✦ ❖ ✦

דעת · רמה 2 — למדן

שולחן ערוך · אורח חיים

דין מי שנצטרך להטיל מים בשעת קריאה — עיונים מעמיקים

סימן ע״ח · סעיף אחד

מי רגליו שותתין · פוסק עד שיכלו המים · חוזר לראש או למקום שפסק

עיון, פלפול, שיטות הראשונים והאחרונים

⚡ ללומדים ותלמידי חכמים ⚡

✦ ❖ ✦

פלפול מעמיק

סוגיות, מקורות, חקירת היסוד, מחלוקות ראשונים ואחרונים,
נפקא מינות הלכתא ועיון בשיטות

הנושא:
שולחן ערוך אורח חיים סימן ע״ח — סעיף אחד
עם נושאי כלים: בית יוסף, טור, רמב״ם (הלכות קריאת שמע), רא״ש, תלמידי רבינו יונה, מגן אברהם, ט״ז, פרי מגדים, משנה ברורה, ביאור הלכה, ערוך השלחן, כף החיים

הבסיס התלמודי:
ברכות · מי רגליו שותתין · פוסק עד שיכלו המים וחוזר לקרות · דיני הפסק (סי׳ ס״ה) · טהרת המקום והרחקה (סי׳ ע״ו, פ״ב, פ״ז)

עריכה ועיון:
רב יוסף חיים סממה · דעת

📑 Table des matières

Introduction à la sugya — גדר ההפסק באונס וטהרת המקום, שער הסימן (סעיף אחד)
פוסק עד שיכלו המים — ההפסק באונס וחזרה לקרות (ברכות)
טופח ע״מ להטפיח והבגד המכסה — נפלו על בגדיו ומכוסים בבגד העליון
הרחקת ד׳ אמות וטהרת המקום — נפלו בארץ (סי׳ פ״ב, פ״ז)
שהה כדי לגמור את כולה — חוזר לראש או למקום שפסק · זיקה לסי׳ ס״ה

📜 Le texte du Choulhan Aroukh — le seif

דִּין מִי שֶׁנִּצְטָרֵךְ לְהָטִיל מַיִם בִּשְׁעַת קְרִיאָה. וּבוֹ סָעִיף אֶחָד:

עיקר הסעיף: היה קורא והתחילו מי רגליו שותתין על ברכיו — פוסק עד שיכלו המים וחוזר לקרות; נפלו על בגדיו ומכוסים בבגד העליון — קורא; נפלו בארץ — מרחיק ד׳ אמות, או ממתין עד שיבלעו בקרקע; שהה כדי לגמור את כולה — למחבר חוזר למקום שפסק, ולרמ״א חוזר לראש (וכן עיקר, כסי׳ ס״ה), ומשערין לפי הקורא.

Résumé concis :

סעיף אחד : le siman règle le מי שנצטרך להטיל מים — celui dont l urine se met à couler pendant le ק״ש : פוסק עד שיכלו המים puis וחוזר לקרות ; נפלו על בגדיו et מכוסים בבגד העליון — il lit ; נפלו בארץ — מרחיק ד׳ אמות ou ממתין עד שיבלעו ; enfin le שהה כדי לגמור את כולה — חוזר לראש selon la הגה (וכן עיקר, כסי׳ ס״ה) ou למקום שפסק selon le מחבר, ומשערין לפי הקורא.

1. הקדמת הסוגיא — מי שנצטרך להטיל מים בשעת ק״ש, שער הסימן

פתח דבר — פתיחת ההלכה

פותח מרן בדין מי שנצטרך להטיל מים בשעת קריאת שמע — מי שהתחילו מימי רגליו שותתין עליו באמצע הקריאה. ראש הסימן: היה קורא והתחילו מי רגליו שותתין על ברכיו — פוסק עד שיכלו המים וחוזר לקרות. ויסוד הסימן ניצב על שני צירים: (א) ההפסק שבאונס — שאין הקריאה בטלה אלא נעצרת עד שיכלו המים, לפי שאין קריאה כתיקונה בעוד המים שותתין; (ב) שיעור החזרה — עד היכן חוזר לאחר שפסק, למקום שפסק או לראש, כדיני ההפסק שבסי׳ ס״ה. ומצירים אלו נובעות שאלות הסימן: נפלו על בגדיו ויש בהם טופח, נפלו בארץ והרחקת ד׳ אמות, ושהה כדי לגמור את כולה.

הערה יסודית: ציר הסימן — גדר ההפסק שבאונס מול ההפסק שברצון. הפוסק מחמת שמימיו שותתין אינו כמפסיק לרצונו, אלא נעצר עד שיכלו; ומכל מקום דנים בו בדיני החזרה של סי׳ ס״ה — אם שהה כדי לגמור את כולה. ולזה נפקא מינה בין שיטת המחבר (חוזר למקום שפסק) לדעת הרמ״א (חוזר לראש, וכן עיקר).

חקירת היסוד של הסימן

החקירה היסודית: הפסקתו וחזרתו של מי שמימיו שותתין — האם מדין הפסק בקריאה (שכל השוהה באמצע ק״ש דנים בו בדין קרא סירוגין וכדיני סי׳ ס״ה), או מדין נקיות וטהרת המקום (שאין קריאת שמע בשעה שהמים שותתין, ומשום כך פוסק עד שיכלו)?

(א) אם מדין הפסק — כל דין החזרה תלוי בשהיית «כדי לגמור את כולה», ואין לזה ענין למי רגלים דוקא.
(ב) אם מדין טהרת המקום — עיקר העיכוב שאין קריאה כשהמים שותתין, וההרחקה והכיסוי עיקר, והחזרה טפלה לה.

ונפקא מינה בשהה מחמת אונס אחר, ובנפלו על בגדיו ומכוסים. (וכל מעשה למעשה — לרב מוסמך.)

2. פוסק עד שיכלו המים — ההפסק באונס וחזרה לקרות (ברכות)

לשון השלחן ערוך

ראש הסימן: «היה קורא והתחילו מי רגליו שותתין על ברכיו פוסק עד שיכלו המים וחוזר לקרות».

שורש הדין — ברכות: מקור הדין בסוגיית מי שמימיו שותתין עליו בשעת קריאה ותפילה, תמצית: פוסק עד שיכלו המים וחוזר לקרות, לפי שאין הקריאה כתיקונה בעוד המים שותתין. וכן הביאו הראשונים (תלמידי רבינו יונה — הר״י פ״ב דברכות, רמב״ם הלכות קריאת שמע, רא״ש), ומרן העתיק לשונם, וכתב הבית יוסף מקורו.

קושיא — למה פוסק ואינו ממשיך? כיון שכבר עומד בקריאתו, אמאי יפסיק מחמת המים; ואם יש בזה משום נקיות, למה די בהפסקה עד שיכלו, ואינו צריך לחזור לראש מיד?

תירוץ: המים השותתין פוסלים את הקריאה שבאותה שעה, שאין קורין כשהגוף אינו נקי; לפיכך פוסק — אינו מבטל קריאתו לגמרי אלא נעצר עד שיכלו, ואחר כך חוזר לקרות. ושיעור החזרה (למקום שפסק או לראש) תלוי בשהיה, כדלקמן סעיף ה׳. (וכל מעשה למעשה — לרב מוסמך.)

פלפול — «פוסק» ואינו «מפסיק»: דקדק מרן בלשון «פוסק עד שיכלו המים» — עצירה זמנית, לא הפסק גמור המבטל הקריאה. וטעם הדבר, שהאונס אינו כרצון, ואין המים אלא מונעים הקריאה כל זמן ששותתין; משכלו — הותרה הקריאה, וחוזר. ולענין ההפסק בדיבור ובשהיה עי׳ סי׳ ס״ה, ולענין טהרת הגוף עי׳ סי׳ ע״ו. (וכל מעשה למעשה — לרב מוסמך.)

היסוד:
«היה קורא והתחילו מי רגליו שותתין על ברכיו פוסק עד שיכלו המים וחוזר לקרות» — פוסק באונס עד שיכלו, וחוזר לקרות, שאין קריאה כתיקונה בעוד המים שותתין.

3. טופח ע״מ להטפיח והבגד המכסה — נפלו על בגדיו ומכוסים

לשון השלחן ערוך

המשך הסעיף: «אפילו אם נפלו על בגדיו ויש בהם טופח ע״מ להטפיח כיון שהם מכוסים בבגדו».

שורש הדין — הבגד המכסה: אף שנפלו מי רגלים על בגדיו התחתונים ויש בהם «טופח על מנת להטפיח» (לחות המרטיבה את הנוגע בה), כיון שהבגד העליון מכסה עליהם — אין הם נחשבים מגולים, וקורא. וכעין זה בדיני צואה וטהרת המקום, שהמכוסה אינו מעכב את הקריאה (עי׳ סי׳ ע״ו).

קושיא — טופח על מנת להטפיח לא יעכב? הרי לחות מי רגלים שיש בה «טופח ע״מ להטפיח» דבר חשוב הוא לענין טומאה וטהרה; ולמה לא תפסול את הקריאה כשאר לכלוך שבבגד?

תירוץ: כל שהוא מכוסה בבגד העליון הנקי — נתבטלה חשיבותו לענין הקריאה, שאין כאן מגולה לפניו. ולזה תלה מרן דוקא «כיון שהם מכוסים בבגדו»; הא אם הלכלוך מגולה — דנים בו בדין ההרחקה (וכמו שיתבאר בדעת הרב). (וכל מעשה למעשה — לרב מוסמך.)

פלפול — מכוסה ומגולה: תרתי גווני — מכוסה בבגד העליון, קורא ואינו חושש; מגולה, צריך להרחיק או להמתין. וטעם החילוק, שאיסור מי רגלים לאחר שנפלו אינו אלא מדברי סופרים, ולזה הקילו במכוסה. והשוה סי׳ ע״ו לענין «טופח על מנת להטפיח» בטהרת הגוף והמקום. (וכל מעשה למעשה — לרב מוסמך.)

היסוד:
«כיון שהם מכוסים בבגדו» — נפלו על בגדיו ויש בהם טופח, ומכל מקום כיון שמכוסים בבגד העליון קורא ואינו חושש, שאיסורם לאחר שנפלו אינו אלא מדברי סופרים.

4. הרחקת ד׳ אמות וטהרת המקום — נפלו בארץ (סי׳ פ״ב, פ״ז)

לשון השלחן ערוך

המשך הסעיף והגה: «ואם נפלו מי רגלים בארץ מרחיק מהם ד׳ אמות». (הגה: «או כשיעור שיתבאר לקמן סימן פ״ב או ממתין עד שיבלעו בקרקע».)

שורש הדין — הרחקה וטהרת המקום: כשנפלו המים בארץ והם מגולים לפניו — מרחיק מהם ד׳ אמות, כשאר הרחקה מדבר שאין נקי; והוסיף הרמ״א שיעור אחר (כמבואר בסי׳ פ״ב) או להמתין עד שיבלעו בקרקע. ומקור השיעורין בדיני הרחקה מצואה וממי רגלים (עי׳ סי׳ ע״ו, פ״ב, פ״ז).

קושיא — למה כאן הרחקה וברישא כיסוי? בנפלו על בגדיו סגי בכיסוי הבגד העליון, ובנפלו בארץ הצריכו הרחקת ד׳ אמות או המתנה עד שיבלעו; ומאי שנא הא מהא?

חקירה — גדר ההרחקה:

צד א׳: בנפלו על בגדיו הרי הם מכוסים ובטלים בבגד העליון, מה שאין כן בארץ שהם מגולים בעין לפניו — ולכן צריך הרחקה או המתנה עד שיבלעו.
צד ב׳: החילוק בין לחות שבבגד (שאינה נראית) ובין מי רגלים העומדים בארץ בעצם ובעין.

ונפקא מינה בנבלעו מקצתם, ובמרוחקים ממנו פחות מד׳ אמות. (וכל מעשה למעשה — לרב מוסמך.)

נפקא מינה — נפלו בארץ: (א) מגולים בארץ — מרחיק ד׳ אמות. (ב) או כשיעור שבסי׳ פ״ב. (ג) או ממתין עד שיבלעו בקרקע. (ד) מכוסים בבגד העליון — קורא במקומו. (וכל מעשה למעשה — לרב מוסמך.)

היסוד:
«ואם נפלו מי רגלים בארץ מרחיק מהם ד׳ אמות» — «או כשיעור שיתבאר לקמן סימן פ״ב או ממתין עד שיבלעו בקרקע» (הרמ״א).

5. שהה כדי לגמור את כולה — חוזר לראש או למקום שפסק · זיקה לסי׳ ס״ה

לשון השלחן ערוך

סוף הסעיף והגה: «ואפי׳ שהה כדי לגמור את כולה א״צ לחזור אלא למקום שפסק». (הגה: «וי״א דאם שהה כדי לגמור את כולה חוזר לראש וכן עיקר וכמו שכתבתי לעיל סי׳ ס״ה ומשערין לפי הקורא».)

שורש הדין — שיעור החזרה ומחלוקת המחבר והרמ״א: לדעת המחבר, אף אם שהה בהפסקתו כדי לגמור את כל הקריאה — אין צריך לחזור אלא למקום שפסק. והרמ״א הביא «וי״א» שאם שהה כדי לגמור את כולה חוזר לראש, «וכן עיקר», כמו שכתב לעיל בסי׳ ס״ה בדיני קרא סירוגין; ו«משערין לפי הקורא» — לפי הזמן שיגמור אותו הקורא עצמו את כל הקריאה.

מחלוקת — למקום שפסק או לראש: נחלקו בשהה כדי לגמור את כולה — המחבר: אינו חוזר אלא למקום שפסק, שההפסק באונס אינו כהפסק המחייב לחזור לראש; והרמ״א (וכן עיקר): חוזר לראש, כדין ההפסק שבסי׳ ס״ה, שכל השוהה כדי לגמור את כולה חוזר לראש. וזיקת הסימן לסי׳ ס״ה יסודית — ששם עיקר דיני החזרה בהפסק, וכאן ההפסק באונס מי רגלים. (וכל מעשה למעשה — לרב מוסמך.)

קושיא — הפסק אונס וחזרה לראש? כיון שנאנס ופסק — למה יחזור לראש, והלא לא פשע; דיו שיחזור למקום שפסק, כדעת המחבר?

תירוץ: לדעת הרמ״א שיעור השהיה קובע, ולא הרצון; כל השוהה כדי לגמור את כולה — נחשבת קריאתו כמופסקת וחוזר לראש, בין באונס בין ברצון, כמבואר בסי׳ ס״ה. ולדעת המחבר, כיון שנאנס, לא החמירו עליו אלא לחזור למקום שפסק. (וכל מעשה למעשה — לרב מוסמך.)

סיכום ההנהגות למעשה

ענין	הלכה למעשה
מי רגליו שותתין	פוסק עד שיכלו המים וחוזר לקרות (שאין קריאה בעוד המים שותתין).
נפלו על בגדיו ומכוסים	קורא, כיון שהם מכוסים בבגד העליון, אף שיש בהם טופח על מנת להטפיח.
נפלו בארץ	מרחיק ד׳ אמות, או כשיעור סי׳ פ״ב, או ממתין עד שיבלעו בקרקע.
שהה כדי לגמור את כולה	למחבר — חוזר למקום שפסק; ולרמ״א (וכן עיקר) — חוזר לראש, כסי׳ ס״ה. ומשערין לפי הקורא.
חולי המטפטף תמיד	עי׳ דעת הרב (רמה 4) וסי׳ פ׳ לענין הנהגתו בתפילה.

היסוד:
שהה כדי לגמור את כולה — למחבר «לחזור אלא למקום שפסק», ולרמ״א «חוזר לראש וכן עיקר» (כסי׳ ס״ה); «ומשערין לפי הקורא».

טבלה — מקורות הסוגיא

טבלה — סוגיות ומקורות

הענין	הדין	המקור
מי רגליו שותתין וההפסק	פוסק עד שיכלו המים וחוזר לקרות	ע״ח (ברכות; הר״י פ״ב דברכות; רמב״ם קריאת שמע; רא״ש)
נפלו על בגדיו ומכוסים	טופח ע״מ להטפיח, מכוסה בבגד — קורא	ע״ח (בית יוסף; ועי׳ סי׳ ע״ו)
נפלו בארץ	הרחקת ד׳ אמות / שיעור פ״ב / המתנה עד שיבלעו	ע״ח (רמ״א; סי׳ פ״ב; סי׳ פ״ז)
שהה כדי לגמור את כולה	מחבר — למקום שפסק; רמ״א — לראש (וכן עיקר)	ע״ח (סי׳ ס״ה; ומשערין לפי הקורא)

גמרא: ברכות · מי רגליו שותתין · פוסק עד שיכלו המים וחוזר לקרות

ראשונים ומרן: תלמידי רבינו יונה (הר״י פ״ב דברכות) · רמב״ם (הלכות קריאת שמע) · רא״ש · טור · בית יוסף · שלחן ערוך

פוסקים ונושאי כלים: מגן אברהם · ט״ז · פרי מגדים · משנה ברורה · ביאור הלכה · ערוך השלחן · כף החיים · שלחן ערוך הרב (לעיון בדעת הרב)

← רמה 3 — סיכום רמה 1 — יסוד →

~ ~ ~ ~ ~
דעת · רב יוסף חיים סממה

פלפול ועיון באורח חיים · סימן ע״ח · דין מי שנצטרך להטיל מים בשעת קריאה · ⚡ רמה 2 — למדן

⚠️ תוכן זה נועד ללימוד בלבד. לכל שאלה למעשה (לְמַעֲשֶׂה), יש לפנות לרב מוסמך.

📖Rejoindre une 'havrouta