שולחן ערוך · אורח חיים

פותח מרן בדין ההרחקה מגרף של רעי ומעביט של מי רגלים בשעת קריאת שמע ותפילה. ראש הסימן: «גרף של רעי ועביט של מי רגלים של חרס או של עץ — צריך להרחיק מהם כמו מצואה» (סעיף א׳), ובו ג׳ סעיפים. ויסוד הסימן ניצב על שני צירים: (א) גדר החומרא — הכלי המיוחד לצואה ולמי רגלים נאסר כמותם אף כשהוא ריק, מפני שהוא בלוע ומאוס וכמחיצות בית הכסא; (ב) גדרי ההיתר וההרחקה — מתכת וזכוכית שאינם בלועים (ברחוצים ובלא ריח), הכפייה (כלי כפוי עליהם), וקריאה כנגדן בבית בשיעור ההרחקה (סי׳ ע״ט). ומצירים אלו נובעות שאלות הסימן: הטלת מים בגרף, חרס מצופה, כפאם על פיהם, ומחיצת המיטה.

סעיף א׳: «גרף של רעי ועביט של מי רגלים של חרס או של עץ — צריך להרחיק מהם כמו מצואה, אפילו הטיל בהם מים.»

סעיף א׳ (המשך): «אבל אם הן של מתכת, או של זכוכית, או של חרס מצופה — מותר, אם הם רחוצים יפה.»

סעיף ב׳: «גרף ועביט של חרס או של עץ שכפאו על פיו — יש מתירים ויש אוסרין, והלכה כדברי האוסרים.»

סעיף ג׳: «מותר לקרות קריאת שמע בבית שיש בו צואה ומי רגלים או גרף ועביט, כיון שהרחיק מהם כשיעור שנתבאר בסימן ע״ט; וכן אם כפה עליהם כלי, אף על פי שהם עמו בבית — הרי אלו כקבורים, ומותר לקרות כנגדן.»