Shulchan Arukh · Orach Chayim
In-depth pilpul
Sugyot, sources, the underlying chakira, machlokot of Rishonim and Acharonim,
practical nafka minot and examination of the shitot
The subject:
Shulchan Arukh, Orach Chayim, siman 242, single seif
with the apparatus of the siman: Beit Yosef, Taz, Magen Avraham, Eliyah Rabbah, Biur HaGra, Mishnah Berurah
The talmudic basis:
שבת קי״ח · פסחים קי״ב · ביצה ט״ו · בבא קמא פ״ב
Edited and studied by:
Rav Yossef Haim Samama · DAAT
📑 Table of contents
- Opening the sugya — where the obligation of oneg Shabbat comes from, and the underlying machloket
- The underlying chakira — is oneg Shabbat from the Torah or from the Sages?
- Rashi, the Ramban, the Yereim, the Rivash — de-oraita
- The shita of the Rambam — three readings of מדברי סופרים
- The sugya of שבת קי״ח — five dicta that seem to contradict one another
- The Tur’s own question, and the Taz’s three categories
- The Rambam on the poor man who takes from tzedakah — the fourteen meals
- The four cups of Pesach — what their exception teaches about Shabbat
- The sugya of לוו עלי (ביצה ט״ו ע״ב) and how it is applied
- The takanah of Ezra — laundering on Thursday, or on erev Shabbat?
- The custom of kneading bread at home — five reasons
- Nafka mina for practice
- Summary tables
📜 The text of the Shulchan Arukh — the single seif
The siman is headed להזהר בכבוד שבת. ובו סעיף אחד (שו״ע או״ח רמ״ב): one seif only, and it holds four movements — the man who depends on others, the saying of Rabbi Akiva, Ezra’s takanah about laundry, and then the Rama’s gloss about bread. All the pilpul that follows is tied to these four lines.
אֲפִלּוּ מִי שֶׁצָּרִיךְ לַאֲחֵרִים, אִם יֵשׁ לוֹ מְעַט מִשֶּׁלּוֹ, צָרִיךְ לְזָרֵז עַצְמוֹ לְכַבֵּד אֶת הַשַּׁבָּת.
וְלֹא אָמְרוּ "עֲשֵׂה שַׁבַּתְּךָ חוֹל וְלֹא תִּצְטָרֵךְ לַבְּרִיּוֹת" אֶלָּא לְמִי שֶׁהַשָּׁעָה דְּחוּקָה לוֹ בְּיוֹתֵר. עַל כֵּן צָרִיךְ לְצַמְצֵם בִּשְׁאָר יָמִים כְּדֵי לְכַבֵּד אֶת הַשַּׁבָּת.
מִתַּקָּנַת עֶזְרָא שֶׁיִּהְיוּ מְכַבְּסִים בְּגָדִים בַּחֲמִישִׁי בְּשַׁבָּת מִפְּנֵי כְּבוֹד הַשַּׁבָּת.
הגה (רמ״א): נוֹהֲגִין לָלוּשׁ כְּדֵי שִׁעוּר חַלָּה בַּבַּיִת לַעֲשׂוֹת מֵהֶם לְחָמִים לִבְצֹעַ עֲלֵיהֶם בְּשַׁבָּת וְיוֹם טוֹב, וְהוּא מִכְּבוֹד שַׁבָּת וְיוֹם טוֹב, וְאֵין לְשַׁנּוֹת.
Even one who depends on others, if he has a little of his own, must rouse himself to honour the Shabbat.
And they said “make your Shabbat a weekday and do not depend on other people” only of one whose circumstances are extremely straitened. Therefore one must economise on the other days in order to honour the Shabbat.
It is from the takanah of Ezra that clothes be laundered on Thursday, because of the honour of Shabbat.
Gloss of the Rama: the custom is to knead at home the quantity that obliges the separation of challah, and to make from it loaves over which to break bread on Shabbat and Yom Tov; this belongs to the honour of Shabbat and Yom Tov, and one should not depart from it.
1. Opening the sugya — the source and the underlying machloket
The basic source
The obligation of oneg Shabbat is not drawn from a verse of the Pentateuch but from a verse in Isaiah:
« וקראת לשבת ענג » (ישעיה נ״ח:י״ג)
The Tur opens his siman by citing the sugya in Pesachim on which everything rests. About Yom Tov the Tannaim divide: for Rabbi Eliezer one may make the day entirely lakhem — eating, drinking, rejoicing — or entirely laShem — learning; for Rabbi Yehoshua it must be halved. About Shabbat, however:
« אמר רבה הכל מודים בשבת דבעינן לכם דכתיב וקראת לשבת עונג » (טור או״ח רמ״ב)
The underlying machloket among the Rishonim
- (a) de-oraita — from the Torah itself, the verse in Isaiah being only a support?
- (b) de-rabbanan — an enactment of the Sages?
- (c) מדברי קבלה — made explicit by the Prophets, which leaves the question of its rank open?
2. Rashi, the Ramban, the Yereim, the Rivash — de-oraita
The view of Rashi
« תנו לב לזכר תמיד את יום השבת, שאם נזדמן לך חפץ יפה תהא מזמינו לשבת » (רש״י שמות כ׳, ח׳ ד״ה זכור)
If the written commandment זכור already includes setting aside for Shabbat the fine item one comes upon during the week, then preparing for Shabbat is taken up into a commandment of the Torah. Rashi writes לזכר in the defective spelling: that is the form of the source, and it is copied as it stands.
The view of the Ramban
« וטעם ״מקראי קדש״, שיהיו ביום הזה כלם קרואים ונאספים לקדש אותו, כי מצוה היא על ישראל להקבץ בבית האלהים ביום מועד לקדש היום בפרהסיא בתפלה והלל לאל בכסות נקיה, ולעשות אותו יום משתה » (רמב״ן ויקרא כ״ג, ב׳)
And he anchors the word “feast” in a verse from Nechemiah:
« לכו אכלו משמנים ושתו ממתקים » (נחמיה ח׳, י׳ — מובא ברמב״ן ויקרא כ״ג, ב׳)
For him, then, the honour and the enjoyment of the day are contained in the very expression the Torah uses for Shabbat.
The view of the Yereim
« מצות עונג שבת גמרא גמירא לה עד דאתא ישעיה ואסמכה אקרא » (ספר יראים סי׳ תי״ב)
Nafka mina. For Rashi the obligation is born of the verse; for the Yereim it precedes the verse, and the verse only attaches it. The Yereim writes גמרא גמירא לה — a received tradition; he does not use here the phrase הלכה למשה מסיני, and identifying the two is a reading, not his word.
The view of the Rivash
« ואין דוחין עונג שבת דאורייתא משום תענית דרשות » (שו״ת הריב״ש סי׳ תקי״ג)
A voluntary fast is reshut; oneg is de-oraita: the latter does not give way before the former.
The Targum Yonatan ben Uziel
« וינטרון בני ישראל ית שבתא למעבד תפנוקי שבתא » (תרגום יונתן שמות ל״א, ט״ז)
The inference drawn is this: the Targum ties to an imperative of the Torah the act of making the delights of Shabbat. It is not a talmudic proof, it is an indication from a translation, and it is worth what an indication is worth.
3. The shita of the Rambam — three readings
The Rambam’s text
The Rambam divides: זכור and שמור are from the Torah; honour and enjoyment are מדברי סופרים, made explicit by the Prophets. He says it again in the same halakhah:
« ושנתפרשו על ידי הנביאים כבוד וענג » (רמב״ם הלכות שבת פ״ל ה״א)
Three of the readings proposed by the Acharonim
| Reader | Reading |
|---|---|
| The Chatam Sofer | The Rambam does not mean “rabbinic” in the strict sense: this is his way of calling דברי סופרים whatever is not explicit in the text of the Torah and is learned by a derashah of the Sages — but whose status remains that of the Torah. |
| The Tzemach Tzedek | The Rambam himself holds oneg Shabbat to be biblical; מדברי סופרים means “made explicit by the Soferim”, not “enacted by them”. |
| The Nechpeh BaKesef, the Shelah, the Rav Pealim | The Rambam does mean rabbinic, and he genuinely differs from Rashi and the Ramban. |
summary: these three readings are reported as the Acharonim formulate them. They turn on the sense of the word סופרים in the Rambam’s usage, not on a different text. The references, as the Hebrew page gives them, are שו״ת חתם סופר או״ח סימן קס״ה, צמח צדק הקדמון סימן כ״ח and רב פעלים ח״ג או״ח סימן כ״ב — Sefaria does not serve these works, so they have not been confronted here; we give them so the reader can go and look, not as a verification.
What does דברי סופרים mean under the Rambam’s pen?
• narrow reading — rabbinic in the full sense;
• intermediate reading — learned by derashah, hence called דברי סופרים, but of biblical rank;
• broad reading — from the Torah, the Prophets having supplied only the explication.
The Shulchan Arukh HaRav on this point
The Admur HaZaken opens his siman with the same division as the Rambam — two things made explicit by the Prophets, honour and enjoyment — and then takes a position, one that deserves to be read closely:
« ועקרן מן התורה, שהשבת הוא בכלל מקראי קדש » (שו״ע הרב או״ח רמ״ב סעיף א׳)
He therefore holds that their root is in the Torah, Shabbat being included in מקראי קדש, and he then reports the other view as a ויש אומרים:
« ויש אומרים ש״מקרא קדש״ הוא לקדשו באסור עשית מלאכה, אבל הכבוד בשבת ויום טוב והענג בשבת הן מדברי סופרים » (שו״ע הרב או״ח רמ״ב סעיף א׳)
And he adds at once that the question of rank relaxes nothing:
« ומכל מקום, צריך להזהר בהם מאד, שחמורים דברי סופרים יותר מדברי תורה » (שו״ע הרב או״ח רמ״ב סעיף א׳)
« וכל המענג את השבת שכרו מפרש בקבלה: ״אז תתענג על ה׳ וגו׳״, ובדברי רז״ל, שמוחלין לו על כל עונותיו ונצול מדינה של גיהנם » (שו״ע הרב או״ח רמ״ב סעיף א׳)
4. The sugya of שבת קי״ח — five dicta that seem to contradict one another
On the measure of oneg Shabbat the Sages left several sayings which, at first sight, do not say the same thing. They must be set out one after another before asking how they hold together.
First dictum — costly dishes
The question במה מענגו receives a concrete and dated answer: the foods that counted as a delicacy then. The Mishnah Berurah draws the rule of transposition from it — each place according to its custom, with whatever is held there to be a delicacy.
Second dictum — a small thing suffices
Here the demand falls very low: a small thing is enough, provided it was done for the honour of Shabbat. כסא דהרסנא is, on the Mishnah Berurah’s gloss, small fish fried in their own fat.
Third dictum — the saying of Rabbi Akiva
Taken literally, this third dictum does not reduce the requirement: it removes it. Make your Shabbat a weekday — and what then becomes of the mitzvah of oneg?
Fourth dictum — the beraita of Tanna deVei Eliyahu
The beraita does not contest Rabbi Akiva: it bounds him. Even the man who was told “make your Shabbat a weekday” still does some small thing in his house.
Fifth dictum — Rabbi Yehudah ben Teima
The Gemara in Pesachim continues immediately, and it is this juxtaposition that will carry the whole weight of the Tur’s reasoning:
Rashi, as the Taz reports him, reads in it an effort beyond one’s means:
« ופירש״י הוי עז התחזק במצוה יותר מכדי יכלתך » (ט״ז או״ח רמ״ב ס״ק א׳)
- the first demands costly dishes;
- the second is content with כסא דהרסנא;
- the third exempts entirely;
- the fourth re-imposes a small thing on the very man who was exempted;
- the fifth demands an effort beyond one’s means.
5. The Tur’s own question, and the Taz’s three categories
The Tur’s words
The Tur first lays down the simplest division — Rabbi Akiva speaks of one who cannot:
« והא דאמר ר״ע (שבת קיח.) עשה שבתך חול ואל תצטרך לבריות היינו בדלא אפשר ליה אבל אפשר ליה צריך לכבדו כפי יכולתו » (טור או״ח רמ״ב)
Then comes the passage that gives this siman its colour, and it must be read for what it is: the Tur is speaking about himself, and reports that his father, the Rosh, gave him no clear answer.
« וכמה פעמים נשאתי ונתתי בדבר לפני א״א ז״ל כמוני היום שיש לי מעט משלי ואינו מספיק לי וצריך אני לאחרים אם אני בכלל עשה שבתך חול אם לאו ולא השיבני דבר ברור » (טור או״ח רמ״ב)
The answer the Tur finds is not in a talmudic discussion but in a comment of Rashi on Pirkei Avot, which reads the juxtaposition of two mishnayot:
« תכף לאותה משנה ר״ע אומר עשה שבתך חול שנויה ההיא דבן תימא לאורויי דר״ע לא אמר אלא למי שהשעה דחוקה לו ביותר אבל צריך אדם לזרז עצמו כנמר וכנשר לכבד שבתות ביותר » (טור או״ח רמ״ב)
And he concludes:
« ע״כ צריך כל אדם לצמצם בשאר ימים כדי לכבד השבת » (טור או״ח רמ״ב)
The three categories — the Taz’s reading
The Tur himself writes his conclusion without enumerating categories. It is the Taz who, in unfolding the reasoning, sets out the three in so many words:
| Category | Situation | Obligation | The dictum that applies |
|---|---|---|---|
| 1. | איש אמוד — he earns enough for his needs | He honours Shabbat according to his means, and the economising he imposes on himself does not apply to Shabbat | First dictum — תרדין ודגים |
| 2. | He has a little of his own and depends on others | He is within the obligation of oneg: כסא דהרסנא, and a fortiori the three meals | Second and fourth dicta — דבר מועט |
| 3. | שהשעה דחוקה לו ביותר — he has nothing of his own, everything rests on tzedakah | He is not within the obligation of oneg, and owes only two meals | Third dictum — עשה שבתך חול |
The division is not made by wealth but by a single question — יש לו מעט משלו (טור או״ח רמ״ב), does he or does he not have something of his own? Whoever has the least property of his own enters the obligation. Whoever has nothing at all falls outside it. And the Taz adds that the Tur ends on ע״כ צריך כל אדם לצמצם בשאר ימים כדי לכבד השבת precisely for this reason: that each man should contrive to enter the middle category.
The proof from the juxtaposition of the mishnayot, and the dispute about the girsa
The Tur’s proof rests on a literary fact: in Pirkei Avot the mishnah of Rabbi Yehudah ben Teima (הוי עז כנמר) is taught immediately before that of Rabbi Akiva. Rashi infers that the first concerns Shabbat, and that it addresses the very man whose circumstances are straitened.
But the Gemara in Pesachim already brings the two together itself, by the word כדתנן. Had Rashi had that word in his text, he would not have needed the juxtaposition. The Beit Yosef draws the conclusion:
« ונראה שרש״י לא היה גורס כדתנן ר״י בן תימא אומר דא״כ לא היה צריך ללמוד מסמיכות דההוא דיהודה בן תימא לדר״ע אלא דלמה נכתב שם ההוא דיהודה בן תימא אלא להוכיח שצריך לזרז עצמו כנמר וכנשר לכבד השבת » (בית יוסף או״ח רמ״ב)
The Taz reports this inference and first adopts it —
« ונראה דרש״י ל״ג בגמ׳ הך לישנא וכדתנן דהא רש״י במסכת אבות יליף האי מילתא מכח סמיכות המשניות שזכרתי » (ט״ז או״ח רמ״ב ס״ק א׳)
— and then rejects it, for a precise reason: without the juxtaposition one might have thought that Rabbi Yehudah ben Teima is not speaking of Shabbat at all, and it is from the juxtaposition that we derive it. Rashi, in Avot, is only showing where the Gemara knows it from.
« ולעד״נ ששפיר גרס רש״י הך לישנה כדתניא דאי לאו סמיכות ה״א דר״י ב״ת לא מיירי מענין שבת ומכח הסמיכות דרשי׳ ליה » (ט״ז או״ח רמ״ב ס״ק א׳)
6. The Rambam on the poor man who takes from tzedakah
The Rambam in his commentary on the Mishnah
The mishnah in Peah fixes the threshold beyond which one no longer takes from the weekly fund: fourteen meals. Why fourteen, when a week has twelve — two a day — plus three for Shabbat, that is fifteen? The Rambam answers by counting:
What the apparatus of the siman retains
It is the Magen Avraham who carries this calculation into our siman, and who makes it the definition of שהשעה דחוקה לו:
« היינו מי שיש לו מזון י״ד סעודות לאכול כל ימו׳ השבוע בכל יום ב׳ סעודו׳ לא יטול מן הצדקה לאכול סעודה ג » (מגן אברהם או״ח רמ״ב ס״ק ב׳)
He then reports the Rambam’s reading for what it is — and his formulation is tighter than the commentary itself:
« וברמב״ם בפי׳ המשנ׳ כתב דלא יאכל במ״ש כלום ויאכל סעודה ג׳ בשבת » (מגן אברהם או״ח רמ״ב ס״ק ב׳)
What the Magen Avraham draws from it, and what remains open
| Case | What the Magen Avraham writes |
|---|---|
| He has fourteen meals | He does not take from the fund in order to eat the third meal: he already has enough, provided he draws on what would have been the motzaei Shabbat meal. |
| He has only two meals | אם אין לו אלא ב׳ סעודו׳ לא יטול מן הצדקה לאכול סעודה ג׳ (מגן אברהם או״ח רמ״ב ס״ק ב׳) — he does not take from the fund for a third meal. The Magen Avraham supports this on a posek he designates by the siglum ב״ש, without expanding it. |
summary: the Magen Avraham reads the Rambam’s commentary as agreeing with the Gemara’s first answer, and not as following Rabbi Akiva. The exact relation between this reading and those decisors who oblige three meals in any event is debated among the Acharonim, and our siman does not settle it.
« וה״ה מי שאין לו כלום והוא מוטל הכל על הצדקה הרי הגבאים מחויבים ליתן לו ג׳ סעודות וכסא דהרסנא עכ״פ » (משנה ברורה או״ח רמ״ב ס״ק א׳)
7. The four cups of Pesach — what their exception teaches about Shabbat
The mishnah in Pesachim imposes four cups of wine on the poorest man in Israel, even from the pauper’s bowl. The Gemara is surprised — that is obvious — and answers with a reason that is anything but obvious:
« ואפילו מן התמחוי וכו׳. פשיטא » (פסחים קי״ב ע״א)
« לא נצרכא אלא אפילו לרבי עקיבא, דאמר: עשה שבתך חול ואל תצטרך לבריות — הכא משום פרסומי ניסא » (פסחים קי״ב ע״א)
The Beit Yosef cites this passage in our siman, and it is he who brings it into the discussion of oneg Shabbat:
« דבפרק ע״פ (צט:) תנן ולא יפחתו לו מד׳ כוסות יין ואפי׳ מן התמחוי ומקשה בגמרא (קיב.) פשיטא ומשני לא נצרכא אלא אפילו לר״ע דאמר עשה שבתך חול הכא משום פרסומי ניסא מודה » (בית יוסף או״ח רמ״ב)
The view of the Gaon of Vilna
The Biur HaGra resolves the contradiction between the two Gemarot by distinguishing whom each is speaking about, and in passing gives a definition of שעה דחוקה that is not the expected one:
- The Gemara in Pesachim — the one that imposes a small thing — speaks of a man who has that small thing of his own. The one in Shabbat — the one that exempts entirely — speaks of the absolute pauper.
- And שהשעה דחוקה לו ביותר does not mean “he has nothing to pay with” but כשאין לו ממי ללוות — he has no one from whom to borrow. The Gaon goes so far as to emend the text of Tosafot on Beitzah, which he holds to be corrupt on that very word.
« ועיין בט״ז ותוספות שבת ושארי אחרונים שכתבו דאף מי שהשעה דחוקה לו ביותר דהוא פטור מדינא מסעודה ג׳ וכסא דהרסנא » (משנה ברורה או״ח רמ״ב ס״ק א׳)She refers for this to the Taz and the Tosefet Shabbat: it is very fitting that he strive to be at least of the middle category.
8. The sugya of לוו עלי (ביצה ט״ו ע״ב)
The text of the sugya
The saying is extraordinary: it does not say “borrow”, it says “borrow upon Me” — and repayment is promised. It collides head-on with Rabbi Akiva’s saying, which forbids precisely that one depend on others.
How the Rishonim and Acharonim reconcile it with Rabbi Akiva
Tosafot set out the distinction in a single line, and everything else turns on that line:
« לוו עלי ואני פורע. והא דאמר (פסחים דף ק.) עשה שבתך חול ואל תצטרך לבריות ה״מ כשאין. לו [א] לפרוע » (תוספות ביצה ט״ו ע״ב ד״ה לוו עלי)
The printed text of Tosafot is damaged here: a full stop and a reference mark א cut the sentence in the middle. The Gaon of Vilna, as we saw, holds it corrupt on that very word and reads כשאין לו ממי ללוות.
| Who | What is said, and where |
|---|---|
| Tosafot (תוספות ביצה ט״ו ע״ב ד״ה לוו עלי) | Rabbi Akiva’s saying addresses one who has nothing to repay with; לוו עלי addresses the other case. |
| Biur HaGra (ביאור הגר״א או״ח רמ״ב ס״ק א׳) | The text of Tosafot carries an error: it should read “when he has no one from whom to borrow”. The exemption turns on finding no lender, not on the inability to repay. |
| Eliyah Rabbah, in the name of the הגהות אשירי (אליה רבה או״ח רמ״ב ס״ק ח׳) | The distinction turns on the pledge: one who has pledges enough to repay but no ready money falls under לוו עלי; one who could repay only by taking tzedakah falls under עשה שבתך חול. |
| Ateret Zekenim (עטרת זקנים או״ח רמ״ב) | He sets the limit: one must honour Shabbat according to one’s means, but he shall not borrow unless he has the means to repay. |
| Mishnah Berurah (משנה ברורה או״ח רמ״ב ס״ק ג׳) | The seif speaks of a man who has neither pledges to give nor any way of borrowing without one; otherwise he must borrow rather than forgo oneg Shabbat. |
Here are the decisive texts, in their own words:
« והא דעשה שבתך חול וכו׳, מיירי שאין לו לפרוע אלא אם כן יטול מן הצדקה אבל הכא מיירי שיש לו משכנות כדי לפרוע ואין לו מעות לכך קאמר לוו עלי ואני פורע כן כתב הגהות אשירי פרק ב׳ דביצה » (אליה רבה או״ח רמ״ב ס״ק ח׳)
« אבל כשאין לו ורוצה ללות ע״ז לא אמר ר״ע דיעשה שבתו חול רק כדאמרו חז״ל אמר הקב״ה בני לוו עלי ואני פורע אבל אם אפשר לו צריך לכבד השבת כפי יכלתו מ״מ לא ילוה אלא אם כן יש לו לפרוע » (עטרת זקנים או״ח רמ״ב)
« ומיירי כשאין לו משכונות ללות עליהם ובלא משכון אין יכול להשיג דאל״ה צריך ללות כדי שלא לבטל מצות עונג שבת וכמו שאחז״ל שאומר הקב״ה בני לוו עלי ואני פורע » (משנה ברורה או״ח רמ״ב ס״ק ג׳)
How far the lakhem of Shabbat reaches — the Olat Shabbat and the Magen Avraham
The sugya in Pesachim, which opened the siman, leaves a question hanging: since all agree that Shabbat requires lakhem, may one make the day entirely lakhem? The Olat Shabbat infers that one may:
« כתוב בס׳ עולת שבת משמע מסוגיא דפסחים אף על גב דבי״ט בעינן חצי לה׳ אבל בשבת אם רוצה לעשות הכל לכם עושה ובלבד שלא יבטל זמן התפלה » (מגן אברהם או״ח רמ״ב ס״ק א׳)
The Magen Avraham reports it and rejects it without ceremony — נשתקע הדבר ולא נאמר — resting on the fact that the verse also says שבת לה׳ אלקיך:
« ואני אומר נשתקע הדבר ולא נאמר דהא כתיב ג״כ שבת לה׳ אלקיך אלא ה״ק אף על פי דר״א פליג בי״ט ואמר או כולו לה׳ וכו׳ אבל בשבת בעי׳ נמי לכם » (מגן אברהם או״ח רמ״ב ס״ק א׳)
And he adds an argument from the reading itself: the Tur and the Gemara carry the word נמי — “also lakhem” — and the Olat Shabbat did not copy it, which is enough to account for his reading.
« אבל קדוש היום אפילו מי שאין ידו משגת ישתדל כפי יכלתו אמר הקב״ה בני לוו עלי בקדוש היום ואני פורע » (בית הבחירה למאירי על מסכת ביצה, פרק ב׳, דף ט״ו ע״ב)On this reading the promise does not cover all the expenses of Shabbat.
- Borrowing for Shabbat when one has the means to repay — permitted, and that is the sense of לוו עלי.
- Borrowing against a pledge — this is the case on which the Hagahot Ashri, the Eliyah Rabbah and the Mishnah Berurah agree.
- Borrowing at interest for the needs of the Shabbat meal or a seudat mitzvah — the Mishnah Berurah permits it, from a non-Jew or from a Jew by a heter: לוין ברבית לצורך סעודת שבת או סעודת מצוה והיינו מא״י או מישראל בדרך היתר (משנה ברורה או״ח רמ״ב ס״ק ד׳). The Magen Avraham says the same more briefly (מגן אברהם או״ח רמ״ב ס״ק ב׳).
- Borrowing with nothing to repay with, relying on the promise alone — the Ateret Zekenim rules it out; for the Gaon of Vilna the question shifts to whether a lender exists at all. The discussion remains open.
9. The takanah of Ezra — Thursday, or erev Shabbat?
The text of the Shulchan Arukh
The third movement of the seif — the Mechaber’s, not the Rama’s — brings into this siman an enactment that has nothing to do with food:
« אפילו מי שצריך לאחרים אם יש לו מעט משלו צריך לזרז עצמו לכבד את השבת ולא אמרו עשה שבתך חול ולא תצטרך לבריות אלא למי שהשעה דחוקה לו ביותר על כן צריך לצמצם בשאר ימים כדי לכבד את השבת מתקנת עזרא שיהיו מכבסים בגדים בחמישי בשבת מפני כבוד השבת » (שו״ע או״ח רמ״ב)
The source — בבא קמא פ״ב ע״א
Ezra enacted ten ordinances; laundering on Thursday is one of them, and the Gemara gives its reason without elaboration:
« ושיהו מכבסין בחמישי בשבת – משום כבוד שבת » (בבא קמא פ״ב ע״א)
The Tur reports it in the same form, with בגדיהם where the Shulchan Arukh writes בגדים:
« עשר תקנות תקן עזרא ואחת מהן שיהו מכבסין בגדיהם בחמישי בשבת לכבוד שבת » (טור או״ח רמ״ב)
- (a) the ordinance aims at the result — having clean clothes for Shabbat; Thursday is then merely the convenient day;
- (b) the ordinance aims at the day — that one not launder on erev Shabbat, so that erev Shabbat stay free for the preparations.
The machloket of the Magen Avraham and the Eliyah Rabbah
The Magen Avraham takes the second branch, and says so in one line:
« כלו׳ שלא יכבסו בע״ש שיהיו פנוים לכבוד שבת » (מגן אברהם או״ח רמ״ב ס״ק ג׳)
The Eliyah Rabbah takes the first, and names his opponent:
« משמע דעיקר התקנה לכבס לכבוד שבת והא דלא תיקן בעולת שבת משום שאין פנאי לכבס או דבדוחק נתכבס ונתייבש באותו היום, ודלא כמגן אברהם דמשמע מיניה שהבין דעיקר תקנה היה שלא לכבס בערב שבת שיהא פנוים לכבוד שבת דליתא » (אליה רבה או״ח רמ״ב ס״ק ט׳)
And he draws the consequence that the first branch imposes: Thursday is only the usual way, and laundering earlier is permitted.
« ונראה דסבירא ליה דחמישי דקאמר אורחא דמילתא נקט והוא הדין קודם » (אליה רבה או״ח רמ״ב ס״ק ט׳)
| Who | What the core of the takanah is | Nafka mina |
|---|---|---|
| Magen Avraham (מגן אברהם או״ח רמ״ב ס״ק ג׳) | Not to launder on erev Shabbat, so that erev Shabbat stay free for the honour of Shabbat. | Erev Shabbat is the day the ordinance means to exclude. |
| Eliyah Rabbah (אליה רבה או״ח רמ״ב ס״ק ט׳) | To launder for the honour of Shabbat; if the takanah did not name erev Shabbat, it is because there is no leisure to launder and dry on that same day. | Thursday is אורחא דמילתא — and הוא הדין קודם, earlier also serves. |
| Mishnah Berurah (משנה ברורה או״ח רמ״ב ס״ק ה׳) | She gives the two terms in the reverse order from the Magen Avraham: it is so that the clothes be white for Shabbat, and not so that one be free on erev Shabbat. | She draws a practical consequence that is in neither of them: not to wear the same shirt for several Shabbatot running. |
« היינו כדי שיהיו לבנים לשבת אבל לא בע״ש כדי שיהיו פנוים להתעסק בצרכי שבת ולפ״ז צריך ליזהר שלא לילך בחלוק אחד כמה שבתות כדי שלא לעבור על תקנות עזרא » (משנה ברורה או״ח רמ״ב ס״ק ה׳)
- The core of the takanah is to have white clothes for Shabbat.
- She expressly sets aside the other reason — אבל לא בע״ש כדי שיהיו פנוים להתעסק בצרכי שבת (משנה ברורה או״ח רמ״ב ס״ק ה׳).
- She adds a consequence found in neither the Magen Avraham nor the Eliyah Rabbah: change one’s shirt from one Shabbat to the next, so as not to transgress the takanah.
- On the exact division between Thursday and erev Shabbat — up to what hour, and what is to be said of a washing machine whose cycle ends well before Shabbat comes in — the seif and its apparatus say nothing, and the question belongs to contemporary poskim. It remains open here.
10. The custom of kneading bread at home — five reasons
The text of the Rama
« נוהגין ללוש כדי שיעור חלה בבית לעשות מהם לחמים לבצוע עליהם בשבת ויום טוב [סמך ממרדכי ריש מסכת ר״ה] והוא מכבוד שבת ויום טוב ואין לשנות » (שו״ע או״ח רמ״ב)
The Rama writes ואין לשנות — one should not depart from it. Set upon a mere custom, that phrase invites the question: what does this custom carry, that one should not deviate from it?
Five reasons given for the custom
- The kneading and the baking are themselves part of the honour of Shabbat. This is the Mishnah Berurah’s first term, and it precedes any other reason: היינו מלבד שהלישה והאפיה הוא מכלל כבוד שבת ויו״ט כמו שמסיים לבסוף עוד יש בזה טעם כדי לקיים מצות חלה לפי שאיבדה את אדה״ר שהיה חלתו של עולם שנברא בע״ש (משנה ברורה או״ח רמ״ב ס״ק ו׳).
- Fulfilling the mitzvah of challah, and the motive the Jerusalem Talmud attaches to it. The Magen Avraham writes: וגם כדי לקיים מצות חלה לפי שאבדה חלתו של עולם כדאי׳ בירושלמי דשב׳ בפ״ב (מגן אברהם או״ח רמ״ב ס״ק ד׳) — the woman lost the challah of the world, the man created on erev Shabbat; separating challah on the eve of Shabbat repairs what was lost on that day.
- Eating bread of Israel. The Mishnah Berurah: ועיין באחרונים דאפילו הנוהגין לאכול פת פלטר של א״י בחול מ״מ בשבת ויו״ט נכון ליזהר שלא לאכול כ״א מפת ישראל מפני כבוד השבת ויו״ט (משנה ברורה או״ח רמ״ב ס״ק ו׳). And she adds that one who has nothing else over which to make kiddush may make it over bread that is not of Israel.
- The link with lechem mishneh. On this point the Magen Avraham refers to siman 274, where the obligation to break bread over two loaves is treated; the loaves prepared at home for Shabbat are its natural support.
- The takanah of Ezra itself. Among the ten ordinances of the same beraita stands ושתהא אשה משכמת ואופה (בבא קמא פ״ב ע״א), and the Eliyah Rabbah sees in it a direct support for our custom: גם נראה לי ראיה מאגודה פרק מרובה דעזרא תיקן שיהא אשה משכמת ואופה בכל ערב שבת (אליה רבה או״ח רמ״ב ס״ק י׳).
« ומ״מ מוכח מדברי רמ״א שהטעם לאכול פת כשר וא״כ צריך לאכול החלות בשבת ולא פת אחר » (מגן אברהם או״ח רמ״ב ס״ק ד׳)But if that were the reason, why should the requirement apply to Shabbat alone?
« וממילא נדחה נמי דינו דצריך לאכול דוקא פת כשר דמה ענין שבת לפת כשר דדוקא בעשרת ימי תשובה שייך חומרא זו, אבל הכא דנוהגים הטעם משום כבוד שבת וכמו שכתב רמ״א, ותדע דהא כתב הטור בסימן תר״ג דנוהגים ליזהר בעשרת ימי תשובה בפת כשר הא אינם אלא ששה או שבעה כדלעיל, אלא דאין חיוב לאכול בשבת פת כשר וזה ברור » (אליה רבה או״ח רמ״ב ס״ק י׳)He adds that on re-reading the Darkhei Moshe he found that the support was not taken from the Tur but from the Mordechai, who gives as the reason the honour of Yom Tov — “and likewise it is fitting to knead for Shabbat, because of the honour of Shabbat”.
11. Nafka mina for practice
The obligation of oneg Shabbat according to one’s situation
| Situation | What the sources of the siman say |
|---|---|
| He has enough for his needs | He honours Shabbat according to his means; the economising he imposes on himself in order not to become poor does not apply to Shabbat (ט״ז או״ח רמ״ב ס״ק א׳). |
| He has a little of his own and depends on others | He is within the obligation: three meals and כסא דהרסנא at the least — ומי שיש לו ממון כדי לקנות מזה מזון ג׳ סעודות ויותר מזה קצת מחויב להוציא אותן על שבת כדי שיקיים ג׳ סעודות וכסא דהרסנא (משנה ברורה או״ח רמ״ב ס״ק א׳). |
| He has nothing at all, everything rests on tzedakah | He is not obligated in law and owes only two meals (ט״ז או״ח רמ״ב ס״ק א׳); but the gabbaim must give him three meals and a כסא דהרסנא (משנה ברורה או״ח רמ״ב ס״ק א׳), and it is very fitting that he strive to be of the middle category (משנה ברורה או״ח רמ״ב ס״ק א׳). |
| Borrowing for Shabbat | He must borrow rather than forgo oneg, unless he has neither pledge nor any way of borrowing without one (משנה ברורה או״ח רמ״ב ס״ק ג׳); he shall not borrow if he has nothing to repay with (עטרת זקנים או״ח רמ״ב). |
| Borrowing at interest | Permitted for the needs of the Shabbat meal or a seudat mitzvah, from a non-Jew or from a Jew by a heter (משנה ברורה או״ח רמ״ב ס״ק ד׳). |
| If fish become expensive | It is fitting to enact that fish not be bought for some Shabbatot, until the price returns to its place; and there is no cancelling of oneg in this, since Shabbat is honoured with other dishes (משנה ברורה או״ח רמ״ב ס״ק ב׳). |
| Laundry | On Thursday, so that the clothes be white for Shabbat (משנה ברורה או״ח רמ״ב ס״ק ה׳); and not to wear the same shirt for several Shabbatot running (משנה ברורה או״ח רמ״ב ס״ק ה׳). |
| Bread kneaded at home | The custom is to knead at home the measure of challah, and the Rama writes ואין לשנות (שו״ע או״ח רמ״ב). |
12. Summary tables
General table — the origin of oneg Shabbat
| Authority | Origin of oneg Shabbat | What follows |
|---|---|---|
| Rashi (רש״י שמות כ׳, ח׳ ד״ה זכור) | De-oraita — included in זכור | A grave obligation |
| Ramban (רמב״ן ויקרא כ״ג, ב׳) | De-oraita — included in מקראי קדש | A grave obligation |
| Yereim (ספר יראים סי׳ תי״ב) | גמרא גמירא לה — a received tradition, the verse being only a support | A grave obligation, with no derivation from a verse |
| Rivash (שו״ת הריב״ש סי׳ תקי״ג) | De-oraita, and the rank serves as an argument against a voluntary fast | Oneg does not give way before a fast of reshut |
| Rambam (רמב״ם הלכות שבת פ״ל ה״א) | מדברי סופרים, made explicit by the Prophets — three readings among the Acharonim | According to the reading: biblical or rabbinic rank |
| Shulchan Arukh HaRav (שו״ע הרב או״ח רמ״ב סעיף א׳) | ועקרן מן התורה, with a ויש אומרים that holds them to be דברי סופרים | On either view the care required is extreme: שחמורים דברי סופרים יותר מדברי תורה (שו״ע הרב או״ח רמ״ב) |
Table — the three categories, from the Tur to the Taz and the Mishnah Berurah
| Category | Description | Obligation according to the Taz | What the Mishnah Berurah holds |
|---|---|---|---|
| The first | איש אמוד — he earns enough for his needs | Costly dishes according to his means | Each place according to its custom; fish at every meal if he takes pleasure in it |
| The second | He has a little of his own and depends on others | A כסא דהרסנא alone suffices | He must spend on it the money he has (משנה ברורה או״ח רמ״ב ס״ק א׳) |
| The third | שהשעה דחוקה לו ביותר — nothing of his own | Exempt from oneg — two meals only | The gabbaim give him three meals and a כסא דהרסנא; and it is very fitting that he strive to be of the middle category |
“ ב״ח וע״ש ותו״ש כתבו שיענגו כראוי וכן מוכח בב״י דכן דעתו וכן סתמתי במ״ב כמותם ” (ביאור הלכה או״ח רמ״ב ד״ה צריך)The Taz holds otherwise — a כסא דהרסנא alone suffices —
“ והט״ז כתב דסגי בכסא דהרסנא לחוד ” (ביאור הלכה או״ח רמ״ב ד״ה צריך)and the Biur HaGra explains it as the Taz does.
“ ועיין בביאור הגר״א שמפרש ג״כ כהט״ז ” (ביאור הלכה או״ח רמ״ב ד״ה צריך)But the Biur Halakhah sets against the Gaon what the Gaon himself writes at siman רס״ג: kevod hayom is equal to the four cups as regards a small matter, that is, the כסא דהרסנא.
“ אבל לפי מה שכתב בסימן רס״ג דכבוד היום שוה לד׳ כוסות לענין דבר מועט דהיינו כסא דהרסנא ” (ביאור הלכה או״ח רמ״ב ד״ה צריך)Whence the practical consequence, and it is the strongest in the siman: for a כסא דהרסנא, even one whose hour is most straitened is obliged.
“ דלענין כסא דהרסנא אפילו מי שהשעה דחוקה לו ביותר מחויב ” (ביאור הלכה או״ח רמ״ב ד״ה צריך)The Biur Halakhah adds that he did not decide between the two readings of the Gaon, and that for that reason he left the matter unattributed in the Mishnah Berurah. And for practice — ask your Rav.
Table — the sources of the sugya
DAAT · Rav Yossef Haim Samama
Pilpul and study in Hilkhot Shabbat · siman 242, single seif · ⚡ Level 2 — Lamdan
DAAT דעת — © 5786 / 2026 · Back to home · Siman 242 · ♥ Support