Shulhan Arukh · Orah Hayim

The mishnah (שבת קכ״א.) teaches that work a Jew may not perform on Shabbat, he likewise may not ask a non-Jew to perform on his behalf. And the gemara, in several places — שבת קנ. · עירובין סז: · גיטין ח: · ב״מ צ. — places that utterance under the heading of שבות, a rabbinic prohibition.

The Mishnah Berurah states its standing and the verse on which it leans:

« דאמירה לא״י שבות ואסמכוהו אקרא דכל מלאכה לא יעשה בהם ולא כתיב לא תעשה לרמז דאפילו ע״י אחרים לא יעשה » (משנה ברורה סימן רמ״ג ס״ק ה)

The decisive word for what follows is ואסמכוהו: the verse is a support, not the source of a Torah prohibition.

« נָכְרִי שֶׁבָּא לְכַבּוֹת, אֵין אוֹמְרִים לוֹ כַּבֵּה וְאַל תְּכַבֶּה, מִפְּנֵי שֶׁאֵין שְׁבִיתָתוֹ עֲלֵיהֶן » (משנה שבת פט״ז מ״ו · שבת קכ״א.)

The word that carries everything is שְׁבִיתָתוֹ: the non-Jew is not bound to rest, and that is why one says to him neither “put it out” nor “do not put it out.” The prohibition therefore does not arise from his act but from the Jew’s speech — which is exactly the starting point of the Rishonim’s mahloket above.

« הַזָּאָה שְׁבוּת, וַאֲמִירָה לְגוֹי שְׁבוּת » (עירובין סז:)

אמירה לגוי is listed among the shevutim, on a par with הזאה. It is therefore a rabbinic prohibition — which the Mishnah Berurah confirms in speaking of an asmakhta on the verse.

The Mekhilta reads the verse שמות י״ב:ט״ז — כָּל מְלָאכָה לֹא יֵעָשֶׂה בָהֶם — in the passive, and derives from it, in the name of Rabbi Yoshiyah, that the work must not be done by a non-Jew for you either:

« הָא לֹא תַּעֲשֶׂה אַתָּה וְלֹא יַעֲשֶׂה חֲבֵרָךְ, וְלֹא יַעֲשֶׂה הַגּוֹי מְלַאכְתָּךְ. דִּבְרֵי רַבִּי יֹאשִׁיָּה » (מכילתא דרבי ישמעאל מסכתא דפסחא פרשה ט׳)

But the Mekhilta at once reports the contrary view of Rabbi Yonatan, and it must be read in the right direction: his קל וחומר starts from the fact that on Shabbat one is not warned about the non-Jew’s work in your work, and concludes that one is no more so on Yom Tov.

« וּמָה, אִם שַׁבָּת חֲמוּרָה, אֵין אַתָּה מֻזְהָר עַל מְלֶאכֶת הַגּוֹי בִּמְלַאכְתָּךְ, יוֹם טוֹב הַקַּל, דִּין הוּא שֶׁלֹּא תְּהֵי מֻזְהָר עַל מְלֶאכֶת הַגּוֹי בִּמְלַאכְתָּךְ » (מכילתא דרבי ישמעאל מסכתא דפסחא פרשה ט׳)

The Jew hires the non-Jew to work for him; all the profit is the Jew’s, and he pays him so much per day.
This arrangement is forbidden by the substance of the law — it falls under the אמירה לגוי the Sages forbade. The Shulhan Arukh says so in seif א׳ by describing what the public supposes: ונמצא שהעכו״ם עושה מלאכה בשליחותו של ישראל (שולחן ערוך אורח חיים רמ״ג:א).

Here too the non-Jew works for the Jew and the profit is the Jew’s, but they have agreed on a fixed price for the work rather than a daily wage: so much for all the season’s labour, whether it took much effort or little.

Where the work can be done on weekdays, where what the non-Jew does on Shabbat he does for his own convenience, and where the practice is common in field work — the Mishnah Berurah explains that the substance of the law permits it, because the non-Jew is not working for the Jew but for his wage, and the Jew gains nothing from his working on Shabbat in particular.

But where work not done on Shabbat is profit lost — a bathhouse, whose Shabbat customers will not come on a weekday instead — the Jew does gain from the Shabbat work, and the substance of the law forbids it:

« אבל החלוקה הג׳ דהוא קבלנות דהיינו שיהיו כל הרווחים לישראל רק שישראל נותן לא״י דבר קצוב לכל שנה עבור פעולתו זהו ודאי אסור מדינא במרחץ דהוי הא״י שלוחו של ישראל וישראל נהנה ממלאכה בשבת דאם לא יעשה יום אחד יפסיד הישראל ריוח אותו יום » (משנה ברורה סימן רמ״ג, פתיחה ד״ה לא ישכיר)

The Jew leases the property to the non-Jew for a fixed rent; the non-Jew works it and takes all the profit.
By the substance of the law this is permitted, because the Jew gains nothing from the non-Jew’s work: even if he did not work, the rent would be owed; and the non-Jew works for himself, since he keeps everything.

The non-Jew receives the property to work it for a share of the produce — a half, a third or a quarter. This arrangement follows the previous one: the non-Jew labours for his share, and even though the Jew benefits incidentally, the substance of the law does not forbid it. That is what the Ran establishes, and what the Beit Yosef reports at the head of the siman:

« וכתב הר״ן מהא שמעי׳ דכיון שיש לעכו״ם חלק בפירות השדה אף על פי שישראל נהנה ממלאכת שבת מותר דכיון דכולה מלאכה רמיא עליה דעכו״ם כי קא עביד העכו״ם אדעתא דנפשיה עביד והנאת ישראל ממילא אתיא הלכך שרי » (בית יוסף אורח חיים סימן רמ״ג)

It is also what the Rama’s gloss at the end of seif א׳ says: ואע״פ שלא לקחה העכו״ם רק לשליש או לרביע ויש לישראל הנאה במה שהעכו״ם עובד בשבת שרי דעכו״ם אדעתא דנפשיה עובד (רמ״א שם).

The Bayit Hadash reads the Tur as closely as possible to its letter. The Beit Yosef wished to emend the Tur’s בקבלנות to בהבלעה; the Bayit Hadash refuses the emendation and holds that the Tur wrote what he meant to write:

« וכתב מותר בקבלנות במקום מותר בהבלעה להורות דאפילו בקבלנות נמי שרי » (ב״ח אורח חיים סימן רמ״ג)

In other words: where the matter is publicly known, the fixed-price contract is itself permitted in a bathhouse, because the non-Jew is working on his own account and there is no longer reason to fear that he be taken for a day-labourer.

The Hebrew variant of this page carried here a reference (ב״ח סימן רמ״ד ססק״ד) and a sentence reported in the name of the שערי תורה whose text is corrupt and unreadable; it is not reproduced. The position of the Bayit Hadash given above is that of his commentary on our siman, checked against the source.

The first seif forbade letting the bathhouse and the oven on account of the public’s suspicion: דסתם מרחץ לאו לאריסותא, and local practice is to employ a day-labourer in them.

The second seif lists the situations in which that suspicion is effaced and the letting becomes permitted again. The Mehaber’s text gives two, and the Rama’s gloss adds three — the last of which concerns the case where one has gone ahead anyway.

« אפילו מרחץ או תנור אם השכירם שנה אחר שנה ונתפרסם הדבר ע״י כך שאין דרכו לשכור פועלים אלא להשכירם וכן אם מנהג רוב אנשי אותו המקום להשכירם או ליתנם באריסות מותר להשכיר׳ לעכו״ם או ליתנם לו באריסות » (שולחן ערוך אורח חיים רמ״ג:ב)

The order of the source. In the Rama’s gloss on séif ב׳ the matters come in this order: first רק שכרם מעכו״ם (the case called ה here), then מרחץ בבית דירה (the case called ג here), and finally עבר והשכירו. This page sets them out in a different order for the sake of the exposition, and that is said here expressly so the reader is not misled about the order of the séif. The case called ד here (bought from a non-Jew, the Jew not yet settled in) is not written in the gloss at all — it is an addition of the Magen Avraham drawn from the Beit Yosef; and the case called ב here (fixed-price contract / בהבלעה) is not in the body of séif ב׳ but in the discussion of the Tur, the Beit Yosef and the Taz.

And before entering into the detail, one must hold on to the limit the Mishnah Berurah sets over all these permissions at once:

« וכל היתר שכירות דכאן היינו שהוא משכירו דרך הבלעה עם ימות החול אבל ליום השבת לחוד אסור אפילו בשדה וגם נתפרסם » (משנה ברורה סימן רמ״ג, פתיחה ד״ה לא ישכיר)

The Mehaber’s text: « אם השכירם שנה אחר שנה ונתפרסם הדבר ע״י כך שאין דרכו לשכור פועלים אלא להשכירם » (שולחן ערוך רמ״ג:ב). The Beit Yosef gives its source in Rabbenu Hai Gaon, and puts it in the same terms:

« שאם השכירו שנה אחר שנה ונתפרסם הדבר ע״י כך שאין דרכו לשכור פועלים אלא להשכיר התנור הזה הנה דין תנור זה כדין שדה ושרי » (בית יוסף אורח חיים סימן רמ״ג)

חקירה: what does notoriety repair? מראית עין is measured by the public. If the public knows that this man does not run his bathhouse but lets it, there is nothing left to suspect, even if the other townsfolk do otherwise: the public knows this man’s particular situation.

Another reading of the same source. The Beit Yosef reports that Mahari Abohav read Rabbenu Hai’s text differently — not “year after year,” but “for several years at once”:

« אבל הגאון מהרי״א ז״ל פירש דברי רבינו האיי שהשכירו לשנים מרובות כלומר לג׳ או לד׳ שנים שכיון שהשכירו לכל כך שנים דמי למכר ואית ליה קלא ותו ליכא למיחש למראית העין » (בית יוסף שם)

And the Bayit Hadash says he saw that version in an old manuscript of the Tur:

« פי׳ שהשכירו לד׳ או ה׳ שנים מתחלה דכיון דהשכירו לכל כך שנים אית ליה קלא וליכא חשדא ואתי שפיר דקאמר וכן נהגו היתר בבבל לכתחילה להשכירו מתחלה להרבה שנים ולא חיישינן למראית העין » (ב״ח אורח חיים סימן רמ״ג)

What follows from it: on the first reading, a man letting for the first year cannot invoke this case — an established and known practice is required. On the second, it is the length of the lease itself that creates the notoriety.

Two versions circulate in the Tur:
• the reading בקבלנות — the non-Jew takes the whole profit against a fixed price;
• the reading בהבלעה — the price for Shabbat and Yom Tov is absorbed into that of the weekdays.

The Beit Yosef proposes to emend the Tur’s text, and says what he relies on:

« נראה להגיה בהבלעה במקום בקבלנו׳ שכן הוא בפסקי הרא״ש ובדברי ר״י בחי״ב » (בית יוסף אורח חיים סימן רמ״ג)

His substantive reason is that of Mahari Abohav, which he reports:

« אבל במרחץ או תנור שאם לא עשה מלאכה בשבת הפסיד ישראל ריוח אותו היום נמצא ישראל נהנה ממלאכת שבת ואסור » (בית יוסף שם)

The Taz sets out both readings as the Beit Yosef explains them, then refuses the emendation, on the ground that in this particular case they come to the same thing:

« וא״צ להגיה בטור כלל דקבלנות כזה והבלעה חד מילתא היא בזה » (ט״ז אורח חיים סימן רמ״ג ס״ק ב)

חקירת היסוד: what is the conceptual difference between the two?

• In קבלנות as the Taz defines it — the non-Jew takes upon himself the whole profit, whatever it turns out to be, and works on whichever day he likes: he is the one who carries the venture.
• In הבלעה — the price of Shabbat cannot be isolated within what the Jew owes.

The Taz concludes that these two descriptions do not differ here. But one must beware of the other sense of the word קבלנות: where the non-Jew takes the work in charge and the Jew collects, the Taz writes on the contrary that it is a full prohibition, and on this point he stands against the Bayit Hadash:

« ובחנם כ״כ דאנן קי״ל בכל גווני אסור כמ״ש בסימן רמ״ד אפילו בקבלנות » (ט״ז שם)

The Rama’s text:

« וכן אם יש מרחץ בבית דירה ואין רוחצין במרחץ רק אותן שבביתו והם יודעים ששכרו עכו״ם שרי » (רמ״א אורח חיים רמ״ג:ב)

The Magen Avraham’s examination: which situation exactly did the Rama permit? He reports the reading of the Bayit Hadash, which contrasts a bathhouse remaining in the Jew’s hands with one situated in another domain where the neighbours know it is let. Along the way he leaves the Rama’s own wording in suspense:

« ומ״מ מ״ש רמ״א פה צ״ע » (מגן אברהם סימן רמ״ג ס״ק ד)

then, bringing Mahari Abohav’s intent back to what the Mordekhi wrote — ולכן נ״ל דכוונת מהרי״א ג״כ למ״ש המרדכי (מגן אברהם שם) — he concludes that both conditions are needed:

« דבעי׳ תרווייהו עומד ברשות אחר ושלא יהו רוחצין בו אלא שכניו » (מגן אברהם סימן רמ״ג ס״ק ד)

The Taz, on the same gloss, sets the condition differently — what matters is that no one outside the neighbours knows when the bathhouse is heated:

« נראה לי דמיירי שאין אחרים יודעים כלל מתי הוסק מרחץ זה אלא השכנים » (ט״ז אורח חיים סימן רמ״ג ס״ק ג)

This is not for him a settled condition: on that same gloss he raises two difficulties, which he opens in these words —

« אמנם צ״ע שדין זה לפי הנראה תמוה היא » (ט״ז אורח חיים סימן רמ״ג ס״ק ג)

— and even after answering, he ends on a צריך עיון (the text is cited above, §6). The Mishnah Berurah adopts the restrictive reading and gives its ground:

« היינו שהמרחץ אינו בר״ה רק בחצירו באחד מהבית דירה שלו ולכך אם אין רוחצין בו בחול אלא אותן שבביתו שרי דאנשים אחרים לא ידעו אם יש שם מרחץ ואותן שבביתו היודעים מזה גם הם יודעים שהשכירו לא״י » (משנה ברורה סימן רמ״ג ס״ק ט״ו)

and adds the limit: אבל אם הוא עומד בר״ה במקום רואים אז אפילו אם אינם רוחצין בו רק אותן שבביתו מ״מ אסור דהא הכל יודעים שיש שם מרחץ ואין הכל יודעים שהשכירו לאינו יהודי (משנה ברורה שם).

The Bayit Hadash’s objection to Mahari Abohav. The Bayit Hadash reports the difficulty Mahari Abohav raised in order to reject it — he calls it an inadvertence that slipped from the pen:

« ומה שהקשה מהרי״א דאי אפשר להתיר קבלנות במרחץ ותנור שהרי אם לא עשה בשבת הפסיד ישראל ריוח אותו היום נמצא ישראל נהנה ממלאכת שבת ואסור ולא דמי לשדה וכו׳ שגגה היא שפלטתו הקולמוס » (ב״ח אורח חיים סימן רמ״ג)

and the Taz reports the objection the Bayit Hadash sets against him, designating its author as מו״ח, that is, his father-in-law, the author of the Bayit Hadash:

« דא״כ ריחיים דנהגו היתר דלאריסות עומד הלא אם לא עשה העכו״ם מלאכת הריחיים בשבת הפסיד הישראל ריוח אותו יום אלא ודאי דעכו״ם אדעתא דנפשיה עביד ושרי לכ״ע מן הדין » (ט״ז אורח חיים סימן רמ״ג ס״ק ב, בשם מו״ח ז״ל)

The argument is this: if Mahari Abohav’s reason were sound, the mill should be forbidden too, since a mill day not worked is profit lost to the Jew — and yet practice permits it. The Taz does not accept the objection, and says so in the passage cited above.

The question: a Jew has bought a bathhouse from a non-Jew but has not yet settled into it — לא ישב בה — that is, the property has not yet come to be known as his. May he let it to a non-Jew who will work in it on Shabbat?

The Rama’s text speaks only of property rented from a non-Jew, not of property bought. The Magen Avraham wonders at this and reports the Beit Yosef:

« לא ידעתי למה כתב אם שכרם דהא בב״י כתב אפי׳ קנאו מעכו״ם שרי להשכירו כיון שעדיין לא ישב בה ולא נקרא שמו עליו » (מגן אברהם סימן רמ״ג ס״ק ג)

and then concludes in a single sentence:

« ומ״מ נ״ל להתיר אף בקנה » (מגן אברהם שם)

The Mishnah Berurah adopts that conclusion and names the source the Beit Yosef was following:

« בב״י הביא בשם תשובת הגאונים דה״ה אם קנה מאינו יהודי ותיכף קודם שישב בה השכירם דלא נקרא שמו עליו ויש לסמוך ע״ז » (משנה ברורה סימן רמ״ג ס״ק י״ב)

And in the Beit Yosef itself, the responsum is reported in the name of Rav Netronai:

« כתוב בתשובת הגאונים נשאל מלפני רב נטרונאי ישראל שקנה מרחץ או פורנ״ו מעכו״ם והשכירם לעכו״ם והעכו״ם עושה בהם מלאכה שכרו מותר או לא » (בית יוסף אורח חיים סימן רמ״ג)

and these are the words of the answer: « וזה שלא נקרא שמו עליו מעולם ואין בו חשש מראית העין כל עיקר אין אנו רואים בו איסור » (בית יוסף שם).
An earlier version of this page attached to that name the pagination of a modern printed edition; that reference rests on nothing that can be checked and is not reproduced. The name of Rav Netronai itself is indeed written in the Beit Yosef, and the Bayit Hadash repeats it; it is therefore kept. The Mishnah Berurah, at ס״ק י״ב quoted above, reports the responsum without naming the gaon.

חקירה: what does ישב בה mean here? Not a legal change — ownership passes at the purchase — but public recognition: so long as the Jew has not settled in, his name is not attached to the property in the eyes of the public. Which confirms that the whole siman reasons on the gaze, not on title.

The Rama’s text:

« ואפילו במקום האסור אם אין המרחץ או התנור של ישראל רק שכרם מעכו״ם וחזר והשכירם לעכו״ם שרי דאין שם הישראל נקרא עליו » (רמ״א אורח חיים רמ״ג:ב)

חקירה: why did the Rama write שכרם — “he rented them” — and not “he bought them”?
• The Taz answers that the word points to the case where the Jew never settled in and his name was never attached to the property:

« והך ששכרם מעכו״ם שכתב רמ״א פי׳ שלא ישב בה הישראל ולא נקרא עליו שמו מעולם » (ט״ז אורח חיים סימן רמ״ג ס״ק ב)

• The Magen Avraham, as we saw, holds that purchase too is permitted so long as the Jew has not settled in.
• And the Mishnah Berurah reports that the Aharonim do not agree on whether, in the case of renting, the condition of not having settled in is required:

« י״א דבשכירות נמי אינו מותר אלא כשלא ישב בה הישראל כמש״כ הב״י בקנה אבל הא״ר ושארי אחרונים כתבו דבשכרו מאינו יהודי אף שישב בה הישראל מותר להשכירה לאינו יהודי דלא נקרא שמו עליו » (משנה ברורה סימן רמ״ג ס״ק י״ד)

The Bi’ur Halakhah weighs both and inclines to the lenient view, giving his reason:

« ובאמת מסתברא כותיה דהא משמע בגמרא דשכירות לא שכיחא כ״כ וממילא שם בעליו הראשון הא״י עליו אף עתה ויתלו דשכיר יום של הראשון הוא » (ביאור הלכה סימן רמ״ג ד״ה וחזר והשכירם)

He too does not conclude flatly: he qualifies his inclination and leaves the end of the case under examination —

« אם לא שישב בה הישראל כמה שנים ונתפרסם לכל אז יש לעיין בזה » (ביאור הלכה סימן רמ״ג ד״ה וחזר והשכירם)

What follows from it: one who rents premises from a non-Jew and sublets them to another non-Jew stands in the Rama’s clearest case. One who has bought and has already settled in does not fall under this permission: the Magen Avraham permits purchase only because the Jew has not yet settled in and his name is not yet attached to it — כיון שעדיין לא ישב בה ולא נקרא שמו עליו (מגן אברהם סימן רמ״ג ס״ק ג); and the Mishnah Berurah refers back to that same condition of the Beit Yosef in the words כמש״כ הב״י בקנה (משנה ברורה סימן רמ״ג ס״ק י״ד). As for what was bought and not yet occupied, the matter is disputed, and the Magen Avraham as well as the Mishnah Berurah permit. And as for one who rented and then lived there for many years, until the matter became notorious, that is the reservation the Bi’ur Halakhah leaves under examination, and this page does not decide it. This page goes no further than what these authorities write.

The question: if he let it where that was forbidden, is the rent itself permitted to the Jew?

The Rama’s text reports two views, and decides:

« ואם עבר והשכירו במקום האסור י״א ששכרו מותר [ב״י בשם הגאוני׳] וי״א שאסור » (רמ״א אורח חיים רמ״ג:ב)

The words that follow in the gloss — מרדכי פ״ק דשבת וכן עיקר — attach the second view to the Mordekhai and adopt it.

The Magen Avraham reports that the Bayit Hadash reconciles the two views by distinguishing according to the nature of the prohibition transgressed:

« וב״ח כ׳ דלא פליגי דבמקום דמותר מדינא כגון שהשכירו לעכו״ם לשנה דאינו אסור אלא משום מראית העין בדיעבד שכרו מותר » (מגן אברהם סימן רמ״ג ס״ק ה)

The Mishnah Berurah writes that the Aharonim accepted that reconciliation:

« והאחרונים הסכימו דלא פליגי דבמקום דמותר מדינא כגון שהשכיר המרחץ לאינו יהודי לשנה או לחודש דמשום שכר שבת ליכא דהלא הוא בהבלעה ואינו אסור אלא משום מראית העין כנ״ל בס״א לכן בדיעבד מותר לקבל השכר מהאינו יהודי » (משנה ברורה סימן רמ״ג ס״ק טז)

What the question puts at stake: it is not only a question of money but a question about the nature of the prohibition. If it was merely a decree resting on the public gaze, the transgression does not taint the rent. If it touched the substance of the law — because there was שכר שבת — the rent is affected. The Rama’s two views, read this way, no longer contradict one another: they speak of two different situations.

The Shulhan Arukh’s formulation is דסתם מרחץ לאו לאריסותא (שולחן ערוך רמ״ג:א), and the Magen Avraham explains it in opening the siman:

« פי׳ דמדינ׳ שרי להשכירו לעכו״ם שיתן לו כך וכך בין יסיק בו העכו״ם או לא יסיקנו או שיתן לעכו״ם חלק בריוח המרחץ וא״כ עכו״ם אדעתיה דנפשיה עביד » (מגן אברהם סימן רמ״ג ס״ק א)

The Rama’s gloss uses the same formula at the end of seif א׳: דעכו״ם אדעתא דנפשיה עובד.