Niveau 4 — Daat HaRav (Admour HaZaken) — Siman צ״ב · הַנִּצְרָךְ לִנְקָבָיו וְדִין רְחִיצָה לַתְּפִלָּה

הַנִּצְרָךְ לִנְקָבָיו וְדִין רְחִיצָה וּשְׁאָר הֲכָנוֹת וּבוֹ י׳ סְעִיפִים:גּוּפוֹ כֵּיצַד? הָיָה צָרִיךְ לִנְקָבָיו אַל יִתְפַּלֵּל עַד שֶׁיִּפָּנֶה, מִשּׁוּם שֶׁנֶּאֱמַר: ״הִכּוֹן לִקְרַאת אֱלֹהֶיךָ יִשְׂרָאֵל״. וְאִם הִתְפַּלֵּל — תְּפִלָּתוֹ תּוֹעֵבָה וְצָרִיךְ לַחֲזֹר וּלְהִתְפַּלֵּל. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים? בִּגְדוֹלִים, אֲבָל בִּקְטַנִּים — אֵין צָרִיךְ לַחֲזֹר וּלְהִתְפַּלֵּל. וַאֲפִלּוּ בִּגְדוֹלִים אֵינוֹ צָרִיךְ לַחֲזֹר אֶלָּא כְּשֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לְהַעֲמִיד עַצְמוֹ שִׁעוּר הִלּוּךְ פַּרְסָה, אֲבָל אִם יָכוֹל לְהַעֲמִיד עַצְמוֹ שִׁעוּר הִלּוּךְ פַּרְסָה — יָצָא בְּדִיעֲבַד. אֲבָל לְכַתְּחִלָּה לֹא יִתְפַּלֵּל בְּגוּף מְשֻׁקָּץ, אֲפִלּוּ אִם יַעֲבֹר זְמַן הַתְּפִלָּה עַד שֶׁיִּפָּנֶה. וַאֲפִלּוּ בְּדִבְרֵי תּוֹרָה אָסוּר כָּל זְמַן שֶׁגּוּפוֹ מְשֻׁקָּץ. וְיֵשׁ מִי שֶׁמַּתִּיר אֲפִלּוּ לְכַתְּחִלָּה אִם יָכוֹל לְהַעֲמִיד עַצְמוֹ שִׁעוּר פַּרְסָה. וְיֵשׁ לִסְמֹךְ עַל זֶה אִם הוּא בְּעִנְיָן שֶׁבְּעוֹד שֶׁיִּפָּנֶה יַעֲבֹר זְמַן הַתְּפִלָּה:

הַנִּצְרָךְ לִנְקָבָיו. Qui a besoin de se soulager ne prie pas avant de s’être soulagé (« הִכּוֹן לִקְרַאת אֱלֹהֶיךָ יִשְׂרָאֵל ») ; s’il a prié — תְּפִלָּתוֹ תּוֹעֵבָה et il recommence. במה דברים אמורים ? pour les גדולים ; pour les קטנים il ne recommence pas. Et même pour les גדולים il ne recommence que s’il ne pouvait se retenir שִׁעוּר הִלּוּךְ פַּרְסָה ; s’il le pouvait — יָצָא בדיעבד. Mais לכתחילה on ne prie pas בְּגוּף מְשֻׁקָּץ, même au prix de dépasser le temps ; même les דברי תורה sont interdits tant que le corps est מְשֻׁקָּץ. וְיֵשׁ מי qui permet même לכתחילה s’il peut se retenir שִׁעוּר פַּרְסָה, et l’on peut s’y appuyer si le temps de la prière passerait autrement.

וְכָל זֶה כְּשֶׁהֻצְרַךְ קֹדֶם הַתְחָלַת הַתְּפִלָּה, אֲבָל אִם בְּאֶמְצַע תְּפִלָּתוֹ נִתְעוֹרֵר לוֹ תַּאֲוָה בֵּין לִקְטַנִּים בֵּין לִגְדוֹלִים, אִם יָכוֹל לְהַעֲמִיד עַצְמוֹ עַד שֶׁיְּסַיֵּם תְּפִלָּתוֹ — יַעֲמִיד עַצְמוֹ וְלֹא יַפְסִיק אֲפִלּוּ לִקְטַנִּים בְּאֶמְצַע תְּפִלַּת י״ח. וְאִם אֵינוֹ יָכוֹל לְהַעֲמִיד עַצְמוֹ — יַפְסִיק לִגְדוֹלִים, אֲבָל לִקְטַנִּים לֹא יַפְסִיק. וַאֲפִלּוּ מַיִם שׁוֹתְתִין עַל בִּרְכָּיו — מַמְתִּין עַד שֶׁיִּכְלוּ הַמַּיִם וְחוֹזֵר לִתְפִלָּתוֹ, וְאֵין צָרִיךְ לְהַרְחִיק, כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר בְּסִימָן ע״ח. אֲבָל בְּאֶמְצַע קְרִיאַת שְׁמַע וּבִרְכוֹתֶיהָ, אִם רָצָה — מַרְחִיק וּמֵטִיל מַיִם, וְאִם רָצָה — קוֹרֵא כְּדַרְכּוֹ וּמַעֲמִיד עַצְמוֹ עַד שֶׁיְּסַיֵּם תְּפִלָּתוֹ. אֲבָל לִגְדוֹלִים צָרִיךְ לְהַעֲמִיד עַצְמוֹ אִם יָכוֹל וְלֹא יַפְסִיק אֲפִלּוּ בִּקְרִיאַת שְׁמַע וּבִרְכוֹתֶיהָ (אוֹ אֲפִלּוּ בִּפְסוּקֵי דְּזִמְרָה מִ״בָּרוּךְ שֶׁאָמַר״ וְאֵילָךְ). וְהוּא שֶׁאֵינוֹ מִתְאַוֶּה כָּל כָּךְ בְּעִנְיָן שֶׁיְּהֵא בּוֹ מִשּׁוּם ״בַּל תְּשַׁקְּצוּ״ כְּשֶׁמַּעֲמִיד עַצְמוֹ, אַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לְהַעֲמִיד עַצְמוֹ שִׁעוּר פַּרְסָה, אֲבָל אִם הוּא בְּעִנְיָן שֶׁיֵּשׁ בּוֹ מִשּׁוּם ״בַּל תְּשַׁקְּצוּ״ — מַפְסִיק בֵּין לִקְטַנִּים בֵּין לִגְדוֹלִים בְּאֶמְצַע קְרִיאַת שְׁמַע וּבִרְכוֹתֶיהָ, אֲבָל לֹא בְּאֶמְצַע תְּפִלַּת י״ח, שֶׁלֹּא הִתִּירוּ לְהַפְסִיק בְּאֶמְצַע תְּפִלַּת י״ח אֶלָּא מִשּׁוּם חֲשַׁשׁ סַכָּנַת נְפָשׁוֹת בִּלְבַד וּכְמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר בְּסִימָן ק״ד, וְקַל וָחֹמֶר מִשּׁוּם אִסּוּר ״בַּל תְּשַׁקְּצוּ״ שֶׁאֵינוֹ אֶלָּא מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים, שֶׁהֵם אָמְרוּ וְהֵם אָמְרוּ (וְאִם מֵרֹב דָּחְקוֹ נִתְעַטֵּשׁ אוֹ שֶׁבִּקֵּשׁ לְהִתְעַטֵּשׁ — יִתְבָּאֵר בְּסִימָן (קי״ג) [ק״ג]):

נִתְעוֹרֵר בְּאֶמְצַע הַתְּפִלָּה. Tout ceci quand le besoin vient avant la prière ; mais si une envie surgit en pleine עמידה — s’il peut se retenir jusqu’à la fin, il se retient et n’interrompt pas, même pour les קטנים, בְאֶמְצַע תְּפִלַּת י״ח ; s’il ne peut pas — il interrompt pour les גדולים, non pour les קטנים. Même מים שותתין על ברכיו — il attend qu’ils cessent et reprend, sans devoir s’éloigner (סימן ע״ח). Dans le ק״ש et ses berakhot : s’il veut, il s’écarte et urine ; s’il veut, il lit comme d’habitude. Mais pour les גדולים, quand il y a משום בַל תְּשַׁקְּצוּ, il interrompt le ק״ש — mais pas la עמידה, qu’on n’interrompt que pour danger de vie (סימן ק״ד), a fortiori pour un איסור דרבנן.

וּמִכָּל מָקוֹם, לְכַתְּחִלָּה יִבְדֹּק אֶת עַצְמוֹ יָפֶה קֹדֶם הַתְּפִלָּה שֶׁלֹּא יִצְטָרֵךְ לִנְקָבָיו אַחַר כָּךְ וְיִטָּרֵד בִּתְפִלָּתוֹ. וְכֵן יָסִיר כִּיחוֹ וְנִיעוֹ וְכָל דָּבָר הַטּוֹרְדוֹ. וְאַחַר כָּךְ צָרִיךְ לִרְחֹץ יָדָיו בַּמַּיִם אַף עַל פִּי שֶׁנּוֹטֵל יָדָיו שַׁחֲרִית, כֵּיוָן שֶׁנָּגַע בְּטִנֹּפֶת אַחַר נְטִילַת שַׁחֲרִית. וּמִכָּל מָקוֹם, לֹא יְבָרֵךְ עַל רְחִיצָה זוֹ אִם כְּבָר בֵּרַךְ עַל נְטִילַת שַׁחֲרִית, מִטַּעַם שֶׁנִּתְבָּאֵר בְּסִימָן ז׳:

הֲכָנוֹת. Lekhatehila il se contrôle bien avant la prière pour ne pas être troublé, ôte כִּיחוֹ וְנִיעוֹ et tout ce qui le gêne, puis lave ses mains במים même s’il a déjà fait נטילת שחרית, car il a touché une טינופת depuis. Mais il ne récite pas de ברכה sur ce lavage s’il a déjà béni la נטילת שחרית (סימן ז׳).

וְאִם אֵין לוֹ מַיִם — צָרִיךְ לַחֲזֹר אַחֲרֵיהֶם עַד פַּרְסָה אִם הוּא בַּדֶּרֶךְ וְהַמַּיִם נִמְצָאִים לְפָנָיו בְּרִחוּק פַּרְסָה וְיָכוֹל לְהַגִּיעַ אֲלֵיהֶן קֹדֶם שֶׁיַּעֲבֹר זְמַן הַתְּפִלָּה. וְהוּא שֶׁהוֹלֵךְ יְחִידִי, אֲבָל אִם הוֹלֵךְ בְּשַׁיָּרָא — אֵין צָרִיךְ לְהִפָּרֵד מִן הַשַּׁיָּרָא לָלֶכֶת יְחִידִי לִמְקוֹם הַמַּיִם. וְאִם צָרִיךְ לַחֲזֹר לַאֲחוֹרָיו לִמְקוֹם מַיִם עַד מִיל — חוֹזֵר, יוֹתֵר מִמִּיל — אֵינוֹ צָרִיךְ לַחֲזֹר. וְאִם מִתְיָרֵא שֶׁמָּא יַעֲבֹר זְמַן הַתְּפִלָּה עַד שֶׁיַּגִּיעַ לִמְקוֹם הַמַּיִם — לֹא יַחֲזֹר אַחֲרֵיהֶם כְּלָל, רַק יְנַקֶּה יָדָיו בִּצְרוֹר אוֹ בְּעָפָר אוֹ בְּקוֹרָה אוֹ בְּכָל דָּבָר שֶׁמְּנַקֶּה:

אֵין לוֹ מַיִם. S’il n’a pas d’eau — il en cherche jusqu’à פרסה en avant s’il est בַּדֶּרֶךְ et peut y arriver à temps ; s’il va en שיירא il ne s’en sépare pas. En arrière : jusqu’à מיל il revient, au-delà non. Et s’il craint que le temps passe — il ne cherche pas du tout et se nettoie les mains בִצְרוֹר, בְעָפָר, בְקוֹרָה ou tout ce qui nettoie.

וְכָל זֶה כְּשֶׁיָּדָיו מְלֻכְלָכוֹת אוֹ שֶׁנָּגְעוּ בְּמָקוֹם מְטֻנָּף, אֲבָל אִם אֵינוֹ יוֹדֵעַ לָהֶן שׁוּם לִכְלוּךְ אַף עַל פִּי שֶׁהִסִּיחַ דַּעְתּוֹ מֵהֶם אַחַר נְטִילַת שַׁחֲרִית — אֵין צָרִיךְ לַחֲזֹר וְלִטְּלָן וְלֹא לְנַקּוֹתָן, שֶׁסְּתָם יָדַיִם כְּשֵׁרוֹת לִתְפִלָּה כְּמוֹ שֶׁכְּשֵׁרוֹת לִשְׁאָר בְּרָכוֹת. וְיֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁהֶסַּח הַדַּעַת פּוֹסֵל לִתְפִלָּה כְּמוֹ שֶׁפּוֹסֵל לַאֲכִילָה, מִפְּנֵי שֶׁהַיָּדַיִם עַסְקָנִיּוֹת הֵן וְשֶׁמָּא נָגְעוּ בִּמְקוֹם הַטִּנֹּפֶת. וְכֵן עִקָּר. וּמִכָּל מָקוֹם, אִם אֵין מַיִם מְזֻמָּנִים לְפָנָיו — אֵין צָרִיךְ לַחֲזֹר אַחֲרֵיהֶם אִם אֵינוֹ יוֹדֵעַ לָהֶם שׁוּם לִכְלוּךְ, שֶׁלְּעִנְיָן זֶה יֵשׁ לִסְמֹךְ עַל סְבָרָא הָרִאשׁוֹנָה, אֶלָּא יְנַקֶּה יָדָיו בְּכָל דָּבָר שֶׁמְּנַקֶּה, שֶׁנִּקָּיוֹן מוֹעִיל אַף לְיָדַיִם שֶׁל הֶסַּח הַדַּעַת, שֶׁפְּסוּל הֶסַּח הַדַּעַת הוּא מִשּׁוּם שֶׁמָּא מֻדְבָּק בָּהֵן מְעַט זֵעָה אוֹ צוֹאָה, וּכְשֶׁמְּנַקֶּה יִתְקַנְּחוּ. וַאֲפִלּוּ בְּיָדַיִם מְלֻכְלָכוֹת — אֵין צָרִיךְ לַחֲזֹר אַחַר מַיִם אֶלָּא כְּשֶׁאֶפְשָׁר, אֲבָל כְּשֶׁעוֹמֵד בִּתְפִלָּה שֶׁאִי אֶפְשָׁר לָזוּז מִמְּקוֹמוֹ וְנִזְכַּר שֶׁנָּגַע בְּמָקוֹם מְטֻנָּף — דַּי בְּנִקְיוֹן עָפָר אוֹ צְרוֹרוֹת, אוֹ מְחַכֵּךְ יָדָיו בַּכֹּתֶל. אֲבָל לְכַתְּחִלָּה אָסוּר לִגַּע בְּמָקוֹם מְטֻנָּף (אֲפִלּוּ יֵשׁ לוֹ מַיִם מְזֻמָּנִים לְפָנָיו, שֶׁלֹּא לְהַפְסִיק) בַּתְּפִלָּה, כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר בְּסִימָן צ״ז:

הֶסַּח הַדַּעַת. Tout cela quand ses mains sont sales ou ont touché un מקום מטונף ; mais s’il ne leur connaît aucune saleté, même après הֶסַּח הַדַּעַת — סתם ידיים sont כשרות. וְיֵשׁ אומרים que le הֶסַּח הַדַּעַת פּוֹסֵל comme pour l’akhila, car les mains sont עַסְקָנִיּוֹת — וכן עיקר. Sans eau disponible il se nettoie par tout moyen. Et quand il est déjà debout dans la עמידה et se rappelle avoir touché un מקום מטונף — דַי בְּנִקְיוֹן עָפָר ou צרורות, ou il frotte ses mains בַּכֹּתֶל ; mais לכתחילה il est interdit de toucher un מקום מטונף pendant la prière (סימן צ״ז).

וְכָל זֶה בִּתְפִלָּה, אֲבָל לְתַלְמוּד תּוֹרָה דַּי בְּנִקָּיוֹן בְּעָלְמָא בְּכָל עִנְיָן, אֲפִלּוּ יֵשׁ מַיִם מְזֻמָּנִים לְפָנָיו:

לְתַלְמוּד תּוֹרָה. Tout ceci vaut pour la תפילה ; mais pour le תלמוד תורה, un simple נִקָּיוֹן suffit en tout cas, même s’il a de l’eau disponible devant lui.

מָקוֹם הַמְטֻנָּף הֵם מְקוֹמוֹת הַמְכֻסִּים בָּאָדָם, לְפִי שֶׁיֵּשׁ בָּהֶם מִלְמוּלֵי זֵעָה. וְכֵן אִם חִכֵּךְ הָרֹאשׁ, כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר בְּסִימָן קס״ד. וְכֵן צוֹאַת הָאֹזֶן וְצוֹאַת הָאַף הֵן טִנּוֹפוֹת, וְאָסוּר לִגַּע בָּהֶן בַּתְּפִלָּה כִּי אִם עַל יְדֵי בֶּגֶד:

מָקוֹם מְטֻנָּף. Ce sont les endroits couverts du corps, qui portent des מִלְמוּלֵי זֵעָה ; de même s’il s’est gratté la tête (סימן קס״ד). De même la צואת האוזן et צואת האף sont des טינופות, et il est interdit d’y toucher pendant la prière כי אם על ידי בגד.

הַמַּשְׁתִּין לֹא יִתְפַּלֵּל עַד שֶׁיִּשְׁהֶה כְּדֵי הִלּוּךְ ד׳ אַמּוֹת, מִשּׁוּם נִיצוֹצוֹת שֶׁבְּאַמָּתוֹ. וְהַמִּתְפַּלֵּל לֹא יַשְׁתִּין עַד שֶׁיִּשְׁהֶה כְּדֵי הִלּוּךְ ד׳ אַמּוֹת אַחַר סִיּוּם תְּפִלָּתוֹ, שֶׁכָּל ד׳ אַמּוֹת תְּפִלָּתוֹ שְׁגוּרָה בְּפִיו וּשְׂפָתָיו רוֹחֲשׁוֹת. אֲבָל לְאַחַר שֶׁשָּׁהָה כְּדֵי הִלּוּךְ ד׳ אַמּוֹת — מֻתָּר לוֹ לְהַשְׁתִּין בַּמָּקוֹם שֶׁהִתְפַּלֵּל. וּמִדַּת חֲסִידוּת שֶׁלֹּא לְהַשְׁתִּין בְּתוֹךְ ד׳ אַמּוֹת שֶׁל תְּפִלָּה:

הַמַּשְׁתִּין. Qui urine ne prie pas avant d’attendre כדי הילוךְ ד׳ אמות, à cause des נִיצוֹצוֹת ; et qui a prié n’urine pas avant d’attendre ד׳ אמות, car durant ces ד׳ אמות sa prière lui est encore שְׁגוּרָה בְּפִיו et ses lèvres remuent. Passé ce délai — permis à l’endroit où il a prié ; et c’est מדת חסידות de ne pas uriner בתוך ד׳ אמות de la prière.

הָרוֹקֵק לֹא יִתְפַּלֵּל עַד שֶׁיִּשְׁהֶה כְּדֵי הִלּוּךְ ד׳ אַמּוֹת. וְהַמִּתְפַּלֵּל לֹא יָרֹק לִרְצוֹנוֹ מֵחֲמַת טִיּוּל עַד שֶׁיִּשְׁהֶה כְּדֵי הִלּוּךְ ד׳ אַמּוֹת. אֲבָל אִם נִזְדַּמֵּן לוֹ רֹק — מֻתָּר אֲפִלּוּ בְּתוֹךְ הַתְּפִלָּה, כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר בְּסִימָן צ״ז:

הָרוֹקֵק. Qui crache ne prie pas avant d’attendre ד׳ אמות ; et qui a prié ne crache pas volontairement avant ד׳ אמות. Mais si un crachat lui survient de lui-même — permis, même pendant la prière (סימן צ״ז).

טוֹב לִתֵּן צְדָקָה קֹדֶם הַתְּפִלָּה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״אֲנִי בְּצֶדֶק אֶחֱזֶה פָנֶיךָ״:

צְדָקָה קֹדֶם תְּפִלָּה. Il est bon de donner la צדקה avant la prière, comme il est dit : « אֲנִי בְּצֶדֶק אֶחֱזֶה פָנֶיךָ ».