✦ ❖ ✦
דעת · רמה 2 — למדן

שולחן ערוך · אורח חיים

דין מי שנזדמן לו צואה בשעת קריאה — עיונים מעמיקים
סימן ע״ט · ט׳ סעיפים
מאחריו ומלפניו · שינוי רשות · צואת בהמה · ריח רע
עיון, פלפול, שיטות הראשונים והאחרונים
⚡ ללומדים ותלמידי חכמים ⚡
✦ ❖ ✦

פלפול מעמיק

סוגיות, מקורות, חקירת היסוד, מחלוקות ראשונים ואחרונים,
נפקא מינות הלכתא ועיון בשיטות

הנושא:
שולחן ערוך אורח חיים סימן ע״ט — ט׳ סעיפים
עם נושאי כלים: בית יוסף, טור, רמב״ם (הלכות קריאת שמע פרק ג׳), רא״ש, רשב״א (תשובה סי׳ קס״ח), מגן אברהם, ט״ז, פרי מגדים, משנה ברורה, ביאור הלכה, ערוך השלחן, כף החיים

הבסיס התלמודי:
ברכות כ״ה.-כ״ה: · ברכות כ״ד: · «והיה מחניך קדוש» · ד׳ אמות ממקום שכלה הריח · מלא עיניו · ריח רע שאין לו עיקר

עריכה ועיון:
רב יוסף חיים סממה · דעת

📑 תוכן העניינים

  1. הקדמה לסוגיא — גדר הרחקה מן הצואה בק״ש ומקורותיו (ברכות כ״ה.), «והיה מחניך קדוש», צירי הסימן — ראייה וריח (ט׳ סעיפים)
  2. צואה מאחריו ומלפניו — ד׳ אמות ממקום שכלה הריח (מאחריו), מלא עיניו (מלפניו), בלילה וסומא (ברכות כ״ה.)
  3. שינוי רשות ומחיצות — גבוה ונמוך י׳ טפחים, בית אחר, מחלוקת הרא״ש והרשב״א (רואה אותה), חצר קטנה שנפרצה
  4. צואת בהמה וריח רע — כלב וחזיר בעורות, צואת בהמה, חמור הבא מן הדרך, תרנגולים, אשפה שריחה רע
  5. ריח רע שאין לו עיקר — יצא ממנו רוח, דברי תורה וק״ש · נפקא מינה למעשה · טבלאות סיכום ומקורות

📜 לשון השולחן ערוך — הסעיפים

דִּין מִי שֶׁנִּזְדַּמֵּן לוֹ צוֹאָה בִּשְׁעַת קְרִיאָה. וּבוֹ ט׳ סְעִיפִים:

סָעִיף א׳: צואה מאחריו — ד׳ אמות ממקום שכלה הריח; מלפניו — מלא עיניו, אף בלילה וסומא; מצדו — כמלאחריו. ב׳-ג׳: גבוה או נמוך י׳ טפחים, בית אחר — שינוי רשות מועיל אם אין ריח (מחלוקת הרא״ש והרשב״א ברואה); חצר קטנה שנפרצה לגדולה. ד׳-ה׳: צואת כלב וחזיר בעורות כאדם; צואת בהמה — לפי הריח; חמור הבא מן הדרך, חתול, נמיה, נבילה מסרחת כאדם. ו׳-ח׳: מי רגלי חמור, צואת תרנגולים אדומה, לול, אשפה שריחה רע. ט׳: יצא ממנו רוח — אסור בדברי תורה עד שיכלה הריח, ובק״ש אף של חבירו.

הביאור בקצרה:

ט׳ סעיפים: הסימן קובע את ההרחקות מן הצואה בשעת קריאת שמע — על יסוד «והיה מחניך קדוש» (דברים כ״ג ט״ו). מאחריו: ד׳ אמות ממקום שכלה הריח; מלפניו: מלא עיניו, אף בלילה וסומא. ואחר כך דין השינוי רשות (גבוה ונמוך י׳ טפחים, בית אחר) ומחלוקת הרא״ש והרשב״א ברואה אותה; צואת בהמה התלויה בריח; וריח רע שאין לו עיקר (הפחה) המחלק בין דברי תורה לק״ש.

1. הקדמת הסוגיא — הרחקה מן הצואה בק״ש, שער הסימן

פתח דבר — פתיחת ההלכה

פותח מרן בדין מי שנזדמנה לו צואה בשעת קריאת שמע (או תפילה) — כמה ירחיק ממנה, ומה דינם של הרשויות ושל בעלי חיים והריח. ראש הסימן: «היתה צואת אדם מאחריו צריך להרחיק ד׳ אמות ממקום שכלה הריח», ובו ט׳ סעיפים. ויסוד הסימן ניצב על שני צירים: (א) הראייה — «והיה מחניך קדוש» (דברים כ״ג ט״ו), שתהא חנייתו טהורה כמלא עיניו, ומכאן מלפניו מרחיק מלא עיניו; (ב) הריח — שהריח הרע עצמו אוסר, ומכאן ד׳ אמות ממקום שכלה הריח. ומצירים אלו נובעות שאלות הסימן: שינוי רשות ומחיצות, צואת בעלי חיים, וריח רע שאין לו עיקר.
הערה יסודית: ציר הסימן — הראייה והריח. הצד שלאחריו עיקרו מדין הריח (ד׳ אמות ממקום שכלה הריח), והצד שלפניו נוסף בו גם דין הראייה (מלא עיניו), שאף בלילה ובסומא צריך להרחיק עד מקום שאינו נראה ביום. ולזה נפקא מינה בשינוי רשות ורואה אותה, ובצואה שאין לה ריח.

חקירת היסוד של הסימן

החקירה היסודית: הרחקה מן הצואה בק״ש — האם עיקרה מדין הראייה (שגזירת הכתוב «והיה מחניך קדוש», שלא תהא הצואה נראית במחנהו), או מדין הריח (שהריח הרע הוא הפוסל, ומחניך קדוש היינו שלא יגיע ריח)? ונפקא מינה במחלוקת הרא״ש והרשב״א בצואה ברשות אחרת שרואה אותה, ובסומא ובלילה, ובמעצים עיניו. (וכל מעשה למעשה — לרב מוסמך.)

2. צואה מאחריו ומלפניו — ד׳ אמות ממקום שכלה הריח, מלא עיניו (ברכות כ״ה.)

לשון השלחן ערוך

סעיף א׳: «היתה צואת אדם מאחריו צריך להרחיק ד׳ אמות ממקום שכלה הריח… ומלפניו צריך להרחיק מלא עיניו אפילו בלילה או שהוא סומא שאינו רואה אותה צריך להרחיק עד מקום שאינו יכול לראות ביום ואם הוא מצדו דינו כמלאחריו.»
שורש הדין — ברכות כ״ה.: יסוד ההרחקה בגמרא (ברכות כ״ד:-כ״ה.), ודרשו מ«והיה מחניך קדוש» (דברים כ״ג ט״ו) שתהא חנייתו טהורה. ולענין השיעור תמצית: לאחריו מרחיק ד׳ אמות ממקום שכלה הריח, ולפניו מרחיק מלא עיניו. וכן פסק הרמב״ם (הלכות קריאת שמע פרק ג׳), ומרן העתיק לשונו. ומקור הדין שאף בלילה ובסומא מרחיק מלפניו — תשובת הרשב״א (סי׳ קס״ח), הביאה הבית יוסף בשם הר״י.
קושיא — מאי שנא מאחריו מלפניו? מאחריו די בד׳ אמות ממקום שכלה הריח, ומלפניו מרחיק מלא עיניו — שיעור גדול הרבה יותר. ואם עיקר האיסור הריח, אף מלפניו יסגי בד׳ אמות ממקום שכלה הריח; ואם עיקרו הראייה, אף מאחריו — שהצואה במחנהו — יאסר. ומאי שנא?
תירוץ: תרתי אנפי בדין. לאחריו — אין שם אלא חשש הריח, שאין הצואה כנגד פניו, ולזה סגי בד׳ אמות ממקום שכלה הריח. אבל מלפניו — נוסף דין הראייה, ד«מחניך קדוש» כמלא עיניו, ולכן מרחיק כמלא עיניו. וראיה שהוא דין בראייה שבמקום ולא בראייתו ממש — שאף בלילה או סומא, שאינו רואה כלל, צריך להרחיק «עד מקום שאינו יכול לראות ביום»; הרי שאין התלות בראייתו הפרטית אלא במה שנראה במחנהו ביום. ומצדו — כמלאחריו, שאין הצואה כנגד פניו. (וכל מעשה למעשה — לרב מוסמך.)
פלפול — «עד מקום שאינו יכול לראות ביום»: דקדק מרן שאף הסומא והקורא בלילה — אף שאין הראייה שייכת בהם בפועל — מרחיק כשיעור הראייה של יום. ומוכח שדין «מחניך קדוש» מלפניו אינו תלוי בראייה של הקורא, אלא הוא גדר במקום — שלא תהא הצואה בתחום הנראה שכנגד פניו. ולזה הוצרך מרן לתשובת הרשב״א, שלא נטעה לומר דבלילה ובסומא, דליכא ראייה, יסגי בד׳ אמות כלאחריו. ולענין הכוונה והמקום עי׳ סי׳ ע״ו וסי׳ פ״א. (וכל מעשה למעשה — לרב מוסמך.)
נפקא מינה — מאחריו ומלפניו: (א) מאחריו — ד׳ אמות ממקום שכלה הריח. (ב) מלפניו — מלא עיניו, אף בלילה וסומא, עד מקום שאינו נראה ביום. (ג) מצדו — כמלאחריו. (ד) חולה שאינו מריח — מרחיק ד׳ אמות ממקום שכלה הריח למי שמריח. (וכל מעשה למעשה — לרב מוסמך.)
היסוד:
«היתה צואת אדם מאחריו צריך להרחיק ד׳ אמות ממקום שכלה הריח… ומלפניו צריך להרחיק מלא עיניו אפילו בלילה או שהוא סומא» — מאחריו מדין הריח, ומלפניו נוסף דין הראייה («מחניך קדוש»), שהוא גדר במקום ואינו תלוי בראייתו.

3. שינוי רשות ומחיצות — גבוה ונמוך י׳ טפחים, מחלוקת הרא״ש והרשב״א (ברואה אותה)

לשון השלחן ערוך

סעיף ב׳: «היתה במקום גבוה עשרה טפחים או נמוך עשרה או שהיתה בבית אחד והוא בבית אחר אפילו הפתח פתוח ויושב בצדה ורואה אותה אם אין לה ריח יכול לקרות… ואם יש לה ריח לא מהניא הפסקה ולא שינוי רשות.» סעיף ג׳: «אם צואה בגדולה אסור לקרות בקטנה עד שירחיק כשיעור ואם צואה בקטנה מותר לקרות בגדולה בלא הרחקה אם אין מגיע לו ריח רע.»
שורש הדין — מחלוקת הרא״ש והרשב״א: כתב מרן בגוף השלחן ערוך: «והיה מחניך קדוש להרא״ש אבל להרשב״א דוקא כשאינו רואה אותה». כלומר, בצואה שהיא ברשות אחרת (גבוה או נמוך י׳ טפחים, או בבית אחר) ואין לה ריח — לרא״ש מותר אף שרואה אותה, שכיון שהיא ברשות אחרת קרינן ביה «מחניך קדוש»; ולרשב״א דוקא כשאינו רואה אותה, שהראייה אוסרת. ובריח — לא מהניא לא הפסקה ולא שינוי רשות (וי״א שאף לריח מועילה הפסקה).
קושיא — היאך תלויה המחלוקת בעצם דין ההרחקה? אם עיקר הפסול משום ריח — אף לרשב״א יהא מותר ברואה, כל שאין ריח; ואם משום ראייה — אף לרא״ש יהא אסור ברואה, אף ברשות אחרת. ובמאי פליגי?
תירוץ: פליגי בעיקר החקירה. לרא״ש — עיקר הדין שיהא «מחנהו» טהור, וכיון שהצואה ברשות אחרת אין היא בכלל מחנהו, ואף שרואה אותה מהני, שאין הראייה כשלעצמה פוסלת אלא כשהצואה בתחומו. לרשב״א — הראייה עצמה פוסלת («מחניך קדוש» כמלא עיניו), ולפיכך אף ברשות אחרת, כל שרואה אותה — אסור, ולא מהני שינוי רשות אלא לענין הריח וכשגם אינו רואה. והעיקר כרא״ש, ומכל מקום טוב לחוש לרשב״א ולהעצים עיניו. (וכל מעשה למעשה — לרב מוסמך.)
מחלוקת — חצר קטנה שנפרצה במלואה לגדולה: חילק מרן (סעיף ג׳) בין הרשויות: הקטנה שנפרצה במלואה לגדולה — אינה חשובה בית בפני עצמה (הרי היא כקרן זווית של הגדולה), אבל הגדולה — שכתליה עודפים מכאן ומכאן — חשובה בית בפני עצמה. לפיכך צואה בגדולה אוסרת בקטנה עד שירחיק כשיעור, אבל צואה בקטנה — מותר בגדולה בלא הרחקה, «אם אין מגיע לו ריח רע». והוא ענף לדין שינוי רשות: הכל תלוי אם הצואה נחשבת ברשות שלו או ברשות בפני עצמה. (וכל מעשה למעשה — לרב מוסמך.)
נפקא מינה — שינוי רשות: (א) גבוה או נמוך י׳ טפחים, או בית אחר, ואין ריח — יכול לקרות (לרא״ש אף רואה, לרשב״א כשאינו רואה). (ב) יש לה ריח — לא מהני הפסקה ולא שינוי רשות. (ג) חצר קטנה שנפרצה לגדולה — צואה בגדולה אוסרת בקטנה, ובקטנה מותר בגדולה בלא ריח. (ד) מעצים עיניו או בלילה — לכל הדעות מותר ברשות אחרת. (וכל מעשה למעשה — לרב מוסמך.)
היסוד:
צואה ברשות אחרת (גבוה או נמוך י׳ טפחים, בית אחר) ואין לה ריח — מהני שינוי רשות: לרא״ש אף שרואה אותה («מחניך קדוש»), ולרשב״א דוקא כשאינו רואה; אבל «אם יש לה ריח לא מהניא הפסקה ולא שינוי רשות».

4. צואת בהמה וריח רע — כלב וחזיר בעורות, חמור הבא מן הדרך, אשפה שריחה רע

לשון השלחן ערוך

סעיף ד׳: «צואת כלב וחזיר אם נתן בהם עורות מרחיקים מהם כמו מצואת אדם ואם לאו דינם כדין צואת שאר בהמה חיה ועוף שאין צריך להרחיק מהם אם אין בהם ריח רע ואם יש בהם ריח רע דינם כמו צואת אדם.» סעיף ה׳: «צואת חמור הרכה לאחר שבא מהדרך וצואת חתול ונמיה ונבילה מסרחת דינם כצואת אדם.» סעיף ח׳: «אסור לקרות כנגד אשפה שריחה רע.»
שורש הדין — הכל תלוי בריח: יסוד סעיפים ד׳-ח׳ אחד הוא — צואת בעלי חיים אינה אסורה מצד עצמה כצואת אדם, אלא לפי הריח. תמצית: צואת שאר בהמה חיה ועוף — אין צריך להרחיק אם אין בה ריח, ואם יש בה ריח — כצואת אדם. וחזיר וכלב בעורות (לעיבוד) יש בהן סרחון קבוע, ולכן «מרחיקים מהם כמו מצואת אדם». וכן חמור הבא מן הדרך, חתול, נמיה, ונבילה מסרחת — שסתמן ריחן רע — «דינם כצואת אדם» אף כשלא נודע הריח.
קושיא — למה חמור הבא מן הדרך כאדם אף בלא ריח? אם הכל תלוי בריח, כל שאין ריח מגיע — יהא מותר; ולמה חמור הבא מן הדרך, וחתול ונמיה, «דינם כצואת אדם» אף במקרה שאין להם ריח? הרי בטלה סברת «הכל לפי הריח»?
תירוץ: אין כאן סתירה. אלו שסתמן ריחן רע — עשאום חכמים כצואת אדם בקביעות, ד«לא פלוג» — שאם נתלה בכל פעם אם יש ריח או אין, יבואו להקל אף במקום ריח. ולזה אף כשיזדמן פעם אחת שאין להם ריח — אסרום כצואת אדם. ומכל מקום ההולך בדרך ורואה צואת בהמה כנגדו, אם אין הריח בא לו — אינו חושש למיעוט לתלותה בשל חמור; ובסמוך לעיר יש לחוש, שרוב הבהמות שם חמורים. (וכל מעשה למעשה — לרב מוסמך.)
חקירה — «דינם כצואת אדם»: ונפקא מינה בשיעור ההרחקה בצואת חמור הבא מן הדרך שיש בה ריח. (וכל מעשה למעשה — לרב מוסמך.)
נפקא מינה — צואת בהמה וריח: (א) צואת שאר בהמה חיה ועוף — אין ריח: אין צריך להרחיק; יש ריח: כצואת אדם. (ב) כלב וחזיר בעורות — כאדם. (ג) חמור הבא מן הדרך, חתול, נמיה, נבילה מסרחת — כאדם. (ד) מי רגלי חמור וצואת תרנגולים אדומה (סעיף ו׳), לול (סעיף ז׳), ואשפה שריחה רע (סעיף ח׳) — אסור. (וכל מעשה למעשה — לרב מוסמך.)
היסוד:
צואת בעלי חיים תלויה בריח: «שאין צריך להרחיק מהם אם אין בהם ריח רע ואם יש בהם ריח רע דינם כמו צואת אדם»; אבל אלו שסתמן מסריח — כלב וחזיר בעורות, חמור הבא מן הדרך, חתול, נמיה, נבילה מסרחת, ואשפה שריחה רע — «דינם כצואת אדם» בקביעות.

5. ריח רע שאין לו עיקר — יצא ממנו רוח, דברי תורה וק״ש (ברכות כ״ד:)

לשון השלחן ערוך

סעיף ט׳: «יצא ממנו רוח מלמטה אסור בדברי תורה עד שיכלה הריח ואם יצא מחבירו מותר בדברי תורה משום דאי אפשר שהתלמידים קצתם גורסים וקצתם ישנים ומפיחים בתוך השינה אבל לקרות קריאת שמע אסור עד שיכלה הריח.»
שורש הדין — ברכות כ״ד:: יסוד הדין בגמרא בחילוק שבין ריח רע שיש לו עיקר (צואה) לריח רע שאין לו עיקר (הפחה). תמצית: בהפחה שיצאה ממנו — אסור בדברי תורה עד שיכלה הריח, ואין צריך להרחיק כלום (שאין לו עיקר). ואם יצאה מחבירו — התירו בדברי תורה בבית המדרש, משום דאי אפשר שלא יפיח אחד מן הישנים. אבל בק״ש — גזרו אף על של חבירו עד שיכלה הריח, שלעולם אפשר לילך למקום אחר.
קושיא — למה חילקו בין דברי תורה לק״ש? אם הריח פוסל — יאסר אף בשל חבירו בדברי תורה; ואם אינו פוסל בשל חבירו — יותר אף בק״ש. ומאי שנא דברי תורה, שהתירו בשל חבירו, מק״ש שאסרו?
תירוץ: החילוק תלוי באפשרות ההימנעות. בבית המדרש, התלמידים גורסים תדיר ואי אפשר שלא יפיח אחד מן הישנים — ולזה לא גזרו על של חבירו לדברי תורה, שאין לדבר סוף. אבל ק״ש — זמנה קבוע ואפשר לו לילך למקום אחר או להמתין עד שיכלה הריח, ולזה גזרו אף על של חבירו. ובשל עצמו — אף בדברי תורה אסור עד שיכלה הריח, שהוא יכול להיזהר. (וכל מעשה למעשה — לרב מוסמך.)

סיכום ההנהגות למעשה

ענין הלכה למעשה
צואה מאחריו מרחיק ד׳ אמות ממקום שכלה הריח (ברכות כ״ה.).
צואה מלפניו מרחיק מלא עיניו, אף בלילה וסומא, עד מקום שאינו נראה ביום.
שינוי רשות (אין ריח) גבוה/נמוך י׳ טפחים או בית אחר — יכול לקרות (לרא״ש אף רואה, לרשב״א כשאינו רואה).
צואת בהמה אין ריח — אין צריך להרחיק; יש ריח — כצואת אדם; חמור הבא מן הדרך וכיו״ב כאדם.
אשפה שריחה רע אסור לקרות כנגדה.
יצא ממנו רוח דברי תורה — של עצמו אסור, של חבירו מותר; ק״ש — אף של חבירו אסור עד שיכלה הריח.

טבלה — מקורות הסוגיא

טבלה — סוגיות ומקורות

הענין הדין המקור
צואה מאחריו ומלפניו ד׳ אמות ממקום שכלה הריח / מלא עיניו ע״ט סעיף א׳ (ברכות כ״ה.; רמב״ם קריאת שמע פרק ג׳; רשב״א סי׳ קס״ח)
שינוי רשות ומחלוקת מהני באין ריח — לרא״ש אף רואה, לרשב״א כשאינו רואה ע״ט סעיפים ב׳-ג׳ (רא״ש; רשב״א; בית יוסף)
צואת בהמה לפי הריח; מסריח בקביעות — כאדם ע״ט סעיפים ד׳-ה׳ (ברכות כ״ה.; טור; בית יוסף)
מי רגלי חמור ותרנגולים ואשפה אסור לקרות כנגדם ע״ט סעיפים ו׳-ח׳ (ירושלמי; טור; בית יוסף)
ריח רע שאין לו עיקר הפחה — דברי תורה וק״ש ע״ט סעיף ט׳ (ברכות כ״ד:; רמב״ם)
גמרא: ברכות כ״ה.-כ״ה: · ברכות כ״ד: · «והיה מחניך קדוש» (דברים כ״ג ט״ו) · ד׳ אמות ממקום שכלה הריח · מלא עיניו · ריח רע שיש לו עיקר ושאין לו עיקר
ראשונים ומרן: רמב״ם (הלכות קריאת שמע פרק ג׳) · רא״ש · רשב״א (תשובה סי׳ קס״ח) · טור · בית יוסף · שלחן ערוך
פוסקים ונושאי כלים: מגן אברהם · ט״ז · פרי מגדים · משנה ברורה · ביאור הלכה · ערוך השלחן · כף החיים · שלחן ערוך הרב (לעיון בדעת הרב)
← רמה 3 — סיכום רמה 1 — יסוד →
~ ~ ~ ~ ~
דעת · רב יוסף חיים סממה

פלפול ועיון באורח חיים · סימן ע״ט · דין מי שנזדמן לו צואה בשעת קריאה · ⚡ רמה 2 — למדן
⚠️ תוכן זה נועד ללימוד בלבד. לכל שאלה למעשה (לְמַעֲשֶׂה), יש לפנות לרב מוסמך.

DAAT דעת — © 5786 / 2026 · לעמוד הבית · סימן ע״ט · ♥ לתמיכה

📖הצטרפות לחברותא