Niveau 4 — Daat HaRav (Admour HaZaken) — Siman צ״א · La tenue pour la prière (חֲגִירָה)

שֶׁיֶּאֱזֹר מָתְנָיו וִיכַסֶּה רֹאשׁוֹ בִּשְׁעַת תְּפִלָּה וּבוֹ ו׳ סְעִיפִים:בְּגָדָיו כֵּיצַד? אֵין צָרִיךְ לוֹמַר שֶׁתְּהֵא עֶרְוָתוֹ מְכֻסָּה וְלֹא יְהֵא לִבּוֹ רוֹאֶה אֶת הָעֶרְוָה, אֶלָּא אֲפִלּוּ אִם הָיְתָה טַלִּית חֲגוּרָה לוֹ עַל מָתְנָיו לְכַסּוֹתוֹ מִמָּתְנָיו וּלְמַטָּה, וְחוֹצֵץ בְּטַלִּיתוֹ עַל מָתְנָיו שֶׁלֹּא יְהֵא לִבּוֹ רוֹאֶה אֶת הָעֶרְוָה — אָסוּר לְהִתְפַּלֵּל עַד שֶׁיְּכַסֶּה לִבּוֹ, מִטַּעַם שֶׁנִּתְבָּאֵר סִימָן ע״ד. וְאִם לֹא כִּסָּה אֶת לִבּוֹ, אוֹ שֶׁנֶּאֱנַס וְאֵין לוֹ בְּמַה שֶּׁיִּתְכַּסֶּה, הוֹאִיל וְכִסָּה עֶרְוָתוֹ וְהִתְפַּלֵּל — יָצָא:

כִּסּוּי הַלֵּב. Il va de soi que la ערוה doit être couverte et que le cœur ne « voie » pas la ערוה. Mais même si une טַלִּית est nouée sur ses reins pour le couvrir de la taille vers le bas et fait חֲצִיצָה pour que le cœur ne voie pas la ערוה — אָסוּר לְהִתְפַּלֵּל jusqu’à ce qu’il couvre son cœur, pour la raison exposée au siman ע״ד. Et s’il n’a pas couvert son cœur, ou s’il fut contraint (נֶאֱנַס) et n’a rien pour se couvrir — puisqu’il a couvert sa ערוה et prié — יָצָא.

צָרִיךְ לֶאֱזֹר אֵזוֹר בִּשְׁעַת הַתְּפִלָּה אֲפִלּוּ אִם יֵשׁ לוֹ אַבְנֵט שֶׁאֵין לִבּוֹ רוֹאֶה אֶת הָעֶרְוָה, מִשּׁוּם שֶׁנֶּאֱמַר: ״הִכּוֹן לִקְרַאת אֱלֹהֶיךָ יִשְׂרָאֵל״. אֲבָל בִּשְׁאָר בְּרָכוֹת מֻתָּר לְבָרֵךְ בְּלֹא חֲגוֹרָה, מֵאַחַר שֶׁיֵּשׁ לוֹ אַבְנֵט בַּמִּכְנָסַיִם וְאֵין לִבּוֹ רוֹאֶה אֶת הָעֶרְוָה. וְהוּא הַדִּין אֲפִלּוּ בְּלֹא מִכְנָסַיִם אִם בְּגָדָיו מֻנָּחִים מַמָּשׁ עַל בִּטְנוֹ וְחוֹצְצִים בֵּין לִבּוֹ לָעֶרְוָה. וּמִי שֶׁהוֹלֵךְ כָּל הַיּוֹם בְּלֹא חֲגוֹרָה — אֵין צָרִיךְ לֶאֱזֹר בִּשְׁעַת תְּפִלָּה:

אֵזוֹר מִשּׁוּם ״הִכּוֹן״. Il faut ceindre un אֵזוֹר au moment de la תפלה, même s’il porte un אַבְנֵט tel que le cœur ne voie pas la ערוה, à cause du verset ״הִכּוֹן לִקְרַאת אֱלֹהֶיךָ יִשְׂרָאֵל״. Mais pour les autres בְּרָכוֹת, il est permis de bénir sans חֲגוֹרָה, dès lors qu’il a un אַבְנֵט dans le מִכְנָסַיִם et que le cœur ne voit pas la ערוה. Et de même sans מכנסיים si ses vêtements reposent réellement sur son ventre et font חֲצִיצָה entre le cœur et la ערוה. Et celui qui va toute la journée sans חֲגוֹרָה — n’a pas besoin de ceindre pour la תפלה.

אָסוּר לְהוֹצִיא אַזְכָּרָה מִפִּיו בְּרֹאשׁ מְגֻלֶּה. וְיֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁיֵּשׁ לִמְחוֹת שֶׁלֹּא לִכָּנֵס לְבֵית הַכְּנֶסֶת בְּגִלּוּי הָרֹאשׁ. וּמִדַּת חֲסִידוּת הוּא שֶׁלֹּא לֵילֵךְ ד׳ אַמּוֹת בְּגִלּוּי הָרֹאשׁ אֲפִלּוּ שֶׁלֹּא בְּבֵית הַכְּנֶסֶת, כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר בְּסִימָן ב׳:

כִּסּוּי הָרֹאשׁ. Il est interdit de prononcer une אַזְכָּרָה (mention du Nom) tête découverte. Et יש אומרים qu’il faut protester pour qu’on n’entre pas dans le בית הכנסת בגילוי הראש. Et c’est une מִדַּת חֲסִידוּת de ne pas marcher ד׳ אַמּוֹת tête découverte, même hors du בית הכנסת, comme exposé au siman ב׳.

כּוֹבָעִים הַקְּלוּעִים מִקַּשׁ חֲשׁוּבִים כִּסּוּי, אֲבָל הַנָּחַת יָדוֹ עַל רֹאשׁוֹ אֵינָהּ חֲשׁוּבָה כִּסּוּי, לְפִי שֶׁהַיָּד וְהָרֹאשׁ גּוּף אֶחָד הֵן וְאֵין הַגּוּף יָכוֹל לְכַסּוֹת אֶת עַצְמוֹ. אֲבָל אִם אַחֵר מַנִּיחַ יָדוֹ עַל רֹאשׁוֹ — יֵשׁ לְהָקֵל (כֵּיוָן שֶׁרש״ל מֵקֵל לְגַמְרֵי):

כּוֹבַע קַשׁ וְהַנָּחַת יָד. Les chapeaux tressés de paille (קַשׁ) valent כִּסּוּי. Mais poser sa propre main sur sa tête n’est pas un כִּסּוּי, car la main et la tête sont un seul corps et le corps ne peut se couvrir lui-même. En revanche, si un autre pose sa main sur sa tête — יֵשׁ לְהָקֵל (puisque le רש״ל est totalement מֵקֵל).

לֹא יַעֲמֹד אָדָם בִּתְפִלָּה בַּאֲפוּנְדָּתוֹ, וְלֹא בְּרַגְלַיִם מְגֻלִּים אִם דֶּרֶךְ אַנְשֵׁי הַמָּקוֹם שֶׁלֹּא יַעַמְדוּ לִפְנֵי הַגְּדוֹלִים אֶלָּא בְּבָתֵּי רַגְלַיִם. אֲבָל אִם דַּרְכָּם לַעֲמֹד יְחֵפִים בִּפְנֵי הַגְּדוֹלִים כְּמוֹ בְּאֶרֶץ הָעֲרָב — מֻתָּר לְהִתְפַּלֵּל יָחֵף. וּבִמְדִינוֹת אֵלּוּ אֵין לְהִתְפַּלֵּל בְּבָתֵּי שׁוֹקַיִם שֶׁל פִּשְׁתָּן אִם לֹא יִלְבַּשׁ עֲלֵיהֶם אַנְפִּילָאוֹת (שֶׁקּוֹרִין זאקי״ן), שֶׁגְּנַאי הוּא לַעֲמֹד בִּפְנֵי הַגְּדוֹלִים בְּבָתֵּי שׁוֹקַיִם שֶׁל פִּשְׁתָּן בִּלְבַד, וּמִכָּל שֶׁכֵּן כְּשֶׁנּוֹעֲלִין סַנְדָּל (שֶׁקּוֹרִין פאנטאפי״ל) שֶׁהֶעָקֵב מְגֻלֶּה (אֲבָל בְּאַנְפִּילָאוֹת מֻתָּר לְהִתְפַּלֵּל אַף בְּלֹא בָּתֵּי שׁוֹקַיִם, מֵאַחַר שֶׁיֵּשׁ לוֹ אֵזוֹר לְהַפְסִיק בֵּין לִבּוֹ לָעֶרְוָה, אוֹ שֶׁבְּגָדָיו מֻנָּחִים מַמָּשׁ עַל בִּטְנוֹ, כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר בְּסָעִיף ב׳). וְכֵן אֵין לִלְבֹּשׁ בִּשְׁעַת הַתְּפִלָּה בָּתֵּי יָדַיִם כְּדֶרֶךְ עוֹבְרֵי דְּרָכִים:

כְּבוֹד הָרַגְלַיִם וְהַלְּבוּשׁ. On ne se tient pas en תפלה avec sa אֲפוּנְדָּא (ceinture-bourse), ni avec les jambes découvertes si l’usage du lieu est de ne se tenir devant les grands que בְּבָתֵּי רַגְלַיִם (chausses). Mais si l’usage est de se tenir pieds nus devant les grands, comme בְּאֶרֶץ הָעֲרָב — il est permis de prier יָחֵף. Dans ces pays, on ne prie pas avec des בָּתֵּי שׁוֹקַיִם de lin sans porter par-dessus des אַנְפִּילָאוֹת (זאקי״ן), car c’est un affront de se tenir devant les grands en בָּתֵּי שׁוֹקַיִם de lin seuls, et à plus forte raison avec un סַנְדָּל (פאנטאפי״ל) dont le talon est découvert. Et de même, on ne porte pas pendant la תפלה de בָּתֵּי יָדַיִם (gants) à la manière des voyageurs.

דֶּרֶךְ הַחֲכָמִים וְתַלְמִידֵיהֶם שֶׁלֹּא יִתְפַּלְּלוּ אֶלָּא כְּשֶׁהֵן עֲטוּפִים. וּמִנְהַג הַחֲכָמִים הָרִאשׁוֹנִים כְּשֶׁהָיָה שָׁלוֹם בָּעוֹלָם הָיוּ מִתְקַשְּׁטִים בִּבְגָדִים נָאִים וּמִתְפַּלְלִים, מִשּׁוּם ״הִכּוֹן כו׳״, כְּלוֹמַר הִתְנָאֶה לְפָנָיו. וּבְעֵת הַזַּעַם הָיוּ עוֹמְדִים כְּעֶבֶד לִפְנֵי רַבּוֹ שֶׁמַּשְׁלִיךְ אַדַּרְתּוֹ מֵעָלָיו שֶׁלֹּא יֵרָאֶה כְּחָשׁוּב, וְחוֹבֵק אֶת יָדָיו בְּאֶצְבְּעוֹתָיו מֵאֵימַת רַבּוֹ וְיִרְאָתוֹ, דְּהַיְנוּ שֶׁחוֹבֵק אֶצְבְּעוֹתָיו שֶׁל יָדָיו זֶה בְּשֶׁל זֶה כְּאָדָם שֶׁשּׁוֹבֵר אֶצְבְּעוֹתָיו כְּשֶׁמִּצְטַעֵר. וְיֵשׁ מֵהַחֲכָמִים שֶׁהָיוּ עוֹשִׂים כֵּן אַף בְּעֵת שָׁלוֹם. וּמִכָּל מָקוֹם, טוֹב לִזָּהֵר שֶׁלֹּא לְחַבֵּק אֶצְבְּעוֹתָיו בְּעֵת שָׁלוֹם, כִּי בָּזֶה מוֹרִיד דִּין עַל עַצְמוֹ, אֶלָּא יַנִּיחַ יָדָיו זֶה עַל זֶה כְּפוּתִין, כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר בְּסִימָן צ״ה:

עֲטִיפָה וְהִתְקַשְּׁטוּת. L’usage des חכמים et de leurs élèves est de ne prier que עֲטוּפִים (enveloppés). Les premiers חכמים, en temps de paix, se paraient de beaux habits et priaient, à cause de ״הִכּוֹן כו׳״ — c’est-à-dire se faire beau devant Lui. Mais בְּעֵת הַזַּעַם ils se tenaient comme un serviteur devant son maître qui rejette son manteau pour ne pas paraître important, et qui joint (חוֹבֵק) ses doigts par crainte de son maître — c’est-à-dire qu’il croise les doigts d’une main dans l’autre comme celui qui « brise » ses doigts dans la douleur. Certains חכמים le faisaient même בְּעֵת שָׁלוֹם. Néanmoins, il est bon de veiller à ne pas croiser ses doigts בְּעֵת שָׁלוֹם, car par là on fait descendre le דין sur soi ; plutôt, qu’il pose ses mains l’une sur l’autre כְּפוּתִין (liées), comme exposé au siman צ״ה.