שולחן ערוך · אורח חיים

פותח מרן בדין הפיוטים שנהגו לומר בתוך ברכות קריאת שמע — «יוצר אור», «אהבה רבה», «אמת ויציב», «השכיבנו» — והשאלה אם הוספתם חשובה הֶפְסֵק בברכה. ראש הסימן: «שלא להפסיק בפיוטין», ובו סעיף אחד. ויסוד הסימן ניצב על שני צירים: (א) גדר ההפסק — האם תוספת הפיוט בתוך הברכה נחשבת הֶפְסֵק הפוסל, או שאין בה איסור ; (ב) גדר המטבע — «רבי יוסי אומר: כל המשנה ממטבע שטבעו חכמים בברכות — לא יצא ידי חובתו» (ברכות מ׳:) ו«מקום שאמרו להאריך — אינו רשאי לקצר, לקצר — אינו רשאי להאריך» (משנה ברכות א׳:ד ; ברכות י״א.), עד כמה כפאם על נוסח הברכה. ומצירים אלו נובעת המחלוקת: מרן «נכון למנוע», והרמא «אין איסור בדבר».

מרן: «יש מקומות שמפסיקים בברכת קריאת שמע לומר פיוטים, ונכון למנוע מלאומרם משום דהוי הֶפְסֵק.»

הגה: «ויש אומרים דאין איסור בדבר [הר״י סוף פרק אין עומדין, והרשב״א, והטור], וכן נוהגין בכל המקומות לאומרם ; והמקיל ואינו אומרם — לא הִפְסִיד.»

עיקר החילוק: «וכל זה בברכות קריאת שמע, אבל בתפילת שמונה עשרה אין הפיוטים חשובים הֶפְסֵק, שהרי מותר להוסיף מעין כל ברכה וברכה» — שבתפילה התירו חכמים לשאול צרכיו ולהוסיף בכל ברכה מעניינה, מה שאין כן בברכות ק״ש שקצבו את מטבען.

המשך ההגה: «ומכל מקום לא יעסוק בשום דבר — ואפילו בדברי תורה אסור להפסיק ולעסוק כל זמן שהצבור אומר פיוטים, כל שכן שאסור לדבר שום שיחה בטלה ; ומכל מקום מי שלומד על ידי הרהור שרואה בספר ומהרהר — לית ביה איסורא, דהרהור לאו כדיבור דמי, אלא שמתוך כך יבואו לדבר ויבואו לידי הֶפְסֵק. ועל כן אין לאדם לפרוש עצמו מהצבור במקום שנהגו לאמרם, ויאמר אותם עמהם ; ועיין לעיל סימן צ׳ סעיף י׳.»