הנושא:
שולחן ערוך אורח חיים סימן צ״ד — ט׳ סעיפים
עם נושאי כלים: בית יוסף, טור, רמב״ם (הלכות תפלה פרק ה׳), רא״ש, סמ״ג, הגהות אלפסי החדשים, מגן אברהם, ט״ז, פרי מגדים, משנה ברורה, ביאור הלכה, ערוך השלחן, כף החיים
הבסיס התלמודי: ברכות ל׳. · «והתפללו אליך דרך ארצם» · מי שאינו יכול לכוין הרוחות יכוין לבו לאביו שבשמים · מתפלל דרך הילוכו
עריכה ועיון:
רב יוסף חיים סממה · דעת
📑 תוכן העניינים
הקדמה לסוגיא — גדר כיוון התפילה ומקורותיו (ברכות ל׳., מלכים א׳ ח׳), צירי הסימן (ט׳ סעיפים)
שלושה כיוונים — נכח ארץ ישראל, ירושלים, המקדש ובית קדשי הקדשים לפי מקומו (סעיף א׳)
סָעִיף א׳: העומד בחו״ל מחזיר פניו נגד א״י ומכוין גם לירושלים ולמקדש ולבית קדשי הקדשים; בא״י — לירושלים; בירושלים — למקדש; אחורי הכפורת — לכפורת. ב׳: המתפלל לרוח אחרת יצדד פניו לצד א״י (רמ״א: ואנו למזרח, ואין עושין נגד זריחת השמש ממש). ג׳: מי שאינו יכול לכוין הרוחות — יכוין לבו לאביו שבשמים. ד׳-ה׳: הרוכב על החמור אינו יורד אלא מתפלל דרך הילוכו; היושב בספינה או עגלה — אם יכול לעמוד במקום הכריעות עומד. ו׳-ט׳: חולה שוכב על צדו; עכו״ם מכאן ומכאן; שלא לסמוך עצמו; הוכרח מיושב חוזר מעומד.
הביאור בקצרה:
ט׳ סעיפים: הסימן קובע את דין כיוון התפילה: שלושה כיוונים (נגד ארץ ישראל, ירושלים, המקדש ובית קדשי הקדשים לפי המקום — «והתפללו אליך דרך ארצם», ברכות ל׳.); יצדד פניו והגהת הרמ״א (ואנו למזרח, ולא נגד זריחת השמש ממש); מי שאינו יכול לכוין הרוחות (יכוין לבו לאביו שבשמים); והרוכב / הולך בדרך / יושב בספינה (מתפלל דרך הילוכו, עקירת רגליים, כריעות ופסיעות).
1. הקדמת הסוגיא — כיוון התפילה נגד ארץ ישראל, שער הסימן
פתח דבר — פתיחת ההלכה
פותח מרן בדין כיוון התפילה — לאיזה צד יחזיר המתפלל את פניו. ראש הסימן: צריך לכוין נגד ארץ ישראל, ובו ט׳ סעיפים. ויסוד הסימן ניצב על שני צירים: (א) כיוון המקום — המתפלל מכוין נגד ארץ ישראל, ירושלים, המקדש ובית קדשי הקדשים, איש איש לפי מקומו, שנאמר «והתפללו אליך דרך ארצם» (מלכים א׳ ח׳; וכמשנה ברכות ל׳.), עד שכל ישראל מכוונים את לבם למקום אחד; (ב) כיוון הלב — מי שאינו יכול לכוין הרוחות יכוין לבו לאביו שבשמים. ומצירים אלו נובעים דיני הרוכב על החמור, ההולך בדרך, והיושב בספינה ובעגלה — מתי מעכב הכיוון ומתי נדחה מפני טורח הדרך.
הערה יסודית: ציר הסימן — היחס בין כיוון הגוף (הפנים והעמידה) לכיוון הלב. בעיקר הדין מכוין המתפלל את גופו ופניו נגד מקום המקדש; ובמקום שאי אפשר — די בכיוון הלב לבדו. ומכאן שתי בחינות בכיוון: כיוון חיצוני (הפנים) וכיוון פנימי (הלב), ובהן תלויים כל דיני הסימן.
חקירת היסוד של הסימן
החקירה היסודית: חובת הכיוון נגד ארץ ישראל — האם עיקרה כיוון הגוף והפנים (שיעמיד גופו ויחזיר פניו ממש נגד המקדש), או עיקרה כיוון הלב והמחשבה (שיכוין לבו למקום השכינה, והפניית הגוף אינה אלא סימן והכשר לכיוון הלב)?
(א) אם עיקר כיוון הגוף — המתפלל לרוח אחרת ולא צידד פניו כלל גרע טובא, וצריך לחזור ולהעמיד גופו.
(ב) אם עיקר כיוון הלב — כל שכיוון לבו לאביו שבשמים ולמקום המקדש יצא, ואף הסומא וההולך בדרך שאין פניהם לירושלים — כיוון לבם עולה להם.
ונפקא מינה בהולך בדרך, בסומא, ובמי שטעה והעמיד עצמו לרוח אחרת. (וכל מעשה למעשה — לרב מוסמך.)
2. שלושה כיוונים — נכח ארץ ישראל, ירושלים והמקדש לפי המקום (ברכות ל׳.)
לשון השלחן ערוך
סעיף א׳: «אם היה עומד בח״ל יחזור פניו כנגד ארץ ישראל ויכוין גם לירושלים ולמקדש ולבית קדשי הקדשים היה עומד בא״י יחזיר פניו כנגד ירושלים ויכוין גם למקדש ולבית קדשי הקדשים היה עומד בירושלים יחזיר פניו למקדש ויכוין גם לבית קדשי הקדשים היה עומד אחורי הכפורת מחזיר פניו לכפורת.»
שורש הדין — ברכות ל׳. ומלכים א׳ ח׳: תניא (ברכות ל׳.) העומד בחוצה לארץ יכוין את לבו כנגד ארץ ישראל, בארץ ישראל כנגד ירושלים, בירושלים כנגד המקדש, ואחורי בית הכפורת כנגד בית הכפורת, עד שנמצאו כל ישראל מכוונים את לבם למקום אחד. ומקרא מלא דיבר בו שלמה בתפילתו: «והתפללו אליך דרך ארצם». וכן פסק הרמב״ם (הלכות תפלה פרק ה׳), ומרן העתיק לשון הטור.
קושיא — כיוון ללב או כיוון לפנים? בברייתא נאמר «יכוין את לבו», ובלשון מרן «יחזיר פניו». ואם עיקר הכיוון בלב — למה הצריכו להחזיר הפנים? ואם בפנים — למה תלה הכתוב בלב?
תירוץ: תרוייהו בעינן. הלב הוא העיקר — «והתפללו אליך דרך ארצם» היינו כיוון המחשבה למקום השכינה; אלא שכיוון הפנים והגוף הוא הסימן וההכשר לכיוון הלב, שכל העומד ופניו למקום מכוין לבו בנקל. ולכן במקום שאפשר — מחזיר פניו ממש; ובמקום שאי אפשר (סומא, דרך) — די בכיוון הלב לבדו (סעיף ג׳). (וכל מעשה למעשה — לרב מוסמך.)
פלפול — «ויכוין גם»: דקדק מרן וכתב בכל מצב «ויכוין גם» — שהעומד בחו״ל אינו מכוין נגד א״י בלבד, אלא מוסיף ומכוין אף לירושלים ולמקדש ולבית קדשי הקדשים. שלושה כיוונים כלולים בכיוון אחד: הרוחב (א״י), הנקודה (ירושלים והמקדש), והתמצית (בית קדשי הקדשים). והעומד קרוב יותר — כיווניו מתמעטים, שכבר עומד בתוך הקודם.
נפקא מינה — שלושה כיוונים:(א) בחו״ל — נגד א״י, ומכוין גם לירושלים למקדש ולקדשי הקדשים. (ב) בא״י — נגד ירושלים, וגם למקדש ולקדשי הקדשים. (ג) בירושלים — נגד המקדש, וגם לקדשי הקדשים. (ד) אחורי הכפורת — מחזיר פניו לכפורת. (וכל מעשה למעשה — לרב מוסמך.)
היסוד: כל המתפלל מכוין נגד ארץ ישראל, ירושלים, המקדש ובית קדשי הקדשים, איש איש לפי מקומו (ברכות ל׳.), «והתפללו אליך דרך ארצם» — כיוון הלב עיקר, וכיוון הפנים הכשר לו.
סעיף ב׳: «אם מתפלל לרוח משאר רוחות יצדד פניו לצד א״י אם הוא בח״ל ולירושלים אם הוא בא״י ולמקדש אם הוא בירושלים.» הגה: «ואנו שמחזירין פנינו למזרח מפני שאנו יושבים במערבה של א״י ונמצא פנינו לא״י.»
שורש הדין — טור וסמ״ג, והגהות אלפסי: מקור ההגה בטור ובסמ״ג — שאנו שבמערב מחזירים פנינו למזרח, ונמצאו פנינו נגד ארץ ישראל. והוסיף הרמ״א (מהגהות אלפסי החדשים) שאין לעשות מקום הארון וצד התפילה נגד זריחת השמש ממש, «כי זהו דרך המינים», אלא מכוונים נגד אמצע היום. וכתב עוד: ומי שרוצה לקיים אמרם «הרוצה להעשיר יצפין או להחכים ידרים» — מכל מקום יצדד פניו למזרח.
קושיא — יצדד פניו, והלא עומד לרוח אחרת? אם עיקר הכיוון בהעמדת הגוף נגד א״י, כיצד יצא ידי חובתו במצדד פניו בלבד בעוד גופו עומד לרוח אחרת?
תירוץ: «יצדד פניו» למד שאין העמדת הגוף מעכבת כשאי אפשר, ודי בהטיית הפנים לצד א״י, שהיא מסייעת לכיוון הלב. ומכאן שדין הכיוון נחלק: לכתחילה מעמיד גופו ופניו; ובשעת הדחק (מנהג הרוחות, ציבור העומד לרוח אחרת) — מצדד פניו בלבד, וכיוון הלב משלים. (וכל מעשה למעשה — לרב מוסמך.)
מחלוקת — יצפין או ידרים מול הכיוון למזרח: דנו האחרונים (מגן אברהם, ט״ז, פרי מגדים, משנה ברורה, כף החיים) ביישוב אמרם שהרוצה להחכים ידרים והרוצה להעשיר יצפין (בבא בתרא כ״ה:) עם חובת הכיוון למזרח: יש שכתבו שיעמיד עיקר גופו למזרח ויצדד פניו לצד צפון או דרום; ויש שהקילו ביחיד. ולענין חשבון הנטייה לירושלים וקביעת הארון האריך שלחן ערוך הרב (סעיף ב׳). (וכל מעשה למעשה — לרב מוסמך.)
נפקא מינה — יצדד פניו:(א) מתפלל לרוח אחרת — מצדד פניו לצד א״י/ירושלים/מקדש לפי מקומו. (ב) קביעת הארון — במזרח, ולא נגד זריחת השמש ממש (דרך המינים). (ג) הרוצה להחכים ידרים ולהעשיר יצפין — ומכל מקום יצדד פניו למזרח. (וכל מעשה למעשה — לרב מוסמך.)
היסוד: המתפלל לרוח אחרת «יצדד פניו לצד א״י»; ואנו למזרח, «מפני שאנו יושבים במערבה של א״י ונמצא פנינו לא״י» — ואין עושין נגד זריחת השמש ממש, שזהו דרך המינים.
4. מי שאינו יכול לכוין הרוחות — «מי שאינו יכול לכוין הרוחות יכוין לבו לאביו שבשמים» (סעיף ג׳)
לשון השלחן ערוך
סעיף ג׳: «מי שאינו יכול לכוין הרוחות יכוין לבו לאביו שבשמים.»
שורש הדין — ברכות ל׳. (סומא): בגמרא נאמר סומא ומי שאינו יכול לכוין את הרוחות יכוין לבו לאביו שבשמים, שנאמר «והתפללו אל ה׳». והביאו הרמב״ם (הלכות תפלה פרק ה׳), ומרן העתיק. ומבואר שכיוון הלב לבדו עולה במקום שאי אפשר בכיוון הרוחות.
חקירה — «יכוין לבו לאביו שבשמים»:
צד א׳: דין לכתחילה בפני עצמו — שהסומא וכיוצא בו מקיימים חובת הכיוון בשלמות על ידי כיוון הלב, ואין כאן חסרון כלל.
צד ב׳: דיעבד והשלמה — שעיקר החובה בכיוון הרוחות, אלא שבאונס די בכיוון הלב, וכל שיכול לכוין הרוחות אף מעט מחוייב בו.
ונפקא מינה במי שיכול לברר הרוחות בטורח, ובמסופק ברוחות. (וכל מעשה למעשה — לרב מוסמך.)
פלפול — כיוון הלב שורש כל הסימן: סעיף ג׳ מגלה למפרע את יסוד הסעיפים הקודמים — שכל כיוון הפנים והגוף אינו אלא כלי לכיוון הלב לאביו שבשמים. ולכן הרוכב וההולך בדרך (סעיפים ד׳-ה׳) שאין פניהם לירושלים — תפילתם תפילה, שכיוון לבם עולה להם, «והכל לפי הדרך ולפי המקום» ולפי יראתו וישוב דעתו.
נפקא מינה — כיוון הלב:(א) סומא — יכוין לבו לאביו שבשמים. (ב) מי שאינו יודע להכיר הרוחות — כנ״ל. (ג) ההולך בדרך שאין פניו לירושלים — כיוון לבו עולה לו (סעיף ד׳). (וכל מעשה למעשה — לרב מוסמך.)
היסוד: «מי שאינו יכול לכוין הרוחות יכוין לבו לאביו שבשמים» (ברכות ל׳.): כיוון הלב עיקר הכיוון, וכיוון הפנים אינו אלא הכשר; ובמקום אונס — כיוון הלב לבדו עולה.
5. הרוכב והולך בדרך ויושב בספינה — עקירת רגליים ונפקא מינה למעשה (סעיפים ד׳-ט׳)
לשון השלחן ערוך
סעיף ד׳: «היה רוכב על החמור א״צ לירד ולהתפלל אפי׳ אם יש לו מי שתופס חמורו אלא מתפלל דרך הילוכו… אף אם אין פניו כנגד ירושלים… כי אם יעמוד ויתפלל יקשה בעיניו איחור דרכו ויטרוד לבו ולא יוכל לכוין.» סעיף ה׳: «היה יושב בספינה או בעגלה אם יוכל לעמוד במקום הכריעות עומד כדי שיהא כורע מעומד ופוסע ג׳ פסיעות.»
שורש הדין: יסוד ההיתר להתפלל מהלך או רכוב — שאם יעמוד תיטרד דעתו ולא יכוין, ותפילה בלא כוונה אינה תפילה. והביא מרן שיש מחמירין לעמוד ב«אבות» (ברכה ראשונה) כדי לכוין, «וראוי לחוש לדבריהם אם הוא שלא במקום סכנה». ובספינה, אף שיושב בכל התפילה, אם אפשר לו יעמוד במקום הכריעות והפסיעות (הגהות אלפסי החדשים, בית יוסף בשם ספר חסידים).
קושיא — כיוון הרוחות מול כוונת הלב: הרי חובה לכוין נגד ירושלים (סעיף א׳), וכיצד הותר להתפלל דרך הילוכו אף אם אין פניו כנגד ירושלים?
תירוץ: כיוון הלב עדיף מכיוון הפנים. אם יעמוד להעמיד פניו לירושלים — יטרד לבו מפני איחור דרכו, ונמצא מפסיד את העיקר (כוונת הלב) בשביל הטפל (כיוון הפנים). לפיכך מתפלל דרך הילוכו ומכוין לבו לאביו שבשמים (סעיף ג׳), «והכל לפי הדרך ולפי המקום». ומכל מקום «יש מחמירין לעמוד באבות», שבברכה ראשונה הכוונה מעכבת. (וכל מעשה למעשה — לרב מוסמך.)
נפקא מינה — רוכב, מהלך ויושב:(א) רוכב על החמור — אינו יורד, מתפלל דרך הילוכו; ואם יש תופס ואינו טרוד — טוב שירד. (ב) יושב בספינה או עגלה — יעמוד במקום הכריעות אם אפשר; רוכב על בהמה — יחזיר הבהמה ג׳ פסיעות. (ג) חולה — מתפלל אפילו שוכב על צדו (סעיף ו׳). (ד) הוכרח מיושב — חוזר ומתפלל מעומד כשיוכל (סעיף ט׳). (וכל מעשה למעשה — לרב מוסמך.)
היסוד: הרוכב וההולך בדרך «מתפלל דרך הילוכו אף אם אין פניו כנגד ירושלים», שכוונת הלב עדיפה מכיוון הפנים; ובספינה ובעגלה יעמוד «במקום הכריעות» כדי לכרוע מעומד ולפסוע ג׳ פסיעות.
טבלה — מקורות הסוגיא
טבלה — סוגיות ומקורות
הענין
הדין
המקור
שלושה כיוונים
נגד א״י, ירושלים, המקדש ובית קדשי הקדשים לפי המקום
צ״ד סעיף א׳ (ברכות ל׳.; מלכים א׳ ח׳; רמב״ם תפלה פרק ה׳)
יצדד פניו והגהת רמ״א
מתפלל לרוח אחרת מצדד פניו; ואנו למזרח; לא כדרך המינים
צ״ד סעיף ב׳ (טור; סמ״ג; הגהות אלפסי החדשים)
כיוון הלב
מי שאינו יכול לכוין הרוחות יכוין לבו לאביו שבשמים
צ״ד סעיף ג׳ (ברכות ל׳.; רמב״ם תפלה פרק ה׳)
רוכב, מהלך ויושב
מתפלל דרך הילוכו; יעמוד במקום הכריעות; יש מחמירין באבות
צ״ד סעיפים ד׳-ה׳ (הגהות אלפסי החדשים; ב״י בשם ספר חסידים)
חולה, עכו״ם, הוכרח מיושב
שוכב על צדו; יושב במקומו; חוזר ומתפלל מעומד
צ״ד סעיפים ו׳-ט׳ (ב״י בשם אורחות חיים; תרומת הדשן)
גמרא:ברכות ל׳. · בבא בתרא כ״ה: · מלכים א׳ ח׳ (יכוין את לבו כנגד ארץ ישראל; הרוצה להחכים ידרים; «והתפללו אליך דרך ארצם»)
ראשונים ומרן: רמב״ם (הלכות תפלה פרק ה׳) · רא״ש · טור · סמ״ג · הגהות אלפסי החדשים · בית יוסף · שלחן ערוך · רמ״א
פוסקים ונושאי כלים: מגן אברהם · ט״ז · פרי מגדים · משנה ברורה · ביאור הלכה · ערוך השלחן · כף החיים · שלחן ערוך הרב (לעיון בדעת הרב)