✦ ❖ ✦
דעת · רמה 1 — התחלה

סימן רס"ו · יג סעיפים

ההולך בדרך וקדש עליו היום — להכיר ולהבין
סימן רס"ו
דִּין מִי שֶׁהֶחְשִׁיךְ לוֹ בַּדֶּרֶךְ
🌱 רמת התחלה · מתחילים
✦ ❖ ✦

גישה ראשונה לסימן רס"ו: לשון המחבר במלואה, ביאור עברי שוטף, הסברים לימודיים על המושגים ההלכתיים, יישומים מעשיים מודרניים וסיכום.

נושא: ההולך בדרך וקדש עליו היום
מקור: שולחן ערוך אורח חיים סימן רס"ו (יג סעיפים)

עריכה: רב יוסף חיים סממה
דעת · daattorah.com

📑 תכנית הלימוד

1. לשון השולחן ערוך — יג סעיפי המחבר
2. הרקע הכללי: מדוע נכתב סימן זה, ומהי השאלה?
3. המושגים ההלכתיים המרכזיים של הסימן
4. פירוט הסעיפים — אחד אחד
5. המשנה ברורה — מובאות ראשונות
6. שיטת הרמ"א — חילוקים בין אשכנז לספרד
7. יישומים מעשיים מודרניים
8. סיכום מעשי וכללים לזיכרון
9. שאלות הבנה

1. לשון השולחן ערוך

סימן רס"ו כולל יג סעיפים של המחבר (רבי יוסף קארו), הקובע את ההלכות הנוגעות לההולך בדרך וקדש עליו היום.

סעיף א — נתינת הארנק לנכרי

דין מי שהחשיך לו בדרך. ובו יג סעיפים:
מי שהיה בא בדרך וקדש עליו היום והיו עמו מעות ויש לו חמורו וגם יש עמו עכו"ם לא יניח כיסו על חמורו מפני שהוא מצווה על שביתתו אלא נותן כיסו לעכו"ם להוליכו לו ולמוצאי שבת לוקחו ממנו ואפי' לא נתן לו שכר על זה ואע"פ שנתנו לו משחשיכה מותר אבל אם מצא מציאה אינו יכול ליתנה לעכו"ם אא"כ באה לידו מבעוד יום דהשתא הוי ככיסו:
ביאור: מי שהיה הולך בדרך וקידש עליו השבת, וברשותו כסף (כיס), ויש לו חמור, וגם נמצא איתו עכו"ם — אינו מניח את הארנק על החמור (משום שהוא מצווה על שביתת בהמתו). אלא נותן את הארנק לעכו"ם שיוליכו לו, ולמוצאי שבת לוקחו ממנו. מותר אפילו בלא שכר, ואף שנתנו לו לאחר כניסת השבת. יוצא מן הכלל: חפץ שמצא (מציאה) אינו יכול לתתו לעכו"ם, אלא אם כן הגיע לידו מבעוד יום — שאז דינו ככיסו.

סעיף ב — באין נכרי, על החמור (בזהירות)

אם אין עמו עכו"ם מניחו על חמורו וכדי שלא יהיה חייב משום מחמר (פי' מנהיג את החמור) אי איכא עקירה והנחה מניחו לאחר שעקרה יד ורגל ללכת דלאו עקירה היא וכשהיא עומדת נוטלו הימנה ולאחר שתחזור ותעקור רגלה יניחנו וי"א שצריך ליזהר מלהנהיגה בקול רם כל זמן שהכיס עליה: הגה והוא לא ירכוב על החמור אלא ילך ברגליו ואם הוא צריך לצאת חוץ לתחום מפני שמתיירא מן הליסטים או שאר סכנה ואפי' הוא תוך התחום יכול לישב על החמור ולרכוב (ריב"ש וב"י בשם תשב"ץ):
ביאור: אם אין שם עכו"ם, מניח את הארנק על החמור. וכדי שלא יתחייב משום מחמר (= המנהיג בהמה הנושאת משא אסור), יש להניחו לאחר שכבר הרימה הבהמה רגל ללכת (= כבר מצויה בתנועה, ולא נחשב לעקירה ידנית), וליטלו ממנה כשהיא עומדת. ויש אומרים גם שלא להנהיגה בקול רם כל זמן שהכיס עליה.

הגה (רמ"א): והוא עצמו לא ירכב על החמור — אלא ילך ברגליו. יוצא מן הכלל: אם צריך לצאת חוץ לתחום מפני ליסטים או סכנה אחרת, ואפילו בתוך התחום במצב כזה, יכול לישב ולרכוב (פיקוח נפש).

סעיף ג — עם חמור וחרש שוטה וקטן

היה עמו חמור וחרש שוטה וקטן יניחנו על החמור ולא יתננה לאחד מאלו:
ביאור: היה עמו חמור וגם חרש (חסר דעת הלכתית), שוטה או קטן — יניח את הארנק על החמור ולא על אחד משלושת אלה. הטעם: מצות שביתת בהמה קלה (שביתת הבהמה) מן השמירה על מי שאין לו דעת שלמה לעריכת מעשהו.

סעיף ד — חרש ושוטה: עדיף לשוטה

היה עמו חרש ושוטה יתננו לשוטה לפי שאין לו דעת כלל:
ביאור: אם יש עמו רק חרש ושוטה — נותן לשוטה, משום שאין לו דעת כלל (ולכן אין עליו חיוב הלכתי), בעוד שלחרש יש דעת חלקית (וחז"ל הצריכו לשומרו יותר).

סעיף ה — שוטה וקטן: עדיף לשוטה

שוטה וקטן יתננו לשוטה שהקטן יבא לכלל דעת חרש וקטן יתננה למי שירצה:
ביאור: שוטה וקטן — יתן לשוטה, משום שהקטן עתיד לבוא לכלל דעת (ולכן מתחנך עתה לערכים — צריך לשומרו). אבל חרש וקטן — למי שירצה.

סעיף ו — זהירות בהנחה ונטילה

י"א שכשנותנו לאחד מאלו מניחו עליו כשהוא מהלך ונוטל ממנו כשהוא עומד הגה ודוקא כשנותן להם משחשיכה אבל כשנותן להם מבע"י מותר בכל ענין:
ביאור: יש אומרים שכשנותנים את הארנק לאחד משלושה אלה (חרש, שוטה, קטן), צריך לנקוט באותן זהירויות כמו בחמור: להניח כשהוא מהלך, וליטול כשהוא עומד.
הגה (רמ"א): דווקא כשנותן לאחר שחשיכה. אבל אם נותן לפני השבת — מותר בכל ענין.

סעיף ז — בלית ברירה: פחות מד' אמות בכל פעם

אם אין עמו שום אחד מכל אלו יטלטלנו פחות פחות מד' אמות ודוקא כיסו או מציאה שבאה לידו אבל אם לא בא לידו לא:
ביאור: אם אין אחד מהפתרונות הקודמים (לא עכו"ם, לא בהמה, לא חרש/שוטה/קטן) — מטלטל את הארנק בפחות פחות מד' אמות בכל פעם (עומד בין סדרה לסדרה). אך רק אם זה ארנקו שלו או חפץ שמצא וכבר הגיע לידו — לא חפץ שלוקח לראשונה בשבת.

סעיף ח — לא לפושע

י"א דוקא מי שהחשיך לו בדרך שהיה סבור שעדיין יש שהות ביום אבל מי שיצא מביתו סמוך לחשיכה ושכח והוציא לרשות הרבים לא התירו לו שום אחד מהדרכים האלו:
ביאור: יש אומרים שכל ההיתרים הללו חלים אך ורק על מי שהחשיך לו בדרך (סבר שעדיין יש שהות). אבל מי שיצא מביתו סמוך לכניסת השבת ושכח שמוציא חפץ לרשות הרבים — לא התירו לו שום אחד מהדרכים הללו (פושע = אין הקלה).

סעיף ט — הגיע לחצר החיצונה

הגיע לחצר החיצונה המשתמרת נוטל מעל החמור כלים הניטלים ושאינן ניטלים מתיר את החבלים והשקים נופלים ואם היתה טעונה כלי זכוכית שאסור לטלטלם כגון שהם כוסות של מקיזי דם שאין ראויין בשבת לכלום לפי שהם מאוסים ואם יפלו לארץ ישברו מניח תחתיהם כרים וכסתות ודוקא במשואות קטנים שיכול לשמטן מתחתיהן אבל אם הם גדולות שאינו יכול לשמוט הכרים מתחתיהן אסור להניחם תחתיהן מפני שמבטל כלי מהיכנו (פירוש מהתשמיש שהיה מוכן לו) אלא פורקן בנחת שלא ישברו ולא יניח על הבהמה משום צער בעלי חיים:
ביאור: הגיע לחצר החיצונה (מקום בטוח ושמור) — פורק את החמור: חפצים הניטלים (אינם מוקצה) — נוטלם בידיו. חפצים שהם מוקצה — מתיר את החבלים והשקים נופלים. אם הוטענה בכלי זכוכית מוקצים שיש חשש שיישברו (כגון כוסות של מקיזי דם) — מניח תחתיהם כרים וכסתות לעמעם הנפילה (רק אם המשואות קטנות וניתן לשמטם אחר כך). אם המשואות גדולות מכדי שניתן יהיה לשמוט את הכרים — אסור: מבטל כלי מהיכנו. צריך אז להוריד את המשא בנחת ביד שלא יישבר, ואסור להשאיר על הבהמה משום צער בעלי חיים.

סעיף י — תפילין בראש / בית המדרש

חשכה לו בדרך ותפילין בראשו או שיושב בבהמ"ד בשדה וחשכה לו מניח ידו עליהם עד שמגיע לביתו ואם יש בית סמוך לחומה שנשמרים בתוכו מניחן שם:
ביאור: אם החשיך לו בדרך והוא עדיין נושא תפילין בראשו, או שהוא נמצא בבית המדרש מחוץ לעיר וקדש עליו היום — מניח את ידו עליהם (סימן צניעות) עד שהוא מגיע לביתו. אם יש בית בטוח סמוך לחומת העיר — מניח שם את התפילין.

סעיף יא — חבילה על הכתף: לרוץ עד הבית

היתה חבילתו מונחת על כתיפו וקידש עליו היום רץ תחתיה עד ביתו ודוקא רץ אבל לילך לאט לא כיון דלית היכירא אתי למעבד עקירה והנחה דזמנין קאי ולאו אדעתיה אבל רץ אית ליה היכירא וכי מטא לביתיה כי היכי דלא קאי פורתא ואשתכח דקא מעייל מרשות הרבים לרה"י זריק לה כלאחר יד דהיינו שלא כדרך זריקה כגון מכתפיו ולאחריו:
ביאור: אם החשיך לו והחבילה כבר מונחת על כתפו — רץ עד ביתו (הריצה היא סימן ההיכר שמזכיר את הדחיפות ומונע שכחה). לא ילך לאט: בלי סימן היכר עלול לעמוד ולעבור על עקירה והנחה. כשהוא מגיע לביתו, כדי שלא ייכנס בדרך הרגילה מרשות הרבים לרשות היחיד, זורק את החבילה כלאחר יד — כלומר שלא כדרך זריקה רגילה, כגון מעל כתפו לאחור.

סעיף יב — חבילה לעומת ארנק שכוח

יש אומרים דדוקא בחבילה התירו לעשות כן אבל לא בכיסו וי"א דה"ה לכיסו: הגה ומי ששכח כיסו עליו בשבת אם הוא בביתו יכול לילך עמו לחדר להתיר חגורו וליפול שם למצניעו ואם הוא בשוק אסור להביאו לביתו רק מתיר חגורו בשוק והוא נופל ואומר לעכו"ם לשמרו ואם מביאו אין לחוש (אגודה מסכת ביצה ב"י סי' ש"ט) ועיין לקמן סי' ש"י אם הכיס תפור בבגדו מה דינו:
ביאור: יש אומרים שההיתר הקודם (לרוץ + לזרוק כלאחר יד) חל רק על חבילה גדולה ולא על ארנק. ויש מרחיבים גם לארנק.
הגה (רמ"א): מי ששכח את ארנקו עליו בכניסת השבת — אם הוא בביתו, יכול להיכנס לחדר, להתיר חגורתו, ולתת לארנק ליפול כדי להצניעו. אם הוא בשוק — אסור להביאו לביתו; מתיר את החגורה במקום, נופל הארנק, ואומר לעכו"ם לשומרו. ואם בסופו של דבר הביאו — אין לחוש (אונס).

סעיף יג — ארנק שנמצא בשבת

מצא ארנקי בשבת אסור ליטלו אע"פ שירא פן יקדמנו אחר:
ביאור: מי שמוצא ארנק בשבת — אסור לו ליטלו, אף שהוא חושש שמא יקדמנו אחר. הארנק הוא מוקצה (חפץ של ממון שלא הוכן לפני שבת). הפסד ממוני אפשרי אינו מעלים את האיסור.
מבט כללי על יג הסעיפים: הסימן משרטט סולם פתרונות יורד להולך בדרך שהחשיך לו וארנקו עליו:
(1) נכרי → (2) חמור (בזהירויות תנועה) → (3) שוטה → (4) חרש → (5) קטן → (6) פחות פחות מד' אמות. ולבסוף: דינים מיוחדים למקרים חריגים (תפילין בדרך, חבילה על כתף, ארנק שכוח, ארנק שנמצא בשבת).

2. הרקע הכללי

הסיפור המכונן

סימן רס"ו עוסק במקרה דרמטי מחיי ימי הביניים: הולך יהודי בדרך וקדש עליו היום. הוא נושא עליו כסף (כיס), סחורה, תפילין. אולי הוא הולך ברגליו, אולי עם חמור. מה עליו לעשות?

הבעיה המרכזית: בכניסת השבת, להוציא דבר כלשהו מרשות היחיד לרשות הרבים (או להפך, או בתוך רשות הרבים) הופך להיות מלאכה דאורייתא (הוצאה). מאידך, להותיר את הארנק נטוש בדרך משמעו הפסד כלכלי שעלול להיות הרסני — והתורה אינה דורשת חורבן.

השאלה היסודית: עד היכן יכולים חז"ל להקל בדיני שבת כדי לשמור על נכסיו של הולך שהחשיך לו בדרך? אילו דרגות של "פחות גרוע" ניתן לקבל? הסימן מקודד סולם פתרונות מדורג, מן המקל ביותר (נכרי) ועד המחמיר ביותר (לטלטל פחות פחות מד' אמות).

מקומו בהלכות שבת

סימן רס"ו בא לאחר סימן רס"ה (כלים תחת הנר) ולפני סימן רס"ז (תפילת ערב שבת). הוא ממשיך את רצף "הכנות השבת": רס"ג (הדלקת נרות), רס"ד (פתילות ושמנים), רס"ה (כלים), רס"ו (ההולך בדרך וקדש עליו היום). זהו רצף ה"מבוכות המעשיות" הקשורות בכניסת השבת.

3. המושגים ההלכתיים המרכזיים

כדי להבין את יג הסעיפים, יש לדעת 4 מושגים מבניים:

מושג 1 — מְחַמֵּר: מי שמנהיג בהמה הנושאת משא האסור בשבת. זהו איסור דרבנן (לדעת קצת, דאורייתא). כדי להימנע ממנו, מניחים את הארנק לאחר שהבהמה כבר הרימה רגל, ונוטלים אותו כשעומדת — וכך אין עקירה ולא הנחה הנעשית בידי האדם.
מושג 2 — שְׁבִיתַת בְּהֵמָה: שביתת בהמתו של היהודי. מקור: תורה (שמות כ:י — "ושורך וחמורך"). היהודי חייב מצוות עשה להשבית את בהמתו בשבת — לכן הטענת משא עליה היא הפרה ישירה (לא רק מחמר).
מושג 3 — פָּחוֹת פָּחוֹת מֵד' אַמּוֹת: ברשות הרבים, להעביר ד' אמות או יותר = מלאכה דאורייתא. אבל אם עוצרים לגמרי לפני ד' אמות וממשיכים, כל "מנה" היא פחותה מן השיעור. זה מותר טכנית לשמירת ממון (היתר של דחק), אבל שמור למצב שאין בו ברירה.
מושג 4 — כְּלַאַחַר יָד: שלא בדרך הרגילה. התורה אסרה את המלאכה בִּדְרָכָהּ (כדרכה). כשהמעשה נעשה ב"שינוי" (זריקה מעל הכתף אחורה), הוא דרבנן בלבד — ולכן מותר למי שהחשיך לו בדרך ובא להיכנס לביתו עם חבילה.
סולם הפתרונות לארנק ההולך:
  1. נכרי (ברירה ראשונה — אין בעיית שביתת בהמה)
  2. חמור בזהירויות (קביל, כי שביתת בהמה קלה משמירה על אדם)
  3. שוטה (אין דעת כלל)
  4. חרש (דעת חלקית)
  5. קטן (יבוא לכלל דעת)
  6. פחות פחות מד' אמות (ברירה אחרונה)

4. פירוט הסעיפים — מבט סינופטי

סעיףהמקרהההנהגה
אארנק + חמור + עכו"םנותן לעכו"ם (לא על החמור)
בארנק + חמור, בלי עכו"םעל החמור בזהירויות (תוך כדי הליכה, לא בקול רם). היהודי הולך ברגליו — אלא במצב סכנה.
גארנק + חמור + חרש/שוטה/קטןעל החמור, לא על חסרי הדעת
דארנק + חרש + שוטה (בלי חמור)לשוטה (אין לו דעת כלל)
הארנק + שוטה + קטןלשוטה (הקטן עתיד להתבגר)
וארנק + חרש + קטןלמי שירצה
זאין אף אחד מהפתרונותפחות פחות מד' אמות (רק ארנק או מציאה שכבר בידו)
חיציאה פושעת, שכחהאין שום היתר — איסור גמור
טהגיע לחצר: לפרוק החמורחפצים שאינם מוקצה: ביד. מוקצה: מתיר חבלים. כוסות זכוכית: כרים מתחת (אם ניתן לשולפם אחר כך).
יתפילין בדרך בשבתיד על התפילין (סימן צניעות); או בית בטוח סמוך לחומה
יאחבילה על הכתף בכניסת השבתלרוץ עד הבית + לזרוק כלאחר יד
יבארנק נשכח עליו בכניסת השבתבבית: להיכנס + להתיר חגורה. בשוק: להתיר במקום + נכרי. (הגה רמ"א)
יגמציאת ארנק בשבתאיסור גמור (מוקצה) — אף בחשש הפסד

5. המשנה ברורה — מובאות ראשונות

המשנה ברורה של רבי ישראל מאיר הכהן (החפץ חיים) מונה 38 ראשי תיבות בסימן זה, מה שעושה אותו לאחד המעובדים ביותר בשולחן ערוך בהלכות שבת.

משנה ברורה (א) — חמורו: אפשר דה"ה כששכר את החמור מעכו"ם — די"א דשכירות קניא לחומרא. אבל אם שכר את העכו"ם שיוליכנו למקום פלוני, א"כ לא שכר את החמור — ע"כ טוב יותר שיניח הכל על החמור, אך יזהר שלא יהיה מחמר.
ביאור: מה הדין אם החמור אינו של אדם אלא שכור מעכו"ם? שני מצבים — (א) אם שכר את החמור עצמו, הוא נחשב כשלו לחומרא; (ב) אם שכר את העכו"ם להוביל את המשא (והחמור הוא של העכו"ם), אז אין דין שביתת בהמה — יכול להניח הכל, אבל ייזהר לא להיות מחמר.
משנה ברורה (ב) — נותן וכו': אף שהעכו"ם שלוחו לישא בשבת, מ"מ הקילו חכמים — דקים להו שאדם בהול על ממונו, ואי לא שרית ליה אתי לידי איסור חמור שיוליך ד' אמות בר"ה.
ביאור: אף שהנתינה לעכו"ם דומה לעשייתו שליחו של היהודי — הקלו חכמים, משום שיודעים שהאדם בהול על ממונו. אם לא היו מתירים, הוא היה עובר על איסור חמור יותר (להוליך ד' אמות ברשות הרבים = מלאכה דאורייתא).

למובאות מ"ח השלמות: משנה ברורה רס"ו.

6. שיטת הרמ"א — 3 הגהות

הרמ"א מוסיף שלוש הגהות לסימן זה:

הגהה 1 (סעיף ב) — היהודי הולך ברגליו

היהודי עצמו אינו רוכב על החמור (שנושא את הארנק) — הוא הולך. יוצא מן הכלל: במצב סכנה (ליסטים, חירום), יכול לרכב — גם מחוץ לתחום. מקור: ריב"ש + תשב"ץ.

הגהה 2 (סעיף ו) — זהירויות רק אחרי החשכה

הזהירויות בהנחה ונטילה (בהליכה/בעמידה) עם חרש/שוטה/קטן חלות רק לאחר כניסת השבת. לפני השבת — באיזה אופן שירצה.

הגהה 3 (סעיף יב) — ארנק נשכח עליו

הליך מפורט: אם בביתו, נכנס לחדר, מתיר חגורה, נופל. אם בשוק: מתיר במקום + עכו"ם. אם בסופו של דבר מביאו (באונס) — אין לחוש. מקור: אגודה + בית יוסף סימן ש"ט.

7. יישומים מעשיים מודרניים

מצבההנהגה
נסיעה ברכב ביום שישי, איחוראם צופים שלא יגיעו — לעצור לפני השבת באכסניה בטוחה. אין "לרוץ עם המכונית" — הפעלת המנוע היא מלאכה דאורייתא.
טלפון נייד שנשכח על הגוף בכניסת השבתיישום ישיר של סעיף יב (הגה): אם בבית → להיכנס לחדר ולהתיר את הכיס. אם בשוק → להפיל במקום + עכו"ם.
טיסה מסחרית באיחור בכניסת השבתשעת הדחק. להיוועץ ברב לפני הנסיעה. אם המצב מזדמן: לא להפעיל מלאכה דאורייתא בעצמו.
הליכה רגלית עם תיק קניות שנשכחסעיף יא: לרוץ עד הבית (סימן היכר לדחיפות) + לזרוק כלאחר יד. שייך כשנמצאים בחו"ל ללא ערוב.
מציאת ארנק ברחוב בשבתסעיף יג: איסור גמור. הכסף מוקצה. אם חוששים לביטחון אדם — זה פיקוח נפש ודיניו האחרים.
תייר יהודי במדינה ללא ערוב, חזרה למלון בשבת עם תפיליןסעיף י: יד על התפילין, ללכת בצניעות. עדיף: להניח את התפילין לפני כניסת השבת.
עיקרון מנחה מודרני: חז"ל הקלו על מי שהחשיך לו בדרך, לא על הפושע. הנהגה מיטבית היא לתכנן את החזרה לפני שבת. במקרה של אירוע בלתי צפוי, לפעול לפי סולם הסימן.

8. סיכום מעשי של הסימן

שבעת הכללים לזכור מסימן רס"ו:
  1. להקדים. ההולך הזהיר חוזר לפני השבת. הסימן עוסק רק במצב הבלתי צפוי.
  2. סולם פתרונות: עכו"ם → חמור → שוטה → חרש → קטן → פחות פחות מד' אמות.
  3. על החמור: תוך כדי הליכה (לא בעמידה); היהודי הולך ברגליו (חוץ מסכנה).
  4. לא לפושע: מי שיצא ברגע האחרון לא נהנה משום היתר.
  5. חבילה על הכתף: לרוץ + לזרוק כלאחר יד בכניסה.
  6. ארנק נשכח: להתיר + להפיל, ולעולם לא להוביל ביד.
  7. מציאה בשבת: איסור גמור, גם בחשש הפסד.

9. שאלות הבנה

בחן את הבנתך:
  1. מהו הסיפור המכונן של סימן רס"ו?
  2. מהו סולם הפתרונות לארנק ההולך שהחשיך לו? מדוע נכרי לפני חמור?
  3. מדוע נותנים לשוטה לפני חרש? ולחרש לפני קטן?
  4. אילו זהירויות נצרכות כדי לא להיות מחמר על חמורו?
  5. מהו ההבדל בין "מי שהחשיך לו בדרך" ובין "פושע"? (סעיף ח)
  6. מדוע לרוץ עם חבילה על הכתף (סעיף יא)? ומהו כלאחר יד?
  7. מדוע אסור ליטול ארנק שנמצא בשבת (סעיף יג)?

להעמיק יותר

אם תרצה להעמיק בסימן זה:
להמשך הלימוד — הסימן הבאסימן רס״ז ←
~ ~ ~ ~ ~
דעת · רב יוסף חיים סממה

סימן רס"ו · רמה 1 — התחלה
♥ לתמוך בדעת
📖להצטרף לחברותא