבד בברכת המזון ב׳בונה ירושלים׳ » (ערוך השלחן או״ח סימן רל״ו). תמצית: בקהילותיו אין עונין אמן אחר עצמו אלא בבונה ירושלים שבברכת המזון. ולמעשה — כהוראת הרב.
הסימן במשפט אחד: רצו חכמים שתהא הגאולה נוגעת בתפלת ערבית, והם עצמם העמידו ברכות ביניהן — וכל הסימן מבאר מפני מה אין תקנת חכמים חוצצת, ומה כן היה חוצץ.
מקרים מעשיים
מקרה א׳ — נכנסתי בשעה שהציבור עומדים לתפלה
המעשה: נכנסתי לבית הכנסת, והציבור כבר קראו קריאת שמע ועומדים להתפלל ערבית.
ההנהגה: סעיף ג׳ פוסק:
« מצא צבור שקראו קריאת שמע ורוצים לעמוד בתפלה יתפלל עמהם ואח״כ יקרא ק״ש עם ברכותיה » (שו״ע או״ח רל״ו:ג). וטעמו:
« דתפלת הצבור עדיפא ממסמך גאולה לתפלה דערבית » (משנה ברורה, מ״ב רל״ו:יב). ומכל מקום התנתה המשנה ברורה:
« אבל כ״ז דוקא כשהוא משער שלא יוכל להשיג אח״כ מנין להתפלל עמהם דאל״ה אין לו לבטל מצות סמיכת גאולה לתפלה » (משנה ברורה, מ״ב רל״ו:יב). ואם יש שהות — יש דרך טובה מזו:
« ואם הם עוסקים עדיין בברכות ק״ש והוא משער שעד שיגיעו הצבור לשמ״ע יוכל לומר ק״ש וברכותיה עד שומר עמו ישראל לעד יעשה כן וידלג ברוך ה׳ לעולם וכו׳ ויתפלל שמ״ע עם הצבור דאותן הפסוקים אינן אלא מנהג ויש גדולים שסוברים שאין לאומרו ולכן מוטב לדלג כדי לקיים תפלה בצבור עם סמיכת גאולה לתפלה » (משנה ברורה, מ״ב רל״ו:יא). תמצית: אם יזדמן לו מנין אחר — שומר על הסמיכה ; ואם לאו — מתפלל עמהם וקורא אחר כך. ולמעשה — כהוראת הרב.
מקרה ב׳ — השליח ציבור מכריז ראש חודש קודם התפלה
המעשה: בין הקדיש לתפלת ערבית מזכיר השליח ציבור לומר יעלה ויבא. והלא הפסק הוא?
ההנהגה: מרן התירו בפירוש:
« ומיהו מה שמכריז ש״צ ר״ח בין קדיש לתפלת ערבית לא הוי הפסק כיון שהוא צורך תפלה » (שו״ע או״ח רל״ו:ב). והבית יוסף הביא מקורו בשם הרשב״א:
« וכתב הרשב״א בתשובה שמה שמכריז ש״צ בין קדיש לתפלה דערבית ואומר ר״ח אין מוחין בידו שאין זה הפסק כיון שהוא צורך תפלה » (בית יוסף או״ח סימן רל״ו). והמשנה ברורה הרחיבה עוד:
« ולאו דוקא לקרוא ולהכריז שהוא ר״ח שהוא דאורייתא או להכריז טל ומטר שאם יטעו צריך לחזור אלא אפילו להכריז על הנסים שפיר דמי » (משנה ברורה, מ״ב רל״ו:ז) ; ומיד סייגה:
« ודוקא במקום זה יכול להפסיק אבל כשהוא עומד בברכת ק״ש בין הפרקים אסור לו להכריז שום דבר » (משנה ברורה, מ״ב רל״ו:ז). וכן בברכו למי שלא שמע:
« וכן יכול לומר ברכו להוציא מי שלא שמע ולא הוי הפסק » (שו״ע או״ח רל״ו:ב). תמצית: אין המדד השתיקה אלא צורך התפלה עצמה. ולמעשה — כהוראת הרב.
מקרה ג׳ — מעומד או מיושב בברוך ה׳ לעולם?
המעשה: בבית הכנסת שלי מקצתם עומדים בי״ח הפסוקים ומקצתם יושבים.
ההנהגה: הרמ״א שיבח את מנהג העמידה:
« ראיתי מדקדקים נהגו לעמוד כשאומרים הי״ח פסוקים של ברוך ה׳ לעולם וכו׳ ומנהג יפה הוא כי נתקנו במקום תפלת י״ח וע״כ ראוי לעמוד בהן כמו בתפלה » (שו״ע או״ח רל״ו:ב). ורבים מן האחרונים בחרו להפך:
« והרבה אחרונים כתבו דיותר טוב שלא לעמוד כדי להראות שאין רוצה לצאת בזה ידי חובת תפלת י״ח אך כשמתפלל עם הצבור וקורא אח״כ ק״ש וברכותיה אז יוכל לומר ברוך ה׳ וכו׳ מעומד » (משנה ברורה, מ״ב רל״ו:י) ; וכן ערוך השלחן:
« אבל רבים חולקים וסבירא ליה דיותר טוב לישב, שלא יאמרו שבזה יוצאים ידי תפלת שמונה עשרה » (ערוך השלחן או״ח סימן רל״ו). והט״ז נתן טעם לדבר:
« לע״ד נראה שהאומרם במיושב שפיר דמי דאם האומרם מעומד נתכוין שיהיה זה במקום י״ח א״כ יצא ידי תפלת ערבית והיאך יתפלל אחר כך ערבית שנית » (ט״ז או״ח סימן רל״ו). תמצית: שני המנהגים אומרים דבר אחד בשתי דרכים — זה מכבד את מקומם של הפסוקים, וזה ממאן שיהיו במקום תפלה. ולמעשה — כהוראת הרב וכמנהג הקהילה.
שאלות להבנה
שאלות להבנה:
- מהן ארבע ברכות של ערבית, ואיזו מהן אינה בשחרית (מ״ב רל״ו:ב-ג)?
- מפני מה אין השכיבנו מפסיק בין גאולה לתפלה (ברכות ד׳ ע״ב)?
- אילו הכרזות הותרו בין הגאולה לתפלה, ומאיזה טעם (שו״ע או״ח רל״ו:ב)?
- מאין באו י״ח הפסוקים, ומפני מה עדיין אומרים אותם (מ״ב רל״ו:ה)?
- אחר איזו ברכה עונה אדם אמן אחר עצמו, ומה כתב הרמ״א בזה (שו״ע או״ח רל״ו:ד)?
להרחבה
אם ברצונך להעמיק בסימן זה:
📖להצטרף לחברותא
- 📚 רמה 2 — למדן: לפלפול — מחלוקת רבי יוחנן וריב״ל ; חקירת גאולה אריכתא ; שלושת טעמי י״ח הפסוקים
- ✨ רמה 3 — סיכום: לחזרה ולזכירה מהירה
- 👑 רמה 4 — דעת הרב (אדמו״ר הזקן): עמוד-גשר — אדמו״ר הזקן לא כתב סימן זה בשולחן ערוך שלו ; והפניה לרמות 1-3 ולסידורו