✦ ❖ ✦
דעת · רמה 1 — התחלה

סימן ו׳ · אשר יצר ואלהי נשמה

ברכת אשר יצר ואלהי נשמה — חכמת בריאת הגוף ומתנת הנשמה
סימן ו׳ · ד׳ סעיפים
ברכת אשר יצר ואלהי נשמה
🌱 רמת התחלה · מתחילים
✦ ❖ ✦

גישה ראשונה לד׳ הסעיפים: טקסט עברי מנוקד, הסבר פדגוגי שוטף על ברכת אשר יצר וחכמת בריאת הגוף, על סדר על נטילת ידים, על אלהי נשמה שאינה פותחת בברוך, ועל מנהג הברכה בציבור — וכן מדור של מקרים מעשיים.

נושא: ברכות אשר יצר ואלהי נשמה, סדר ברכות השחר ומנהג עניית אמן בציבור
מקור: שולחן ערוך אורח חיים סימן ו' · ד' סעיפים

עריכה: רב יוסף חיים סממה
דעת · daattorah.com

סימן זה כולו שירת הודאה. בבוקר, מיד עם היקיצה, מתפלא היהודי על שתי מתנות שאנו מקבלים כמובן מאליו: הגוף, שבריאתו בחכמה שאין לה חקר (אשר יצר את האדם בחכמה), והנשמה הטהורה, שהקב״ה מחזירה לנו בכל יום (אלהי נשמה). הסימן מלמדנו לומר « תודה » בדיוק: על מה כל ברכה, באיזה סדר, ובאיזו כוונה. אנו לומדים כאן ברמת העיקרון ; ולהנהגה המדויקת נפנה אל הוראת הרב.

📑 תוכן הלימוד

א. אשר יצר — חכמת בריאת הגוף (הנקבים, « שאם יסתם או יפתח אחד מהם »)
ב. סדר על נטילת ידים — בבית או בבית הכנסת ; לא לברך שתי פעמים
ג. אלהי נשמה — מדוע אינה פותחת בברוך (ברכת ההודאה)
ד. מנהג הברכה בציבור — האחד מברך, האחרים עונים אמן, ואחר כך מברך אחר
+ מקרים מעשיים ושאלות הבנה

א. אשר יצר — חכמת בריאת הגוף (סעיף א)

הטקסט המקורי (סעיף א)

כְּשֶׁיֵּצֵא מִבֵּית הַכִּסֵּא יְבָרֵךְ « אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה », שֶׁבְּרִיאַת הָאָדָם הִיא בְּחָכְמָה נִפְלָאָה. וְיֵשׁ מְפָרְשִׁים עַל שֵׁם שֶׁהַגּוּף דּוֹמֶה לְנוֹד מָלֵא רוּחַ וְהוּא מָלֵא נְקָבִים. וְיֵשׁ מְפָרְשִׁים « בְּחָכְמָה » שֶׁהִתְקִין מְזוֹנוֹתָיו שֶׁל אָדָם הָרִאשׁוֹן וְאַחַר כָּךְ בְּרָאוֹ. וּבָרָא בּוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים, שֶׁאִם יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִפָּתַח אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשָׁר לְהִתְקַיֵּם אֲפִלּוּ שָׁעָה אֶחָת.
הערה: סעיף א בשולחן ערוך ארוך ומביא כמה פירושים למלת בחכמה. הבאנו כאן את העיקר ; פירוט שלושת הפירושים נלמד ברמה 2 — למדן.

ביאור הלשון

כשיוצא מבית הכסא, מברך « אשר יצר את האדם בחכמה ». כי בריאת האדם היא בחכמה נפלאה. ויש מפרשים (« בחכמה ») על שם שהגוף דומה לנוד מלא רוח, והוא מלא נקבים. ויש מפרשים « בחכמה » שהקב״ה התקין תחילה את מזונותיו של אדם הראשון, ואחר כך בראו. וברא בו « נקבים נקבים חלולים חלולים » (נקבים נקבים חלולים חלולים) — שאם יסתם אחד מהם או יפתח אחד מהם, אי אפשר להתקיים אפילו שעה אחת.
אֲשֶׁר יָצַר — הברכה הנאמרת לאחר עשיית צרכים. עניינה: בריאות הגוף וחכמת עשייתו. חותמת ברוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׂוֹת — « רופא כל בשר ומפליא לעשות ».
הרעיון המרכזי: גוף האדם הוא איזון בעדינות מסחררת. נְקָבִים (פתחים) — כגון הפה והחוטם — שצריכים להישאר פתוחים ; וחֲלוּלִים (אברים חלולים) — כגון הלב, הכרס והמעיים — שצריכים להישאר סתומים. די שיסתם פתח אחד, או שייפתח אבר חלול אחד שלא כראוי, ו« אי אפשר להתקיים אפילו שעה אחת ». להכיר בכך בכל יציאה מבית הכסא הוא להפוך מעשה רגיל לרגע של הודאה.
סעיף א במשפט אחד: כשיוצא מבית הכסא מברך אשר יצר, ומתפלא על החכמה שבה יצר הקב״ה את הגוף — איזון כה עדין, ש« אם יסתם אחד מנקביו או יפתח, אי אפשר להתקיים אפילו שעה אחת ».

ב. סדר על נטילת ידים (סעיף ב)

הטקסט המקורי (סעיף ב)

יֵשׁ נוֹהֲגִין לְהַמְתִּין לְבָרֵךְ « עַל נְטִילַת יָדַיִם » עַד בּוֹאָם לְבֵית הַכְּנֶסֶת, וּמְסַדְּרִים אוֹתָם עִם שְׁאָר הַבְּרָכוֹת, וּבְנֵי סְפָרַד לֹא נָהֲגוּ כֵן. וְעַל כָּל פָּנִים לֹא יְבָרֵךְ שְׁתֵּי פְעָמִים : מִי שֶׁמְּבָרְכָם בְּבֵיתוֹ לֹא יְבָרֵךְ בְּבֵית הַכְּנֶסֶת, וְכֵן מִי שֶׁמְּבָרְכָם בְּבֵית הַכְּנֶסֶת לֹא יְבָרֵךְ בְּבֵיתוֹ.
יש נוהגין להמתין לברך « על נטילת ידים » עד בואם לבית הכנסת, ומסדרים אותן עם שאר הברכות (ברכות השחר) ; ובני ספרד לא נהגו כן. ועל כל פנים לא יברך שתי פעמים: מי שמברכן בביתו לא יברך בבית הכנסת, וכן מי שמברכן בבית הכנסת לא יברך בביתו.
בִּרְכוֹת הַשַּׁחַר — ברכות הבוקר (על נטילת ידים, ברכות התורה, « אלהי נשמה », וסדרת הברכות « שלא עשני… », « פוקח עורים » וכו'). שאלת הסעיף: היכן לאומרן — בבית, מיד עם היקיצה, או בבית הכנסת בציבור?
שני מנהגים, כלל אחד משותף:
לזכור: בין שנוהגים כמנהג אשכנז (בבית הכנסת) ובין כמנהג ספרד (בבית), העיקרון אחד: פעם אחת בלבד. ברכה שכבר נאמרה בחיובה אינה חוזרת.

ג. אלהי נשמה אינה פותחת בברוך (סעיף ג)

הטקסט המקורי (סעיף ג)

בִּרְכַּת « אֱלֹהַי נְשָׁמָה » אֵינָהּ פּוֹתַחַת בְּ« בָּרוּךְ », מִפְּנֵי שֶׁהִיא בִּרְכַּת הַהוֹדָאָה, וּבִרְכוֹת הַהוֹדָאוֹת אֵין פּוֹתְחוֹת בְּ« בָּרוּךְ », כְּמוֹ שֶׁמָּצִינוּ בְּבִרְכַּת הַגְּשָׁמִים.
ברכת « אלהי נשמה » אינה פותחת ב« ברוך », מפני שהיא ברכת ההודאה ; וברכות ההודאה אינן פותחות ב« ברוך » — כמו שמצינו בברכת הגשמים.
בִּרְכַּת הַהוֹדָאָה — ברכת הודיה, שבה מודה אדם לקב״ה על טובה שקיבל. סימנה: אינה פותחת ב« ברוך אתה ה'… », כי היא בוקעת כשפע ספונטני של הלב, ולא כנוסח שבח קבוע.
מדוע אין « ברוך » בתחילה? ככלל, ברכה פותחת ב« ברוך אתה ה' ». אך ברכות אחדות יוצאות מן הכלל. אלהי נשמה היא ברכת הודאה: מודים בה לקב״ה על שהחזיר את הנשמה טהורה. כמו ברכת הגשמים (שאף היא הודאה), אינה פותחת ב« ברוך » — שטף ההודיה קודם לנוסח.
לזכור: אלהי נשמה = ברכת ההודאה = אין « ברוך » בתחילה. בבוקר, באומרנו « אלהי נשמה שנתת בי טהורה היא », מודים על מתנת הנשמה המוחזרת בכל יום.

ד. מנהג הברכה ועניית אמן בציבור (סעיף ד)

הטקסט המקורי (סעיף ד)

יֵשׁ נוֹהֲגִין שֶׁאַחַר שֶׁבֵּרֵךְ אֶחָד בִּרְכוֹת הַשַּׁחַר וְעָנוּ אַחֲרָיו אָמֵן, חוֹזֵר אֶחָד מִן הָעוֹנִים אָמֵן וּמְבָרֵךְ וְעוֹנִין אַחֲרָיו אָמֵן, וְכַסֵּדֶר הַזֶּה עוֹשִׂין כָּל אוֹתָם שֶׁעָנוּ אָמֵן תְּחִלָּה. וְאֵין לְעַרְעֵר עֲלֵיהֶם — שֶׁהַמְבָרֵךְ אֵינוֹ מְכַוֵּן לְהוֹצִיא אֲחֵרִים, וַאֲפִלּוּ אִם הָיָה מְכַוֵּן לְהוֹצִיאָם, הֵם מְכַוְּנִים שֶׁלֹּא לָצֵאת בְּבִרְכָתוֹ.
יש נוהגין שאחר שבירך אחד את ברכות השחר וענו אחריו אמן, חוזר אחד מן העונים אמן ומברך, ועונין אחריו אמן ; וכסדר הזה עושים כל אותם שענו אמן תחילה. ואין לערער עליהם (ולומר שכבר יצאו באמן שענו תחילה) — שהמברך אינו מכוון להוציא אחרים, ואפילו אם היה מכוון להוציאם, הם מכוונים שלא לצאת בברכתו.
לְהוֹצִיא — לפטור את הזולת מחובתו: כאשר אדם מברך בכוונה להוציא אחרים, והם מכוונים לצאת, האמן שעונים נחשב כאילו ברכו בעצמם. הכל תלוי בכוונה ההדדית (המברך, והשומעים).
מדוע יכול כל אחד לברך בתורו? אפשר היה להקשות: « מי שענה אמן כבר יצא ידי חובה, כיצד יברך שוב? » משיב השולחן ערוך: לא, כי (1) המברך לא נתכוון להוציא אחרים, ו-(2) ואף אם רצה בכך, האחרים נתכוונו שלא לצאת בברכתו — כל אחד רוצה לברך בעצמו. שתי כוונות שליליות אלו מותירות כל אחד חופשי לברך בתורו.
ד' הסעיפים, בקצרה:

מקרים מעשיים

מקרה 1 — אשר יצר ביום-יום

המצב: אדם יוצא מבית הכסא, לאחר עשיית צרכים, בכל שעה משעות היום.
ההנהגה: מברך אשר יצר בכל פעם, לא כמצות אנשים מלומדה אלא בעצירה קלה על מה שאומרות המלים: הקב״ה יצר את הגוף « בחכמה », ואותה חכמה ממש מקיימת, ברגע זה, את איזון הנקבים והאברים. זו ברכת בריאות הגוף — הזדמנות, כמה פעמים ביום, לומר « תודה » על מה שאנו תופסים כמובן מאליו. לפרטים המדויקים (עד מתי אפשר לאומרה, ולאחר מה בדיוק) נפנה אל הוראת הרב.

מקרה 2 — סדר ברכות השחר: בבית או בבית הכנסת

המצב: עם היקיצה, אדם נוטל ידיו ; האם לומר « על נטילת ידים » וברכות השחר מיד, בבית, או להמתין לבית הכנסת?
ההנהגה: הדבר תלוי במנהג. מנהג ספרד לאומרן בבית, מיד עם היקיצה ; ויש אשכנזים הממתינים לבית הכנסת לאומרן על הסדר עם הציבור. הכלל החל על הכל: לא לחזור עליהן — מי שאמרן בבית לא יברך בבית הכנסת, וההפך. לקביעת מנהגו, נוהג אדם כמנהג עדתו וכהוראת הרב.

מקרה 3 — אלהי נשמה: ההודאה על הנשמה המוחזרת בכל בוקר

המצב: עם היקיצה, אומר אדם « אלהי נשמה שנתת בי טהורה היא ».
ההנהגה: מכוון שזו ברכת הודאה: בכל לילה הנשמה « עולה », ובכל בוקר מחזירה הקב״ה, טהורה. לכן אינה פותחת ב« ברוך » — ההודיה בוקעת תחילה. כפי שמלמד סימן ה (כוונת הברכות), נזהר לאומרה מתוך מחשבה על מה שאומר. לכללים המדויקים (היכן לאומרה, עד מתי) נפנה אל הוראת הרב.

שאלות הבנה

בחן את הבנתך:
  1. מתי מברכים את ברכת אשר יצר?
  2. מה פירוש « בריאת האדם היא בחכמה »? מהם הנקבים והחלולים?
  3. איזה משפט בסעיף א מלמד שאיזון הגוף הוא בעדינות חיונית?
  4. לפי שני המנהגים, היכן אומרים « על נטילת ידים » וברכות השחר? איזה כלל חל על הכל?
  5. מדוע אלהי נשמה אינה פותחת ב« ברוך »? לאיזו ברכה אחרת היא נמשלת?
  6. במה מתבטא מנהג סעיף ד? מדוע יכול כל אחד לברך בתורו בלא שיצא כבר ידי חובה?

להעמיק יותר

אם ברצונך להעמיק בסימן זה:
לחזור לסימן הקודםסימן ה' →
~ ~ ~ ~ ~
דעת · רב יוסף חיים סממה

סימן ו' · ד' סעיפים · רמה 1 — התחלה
♥ לתמוך בדעת
📖להצטרף לחברותא