הנושא:
שולחן ערוך אורח חיים סימן ס״ז — סעיף אחד
עם נושאי כלים: בית יוסף, טור, רמב״ם (הלכות קריאת שמע פרק א׳-ב׳), רא״ש, תלמידי רבינו יונה, מגן אברהם, ט״ז, פרי מגדים, משנה ברורה, ביאור הלכה, ערוך השלחן, כף החיים
הבסיס התלמודי: ברכות כ״א. · ברכות י״ב: · «ספק קרא ק״ש ספק לא קרא» · ספק דאורייתא לחומרא · ספק ברכות להקל · «למען תזכור את יום צאתך»
עריכה ועיון:
רב יוסף חיים סממה · דעת
📑 Table of Contents
Introduction to the sugya — גדר ספק אם קרא ק״ש ומקורותיו (ברכות כ״א.), שני צירי הסימן: גוף ק״ש וברכותיה
ספק אם קרא ק״ש — ק״ש דאורייתא, ספק דאורייתא לחומרא, חוזר וקורא ומברך לפניה ולאחריה
ספק בברכות בלבד — הברכות מדברי סופרים, ספק ברכות להקל, אינו חוזר ומברך
סָעִיף א׳: ספק אם קרא ק״ש — חוזר וקורא ומברך לפניה ולאחריה; אבל אם יודע שקראה אלא שמסופק אם בירך לפניה ולאחריה — אינו חוזר ומברך.
Concise summary:
One seif: the siman settles the ספק אם קרא ק״ש — the doubt about reciting the Shema. Since the Shema is מן התורה, a ספק דאורייתא לחומרא — so «חוזר וקורא ומברך לפניה ולאחריה», one rereads it with its berakhot (Berachot 21a). But if he knows he read it and doubts only the berakhot alone — those being מדברי סופרים, it is a ספק דרבנן, and ספק ברכות להקל: «אינו חוזר ומברך», he does not repeat them.
1. הקדמת הסוגיא — דין ספק אם קרא ק״ש, שער הסימן
פתח דבר — פתיחת ההלכה
פותח מרן בדין ספק אם קרא קריאת שמע — מי שאינו יודע בבירור אם קרא ק״ש אם לאו, וכן מי שיודע שקרא ומסתפק אם בירך. ראש הסימן: «ספק אם קרא ק״ש — חוזר וקורא ומברך» (סעיף א׳), ובו סעיף אחד. ויסוד הסימן ניצב על שני צירים: (א) גוף קריאת שמע — שהיא מן התורה, וספק של תורה להחמיר, ומכאן ספק אם קרא חוזר וקורא; (ב) ברכות קריאת שמע — שהן מדברי סופרים, וספק דרבנן להקל, ומכאן היודע שקרא ומסתפק אם בירך אינו חוזר ומברך. ומצירים אלו נובעת כל הלכת הסימן: מתי חוזר, מתי מברך, ומתי אינו חוזר.
הערה יסודית: ציר הסימן — החילוק שבין גוף הקריאה לברכותיה. גוף ק״ש דאורייתא, ולכן דנים בו בכלל «ספק דאורייתא לחומרא»; והברכות דרבנן, ולכן דנים בהן בכלל «ספק ברכות להקל». ומכאן ההבחנה הדקה: כשחוזר וקורא מספק — קורא אף בברכותיה (שכך היתה התקנה, שכל זמן שקורא ק״ש של תורה קוראה בברכותיה), אבל בספק על הברכות לבדן אינו חוזר.
חקירת היסוד של הסימן
החקירה היסודית: «ספק אם קרא ק״ש חוזר וקורא» — האם החזרה היא מדין ודאי חיוב שלא נפרע (שכל שלא בירר שקיים מצות עשה דאורייתא, הרי הוא כמי שלא קיימה, וחייב לחזור), או מדין הכרעת הספק לחומרא בלבד (שגוף החיוב בספק, ומספק מחמירין)?
(א) אם מדין ודאי חיוב — החזרה גמורה כקריאה ראשונה לכל דבר, וקורא בברכותיה כתחילה.
(ב) אם מדין ספק לחומרא — החזרה מחמת הספק, ונפקא מינה לברכות (דספק דרבנן להקל) ולעניין כוונת החזרה.
ונפקא מינה לדין הברכות בחזרה, ולמסתפק אחר שהתחיל בדבר אחר. (וכל מעשה למעשה — לרב מוסמך.)
2. ספק אם קרא ק״ש — ק״ש דאורייתא, ספק דאורייתא לחומרא (ברכות כ״א.)
לשון השלחן ערוך
סעיף א׳ (רישא): «ספק אם קרא קריאת שמע — חוזר וקורא ומברך לפניה ולאחריה.»
שורש הדין — ברכות כ״א.: «אמר רב יהודה: ספק קרא קריאת שמע ספק לא קרא — אינו חוזר וקורא; ספק אמר אמת ויציב ספק לא אמר — חוזר ואומר; מאי טעמא? קריאת שמע דרבנן, אמת ויציב דאורייתא». ולמאן דאמר קריאת שמע דאורייתא — הוא הדין איפכא: ספק אם קרא ק״ש חוזר וקורא, שספק של תורה להחמיר. וכן פסק הרמב״ם (הלכות קריאת שמע) שקריאת שמע מן התורה, ולזה מרן העתיק שספק אם קרא — חוזר וקורא, וכתב הבית יוסף מקורו מן הטור והראשונים.
קושיא — אם חוזר מספק, למה מברך? הא ספק ברכות להקל! נהי דגוף ק״ש דאורייתא וספיקו לחומרא — הברכות מדברי סופרים הן, וכל ספק בברכה להקל; ומאחר שאינו יודע בבירור אם חייב, איך מוציא שם שמים בברכה מספק?
תירוץ: אין הברכות כאן ספק בפני עצמו, אלא טפלות לקריאה. שכך היתה התקנה מעיקרא — שכל זמן שקורין קריאת שמע של תורה, אפילו מפני הספק בלבד — קורין אותה בברכותיה. וכיון שחייב לחזור ולקרות מדין ספק דאורייתא, ממילא נמשכת הקריאה בברכותיה כתקנתה, ואין זה «מברך מספק» אלא «קורא כתקנת הקריאה». ולכן דוקא בחוזר וקורא — מברך; אבל בספק על הברכות לבדן (סיפא) — אינו חוזר. (וכל מעשה למעשה — לרב מוסמך.)
פלפול — «ספק דאורייתא לחומרא» גדרו: נחלקו הראשונים אם ספק דאורייתא לחומרא מן התורה או מדרבנן (והתורה מקילה בספק). ולסימן זה — בין כך ובין כך, בקום ועשה של מצות עשה, כל שלא בירר שקיים חייב לחזור ולקיים, שאין כאן חשש איסור אלא חשש ביטול מצוה. ולזה חוזר וקורא בברכותיה, שהקריאה בברכות היא היא צורת קיום המצוה כתקנתה. ולעניין ההפסק וסדר הברכות עי׳ סי׳ ס״ו, ולעניין דילוג עי׳ סי׳ ס״ח. (וכל מעשה למעשה — לרב מוסמך.)
נפקא מינה — ספק אם קרא:(א) ספק אם קרא ק״ש כלל — חוזר וקורא ומברך לפניה ולאחריה. (ב) החזרה בברכותיה — שכך תקנת הקריאה מספק. (ג) אם נזכר בספק בזמן ק״ש — חוזר; ועבר הזמן, עי׳ דיני תשלומין. (ד) ספק בברכות לבדן — עי׳ סעיף הבא. (וכל מעשה למעשה — לרב מוסמך.)
היסוד: ספק אם קרא ק״ש — חוזר וקורא ומברך לפניה ולאחריה: ק״ש מן התורה, וספק של תורה להחמיר (ברכות כ״א.); והברכות נמשכות עם הקריאה, שכך תקנתה — שכל זמן שקורא ק״ש של תורה אפילו מספק, קוראה בברכותיה.
3. ספק בברכות בלבד — ספק דרבנן לקולא, «ספק ברכות להקל»
לשון השלחן ערוך
סעיף א׳ (סיפא): «אבל אם יודע שקראה, אלא שמסופק אם בירך לפניה ולאחריה — אינו חוזר ומברך.»
שורש הדין — «ספק ברכות להקל»: כלל גדול בידינו שכל ספק בברכה — אין מברכין, מפני חומר ברכה לבטלה ואיסור הזכרת שם שמים לבטלה. וכיון שהברכות שלפני ק״ש ולאחריה מדברי סופרים, וכבר יצא ידי גוף המצוה בודאי (שהרי יודע שקרא), אין בספק הברכה כדי לחייב חזרה, שספק דרבנן להקל. וכן העלה מרן, וכתב הבית יוסף שאין מוציאין שם שמים מספק בברכה שהיא מדרבנן.
קושיא — מאי שנא רישא מסיפא? ברישא (ספק אם קרא) חוזר וקורא ומברך, ובסיפא (יודע שקרא ומסתפק בברכה) אינו חוזר ומברך. ומאחר ששניהם ספק — למה ברישא מברך ובסיפא לא?
תירוץ: ברישא הספק בגוף ק״ש שהוא דאורייתא, וחייב לחזור ולקרות; ומאחר שחוזר וקורא, ממילא קוראה בברכותיה כתקנת הקריאה — ואין הברכה באה מחמת ספק הברכה אלא נמשכת עם החזרה המחוייבת. אבל בסיפא — גוף ק״ש כבר יצא בודאי, ואין כאן חזרת קריאה כלל; נשאר רק ספק על הברכה לבדה, והיא דרבנן, וספק ברכות להקל. נמצא שאין כאן «תרתי דסתרי», שהברכה ברישא טפלה לחזרת הקריאה, ובסיפא אין ספק ברכה עומד בפני עצמו. (וכל מעשה למעשה — לרב מוסמך.)
פלפול — «ספק ברכות להקל» ומקורו: יש שתלו כלל זה בספק דרבנן להקל, ויש שהוסיפו בו חומר יתר מטעם «לא תשא» (הזכרת שם שמים לבטלה). ונפקא מינה בברכה שהיא לכולי עלמא דרבנן לעומת ברכה שיש בה צד דאורייתא (כברכת המזון), ובמקום שיש חזקה או רוב המסייעים. ולסימן דידן — ברכות ק״ש דרבנן לכל הדעות, ולכן ספק בהן להקל. (וכל מעשה למעשה — לרב מוסמך.)
נפקא מינה — ספק בברכות:(א) יודע שקרא ומסתפק אם בירך — אינו חוזר ומברך. (ב) הטעם — ספק ברכות להקל, שהברכות דרבנן. (ג) מסתפק באחת הברכות בלבד — אף היא בכלל ספק ברכות להקל. (ד) ספק בברכה שיש בה זכירת יציאת מצרים — עי׳ להלן, שיש בה צד דאורייתא. (וכל מעשה למעשה — לרב מוסמך.)
היסוד: יודע שקרא ק״ש ומסתפק אם בירך לפניה ולאחריה — אינו חוזר ומברך: הברכות מדברי סופרים, וספק ברכות להקל; שגוף המצוה כבר יצא בודאי, ואין ספק הברכה לבדה מחייב חזרה.
4. חקירת היסוד — ק״ש דאורייתא או דרבנן, מחלוקת הראשונים ונפקא מינה לספק
שורש המחלוקת
עיקר החקירה: «קריאת שמע דאורייתא» או «דרבנן»? ואם דאורייתא — כל ג׳ הפרשיות, או פסוק ראשון בלבד, או פרשה ראשונה? ובזה תלוי דין הספק שבסימן.
מחלוקת הראשונים — גדר חיוב ק״ש:
שיטה א׳ (רמב״ם ורוב הפוסקים): קריאת שמע מן התורה, שנאמר «ודברת בם... ובשכבך ובקומך». ולזה ספק אם קרא — חוזר וקורא, ספק דאורייתא לחומרא.
שיטה ב׳ (יש אומרים): אין מן התורה אלא פסוק ראשון (או פרשה ראשונה), קבלת עול מלכות שמים, והשאר תקנת חכמים.
שיטה ג׳ (דעת רב יהודה בסוגיא, ברכות כ״א.):קריאת שמע דרבנן ואמת ויציב (זכירת יציאת מצרים) דאורייתא — ולזה ספק אם קרא ק״ש אינו חוזר, וספק באמת ויציב חוזר. אך אין הלכה כמותו לעניין גוף ק״ש.
קושיא — לשיטה שרק פסוק ראשון דאורייתא, למה ספק חוזר וקורא כל ק״ש? אם אין מן התורה אלא פסוק ראשון, היה די שיחזור ויקרא הפסוק הראשון מספק; ולמה מצריכין חזרת כל שלוש הפרשיות בברכותיהן?
תירוץ: אף לשיטה שרק פסוק ראשון (או פרשה ראשונה) מן התורה — כך היתה התקנה מעיקרא, שכל זמן שיקרא קריאת שמע של תורה — יקרא כל שלוש הפרשיות; שלא חילקו חכמים בתקנתם בין קריאה ודאית לקריאה של ספק. ולכן החוזר מספק חוזר לכל ק״ש בברכותיה, שזו צורת הקריאה שתיקנו. (וכל מעשה למעשה — לרב מוסמך.)
חקירה — ספק דאורייתא לחומרא: דין תורה או דרבנן?
צד א׳: ספק דאורייתא לחומרא מן התורה — ומספק גמור חייב לחזור מדאורייתא, וברכותיה נמשכות ודאי.
צד ב׳: מן התורה ספק לקולא, וחכמים החמירו — ומכל מקום בעשה של קום ועשה החמירו לחזור ולקיים.
ונפקא מינה לצירוף ספקות, ולספק ספיקא בקריאה ובברכה. (וכל מעשה למעשה — לרב מוסמך.)
היסוד: להלכה קריאת שמע מן התורה (רמב״ם), ולכן ספיקה לחומרא — חוזר וקורא; ואף לאומרים שרק פסוק ראשון או פרשה ראשונה מן התורה, חוזר וקורא כל שלוש הפרשיות בברכותיהן, שכך היתה התקנה — שכל זמן שקורא ק״ש של תורה יקרא כולה בברכותיה.
5. ציצית, אמת ויציב וזכירת יציאת מצרים — זיקה לסי׳ ס״ו וסי׳ ס״ח · נפקא מינה למעשה
שורש הענין
הרחבת הסוגיא: «מצות עשה מן התורה לזכור יציאת מצרים בכל יום, ביום ובלילה, שנאמר: «למען תזכור את יום צאתך מארץ מצרים כל ימי חייך»; «ימי חייך» — הימים, «כל ימי חייך» — להביא הלילות (ברכות י״ב:). וכיון שזכירת יציאת מצרים מן התורה — הספק בפרשת ציצית ובברכת «אמת ויציב» חמור מספק בשאר הברכות.»
שורש הדין — זכירת יציאת מצרים דאורייתא: פרשת ציצית שבק״ש יש בה גם מצות זכירת יציאת מצרים («אני ה׳ אלקיכם אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים»), וכן ברכת «אמת ויציב» של שחרית ו«אמת ואמונה» של ערבית עיקרן זכירת יציאת מצרים. ולכן המסתפק אם קרא פרשת ציצית — חוזר וקוראה עם ברכת «אמת ויציב» שלאחריה, שהיא גם כן בספק, והוא ספק של תורה (מדין הזכירה). וכן בסוגיא (ברכות כ״א.) לרב יהודה, «אמת ויציב דאורייתא».
קושיא — הרי אמרנו ספק ברכות להקל, ואיך חוזר ואומר אמת ויציב מספק? ברכת אמת ויציב מדברי סופרים כשאר הברכות, וספק ברכות להקל; ולמה בספק בה חוזר ואומר, ואילו בספק בברכות שלפני ק״ש אינו חוזר?
תירוץ: אין הספק כאן על גוף הברכה בלבד, אלא על קיום מצות זכירת יציאת מצרים שהיא מן התורה; וכיון שחייב להזכיר יציאת מצרים מפני הספק — צריך להזכירה בברכה ובנוסח שתיקנו לה חכמים, שהיא ברכת «אמת ויציב». ומכל מקום אם כבר אמר איזה פסוק של יציאת מצרים, או איזו הלכה שנזכרה בה יציאת מצרים — יצא ידי חובתו מן התורה, ונעשית ברכת אמת ויציב ספק דברי סופרים, ולהקל. (וכל מעשה למעשה — לרב מוסמך.)
סיכום ההנהגות למעשה
ענין
הלכה למעשה
ספק אם קרא ק״ש
חוזר וקורא ומברך לפניה ולאחריה — ק״ש דאורייתא, ספק לחומרא (ברכות כ״א.).
יודע שקרא, ספק בברכות
אינו חוזר ומברך — הברכות דרבנן, ספק ברכות להקל.
ספק בפרשת ציצית
חוזר וקוראה עם ברכת «אמת ויציב», שהיא ספק בזכירת יציאת מצרים (דאורייתא).
כבר הזכיר יציאת מצרים
יצא ידי תורה, ונעשית אמת ויציב ספק דברי סופרים — ולהקל.
ספק אם בירך אחת הברכות
אינו חוזר ומברך (חוץ ממה שתלוי בזכירת יציאת מצרים).