✦ ❖ ✦
דעת · רמה 2 — למדן

שולחן ערוך · אורח חיים

דין אבל והעוסקים במת — עיונים מעמיקים
סימן ע״א · ז׳ סעיפים
אונן פטור מק״ש · העוסק במצוה פטור מן המצוה · שומר המת · חופר קבר · לועג לרש
עיון, פלפול, שיטות הראשונים והאחרונים
⚡ ללומדים ותלמידי חכמים ⚡
✦ ❖ ✦

פלפול מעמיק

סוגיות, מקורות, חקירת היסוד, מחלוקות ראשונים ואחרונים,
נפקא מינות הלכתא ועיון בשיטות

הנושא:
שולחן ערוך אורח חיים סימן ע״א — ז׳ סעיפים
עם נושאי כלים: בית יוסף, טור, רמב״ם (הלכות קריאת שמע פרק ד׳), רא״ש, תלמידי רבינו יונה, מגן אברהם, ט״ז, פרי מגדים, משנה ברורה, ביאור הלכה, ערוך השלחן, כף החיים

הבסיס התלמודי:
ברכות י״ז:-י״ח. · «מי שמתו מוטל לפניו פטור מק״ש» · «העוסק במצוה פטור מן המצוה» · «לועג לרש חרף עושהו»

עריכה ועיון:
רב יוסף חיים סממה · דעת

📑 תוכן העניינים

  1. הקדמה לסוגיא — גדר פטור אבל והעוסקים במת ומקורותיו (ברכות י״ז:-י״ח.), צירי הסימן (ז׳ סעיפים)
  2. אונן פטור מק״ש — כבוד המת, טירדא, «אינו רשאי להחמיר», ויש לו מי שישתדל (סעיף א׳)
  3. אנינות בשבת וביום טוב — «אין אנינות נוהגת», מחשיך על התחום, דין יום טוב ראשון ושני (סעיף ב׳)
  4. שומר המת וחופר קבר — «העוסק במצוה פטור מן המצוה», שנים משמרים, חופרים ונשמטים (סעיפים ג׳-ו׳)
  5. לועג לרש ובית הקברות — ק״ש תוך ד׳ אמות של מת, «לא יצא» · נפקא מינה למעשה · טבלאות סיכום ומקורות (סעיף ז׳)

📜 לשון השולחן ערוך — הסעיפים

דִּין אָבֵל וְהָעוֹסְקִים בַּמֵּת. וּבוֹ ז׳ סְעִיפִים:

סָעִיף א׳: מי שמת לו מת שחייב להתאבל עליו, אף שאין מוטל עליו לקברו — פטור מק״ש ומתפלה; ואינו רשאי להחמיר ולקרות; ואם יש לו מי שישתדל בשבילו ורצה להחמיר — אין מוחין בידו. ב׳: בד״א בחול, אבל בשבת חייב כל היום (אם מחשיך על התחום — פטור לעת ערב); ויום טוב שני כחול, וראשון תלוי אם רוצה לקוברו בו ביום. ג׳: המשמר את המת אף שאינו מתו — פטור. ד׳: היו שנים משמרים — זה משמר וזה קורא. ה׳: החופר קבר למת — פטור. ו׳: היו שנים או יותר חופרים — נשמטים וקורין בזה אחר זה. ז׳: אסור לקרות ק״ש תוך ד׳ אמות של מת או בבית הקברות, ואם קרא — לא יצא.

הביאור בקצרה:

ז׳ סעיפים: הסימן קובע שני פטורים נפרדים מן הק״ש. (1) האונן — שמתו מוטל לפניו קודם קבורה — פטור, ואינו רשאי להחמיר, מפני כבוד המת והטירדא (סעיף א׳); ובשבת חייב, שאין אנינות נוהגת (סעיף ב׳). (2) העוסקים במת — השומר והחופר — פטורים מדין «העוסק במצוה פטור מן המצוה» (סעיפים ג׳-ו׳). ולבסוף: אסור לקרות ק״ש תוך ד׳ אמות של מת או בבית הקברות — «לועג לרש חרף עושהו» (סעיף ז׳).

1. הקדמת הסוגיא — דין אבל והעוסקים במת, שער הסימן

פתח דבר — פתיחת ההלכה

פותח מרן בדין הפטורים מקריאת שמע מחמת המת — «אבל והעוסקים במת פטורים מק״ש». ובו ז׳ סעיפים, והם נחלקים לשני יסודות נפרדים: (א) האונן — מי שמת לו מת שחייב להתאבל עליו קודם הקבורה — פטור מק״ש ומתפלה ומכל המצות (סעיף א׳), ובשבת חייב שאין אנינות נוהגת (סעיף ב׳); (ב) העוסקים במת — המשמר את המת והחופר לו קבר — פטורים מדין «העוסק במצוה פטור מן המצוה» (סעיפים ג׳-ו׳). וחותם הסימן באיסור קריאה תוך ד׳ אמות של מת ובבית הקברות משום «לועג לרש» (סעיף ז׳). ומקור הסוגיא במשנה וגמרא ברכות (י״ז:-י״ח.): «מי שמתו מוטל לפניו — פטור מק״ש ומן התפלה ומן התפלין», ו«העוסק במצוה פטור מן המצוה».
הערה יסודית: אף שכל הסימן «פטור מק״ש», שני הפטורים אינם ממקור אחד. פטור האונן ענינו גברא — שהאבל טרוד ואינו בן חיוב, ומפני כבוד המת; ואילו פטור השומר והחופר ענינו עסק המצוה — שהעוסק במצוה זו פטור מן האחרת. ולזה נפקא מינה גדולה: האונן פטור אף כשאין עליו טורח כלל (יש לו מי שישתדל), ואילו העוסק במצוה תלוי בעצם עסקו (משמט וקורא כשאין הפסד).

חקירת היסוד של הסימן

החקירה היסודית: «אונן פטור מק״ש» — מהו גדר הפטור? האם מדין «העוסק במצוה פטור מן המצוה» (שהוא טרוד בצרכי הקבורה שהיא מצוה), או מדין כבוד המת (שיהיה לבו פנוי לחשב בצרכי המת), או מדין טירדא ואנינות (שאין דעתו מיושבת עליו לכוין)? ונפקא מינה בהחמרה, בשבת (שאין אנינות נוהגת), וביש לו מי שישתדל בשבילו. (וכל מעשה למעשה — לרב מוסמך.)

2. אונן פטור מק״ש — כבוד המת, טירדא, «אינו רשאי להחמיר» (ברכות י״ז:-י״ח.)

לשון השלחן ערוך

סעיף א׳: «מי שמת לו מת שהוא חייב להתאבל עליו, אפילו אינו מוטל עליו לקברו — פטור מקריאת שמע ומתפלה. ואפילו אם רוצה להחמיר על עצמו ולקרות — אינו רשאי. ואם יש לו מי שישתדל בשבילו בצרכי קבורה ורצה להחמיר על עצמו ולקרות — אין מוחין בידו [ועיין יו״ד סימן שמ״א].»
שורש הדין — משנה ברכות י״ז:: «מי שמתו מוטל לפניו — פטור מקריאת שמע ומן התפלה ומן התפלין ומכל מצות האמורות בתורה». ובגמרא (י״ח.) הרחיבו אף למי שמוטל עליו לקוברו אף שאינו לפניו ממש. ופירשו הראשונים (רא״ש, תלמידי רבינו יונה) שני טעמים: (א) משום כבוד המת — שלא יהא עוסק בדבר אחר בעוד שמוטל עליו לקוברו; (ב) משום שהוא טרוד ואין דעתו מיושבת. וכן פסק הרמב״ם (הלכות קריאת שמע פרק ד׳). ומרן העתיק לשון הטור, והוסיף «אפילו אינו מוטל עליו לקברו» ללמד שהפטור רחב.
קושיא — אם הטעם עוסק במצוה, מדוע פטור כשאינו מוטל עליו לקברו? אם כל הפטור מפני שעוסק בקבורה שהיא מצוה — הרי מי שאינו מוטל עליו לקברו, ואינו עוסק כלל, למה יפטר? ואם הטעם טירדא בלבד — מדוע «אינו רשאי» להחמיר ולקרות, והלא הרוצה להטריח עצמו רשאי?
תירוץ: על כרחך אין פטור האונן מדין «עוסק במצוה» גרידא, אלא מדין כבוד המת והאנינות. לפיכך פטור אף כשאינו מוטל עליו לקברו, שכל שמת לו מת שחייב להתאבל עליו — חלה עליו אנינות, ואין דעתו פנויה. ומטעם זה עצמו «אינו רשאי» להחמיר: שאם יקרא — כמזלזל בכבוד המת, שמראה שלבו פנוי לדבר אחר. ולזה החמירו יותר מבשאר פטורים, שברוב הפטורים הרוצה להחמיר רשאי, וכאן אסור. (וכל מעשה למעשה — לרב מוסמך.)
פלפול — «יש לו מי שישתדל בשבילו — אין מוחין»: תרתי דיני בסעיף. סתמא אינו רשאי להחמיר; אבל כשיש לו מי שישתדל בצרכי הקבורה — אין מוחין בידו אם רצה להחמיר. וטעמא — דבהא נחלקו הראשונים: סברא ראשונה — פטור מכל מקום מדין אנינות וכבוד המת; ויש מתירין להחמיר כשיש לו מי שישתדל, שאז אין הטירדא מוטלת עליו. ומרן פסק כסברא הראשונה לעיקר (פטור), ומכל מקום «אין מוחין» למחמיר במקום שיש לו מי שישתדל, שיש לו על מי לסמוך. וזהו גופא ראיה שאין הפטור מדין עוסק במצוה בלבד. (וכל מעשה למעשה — לרב מוסמך.)
נפקא מינה — אונן: (א) מת לו מת שחייב להתאבל עליו — פטור מק״ש ותפלה, אף שאין מוטל עליו לקברו. (ב) רוצה להחמיר ולקרות — אינו רשאי (מפני כבוד המת). (ג) יש לו מי שישתדל בצרכי קבורה ורצה להחמיר — אין מוחין בידו. (ד) משנקבר או שהתחילו להשליך עפר — פוקעת האנינות, וחייב אם לא עבר הזמן (עי׳ יו״ד סי׳ שמ״א ורמה 4 בדעת הרב). (וכל מעשה למעשה — לרב מוסמך.)
היסוד:
אונן פטור מק״ש ומתפלה ומכל המצות — מדין כבוד המת והאנינות, לא מדין עוסק במצוה בלבד; ולכן פטור אף שאין מוטל עליו לקברו, ואף אינו רשאי להחמיר, אלא אם יש לו מי שישתדל בשבילו שאז אין מוחין (ברכות י״ז:-י״ח.).

3. אנינות בשבת וביום טוב — «אין אנינות נוהגת», מחשיך על התחום (סעיף ב׳)

לשון השלחן ערוך

סעיף ב׳: «במה דברים אמורים בחול, אבל בשבת חייב כל היום עד הערב, אם מחשיך על התחום להתעסק בצרכי קבורה; אבל אם אינו מחשיך על התחום — חייב גם לעת ערב. ויום טוב שני דינו כחול [ועיין סימן תקמ״ח סעיף ה׳]. ויום טוב ראשון — אם רוצה לקוברו בו ביום על ידי עכו״ם דינו כחול, ואם אינו רוצה לקוברו בו ביום דינו כשבת.»
שורש הדין — «אין אנינות נוהגת בשבת»: יסוד גדול נתחדש כאן — שבשבת, כיון שאי אפשר לעסוק בקבורה, אין דין אנינות נוהג כלל, וחייב האונן בכל המצות. ומקורו במשנה וברייתות, ובראשונים, ובטור. ומכאן ראיה מכרעת לחקירה: אילו היה פטור האונן מדין עוסק במצוה — הרי אף בשבת שאינו יכול לעסוק היה פטור מטירדת הלב; ומדחייב בשבת, מוכח שעיקר הפטור תלוי בעצם החיוב לעסוק בקבורה שאינו בשבת.
קושיא — הרי גם בשבת לבו טרוד על מתו? אף שאינו יכול לקברו בשבת, מכל מקום דואג הוא על מתו ואין דעתו מיושבת; ואם כל הפטור מפני טירדת הלב — יפטר אף בשבת. ומדחייב, קשה מהו גדר הטירדא הפוטרת?
תירוץ: הטירדא הפוטרת אינה עגמת הנפש בעלמא, אלא הטירדא שמחמת חובת העסק בקבורה — שכל עוד מוטל עליו לקוברו, חובת ההשתדלות טורדתו ופוטרתו; ובשבת שפקעה חובת העסק (שאסור לקבור), פקעה עמה האנינות והחיוב חוזר. ולעת ערב — אם מחשיך על התחום להיות מוכן לצאת מיד לצרכי הקבורה במוצאי שבת, חזרה הטירדא ופטור; ואם אינו מחשיך, חייב. וביום טוב ראשון — אם דעתו לקוברו בו ביום על ידי עכו״ם, הרי חובת העסק עליו ודינו כחול; ואם לאו, דינו כשבת. (וכל מעשה למעשה — לרב מוסמך.)
חקירה — «מחשיך על התחום»: ונפקא מינה במי שדעתו לעסוק אך לא יצא לתחום, ובמי שיצא ואין דעתו נחושה. (וכל מעשה למעשה — לרב מוסמך.)
נפקא מינה — שבת ויום טוב: (א) שבת — חייב בכל המצות כל היום (אין אנינות נוהגת). (ב) לעת ערב — מחשיך על התחום פטור, אינו מחשיך חייב. (ג) יום טוב שני — כחול (עי׳ סי׳ תקמ״ח). (ד) יום טוב ראשון — רוצה לקוברו בו ביום ע״י עכו״ם כחול, ואם לאו כשבת. (וכל מעשה למעשה — לרב מוסמך.)
היסוד:
בשבת אין אנינות נוהגת, וחייב האונן בק״ש ובכל המצות — לפי שאי אפשר לעסוק בקבורה; ולעת ערב, המחשיך על התחום פטור. ומכאן שגדר הפטור בחול תלוי בחובת העסק בקבורה ובטירדתה, ולא בעגמת הנפש בלבד.

4. שומר המת וחופר קבר — «העוסק במצוה פטור מן המצוה» (סעיפים ג׳-ו׳)

לשון השלחן ערוך

סעיפים ג׳-ו׳: «המשמר את המת, אפילו אינו מתו — פטור. היו שנים משמרים — זה משמר וזה קורא, ואחר כך משמר זה וקורא זה. החופר קבר למת — פטור. היו שנים או יותר חופרים — כל הצריכים לצרכי החפירה בבת אחת פטורים, ואם יש נוספים — נשמטים וקורין וחוזרין אלו ומתעסקים, והאחרים נשמטים וקורין [עיין יו״ד סימן שס״ה].»
שורש הדין — «העוסק במצוה פטור מן המצוה» (סוכה כ״ה., ברכות י״א.): כאן טעם הפטור מפורש — לא מדין אנינות (שהרי המשמר «אפילו אינו מתו»), אלא מדין כלל «העוסק במצוה פטור מן המצוה»: שמירת המת וחפירת הקבר מצוה הן, וכל העוסק בהן פטור מק״ש. וכן פסק הרמב״ם (הלכות קריאת שמע פרק ד׳). ומרן חילק אותם לסעיפים: משמר יחיד (ג׳), שנים משמרים (ד׳), חופר יחיד (ה׳), ורבים חופרים (ו׳).
קושיא — אם עוסק במצוה פטור, מדוע «זה קורא» כשהם שנים? הרי שניהם עוסקים במצות השמירה, וכל העוסק במצוה פטור מן המצוה; ומדוע חייבו את האחד לקרות בעוד חברו משמר? ובחופרים — למה «נשמטים וקורין», והלא כולם עוסקים במצות החפירה?
תירוץ: «העוסק במצוה פטור מן המצוה» אינו אלא כשעסק המצוה שלפניו נמנע על ידי המצוה האחרת. וכשהם שנים — אין השמירה נמנעת אם האחד קורא בעוד חברו משמר, ולפיכך זה שאינו משמר בפועל חייב לקרות, שאין עסקו מתבטל. וכן בחופרים — כל הצריכים לחפירה בבת אחת פטורים (שעסקם נחוץ ברגע זה), אבל הנוספים נשמטים וקורין וחוזרים, לפי שבהישמטם אין החפירה מתעכבת. הרי שהפטור כאן תלוי לגמרי בעצם עיכוב עסק המצוה — שלא ככבוד המת דאונן. (וכל מעשה למעשה — לרב מוסמך.)
מחלוקת — «המשמר אפילו אינו מתו» ובשעת נוחו: דנו האחרונים (מגן אברהם, ט״ז, פרי מגדים, משנה ברורה, כף החיים) בגדרי עסק המצוה: יש שדקדקו שאף בשעה שהחופר נח מעט מחפירתו — פטור, שעדיין בכלל עוסק במצוה הוא ולא הסיח דעתו; ויש שחילקו בין נוח הצריך לחפירה (פטור) לנוח שאינו צריך (חייב). ולענין המשמר שאינו מתו — פטור אף שאין עליו כבוד המת ולא אנינות, שכל כולו מדין עוסק במצוה. והשוה סי׳ ל״ח לענין כלל «העוסק במצוה פטור מן המצוה». (וכל מעשה למעשה — לרב מוסמך.)
נפקא מינה — עוסקים במת: (א) משמר יחיד — פטור, אף שאינו מתו. (ב) שנים משמרים — זה משמר וזה קורא, ומתחלפים. (ג) חופר יחיד — פטור. (ד) רבים חופרים — הצריכים בבת אחת פטורים, והנוספים נשמטים וקורין וחוזרין. (וכל מעשה למעשה — לרב מוסמך.)
היסוד:
המשמר את המת והחופר לו קבר פטורים מדין «העוסק במצוה פטור מן המצוה» — ולכן פטורים רק כל שעסק המצוה נמנע על ידי הקריאה; אבל שנים משמרים או רבים חופרים — זה עוסק וזה נשמט וקורא, שאין עסקם מתעכב.

5. לועג לרש ובית הקברות — ק״ש תוך ד׳ אמות של מת (סעיף ז׳) · נפקא מינה למעשה

לשון השלחן ערוך

סעיף ז׳: «אסור לקרות קריאת שמע תוך ד׳ אמות של מת או בבית הקברות, ואם קרא — לא יצא.»
שורש הדין — «לועג לרש חרף עושהו» (ברכות י״ח.): אסור לקרות ק״ש או לעסוק בתורה תוך ד׳ אמות של מת או בבית הקברות, משום שנאמר «לועג לרש חרף עושהו» (משלי י״ז) — שהמת אינו יכול עוד לקיים מצות, והקורא לפניו כלועג לו. וכן פסק הרמב״ם. ומרן הוסיף חידוש: «ואם קרא — לא יצא», שקנסוהו חכמים לחזור ולקרות על שעבר על דבריהם.
קושיא — מאי שנא «לא יצא» כאן מבשאר איסורי מקום? הרי בשאר מקומות מטונפים או שאין ראויים אמרו «לא יקרא», ואם קרא בדיעבד יצא; ולמה כאן, שאינו אלא משום «לועג לרש», החמירו ש«לא יצא» וצריך לחזור?
תירוץ: אין זה מדין המקום עצמו (שאין המת מטמא הקריאה), אלא קנס דרבנן — שקנסוהו חכמים על שעבר על דבריהם ולעג לרש, ולכן צריך לחזור ולקרות, ואפילו היה שוגג. ומכאן שדין זה חמור מאיסור מקום גרידא. ובבית הקברות המוקף מחיצה — מותר לקרות חוץ למחיצה אף סמוך לה, ובתוך המחיצה יש למנוע אף חוץ לד׳ אמות שמא יתקרב; ואם קרא — יצא, שאינו אלא חשש (עי׳ בדעת הרב, רמה 4). (וכל מעשה למעשה — לרב מוסמך.)

סיכום ההנהגות למעשה

ענין הלכה למעשה
אונן קודם קבורה פטור מק״ש ותפלה ומכל המצות, ואינו רשאי להחמיר (מפני כבוד המת והאנינות).
יש לו מי שישתדל אם רצה להחמיר ולקרות — אין מוחין בידו.
שבת חייב בכל המצות (אין אנינות נוהגת); לעת ערב — מחשיך על התחום פטור.
שומר המת / חופר קבר פטור מדין העוסק במצוה; שנים — זה עוסק וזה קורא; רבים — נשמטים וקורין.
ק״ש תוך ד׳ אמות של מת אסור, ואם קרא לא יצא — וחוזר וקורא (לועג לרש חרף עושהו).
דיני אבלות וקבורה עי׳ יו״ד סי׳ שמ״א וסי׳ שס״ה, ובדעת הרב (רמה 4).

טבלה — מקורות הסוגיא

טבלה — סוגיות ומקורות

הענין הדין המקור
אונן פטור מק״ש כבוד המת וטירדא, ואינו רשאי להחמיר ע״א סעיף א׳ (ברכות י״ז:-י״ח.; רמב״ם קריאת שמע פרק ד׳; יו״ד סי׳ שמ״א)
אנינות בשבת אין אנינות נוהגת — חייב; מחשיך על התחום פטור ע״א סעיף ב׳ (טור; בית יוסף; סי׳ תקמ״ח)
שומר המת וחופר קבר העוסק במצוה פטור מן המצוה ע״א סעיפים ג׳-ו׳ (ברכות י״ח.; סוכה כ״ה.; סי׳ ל״ח)
שנים משמרים / רבים חופרים זה עוסק וזה קורא, נשמטים וחוזרין ע״א סעיפים ד׳,ו׳ (ברכות י״ח.; יו״ד סי׳ שס״ה)
ק״ש תוך ד׳ אמות של מת לועג לרש — אסור, ואם קרא לא יצא ע״א סעיף ז׳ (ברכות י״ח.; משלי י״ז:ה׳)
גמרא: ברכות י״ז:-י״ח. · סוכה כ״ה. · ברכות י״א. («מי שמתו מוטל לפניו פטור»; «העוסק במצוה פטור מן המצוה»; «לועג לרש חרף עושהו»)
ראשונים ומרן: רמב״ם (הלכות קריאת שמע פרק ד׳) · רא״ש · תלמידי רבינו יונה · טור · בית יוסף · שלחן ערוך
פוסקים ונושאי כלים: מגן אברהם · ט״ז · פרי מגדים · משנה ברורה · ביאור הלכה · ערוך השלחן · כף החיים · שלחן ערוך הרב (לעיון בדעת הרב)
← רמה 3 — סיכום רמה 1 — יסוד →
~ ~ ~ ~ ~
דעת · רב יוסף חיים סממה

פלפול ועיון באורח חיים · סימן ע״א · דין אבל והעוסקים במת · ⚡ רמה 2 — למדן
⚠️ תוכן זה נועד ללימוד בלבד. לכל שאלה למעשה (לְמַעֲשֶׂה), יש לפנות לרב מוסמך.

DAAT דעת — © 5786 / 2026 · לעמוד הבית · סימן ע״א · ♥ לתמיכה

📖הצטרפות לחברותא