דעת הרב — שיטת אדמו״ר הזקן בסימן ד׳ (נטילת ידים שחרית)

כָּל אָדָם הַקָּם מִמִּטָּתוֹ שַׁחֲרִית, בֵּין עָשָׂה צְרָכָיו בֵּין לֹא עָשָׂה צְרָכָיו — צָרִיךְ לִרְחֹץ יָדָיו בִּרְבִיעִית הַלֹּג מַיִם מִן הַכְּלִי, וַאֲפִלּוּ אֵינוֹ רוֹצֶה לְהִתְפַּלֵּל עַד לְאַחַר כַּמָּה שָׁעוֹת, לְפִי שֶׁכָּל אָדָם כְּשֶׁהַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא מַחֲזִיר לוֹ נִשְׁמָתוֹ — נַעֲשֶׂה כִּבְרִיָּה חֲדָשָׁה, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב: "חֲדָשִׁים לַבְּקָרִים כו'", שֶׁהָאָדָם מַפְקִיד נִשְׁמָתוֹ עֲיֵפָה, וְהַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא מַחֲזִיר לוֹ חֲדָשָׁה וּרְגוּעָה, כְּדֵי לַעֲבֹד לְהַשֵּׁם יִתְבָּרֵךְ בְּכָל יְכָלְתּוֹ, וּלְשָׁרְתוֹ כָּל הַיּוֹם, כִּי זֶה כָּל הָאָדָם. לְפִיכָךְ, צְרִיכִים אֲנַחְנוּ לְהִתְקַדֵּשׁ בִּקְדֻשָּׁתוֹ, וְלִטֹּל יָדֵינוּ מִן הַכְּלִי, כְּדֵי לַעֲבֹד עֲבוֹדָתוֹ וּלְשָׁרְתוֹ, כְּמוֹ כֹּהֵן שֶׁהָיָה מְקַדֵּשׁ יָדָיו מִן הַכִּיּוֹר בְּכָל יוֹם קֹדֶם עֲבוֹדָתוֹ. וְכֵיוָן שֶׁצָּרִיךְ לִטֹּל יָדָיו מִן הַכְּלִי דַּוְקָא, לָכֵן יְבָרֵךְ "עַל נְטִילַת יָדָיִם", וְלֹא "עַל רְחִיצַת יָדָיִם", מִפְּנֵי שֶׁהַכְּלִי שֶׁמִּמֶּנּוּ נוֹטְלִין לַיָּדַיִם — נִקְרָא "נַטְלָא" בְּלָשׁוֹן חֲזַ"ל, לָכֵן תִּקְּנוּ בִּבְרָכָה זוֹ לְשׁוֹן נְטִילָה, לְהוֹרוֹת דְּצָרִיךְ כְּלִי.

שיא הסימן. הרב מבסס את כל המצווה על התחדשות הנשמה (כְּבְרִיָּה חֲדָשָׁה, חֲדָשִׁים לַבְּקָרִים): האדם מפקיד נשמתו עייפה והקב״ה מחזירה חדשה ורגועה, כדי לעבוד את השם בכל יכלתו — "כי זה כל האדם". לפיכך אנו מתקדשים בקדושתו ונוטלים ידינו מן הכלי, כְּכֹהֵן הַמְקַדֵּשׁ יָדָיו מִן הַכִּיּוֹר קודם עבודתו. ומאחר שצריך ליטול מן הכלי דווקא, מברך "עַל נְטִילַת יָדַיִם" ולא "עַל רְחִיצַת יָדַיִם", כי הכלי נקרא "נַטְלָא" בלשון חז״ל — חידוש נפלא של הרב, שמוציא מן היסוד הזה אף את שם הברכה.

בִּנְטִילָה זוֹ אֵין צָרִיךְ שֶׁיָּבוֹאוּ הַמַּיִם עַל יָדָיו מִכֹּחַ אָדָם דַּוְקָא, אֶלָּא אֲפִלּוּ שִׁפְשֵׁף יָדָיו בְּתוֹךְ כְּלִי שֶׁל מַיִם — עָלְתָה לוֹ נְטִילָה.

בנטילה זו אין צורך בכח גברא דווקא: אף אם שכשך ידיו בתוך כלי של מים — עלתה לו נטילה. חידוש הרב: בניגוד לנטילת הסעודה (שכח גברא מעכב בה), נטילת שחרית אינה צריכה כח זה — והרב קובע זאת כבר בתחילה כמאפיין מיוחד שלה.

אִם אֵין לוֹ כְּלִי כְּלָל, אֶלָּא רוֹחֵץ יָדָיו בְּמַיִם שְׁאוּבִים שֶׁלֹּא מִן הַכְּלִי, אוֹ שֶׁאֵין לוֹ מַיִם כְּדֵי שִׁעוּר רְבִיעִית הַלֹּג — לֹא יִמָּנַע בִּשְׁבִיל זֶה מִלְּבָרֵךְ "עַל נְטִילַת יָדָיִם", מִשּׁוּם דְּלֹא פְּלוּג רַבָּנָן, כֵּיוָן שֶׁרוֹחֵץ יָדָיו בְּמַיִם הַכְּשֵׁרִים לִנְטִילָה. אֲבָל אִם אֵין לוֹ כְּלָל מַיִם הַכְּשֵׁרִים לִנְטִילָה, עַל דֶּרֶךְ שֶׁיִּתְבָּאֵר לְקַמָּן בְּסִימָן קס, אִם אֵינוֹ רוֹצֶה לְהִתְפַּלֵּל עַד לְאַחַר זְמַן מְרֻבֶּה, בְּאֹפֶן שֶׁיַּסִּיחַ דַּעְתּוֹ מִשְּׁמִירַת יָדָיו וְיִצְטָרֵךְ לִטֹּל יָדָיו פַּעַם אַחֶרֶת כְּדֵי לְהִתְפַּלֵּל — אֲזַי לֹא יְבָרֵךְ כְּלָל עַל נְטִילָה זוֹ. וְאִם אֵין לוֹ מַיִם כְּלָל, אִם רוֹצֶה לְהִתְפַּלֵּל מִיָּד — צָרִיךְ לְנַקּוֹת יָדָיו קֹדֶם הַתְּפִלָּה בִּצְרוֹר אוֹ בְּעָפָר אוֹ בְּקוֹרָה אוֹ בְּכָל מִידֵי דִּמְנַקֵּי, וִיבָרֵךְ "אֲשֶׁר קִדְּשָׁנוּ בְּמִצְוֹתָיו וְצִוָּנוּ עַל נְקִיּוּת יָדָיִם". וְאִם אֵינוֹ רוֹצֶה לְהִתְפַּלֵּל מִיָּד — אֵין צָרִיךְ אֲפִלּוּ לְנַקּוֹת אֶת יָדָיו, אִם שָׁכַב בְּמַלְבּוּשָׁיו, וְיָכוֹל לְבָרֵךְ כֵּן בְּלִי נְטִילַת יָדַיִם כָּל בִּרְכוֹת הַשַּׁחַר, דִּסְתָם יָדַיִם שֶׁאֵינוֹ יוֹדֵעַ לָהֶם שׁוּם טֻמְאָה — אֵינָן פְּסוּלוֹת לִבְרָכָה, שֶׁלֹּא תִּקְּנוּ רְחִיצַת יָדַיִם אֶלָּא לִקְרִיאַת שְׁמַע וּתְפִלָּה בִּלְבַד. אֲבָל אִם הָיָה יָשֵׁן עַל מִטָּתוֹ עָרֹם — אָסוּר לְהַזְכִּיר [שׁוּם] שֵׁם מִשִּׁבְעָה שֵׁמוֹת שֶׁאֵינָן נִמְחָקִין, אוֹ לְהוֹצִיא דִּבְרֵי תּוֹרָה מִפִּיו, עַד שֶׁיְּנַקֶּה אֶת יָדָיו בְּכָל מִידֵי דִּמְנַקֵּי, מִשּׁוּם דְּמִסְּתָמָא נָגַע בַּמְּקוֹמוֹת הַמְכֻסִּים שֶׁבָּאָדָם, כְּגוֹן: שׁוֹק וְיָרֵךְ וְכַיּוֹצֵא בָּהֶם שֶׁיֵּשׁ בָּהֶם מִלְמוּלֵי זֵעָה, שֶׁהַיָּדַיִם עַסְקָנִיּוֹת הֵן.

אם אין לו כלי, או שאין רביעית הלוג — לא ימנע מלברך "עַל נְטִילַת יָדַיִם", מטעם לא פלוג רבנן, כל עוד המים כשרים לנטילה. אך אם אין כלל מים כשרים (עיין סימן 160) ואינו מתפלל אלא לאחר זמן מרובה — לא יברך. ואם אין לו מים כלל ורוצה להתפלל מיד: ינקה ידיו בצרור/עפר/מידי דמנקי ויברך "עַל נְקִיּוּת יָדָיִם". ואם אינו רוצה להתפלל מיד ושכב בבגדיו — אינו צריך אף לנקות, ויכול לברך כל ברכות השחר, כי סתם ידיים אינן פסולות לברכה (הנטילה נתקנה רק לק״ש ותפילה). אך אם ישן ערום — אסור להזכיר את השם או להוציא דברי תורה מפיו עד שינקה ידיו, מפני שמסתמא נגע במקומות המכוסים שבהם מלמולי זיעה — "שהידים עסקניות הן". חידוש הרב: כינס בסעיף אחד מסודר את מה שהמחבר פיזר בכמה (סעיפים 22-23).

אָמְרוּ חֲכָמִים: כָּל הַיָּשֵׁן בַּלַּיְלָה שִׁשִּׁים נְשִׁימוֹת [כֵּיוָן] שֶׁנִּסְתַּלְּקָה מִמֶּנּוּ נִשְׁמָתוֹ — בָּאָה רוּחַ הַטֻּמְאָה וְשׁוֹרָה עַל גּוּפוֹ, וּמִיָּד שֶׁנֵּעוֹר מִשְּׁנָתוֹ — נִסְתַּלְּקָה רוּחַ הַטֻּמְאָה מִן כָּל גּוּפוֹ חוּץ מִן יָדָיו, שֶׁאֵין רוּחַ הַטֻּמְאָה מִסְתַּלֵּק מֵעֲלֵיהֶם עַד שֶׁיִּשְׁפֹּךְ מַיִם עַל יָדָיו שָׁלֹשׁ פְּעָמִים, עַל כָּל יָד בִּפְנֵי עַצְמוֹ. וְלֹא יִשְׁפֹּךְ עַל יָד אַחַת שָׁלֹשׁ פְּעָמִים רְצוּפִים, אֶלָּא פַּעַם אַחַת עַל יָמִין וּפַעַם אַחַת עַל שְׂמֹאל, וְכֵן יַעֲשֶׂה שָׁלֹשׁ פְּעָמִים.

הישן שישים נשימות — נשמתו מסתלקת ורוח הטומאה שורה על גופו ; כשנעור היא מסתלקת מכל גופו חוץ מן הידיים, ואינה מסתלקת מהן עד שישפוך מים שלוש פעמים על כל יד בפני עצמה, לסירוגין — ימין/שמאל, ימין/שמאל, ימין/שמאל. חידוש הרב: הוא מדייק את אופן הסירוגין, שם המחבר מסתפק ב"שלוש פעמים".

וְקֹדֶם שֶׁיִּטְּלֵם עַל דֶּרֶךְ שֶׁנִּתְבָּאֵר — לֹא יִגַּע בְּיָדָיו לַפֶּה שֶׁלֹּא יִתְאַלֵּם, וְלֹא לָאָזְנַיִם שֶׁלֹּא יִתְחָרֵשׁ, וְלֹא לָעֵינַיִם שֶׁלֹּא יִסְתַּמֵּא, וְלֹא לַחֹטֶם וְלֹא לַפֶּה שֶׁלֹּא יְהֵא בַּעַל פּוֹלִיפּוּס, דְּהַיְנוּ רֵיחַ הַחֹטֶם וְהַפֶּה.

קודם הנטילה — לא יגע בפה (שלא יתאלם), לא באוזניים (שלא יתחרש), לא בעיניים (שלא יסתמא), ולא בחוטם ובפה (שלא יהא בעל פוליפוס). חידוש הרב: הוא מבאר לכל אבר את הנזק המדויק, שם המחבר מונה רק את האברים.

וְכֵן לֹא יִגַּע בְּיָדָיו קֹדֶם נְטִילָה בִּמְקוֹם הַקָּזָה. וְכֵן לֹא יִגַּע לְשׁוּם מַאֲכָל אוֹ מַשְׁקֶה, שֶׁלֹּא יְטַמְּאֵם.

וכן לא יגע קודם נטילה במקום הקזה, ולא בשום מאכל או משקה — שלא יטמאם. חידוש הרב: מאחד בסעיף אחד את חשש מקום ההקזה (שהמחבר בסעיף ד תולה בו במשמוש) ואת החשש מלטמא מאכל — שרוח רעה מתפשטת.

אֵין צָרִיךְ לְנַגֵּב הַיָּדַיִם אַחַר הַנְּטִילָה שֶׁל שַׁחֲרִית. וּמֻתָּר לְבָרֵךְ בִּרְכַּת "עַל נְטִילַת יָדָיִם" בְּלִי נִגּוּב. וְהוּא הַדִּין שְׁאָר כָּל הַבְּרָכוֹת. וְאֵין צָרִיךְ לִטֹּל אֶלָּא הָאֶצְבָּעוֹת. וּמִיהוּ טוֹב שֶׁיִּטְּלֵם עַד פֶּרֶק הַזְּרוֹעַ.

אין צריך לנגב את הידיים אחר נטילת שחרית, ומותר לברך "עַל נְטִילַת יָדַיִם" בלי ניגוב (וכן שאר הברכות). ואין צריך ליטול אלא את האצבעות ; ומיהו טוב שיטלם עד פרק הזרוע. חידוש הרב: סעיף זה בשיעור הנטילה (האצבעות, ומצוה מן המובחר עד הפרק) ובפטור מן הניגוב אין לו מקבילה מפורשת במחבר.

נְטִילַת יָדַיִם שַׁחֲרִית — אֵין נוֹטְלִין עַל גַּבֵּי קַרְקַע, אֶלָּא לְתוֹךְ כְּלִי. וְטוֹב שֶׁיְּהֵא כְּלִי הַתַּחְתּוֹן מָאוּס.

נטילת שחרית — אין נוטלין על גבי קרקע אלא לתוך כלי ; וטוב שיהא הכלי התחתון (המקבל) מאוס. חידוש הרב: מוסיף את העדפת הכלי המאוס — פרט הנהגה שאינו במחבר, המסתפק באיסור הקרקע.

מַיִם שֶׁל נְטִילַת יָדַיִם שַׁחֲרִית — אָסוּר לְהִשְׁתַּמֵּשׁ בָּהֶם שׁוּם תַּשְׁמִישׁ, מִפְּנֵי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת מֵהֶם, מִפְּנֵי רוּחַ רָעָה שֶׁשּׁוֹרָה עֲלֵיהֶן. וְלָכֵן לֹא יְלִינֵם בַּבַּיִת. וְכֵן יִזָּהֵר שֶׁלֹּא יִשְׁפְּכֵם בַּבַּיִת, וְלֹא בְּשׁוּם מָקוֹם שֶׁעוֹבְרִים שָׁם בְּנֵי אָדָם, שֶׁמָּא יִגַּע בָּהֶם אָדָם וְיֻזַּק.

מי נטילת שחרית — אסור ליהנות מהם מפני רוח רעה ששורה עליהם. לכן לא ילינם בבית, ויזהר שלא ישפכם בבית ולא במקום שעוברים שם בני אדם, שמא יגע בהם אדם ויוזק. חידוש הרב: מוסיף את "לא ילינם בבית", מרחיב את חשש המחבר.

כְּשֶׁהוּא נוֹטֵל יָדָיו — צָרִיךְ לִטֹּל יַד יְמִינוֹ תְּחִלָּה, מִטַּעַם שֶׁנִּתְבָּאֵר בְּסִימָן ב. וּלְפִי שֶׁטּוֹב הוּא שֶׁמִּן יַד יָמִין יָבוֹאוּ הַמַּיִם עַל יָדָיו לְטַהֲרָם, מִטַּעַם שֶׁנִּתְבָּאֵר בַּזֹּהַר, לְפִיכָךְ יִטֹּל כְּלִי שֶׁל מַיִם בְּיַד יְמִינוֹ וְנוֹתְנוֹ לִשְׂמֹאלוֹ, כְּדֵי שֶׁיִּשְׁפֹּךְ מַיִם עַל יְמִינוֹ תְּחִלָּה.

בנטילה צריך ליטול יד ימין תחילה, מהטעם שבסימן ב (חשיבות הימין). ולפי שטוב שמן יד ימין יבואו המים לטהרם — מטעם שבזוהר — יטול את הכלי ביד ימינו ונותנו לשמאלו, כדי שישפוך על ימינו תחילה. חידוש הרב: מבסס את ההנהגה על הזוהר ומקשר את הסעיף לסימן ב.

וְלֹא יִשְׁפֹּךְ לוֹ עַל יָדָיו מִי שֶׁעֲדַיִן לֹא נָטַל יָדָיו שַׁחֲרִית, שֶׁנֶּאֱמַר: "וְהִזָּה הַטָּהוֹר עַל הַטָּמֵא".

מי שעדיין לא נטל ידיו שחרית — לא ישפוך על ידי חברו, שנאמר "וְהִזָּה הַטָּהוֹר עַל הַטָּמֵא" (הטהור על הטמא — ולא להפך). חידוש הרב: מסמיך את האיסור לפסוק, שם המחבר משאירו ברמז.

אִם שִׁכְשֵׁךְ יָדָיו לְתוֹךְ כְּלִי שֶׁל מַיִם שָׁלֹשׁ פְּעָמִים בִּכְלִי אֶחָד — לֹא עָלְתָה לוֹ נְטִילָה לְהַעֲבִיר רוּחַ רָעָה מֵעֲלֵיהֶן, שֶׁמִּיָּד שֶׁשִּׁכְשֵׁךְ יָדָיו פַּעַם רִאשׁוֹנָה בְּתוֹךְ הַכְּלִי — נִטְמְאוּ כָּל הַמַּיִם שֶׁבַּכְּלִי, וְהַוְיָן כְּמֵי שׁוֹפְכִין. וְאִם שִׁכְשֵׁךְ יָדָיו שָׁלֹשׁ פְּעָמִים בִּשְׁלֹשָׁה מֵימוֹת מְחֻלָּפִים, אוֹ בַּנָּהָר דְּקַמָּאִי קַמָּאִי אַזְלֵי לְהוּ וְהַנֵּי אַחֲרִינֵי נִינְהוּ — יֵשׁ לְהִסְתַּפֵּק אִם עָלְתָה לוֹ נְטִילָה לְהַעֲבִיר רוּחַ רָעָה שֶׁעֲלֵיהֶן. וְטוֹב שֶׁיַּחֲזֹר וְיִטְּלֵם כְּדִינָם, מִפְּנֵי שֶׁאֶפְשָׁר שֶׁאֵין רוּחַ רָעָה מִסְתַּלֶּקֶת מֵהַיָּדַיִם אֶלָּא עַל יְדֵי עֵרוּי שָׁלֹשׁ פְּעָמִים מֵהַכְּלִי.

אם שכשך ידיו שלוש פעמים בכלי אחד — לא עלתה לו להעביר רוח רעה: מיד בשכשוך הראשון נטמאו כל המים שבכלי, והוו כמי שופכין. ואם שכשך בשלושה מימות מחולפים, או בנהר (שהמים מתחלפים) — יש להסתפק, וטוב שיחזור ויטלם כדינם (ערוי שלוש פעמים מן הכלי), שמא רוח רעה אינה מסתלקת אלא בערוי. חידוש הרב: מבאר מדוע שכשוך, המועיל לק״ש/תפילה (סעיף ב), אינו מועיל לרוח רעה — שהמים נעשים מי שופכין.

אִם הָיָה נֵעוֹר כָּל הַלַּיְלָה — צָרִיךְ לִטֹּל יָדָיו מִיָּד כְּשֶׁיֵּאוֹר הַיּוֹם, אַף־עַל־פִּי שֶׁבְּכָל הַלַּיְלָה לֹא הִסִּיחַ דַּעְתּוֹ מִשְּׁמִירַת יָדָיו, כְּגוֹן שֶׁהִנִּיחָן בְּבָתֵּי יָדַיִם — אַף־עַל־פִּי־כֵן צָרִיךְ לִטֹּל יָדָיו מִן הַכְּלִי בְּלֹא בְּרָכָה כְּשֶׁיֵּאוֹר הַיּוֹם, מִפְּנֵי שֶׁאֶפְשָׁר דִּכְשֶׁתִּקְּנוּ חֲכָמִים נְטִילַת יָדַיִם בְּכָל שַׁחַר מִטַּעַם שֶׁנִּתְבָּאֵר בְּסָעִיף א — לֹא רָצוּ לְחַלֵּק בֵּין יָשַׁן דְּנַעֲשָׂה בְּרִיָּה חֲדָשָׁה, לְלֹא יָשַׁן כְּלָל.

הנעור כל הלילה צריך ליטול מיד כשיאור היום, אף ששמר ידיו (בבתי ידיים), ואף אז יטול בלא ברכה. מדוע? שמא כשתיקנו חכמים נטילה בכל שחר מטעם סעיף א (הבריה חדשה) — לא רצו לחלק בין הישן שנעשה בריה חדשה ללא ישן כלל. חידוש נפלא של הרב: מקשר במפורש את ספק הנעור כל הלילה ליסוד סעיף א — התקנה תלויה בבריה חדשה, ומכאן נטילה בלא ברכה.

הַמַּשְׁכִּים קֹדֶם עַמּוּד הַשַּׁחַר וְנָטַל יָדָיו — טוֹב שֶׁיַּחֲזֹר וִיעָרֶה עַל יָדָיו שָׁלֹשׁ פְּעָמִים כְּדִינָם כְּשֶׁיֵּאוֹר הַיּוֹם, מִפְּנֵי שֶׁאֶפְשָׁר שֶׁלַּיְלָה הִיא גּוֹרֶמֶת שֶׁיִּשְׁרֶה רוּחַ רָעָה עַל הַיָּדַיִם אֲפִלּוּ בְּלֹא שֵׁנָה. וּמִכָּל מָקוֹם אֲפִלּוּ הִשְׁכִּיב עַצְמוֹ אַחַר־כָּךְ לִישֹׁן פַּעַם שְׁנִיָּה שְׁנַת קֶבַע, דְּוַדַּאי שׁוֹרָה רוּחַ רָעָה עַל יָדָיו וְצָרִיךְ לְעָרוֹת עֲלֵיהֶן שָׁלֹשׁ פְּעָמִים כְּשֶׁיָּקוּם מִמִּטָּתוֹ — אַף־עַל־פִּי־כֵן לֹא יְבָרֵךְ עַל נְטִילָה זוֹ, דְּלֹא תִּקְּנוּ בִּרְכַּת "עַל נְטִילַת יָדָיִם" אֶלָּא כְּשֶׁנַּעֲשֶׂה בְּרִיָּה חֲדָשָׁה כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר בְּסָעִיף א, וּבְשֵׁנָה זוֹ הַשֵּׁנִית לֹא נַעֲשָׂה בְּרִיָּה חֲדָשָׁה, דְּפַעַם אַחַת נַעֲשֶׂה בְּרִיָּה חֲדָשָׁה וְלֹא שְׁתֵּי פְּעָמִים.

המשכים קודם עמוד השחר ונטל — טוב שיחזור ויערה שלוש פעמים כשיאור היום, שמא הלילה גורמת רוח רעה אף בלא שינה. ואף אם שכב אחר־כך לשנת קבע — שבה ודאי שורה רוח רעה וצריך לערות שלוש פעמים — אף־על־פי־כן לא יברך, שלא תיקנו "עַל נְטִילַת יָדַיִם" אלא כשנעשה בריה חדשה (סעיף א), ובשינה השנייה לא נעשה בריה חדשה: פעם אחת נעשה בריה חדשה ולא שתי פעמים. חידוש נפלא של הרב: שוב יסוד הבריה חדשה (סעיף א) מכריע את ספק הברכה — אדם מתחדש פעם אחת ביום.

אִם יָשַׁן בַּיּוֹם שִׁעוּר שִׁשִּׁים נְשִׁימוֹת — טוֹב שֶׁיְּעָרֶה עַל יָדָיו מַיִם שָׁלֹשׁ פְּעָמִים, מִפְּנֵי שֶׁאֶפְשָׁר שֶׁהַשֵּׁנָה [הִיא] גּוֹרֶמֶת שֶׁתִּשְׁרֶה רוּחַ רָעָה עַל הַיָּדַיִם אֲפִלּוּ בַּיּוֹם.

אם ישן ביום שיעור שישים נשימות — טוב שיערה מים שלוש פעמים, שמא השינה גורמת רוח רעה אף ביום. (בלא ברכה — ספק.) חידוש הרב: מעמיד מקרה זה כ"טוב"/ספק נפרד, על יסוד השינה עצמה כגורם, ללא תלות בשעה.

דָּוִד הַמֶּלֶךְ עָלָיו הַשָּׁלוֹם הָיָה נִזְהָר שֶׁלֹּא לִישֹׁן כָּל הַלַּיְלָה שִׁשִּׁים נְשִׁימוֹת רְצוּפִין, כְּדֵי שֶׁלֹּא יִטְעֹם טַעַם מִיתָה, רַק הָיָה מִתְנַמְנֵם כְּסוּס עַד חֲצוֹת לַיְלָה, וּבַחֲצוֹת לַיְלָה הָיָה מִתְגַּבֵּר כָּאֲרִי.

דוד המלך ע״ה היה נזהר שלא לישון שישים נשימות רצופות כל הלילה, שלא יטעם טעם מיתה: היה מתנמנם כסוס עד חצות, ובחצות מתגבר כארי. חידוש הרב: מוסיף את התמונה החיובית — דוד מתנמנם כסוס ומתגבר כארי בחצות — וקושר את הנהגת דוד למנהג חצות.

יֵשׁ נוֹהֲגִין לִרְחֹץ פִּיהֶם שַׁחֲרִית, מִפְּנֵי הָרִירִים שֶׁבְּתוֹךְ הַפֶּה, כְּדֵי לְבָרֵךְ אֶת שֵׁם הַגָּדוֹל בִּקְדֻשָּׁה וּבְטָהֳרָה.

יש נוהגין לרחוץ פיהם שחרית מפני הרירים, כדי לברך את שם הגדול בקדושה ובטהרה. חידוש הרב: מוסיף את הטעם הנעלה — לא רק נקיות אלא קדושת הברכה — המתחבר ליסוד סעיף א: הכנת הגוף לעבוד ולברך.

אֵלּוּ דְּבָרִים שֶׁהֵן צְרִיכִין נְטִילָה בְּמַיִם דַּוְקָא, וְלֹא בְּכָל מִידֵי דִּמְנַקֵּי, אֲבָל אֵין צָרִיךְ לְעָרוֹת עַל יָדָיו שָׁלֹשׁ פְּעָמִים, אֵלּוּ הֵן: הַקָּם מֵהַמִּטָּה, וְהַיּוֹצֵא מִבֵּית הַכִּסֵּא וּמִבֵּית הַמֶּרְחָץ, וְהַנּוֹטֵל צִפָּרְנָיו, וְהַחוֹלֵץ מִנְעָלָיו בְּיָדָיו, וְהַנּוֹגֵעַ בְּרַגְלָיו, וְהַנּוֹגֵעַ בְּגוּפוֹ בְּיָדוֹ, וְהַחוֹפֵף רֹאשׁוֹ, וְהַנּוֹגֵעַ בְּכִנָּה, וְהַמְשַׁמֵּשׁ מִטָּתוֹ, וּמִי שֶׁמְּפַלֶּה כֵּלָיו אֲפִלּוּ לֹא נָגַע בְּכִנָּה שֶׁלֹּא מָצָא, וְהַהוֹלֵךְ בֵּין הַקְּבָרוֹת, וּמִי שֶׁנָּגַע בְּמֵת. אֲבָל אִם הָלַךְ אֵצֶל מֵת — אֵין צָרִיךְ נְטִילָה, וּמִיהוּ נָהֲגוּ לִטֹּל אֲפִלּוּ נִכְנַס לְמֵת אֶחָד, וְהוּא הַדִּין הַמְלַוִּין אוֹתוֹ. וּמִי שֶׁעָשָׂה אַחַת מִכָּל אֵלּוּ וְלֹא נָטַל יָדָיו, אִם תַּלְמִיד חָכָם הוּא — תַּלְמוּדוֹ מִשְׁתַּכֵּחַ, וְאִם אֵינוֹ תַּלְמִיד חָכָם — יוֹצֵא מִדַּעְתּוֹ.

אלו דברים הצריכים נטילה במים דווקא (ולא בכל מידי דמנקי), אך בלא לערות שלוש פעמים: הקם מן המיטה, היוצא מבית הכסא ומבית המרחץ, הנוטל ציפורניו, החולץ מנעליו בידיו, הנוגע ברגליו, הנוגע בגופו, החופף ראשו, הנוגע בכינה, המשמש מיטתו, המפלה כליו (אף שלא מצא), ההולך בין הקברות, והנוגע במת. אבל ההולך אצל מת אינו צריך — ומיהו נהגו ליטול אף שנכנס למת אחד, וכן המלווין אותו. ומי שעשה אחת מאלו ולא נטל — אם ת״ח, תלמודו משתכח ; ואם לאו, יוצא מדעתו. חידוש הרב: מבחין בין "נטילה במים דווקא בלא ערוי שלוש" לנטילת שחרית המלאה, ומדייק את המקרים (אצל מת / נכנס למת).

הַמַּקִּיז דָּם מֵהַכְּתֵפַיִם וְלֹא נָטַל יָדָיו אַחַר־כָּךְ — מְפַחֵד שִׁבְעָה יָמִים וְאֵינוֹ יוֹדֵעַ מִמַּה מְּפַחֵד. הַמְגַלֵּחַ שְׂעָרוֹ וְלֹא נָטַל יָדָיו — מְפַחֵד שְׁלֹשָׁה יָמִים. הַנּוֹטֵל צִפָּרְנָיו וְלֹא נָטַל יָדָיו — מְפַחֵד יוֹם אֶחָד.

המקיז דם מהכתפיים ולא נטל — מפחד שבעה ימים ואינו יודע ממה מפחד ; המגלח ולא נטל — שלושה ; הנוטל ציפורניו ולא נטל — יום אחד. חידוש הרב: מבהיר את הקשר לסעיף יח — מעשים אלו תובעים נטילה במים, והזנחתם מולידה את המפחד.

הָרוֹחֵץ פָּנָיו וְלֹא נִגְּבָם יָפֶה — פָּנָיו מִתְבַּקְּעוֹת, אוֹ עוֹלֶה בָּהֶם שְׁחִין, וּרְפוּאָתוֹ לִרְחֹץ הַרְבֵּה בְּמֵי תְּרָדִין.

הרוחץ פניו ולא ניגבם יפה — פניו מתבקעות או עולה בהן שחין ; ורפואתו לרחוץ הרבה במי תרדין. חידוש הרב: עצת הנהגה ובריאות הגוף, בקו השמירה על כלי העבודה.

רוֹחֵץ אָדָם פָּנָיו וְרַגְלָיו בְּכָל יוֹם — בִּשְׁבִיל כְּבוֹד קוֹנוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: "כִּי בְּצֶלֶם אֱלֹהִים עָשָׂה אֶת הָאָדָם".

רוחץ אדם פניו ורגליו בכל יום — בשביל כבוד קונו, שנאמר "כִּי בְּצֶלֶם אֱלֹהִים עָשָׂה אֶת הָאָדָם". חידוש הרב (סעיף החתימה): חותם את הסימן בקושרו את הנקיות היומית לכבוד קונו ולצלם אלקים — אותו יסוד שפתח את סעיף א (האדם המתחדש לעבוד) מכתיר כאן את הסימן: הגוף מכובד כי הוא נושא צלם אלוקים.