הנושא:
שולחן ערוך אורח חיים סימן פ״ד — סעיף אחד
עם נושאי כלים: בית יוסף, טור, רמב״ם (הלכות קריאת שמע פרק ג׳), ר״ן (שבת פרק כירה ופרק כל הצלמים), מגן אברהם, ט״ז, פרי מגדים, משנה ברורה, ביאור הלכה, ערוך השלחן, כף החיים
הבסיס התלמודי: שבת י׳. · שבת מ׳: · «ויקרא לו ה׳ שלום» (שופטים ו׳ כ״ד) · מרחץ ובית הכסא · דיבור והרהור
עריכה ועיון:
רב יוסף חיים סממה · דעת
📑 Table of Contents
Introduction to the sugya — גדר איסור הדיבור במרחץ, חקירת היסוד (ערוה או מקום שאינו ראוי), צירי הסימן (סעיף אחד)
מרחץ חדש — שלא רחצו בו מותר לקרות בו, ואינו כבית הכסא שהוא מאוס ביותר
שלוש רמות המרחץ — חיצון (לבושים), אמצעי (לבושים וערומים), פנימי (כולם ערומים)
שאלת שלום ושם ה׳ — «ויקרא לו ה׳ שלום», עניית אמן, מבואות המטונפות, אדם ששמו שלום
הרהור ופסיקת דין — דיבור והרהור בדברי תורה · נפקא מינה למעשה · טבלאות סיכום ומקורות
מרחץ חדש שלא רחצו בו — מותר לקרות בו. ובישן: בבית החיצון שכל העומדים שם לבושים — מותר; ובאמצעי שקצת לבושים וקצת ערומים — יש שם שאילת שלום אבל לא ק״ש ותפלה; הגה: ומותר להרהר שם בדברי תורה. ובפנימי שכולם ערומים — אפילו שאלת שלום אסור, ואסור לענות אמן בבית המרחץ.
Concise summary:
One seif: the siman regulates what may be said in the בית המרחץ according to its three rooms: the מרחץ חדש (never used) is permitted even for reading; then, in the existing bathhouse, the חיצון (all dressed — permitted even ק״ש), the אמצעי (mixed — שאילת שלום yes, but not ק״ש, תפלה or ד״ת; הרהור בד״ת permitted), and the פנימי (all naked — even a greeting forbidden, כי «שלום» שמו של הקב״ה, and likewise עניית אמן). The dividing line: ערוה and מקום שאינו ראוי for mentioning the Name.
1. הקדמת הסוגיא — דין הקורא במרחץ, שער הסימן
פתח דבר — פתיחת ההלכה
פותח מרן בדין הקורא ומדבר בבית המרחץ — מקום שרוחצין בו ועומדים בו ערומים. ראש הסימן: «מרחץ חדש שלא רחצו בו — מותר לקרות בו», ובו סעיף אחד המחלק את המרחץ לשלושה בתים: (א) החיצון — שכל העומדים שם לבושים; (ב) האמצעי — שקצתם לבושים וקצתם ערומים; (ג) הפנימי — שכולם ערומים. ויסוד הסימן ניצב על שני צירים: גדר הערוה — שאין קורין כנגד ערוה, וגדר המקום שאינו ראוי — שאין מזכירין שם שמים ודברים שבקדושה במקום מטונף ובלתי נקי. ומצירים אלו נובעת כל חלוקת הבתים: מה מותר בכל בית — קריאת שמע, תפלה, דברי תורה, שאלת שלום, עניית אמן, הרהור ופסיקת דין.
הערה יסודית: ציר הסימן — שני איסורים נפרדים המצטרפים במרחץ. האחד ערוה כנגדו (הנוגע לק״ש, תפלה ודברי תורה שבדיבור), והשני מקום שאינו ראוי להזכרת השם (הנוגע אף לשאלת שלום ולעניית אמן, שאין בהם ערוה אלא הזכרת שם). ולכן במרחץ חדש שלא רחצו בו — מותר אף לקרות, שאין בו לא ערוה ולא מיאוס. ומכאן נפקא מינה לחלוקת שלושת הבתים ולחילוק שבין דיבור להרהור.
חקירת היסוד של הסימן
החקירה היסודית: «אין מדברים דברים שבקדושה במרחץ» — האם מדין ערוה (שהערומים העומדים שם הם הפוסלים, ככל ערוה כנגדו שאין קורין כנגדה), או מדין מקום שאינו ראוי (שהמרחץ מקום מיאוס ורחיצה, ואין מזכירין בו שם שמים אף כשאין שם ערוה)?
(א) אם מדין ערוה — הכל תלוי בערומים העומדים שם: בחיצון שכולם לבושים מותר אף ק״ש, ובפנימי שכולם ערומים אסור; ובמקום שאין ערום כלל — יהא מותר.
(ב) אם מדין המקום — עצם שם המרחץ אוסר, ואף בשעה שאין שם ערום אין קורין בו ק״ש ותפלה, שהמקום עצמו אינו ראוי.
ונפקא מינה בבית האמצעי בשעה שאין שם אדם ערום, ובשאלת שלום שהיא הזכרת שם. (וכל מעשה למעשה — לרב מוסמך.)
2. מרחץ חדש — שלא רחצו בו מותר לקרות, ואינו כבית הכסא
לשון השלחן ערוך
ריש הסעיף: «מרחץ חדש שלא רחצו בו — מותר לקרות בו». ובשלחן ערוך הרב הוסיף הטעם: «שאין קריאת שם אוסרתו כמו שאוסרת בבית הכסא, לפי שבית הכסא הוא מאוס ביותר».
שורש הדין: יסוד החילוק שבין מרחץ לבית הכסא — בבית הכסא אף החדש שלא נשתמש בו נאסר בהזכרת השם ובדברי תורה, מפני שהוקצה למקום מיאוס, «שבית הכסא הוא מאוס ביותר». אבל המרחץ — כל זמן שלא רחצו בו, אין בו לא ערוה ולא מיאוס, ולפיכך «מרחץ חדש שלא רחצו בו מותר לקרות בו». למדנו שאין שם המרחץ לבדו אוסר, אלא הרחיצה והערוה שבו.
קושיא — מה בין מרחץ לבית הכסא, ששניהם מקומות שאינם נקיים? אם הקצאת המקום היא האוסרת — אף מרחץ חדש שהוקצה לרחיצה יֵאָסֵר, כבית הכסא חדש; ואם הרחיצה בפועל היא האוסרת — אף בית הכסא לא יֵאָסֵר עד שישתמשו בו. ומאי שנא מרחץ מבית הכסא בחדש שלהם?
תירוץ: בית הכסא — עיקר גנותו במיאוס עצמו, ו«מאוס ביותר» הוא, עד שאף הזמנתו לכך אוסרתו (איכא דאמרי בגמרא: בית הכסא חדש — מותר או אסור, ולחומרא נאסר בהזמנה). אבל המרחץ אין גנותו אלא מחמת הערוה שבו ומחמת הרחיצה, ובחדש שלא רחצו בו אין כאן לא ערוה ולא מיאוס, ולכן מותר לקרות בו. נמצא שגדר המרחץ תלוי בערוה ובשימוש, וגדר בית הכסא במיאוס והזמנה. (וכל מעשה למעשה — לרב מוסמך.)
פלפול — «מותר לקרות בו» מהו: «לקרות» — קריאת שמע ותפלה ודברי תורה, שכל היתר המרחץ החדש הוא ככל מקום נקי גמור, שאין בו שום פסול. וממילא נמצא שדין המרחץ החדש הוא שלילת הדין — אין כאן מרחץ האוסר כלל, אלא בית ככל הבתים. ולזה נפקא מינה למרחץ שרחצו בו פעם אחת — שכבר חל עליו שם מרחץ ונכנס לחלוקת שלושת הבתים. עי׳ סי׳ פ״ג לענין בית הכסא, וסי׳ פ״ה לענין מבואות המטונפות. (וכל מעשה למעשה — לרב מוסמך.)
נפקא מינה — מרחץ חדש:(א) מרחץ שלא רחצו בו מעולם — מותר לקרות בו ק״ש ותפלה. (ב) רחצו בו וכבר יש בו הבל וזוהמא — חל עליו שם מרחץ. (ג) בית הכסא חדש — נאסר אף בהזמנה (עי׳ סי׳ פ״ג). (ד) טעם ההיתר — «שאין קריאת שם אוסרתו». (וכל מעשה למעשה — לרב מוסמך.)
היסוד: מרחץ חדש שלא רחצו בו — מותר לקרות בו, שאין קריאת שם אוסרתו כמו שאוסרת בבית הכסא, לפי שבית הכסא הוא מאוס ביותר. גדר המרחץ תלוי בערוה ובשימוש, ולא בהזמנה בלבד.
3. שלוש רמות המרחץ — חיצון, אמצעי, פנימי (שבת י׳.)
לשון השלחן ערוך
גוף הסעיף: «ובישן: בבית החיצון שכל העומדים שם לבושים — מותר. ובאמצעי שקצת העומדים שם לבושים וקצת ערומים — יש שם שאילת שלום, אבל לא ק״ש ותפלה. ובפנימי שכולם עומדים שם ערומים — אפילו שאלת שלום אסור.»
שורש הדין — שלושת הבתים: חילוק שלושת הבתים מקורו ברמב״ם (הלכות קריאת שמע פרק ג׳) ובראשונים (ר״ן שבת פרק כירה ופרק כל הצלמים), ועיקרו מן הסוגיא בשבת. החיצון — מקום שפושטין בו בגדיהם, ורוב העומדים בו לבושים, ואין בו ערוה; לפיכך «מותר» אף לק״ש ולתפלה. האמצעי — מקום שקצתם כבר פשטו וקצתם לבושים; יש בו הזכרת שלום אבל לא ק״ש ותפלה. הפנימי — מקום הרחיצה שכולם ערומים; אף שאלת שלום אסורה בו.
קושיא — מה נשתנה האמצעי, שיש בו שאילת שלום ואין בו ק״ש? אם מחמת הערומים העומדים שם — אף שאילת שלום תֵּאָסֵר כק״ש, שהרי ערוה כנגדו; ואם אין הערוה מעכבת שם — אף ק״ש יהא מותר. ומדוע חלקו בין שאלת שלום לק״ש ותפלה בבית אחד עצמו?
תירוץ: שני איסורים לפנינו, וכל אחד תלוי בגדרו. ק״ש ותפלה ודברי תורה נאסרים משום ערוה כנגדו ומשום כובד הקדושה, ומספיק מקצת ערומים לאסרם; ולכן באמצעי, שקצתם ערומים, אסורים. אבל שאילת שלום אינה אלא הזכרת שם דרך אקראי, ולא החמירו בה אלא במקום שכולם ערומים (הפנימי), אבל באמצעי שרובו עומד בהיתר — מותרת. נמצא: החיצון קל לגמרי, הפנימי חמור לגמרי, והאמצעי — ממוצע: פוסל בק״ש ומתיר בשלום. (וכל מעשה למעשה — לרב מוסמך.)
חקירה — האמצעי בשעה שאין שם ערום:
צד א׳: האיסור תלוי בערוה שלפניו — וכל שעה שאין שם ערום כלל, מותר אף ק״ש, שהרי אין ערוה כנגדו.
צד ב׳: האיסור תלוי בשם הבית — וכיון שהוקבע «בית אמצעי» של מרחץ, אסור ק״ש ותפלה ודברי תורה «אפילו בשעה שאין שם אדם ערום» (כלשון שלחן ערוך הרב), שהמקום עצמו אינו ראוי.
ולהלכה נקטו כצד ב׳, שאף בשאין שם ערום אסור באמצעי; ונפקא מינה שדין המרחץ תלוי במקום ולא רק בערוה שלפניו. (וכל מעשה למעשה — לרב מוסמך.)
נפקא מינה — שלושת הבתים:(א) חיצון (כולם לבושים) — מותר ק״ש ותפלה. (ב) אמצעי (מעורב) — שאילת שלום מותרת, ק״ש ותפלה ודברי תורה אסורים אף כשאין שם ערום. (ג) פנימי (כולם ערומים) — אף שאילת שלום אסורה. (ד) הרהור בדברי תורה — מותר אף בפנימי (עי׳ סעיף הבא). (וכל מעשה למעשה — לרב מוסמך.)
היסוד: שלושה בתים למרחץ: חיצון (לבושים) — מותר ק״ש ותפלה; אמצעי (מעורב) — יש שם שאילת שלום אבל לא ק״ש ותפלה ודברי תורה אפילו בשעה שאין שם אדם ערום; פנימי (ערומים) — אפילו שאילת שלום אסור.
4. שאלת שלום ושם ה׳ — «ויקרא לו ה׳ שלום», אמן, מבואות המטונפות
לשון השלחן ערוך
המשך הסעיף: «ובפנימי שכולם עומדים שם ערומים — אפילו שאלת שלום אסור, ואסור לענות אמן בבית המרחץ». ובשלחן ערוך הרב: «כי שלום הוא שמו של הקדוש ברוך הוא, שנאמר: ויקרא לו ה׳ שלום. והוא הדין שאסור ליתן שלום לחברו במבואות המטונפות».
שורש הדין — «שלום» שם ה׳: טעם איסור שאלת שלום בפנימי — לא מפני הערוה בלבד (שהרי אף בבית הכסא הנקי אסור), אלא מפני ש«שלום» הוא שם משמותיו של הקדוש ברוך הוא, שנאמר בגדעון «ויקרא לו ה׳ שלום» (שופטים ו׳ כ״ד), ואין מזכירין שם שמים במקום שאינו ראוי. ומטעם זה «אסור לענות אמן בבית המרחץ», שאף עניית אמן הזכרת קדושה היא. והוא הדין למבואות המטונפות, שאסור ליתן בהן שלום לחברו.
קושיא — אם «שלום» שם ה׳, מדוע מותר באמצעי ובחיצון? הרי אם הטעם משום הזכרת השם, אין לך מקום מרחץ שיהא ראוי להזכרת שם; ואם אין קפידא על הזכרתו — אף בפנימי יהא מותר. ותרתי דסתרי: או ייאסר בכל המרחץ, או יותר בכולו.
תירוץ: מדריגות במקום. הפנימי — מקום הרחיצה שכולם ערומים בו, מקום מיאוס גמור, ואין מזכירין בו שם אף דרך שאילת שלום. אבל החיצון והאמצעי — אינם מקום רחיצה ממש, וכולם או מקצתם לבושים, ואין בהם מיאוס גמור המונע הזכרת שם דרך אקראי של נתינת שלום. נמצא: איסור ק״ש נמדד בערוה (ולכן פוסל אף באמצעי), ואיסור שאלת שלום נמדד במיאוס המקום (ולכן אינו פוסל אלא בפנימי). (וכל מעשה למעשה — לרב מוסמך.)
מחלוקת — אדם ששמו «שלום»: נחלקו הפוסקים (כמובא בשלחן ערוך הרב) בקורא לחברו ששמו שלום בבית המרחץ: יש אוסרין לקרותו בשמו אלא בלשון לעז, שאף שמכוין להזכיר שם האדם — סוף סוף מוציא «שלום» מפיו. ויש מתירין, כיון שאין מתכוין על ענין השלום אלא להזכרת שמו של אותו אדם. «ובדברי סופרים הלך אחר המקל, וכן נוהגין». ולענין דברים שבקדושה ועניית אמן — עי׳ סי׳ פ״ג (בית הכסא) וסי׳ פ״ה (מבואות המטונפות ולימוד כנגדן). (וכל מעשה למעשה — לרב מוסמך.)
נפקא מינה — שאלת שלום ושם ה׳:(א) שאלת שלום בפנימי — אסורה («שלום» שם ה׳). (ב) עניית אמן במרחץ — אסורה. (ג) מבואות המטונפות — אסור ליתן בהן שלום. (ד) אדם ששמו שלום — יש מתירין, וכן נוהגין (ובדברי סופרים הלך אחר המקל). (וכל מעשה למעשה — לרב מוסמך.)
היסוד: אפילו שאלת שלום אסור בפנימי, כי «שלום» הוא שמו של הקדוש ברוך הוא, שנאמר «ויקרא לו ה׳ שלום»; ואסור לענות אמן בבית המרחץ, והוא הדין ליתן שלום במבואות המטונפות. איסור זה מדין הזכרת השם ומיאוס המקום, לא מדין ערוה בלבד.
5. הרהור ופסיקת דין — דיבור והרהור בדברי תורה · נפקא מינה למעשה
לשון השלחן ערוך
הגהת הרמ״א ושלחן ערוך הרב: «ומותר להרהר שם בדברי תורה» (רמ״א, ר״ן פרק קמא דשבת ופרק כל הצלמים). ובשלחן ערוך הרב: «אבל מותר להרהר שם בדברי תורה אפילו כשיש שם ערומים. ומותר לפסוק שם דין, ובלבד שלא יאמר טעמו של דבר, שזה אינו אלא כמו הרהור בדברי תורה שמחשב הטעם בלבו».
שורש הדין — הרהור אינו כדיבור: אף שדברי תורה בדיבור אסורים באמצעי ובפנימי, מכל מקום ההרהור בהם מותר — ד«הרהור לאו כדיבור דמי» לענין זה, ואין בהרהור הוצאת דברים שבקדושה בפה. ולכן «מותר להרהר שם בדברי תורה אפילו כשיש שם ערומים». ומכאן חידש שלחן ערוך הרב שמותר אף «לפסוק דין» — להשיב הלכה למעשה בלא נתינת טעם — «שזה אינו אלא כמו הרהור», שהפסק לבדו כמעשה, והטעם הוא דברי תורה שמחשבם בלבו.
קושיא — אם דברי תורה אסורים, איך הותר לפסוק דין, והלא פסק דין דברי תורה הוא? ואם הפסק מותר, למה נאסר לומר טעמו — סוף סוף הכל הלכה היא?
תירוץ: הפסק לבדו — הוראת מעשה הוא (עֲשֵׂה כך ואל תעשה כך), ואין בו לימוד ולא הזכרת דבר שבקדושה, אלא הוראת מעשה בעלמא; אבל אמירת הטעם — לימוד תורה בפה הוא, ולזה אסור. ולכן «ובלבד שלא יאמר טעמו של דבר», והטעם «אינו אלא כמו הרהור» שמחשבו בלבו. ומטעם זה אם שאל לו אדם דבר הלכה — «אסור לומר לו אין משיבין במרחץ» (שאף זו כאמירת דבר תורה בפנימי), אבל באמצעי מותר לומר לו כן. (וכל מעשה למעשה — לרב מוסמך.)
פלפול — «אין משיבין במרחץ»: דקדק שלחן ערוך הרב — בפנימי, אם שאלוהו הלכה, אסור אף לומר «אין משיבין במרחץ», שאף אמירה זו נחשבת כעניית דבר במקום שאינו ראוי; ואילו באמצעי מותר לומר כך. הרי שאף עצם ההודעה שאין להשיב — יש בה גדר תשובה, ובפנימי החמירו אף בזה. ולזה נפקא מינה גדולה: עד היכן מגיע איסור «דיבור» במקום המטונף. עי׳ סי׳ פ״ה לענין דברי תורה כנגד ערוה ובמבוי מטונף. (וכל מעשה למעשה — לרב מוסמך.)
סיכום ההנהגות למעשה
ענין
הלכה למעשה
מרחץ חדש
שלא רחצו בו — מותר לקרות בו ק״ש ותפלה, שאין קריאת שם אוסרתו.
בית חיצון
כולם לבושים — מותר ק״ש ותפלה ודברי תורה.
בית אמצעי
שאילת שלום מותרת; ק״ש, תפלה ודברי תורה אסורים אף כשאין שם ערום; הרהור בד״ת מותר.
בית פנימי
אפילו שאילת שלום אסורה; אסור לענות אמן; הרהור בד״ת מותר אף כשיש ערומים.
פסיקת דין
מותר לפסוק דין בלא נתינת טעם («כמו הרהור»); ובפנימי אסור לומר «אין משיבין», ובאמצעי מותר.
אדם ששמו שלום
יש מתירין לקרותו בשמו, וכן נוהגין (ובדברי סופרים הלך אחר המקל).
טבלה — מקורות הסוגיא
טבלה — סוגיות ומקורות
הענין
הדין
המקור
מרחץ חדש ובית הכסא
שלא רחצו בו מותר; בית הכסא מאוס ביותר
פ״ד סעיף א׳ (שלחן ערוך הרב; עי׳ סי׳ פ״ג)
שלושת הבתים
חיצון מותר, אמצעי מעורב, פנימי אסור
פ״ד סעיף א׳ (רמב״ם קריאת שמע פרק ג׳; ר״ן שבת)
שאלת שלום ושם ה׳
«שלום» שם ה׳ — «ויקרא לו ה׳ שלום»
פ״ד סעיף א׳ (שופטים ו׳ כ״ד; ר״ן פרק כירה)
הרהור ופסיקת דין
הרהור בד״ת מותר; פסק בלא טעם מותר
פ״ד סעיף א׳ (רמ״א; ר״ן פרק כל הצלמים; שלחן ערוך הרב)
עניית אמן ומבואות
אסור לענות אמן ולתת שלום במקום מטונף
פ״ד סעיף א׳ (עי׳ סי׳ פ״ה)
גמרא ומקרא:שבת י׳. · שבת מ׳: · «ויקרא לו ה׳ שלום» (שופטים ו׳ כ״ד) · דין מרחץ ובית הכסא · דיבור והרהור בדברי תורה
ראשונים ומרן: רמב״ם (הלכות קריאת שמע פרק ג׳) · ר״ן (שבת פרק כירה ופרק כל הצלמים) · טור · בית יוסף · שלחן ערוך · רמ״א
פוסקים ונושאי כלים: מגן אברהם · ט״ז · פרי מגדים · משנה ברורה · ביאור הלכה · ערוך השלחן · כף החיים · שלחן ערוך הרב (לעיון בדעת הרב)