הנושא:
שולחן ערוך אורח חיים סימן פ״ז — ג׳ סעיפים
עם נושאי כלים: בית יוסף, טור, רמב״ם (הלכות קריאת שמע פרק ג׳), רא״ש, מגן אברהם, ט״ז, פרי מגדים, משנה ברורה, ביאור הלכה, ערוך השלחן, כף החיים, שלחן ערוך הרב
הבסיס התלמודי: ברכות כ״ה: · «והיה מחניך קדוש» · גרף של רעי ועביט של מי רגלים · מיוחדים לכך · חרס בלוע ומאוס
עריכה ועיון:
רב יוסף חיים סממה · דעת
📑 Table of Contents
Introduction to the sugya — גדר הרחקה מגרף של רעי ועביט ומקורותיו (ברכות כ״ה:, «והיה מחניך קדוש»), צירי הסימן (ג׳ סעיפים)
גרף ועביט של חרס ועץ — הרחקה אף כשהם ריקים, מיוחדים לכך ובלוע ומאוס, הטלת מים אינה מועלת
מתכת, זכוכית וחרס מצופה — היתר ברחוצים יפה ובלא ריח, טעם שאינם בלועים (רמב״ם הלכות קריאת שמע פרק ג׳)
סָעִיף א׳: גרף של רעי ועביט של מי רגלים של חרס או של עץ — צריך להרחיק מהם כמו מצואה, אפילו הטיל בהם מים; אבל של מתכת, זכוכית, או חרס מצופה — מותר אם רחוצים יפה. ב׳: גרף ועביט של חרס או עץ שכפאו על פיו — יש מתירים ויש אוסרין, והלכה כאוסרים. ג׳: מותר לקרות בבית שיש בו צואה ומי רגלים או גרף ועביט כשהרחיק כשיעור סי׳ ע״ט; וכן אם כפה עליהם כלי — הרי אלו כקבורים.
Concise summary:
ג׳ seifim: the siman regulates the distancing in ק״ש from a גרף של רעי (chamber pot for excrement) and an עביט של מי רגלים (receptacle for urine): של חרס או של עץ — one distances as from excrement even when empty, אפילו הטיל בהם מים (since they are מיוחדים לכך and בלועים); של מתכת, זכוכית או חרס מצופה — מותר if רחוצים יפה and without ריח; כפייה — a כלי inverted over them covers them (כקבורים), but כפאם על פיהם — הלכה כאוסרים.
1. הקדמת הסוגיא — גרף של רעי ועביט, שער הסימן
פתח דבר — פתיחת ההלכה
פותח מרן בדין ההרחקה מגרף של רעי ומעביט של מי רגלים בשעת קריאת שמע ותפילה. ראש הסימן: «גרף של רעי ועביט של מי רגלים של חרס או של עץ — צריך להרחיק מהם כמו מצואה» (סעיף א׳), ובו ג׳ סעיפים. ויסוד הסימן ניצב על שני צירים: (א) גדר החומרא — הכלי המיוחד לצואה ולמי רגלים נאסר כמותם אף כשהוא ריק, מפני שהוא בלוע ומאוס וכמחיצות בית הכסא; (ב) גדרי ההיתר וההרחקה — מתכת וזכוכית שאינם בלועים (ברחוצים ובלא ריח), הכפייה (כלי כפוי עליהם), וקריאה כנגדן בבית בשיעור ההרחקה (סי׳ ע״ט). ומצירים אלו נובעות שאלות הסימן: הטלת מים בגרף, חרס מצופה, כפאם על פיהם, ומחיצת המיטה.
הערה יסודית: ציר הסימן — מה נאסר, החומר או התשמיש. הגרף והעביט אינם צואה בפועל, ואף על פי כן נאסרו כמותה אף כשהם ריקים, לפי שהם «מיוחדים לכך» — כלי המיוחד לצואה. ולזה נפקא מינה בכלי שאינו בלוע (מתכת וזכוכית), שאין בו זוהמא בלועה, ובכלי המיוחד גם לתשמיש אחר, שאין דינו כבית הכסא.
חקירת היסוד של הסימן
החקירה היסודית: איסור הגרף הריק — האם מדין צואה שעליו בפועל (שהזוהמא הבלועה בדפנותיו כצואה ממש שלפניו), או מדין חפצא המיוחד לצואה (שהכלי המיוחד לכך נאסר בעצם ייעודו, כמחיצות בית הכסא, אף במקום שאין שם צואה)?
(א) אם מדין צואה בפועל — כל שהודח יפה ואין בו זוהמא נבלעת ולא ריח, שוב אין בו איסור, שהרי סרה הצואה.
(ב) אם מדין חפצא המיוחד לצואה — עצם ייחוד הכלי אוסרו, אף כשהוא ריק ורחוץ, כל עוד לא בטל ייעודו; והחרס נאסר לפי שהוא בלוע ואי אפשר לנקותו לגמרי.
ונפקא מינה בחרס מודח, בכלי המיוחד גם לתשמיש אחר, ובנותן רביעית מים בכל השתנה. (וכל מעשה למעשה — לרב מוסמך.)
2. גרף ועביט של חרס ועץ — הרחקה אף כשהם ריקים (ברכות כ״ה:)
לשון השלחן ערוך
סעיף א׳: «גרף של רעי ועביט של מי רגלים של חרס או של עץ — צריך להרחיק מהם כמו מצואה, אפילו הטיל בהם מים.»
שורש הדין — ברכות כ״ה: שנינו בגמרא דין גרף של רעי ועביט של מי רגלים, שאסור לקרות קריאת שמע כנגדן ככלים המיוחדים לצואה ולמי רגלים. וטעם החומרא — שהם מיוחדים לכך, והחרס והעץ בלועים ומלאים זוהמא, ודינם כמחיצות בית הכסא שאסור מן התורה משום «והיה מחניך קדוש». וכן פסק הרמב״ם (הלכות קריאת שמע פרק ג׳), ומרן העתיק לשון הטור והבית יוסף.
קושיא — למי רגלים מועלת הטלת מים, ולגרף ועביט אינה מועלת? הרי במי רגלים עצמן שנינו שנותן לתוכן רביעית מים ומבטלן; ואם כן אף בגרף ובעביט שהטיל בהם מים יבטלו — ומאי שנא שבהם אין המים מועילים כלום?
תירוץ: תרתי טעמי איכא. (א) מי רגלים לאחר שנפלו לארץ אין איסורן אלא מדברי סופרים, ולכן הקלו לבטלם ברביעית מים; אבל גרף ועביט שאיסורם מן התורה (מיוחדים לכך, כמחיצות בית הכסא) — אין הטלת מים מבטלתם. (ב) מי רגלים צלולים ומתערבים עם המים ומתבטלים בהם; אבל הזוהמא הבלועה בדפנות הגרף והעביט אינה מתערבת במים שנותן בתוכם כדי שתתבטל בהן. (וכל מעשה למעשה — לרב מוסמך.)
פלפול — «אפילו הטיל בהם מים»: דקדק מרן וכתב «אפילו», לאשמועינן שאין המים מועילים אף על פי שבמי רגלים עצמם הם מבטלים. והוא הדין שאין ניקוי חיצוני מועיל לחרס, שהזוהמא בלועה בעומק הדופן ואין הרחיצה מגעת לה. ומכאן שגדר האיסור בחרס ובעץ הוא בעצם הכלי הבלוע, ולא בצואה שעל פניו בלבד; ולזה שוה דין העביט (מי רגלים) לגרף (רעי) בכלי חרס ועץ. (וכל מעשה למעשה — לרב מוסמך.)
נפקא מינה — חרס ועץ:(א) גרף ועביט של חרס או עץ ריקים — צריך להרחיק מהם כמצואה. (ב) הטיל בהם מים — אינו מועיל כלום. (ג) טעם — בלוע ומאוס, ואיסורו מן התורה (מיוחד לכך). (ד) שיעור ההרחקה — כמו מצואה (עי׳ סי׳ ע״ט, ד׳ אמות ומלוא עיניו לפניו). (וכל מעשה למעשה — לרב מוסמך.)
היסוד: «גרף של רעי ועביט של מי רגלים של חרס או של עץ — צריך להרחיק מהם כמו מצואה, אפילו הטיל בהם מים»: הכלי המיוחד לצואה בלוע ומאוס, ואין הטלת מים מבטלתו כמו שמבטלת מי רגלים עצמם.
3. מתכת, זכוכית וחרס מצופה — היתר ברחוצים יפה ובלא ריח
לשון השלחן ערוך
סעיף א׳ (המשך): «אבל אם הן של מתכת, או של זכוכית, או של חרס מצופה — מותר, אם הם רחוצים יפה.»
שורש הדין: חילקו הראשונים בין חומר לחומר. חרס ועץ בלועים ומלאים זוהמא ואי אפשר לנקותם, ולכן דינם כבית הכסא; אבל מתכת וזכוכית (וכן חרס מצופה בזכוכית או בבדיל ועופרת) אינם בולעים, וכל זוהמתם על פניהם, ובהדחה יפה סרה. לפיכך «מותר אם הם רחוצים יפה», ובלבד שלא יהיה בהם ריח. וכן ביארו הבית יוסף וכן פסקו האחרונים (מגן אברהם, משנה ברורה).
חקירה — מהו גדר ההיתר במתכת וזכוכית?
צד א׳: משום שסרה הזוהמא בהדחה — וכל האיסור היה מחמת הצואה שעליו, ובהדחה נסתלקה; ולכן בעינן «רחוצים יפה» דוקא, ובלא ריח.
צד ב׳: משום שאינם «מיוחדים לכך» כבית הכסא — שהחרס נבלע ונעשה גופו מאוס, מה שאין כן מתכת שאינה נבלעת, ואין ייחודה עושה אותה כבית הכסא.
ונפקא מינה בכלי מתכת המיוחד לצואה ולא הודח כל צרכו, ובריח הנודף אף מכלי מתכת. (וכל מעשה למעשה — לרב מוסמך.)
פלפול — «ובלבד שלא יהיה בהן ריח»: אף שההיתר תלוי בהדחה, עדיין צריך שלא יהיה בהם ריח רע, שהריח אוסר בפני עצמו (עי׳ סי׳ ע״ט לענין צואה שאין בה ריח). והוא הדין כלי חרס או עץ המיוחד גם לתשמיש אחר (כגון לשפוך לתוכו שופכין) — אינו דומה לבית הכסא, ואם אין בו צואה ולא ריח מותר; והוא הדין כלי המיוחד להשתין בלבד ובכל פעם נותן בו רביעית מים לבטלם. (וכל מעשה למעשה — לרב מוסמך.)
נפקא מינה — מתכת וזכוכית:(א) כלי מתכת, זכוכית או חרס מצופה — מותר לקרות כנגדן אם רחוצים יפה. (ב) ובלבד שלא יהיה בהם ריח. (ג) כלי חרס ועץ המיוחד גם לשופכין — אינו כבית הכסא, ובאין צואה וריח מותר. (ד) טעם — אינם בלועים ומאוסים כחרס המיוחד. (וכל מעשה למעשה — לרב מוסמך.)
היסוד: «אבל אם הן של מתכת, או של זכוכית, או של חרס מצופה — מותר, אם הם רחוצים יפה»: שאינם בלועים, וכל זוהמתם על פניהם וסרה בהדחה, ובלבד שלא יהיה בהם ריח.
4. כפה עליהם כלי או כפאם על פיהם — מחלוקת המתירים והאוסרים, «ברו כתוכו»
לשון השלחן ערוך
סעיף ב׳: «גרף ועביט של חרס או של עץ שכפאו על פיו — יש מתירים ויש אוסרין, והלכה כדברי האוסרים.»
שורש הדין: כפייה על פי הכלי — היינו שהופך את הגרף עצמו על פיו כדי לכסות הצואה שבתוכו. בזה נחלקו: יש מתירים, שכיון שכיסה פי הכלי בקרקע הרי הצואה מכוסה; ויש אוסרים, שכיון שהזוהמא בלועה בדופן הכלי, אף כשהוא כפוי — «ברו כתוכו», חיצון הכלי בלוע כפנימיותו, ואין הכפייה מועלת. ומרן פסק כאוסרים.
מחלוקת — כפאו על פיו:המתירים סוברים שהכפייה כיסוי היא, וכל שכיסה פי הכלי בטלה ראיית הצואה. האוסרים סוברים שאין הכפייה מועלת בכלי בלוע, שהרי גוף הכלי מאוס וזוהמתו בכל דפנותיו, ואף בכפייה נשאר גוף מאוס גלוי מבחוץ («ברו כתוכו»). והלכה כאוסרים בגרף ועביט של חרס ועץ. אבל כלי מתכת וזכוכית שאין איסורו אלא מתוכו (מחמת הצואה שבפנים) — מועלת לו כפייה, שכיון שכפאו נתכסה תוכו ואין זוהמא בלועה בדופן.
תירוץ — יישוב שני דיני הכפייה: אין כאן סתירה. כפה עליהם כלי אחר — מותר, שהכיסוי מועיל להם כמו לצואה ולמי רגלים (הרי אלו כקבורים). אבל כפה הגרף עצמו על פיו — בחרס ועץ לא הועיל כלום, שכיון שהזוהמא בלועה בו «ברו כתוכו». ובכלי מתכת וזכוכית שאינו רחוץ מתוכו — מועלת לו הכפייה אף בכפיית עצמו, כיון שאין איסורו אלא מתוכו. (וכל מעשה למעשה — לרב מוסמך.)
נפקא מינה — כפייה:(א) כפה עליהם כלי אחר — מותר (כקבורים). (ב) כפה הגרף או העביט עצמו של חרס ועץ — לא הועיל, «ברו כתוכו». (ג) כלי מתכת וזכוכית שאינו רחוץ מתוכו — מועלת לו כפיית עצמו. (ד) הלכה כאוסרים בכפיית עצמו בחרס ועץ. (וכל מעשה למעשה — לרב מוסמך.)
היסוד: «גרף ועביט של חרס או של עץ שכפאו על פיו — יש מתירים ויש אוסרין, והלכה כדברי האוסרים»: שכיון שהזוהמא בלועה בדופן, ברו כתוכו, ואין כפיית הכלי עצמו מועלת בחרס ועץ.
5. קורא כנגדן בבית — שיעור ההרחקה (סי׳ ע״ט), מחיצה, מיטה ולבוד
לשון השלחן ערוך
סעיף ג׳: «מותר לקרות קריאת שמע בבית שיש בו צואה ומי רגלים או גרף ועביט, כיון שהרחיק מהם כשיעור שנתבאר בסימן ע״ט; וכן אם כפה עליהם כלי, אף על פי שהם עמו בבית — הרי אלו כקבורים, ומותר לקרות כנגדן.»
שורש הדין — סי׳ ע״ט: אין הבית כולו נאסר מפני הצואה או הגרף שבתוכו, אלא כל שהרחיק מהם כשיעור הצואה שנתבאר בסי׳ ע״ט (ד׳ אמות מלאחריו, ומלוא עיניו לפניו) — מותר לקרות. ואם כפה עליהם כלי, אף שהם עמו בבית — «הרי אלו כקבורים», שהכיסוי מבטל ראייתם ומפסיק בינו לבינם, ומותר לקרות כנגדן.
קושיא — הצואה בבית, ולמה אין כל הבית נאסר? כיון שהצואה או הגרף עמו בבית אחד, יהא כל האויר שביניהם כדבר אחד ויאסר הכל; ולמה סגי בהרחקת ד׳ אמות, ולמה מועיל כיסוי כלי כשהם עמו בבית?
תירוץ: שיעור ההרחקה שנתנו חכמים (ד׳ אמות ומלוא עיניו) הוא השיעור המפסיק, ואין אומרים שכל הבית כד׳ אמות. ובכיסוי כלי — הרי אלו כקבורים, שהכיסוי מפסיק כמחיצה. וכן מיטה גבוהה י׳ טפחים ומחיצותיה מגיעות סמוך לארץ והגרף אחוריה — חשובה כמחיצה להפסיק, ובלבד שתהא חוצצת מכותל לכותל; ואם הניחם תחת המיטה ומחיצותיה מגיעות עד פחות מג׳ טפחים סמוך לארץ — כסתומים הם, שכל פחות מג׳ כלבוד. (וכל מעשה למעשה — לרב מוסמך.)
פלפול — לבוד וכיסוי: יסוד הכיסוי — שיהיו מכוסים ולא מגולים. ולזה אף כלי שנפל עליהם ויש אויר קצת בינו לקרקע (שבולט מצד אחד) — אם האויר פחות מג׳ טפחים בגובה, כלבוד הוא ומכוסה. אבל אם הכלי פתוח למעלה, אף פחות מג׳ טפחים — אסור, שצריך שיהיו מכוסים מלמעלה ולא מגולים. ובזה נבדל כיסוי (המבטל ראייה) ממחיצה (המפסקת), ושניהם מועילים בגרף ועביט. (וכל מעשה למעשה — לרב מוסמך.)
סיכום ההנהגות למעשה
ענין
הלכה למעשה
גרף ועביט של חרס ועץ
מרחיק מהם כמצואה אף כשהם ריקים; הטלת מים אינה מועלת (בלוע ומאוס).